קרועים לגזרים 3: מנופצת ממך

1 הייבן יולי 2014

גשם ירד ורגליי החליקו על הדשא הרטוב. נשימתי הייתה כבדה וחתיכות כבדות של בוץ דבקו בסוליות נעליי ונאחזו בהן, גורמות לי ליפול בחוזקה על ידיי וברכיי.

הרוח שרקה מבעד לעצים והענפים הדקיקים נשברו וצללו אל הקרקע כמו איברים שהתרסקו תחת זעמו של הטבע ונשכחו שם.

המפלצות היו בחיים, אך לעולם לא אתן להן לתפוס אותי.

אני אשרוד אותן.

קמתי שוב על רגליי ופתחתי בריצה, נאבקת ברוח שניסתה להדוף אותי לאחור. הרכנתי את ראשי כמו שור ונלחמתי בה. נלחמתי בכוחות הטבע. נלחמתי בזיכרונות שרדפו אותי. נלחמתי בכאב.

הלילה התפרקתי לגורמים. במשך חודשים הצלחתי להדחיק את הזיכרונות האיומים, אך כשבחדשות שידרו כתבה על גופתו המושחתת של סוכן הסמים אולף גורדנסקי שנשטפה אל החוף, הרגשתי כאילו סופת טורנדו הכתה בי והכול צף ועלה בבת אחת. לא חשבתי. פשוט רצתי. הייתה זאת הדרך היחידה שבה יכולתי לקבור שוב רגשותיי.

הוא מת.

אולף מת וגופתו הושחתה.

רציתי להרגיש הקלה, אך עברי בער בחזי כמו הר געש שעמד להתפרץ.

ידעתי מי עשה את זה. דק. או אחד מהחיילים־לשעבר שהעסיק בחברה הלא־בדיוק־חוקית שלו, אַנְיִילְדִינְג רַיוֹט1. דק היה חבר של אחי, ולאחר שנחלצתי מהגיהינום שבו חייתי, סיפרתי לו על אולף. אחי כבר מסר לו פרטים על אולף, אבל אחי לא ידע על המועדון הלא־חוקי שבו העביד בחורות שלא רצו להיות שם. בחורות כמוני, שנלקחו לשם ואולצו לרקוד בעירום ולספק את הגברים בחדרים האחוריים.

כל מה שסיפרתי לדק היה חסוי ונועד לאוזניו ולאוזני אנשיו בלבד. 'שום דבר לא מזעזע אותי', אמר לי. לא בטחתי בו. לא בטחתי באף אחד, אבל לא הייתה לי ברירה. אולף היה חייב למות. לא רק מפני שהגיע לו למות, אלא גם מפני שהוא נהג לאיים שיפגע ברים.

הוא החזיק אותי בשבי מעל לעשור. הוא החזיק גם בנות אחרות בשבי, אם כי אני הייתי היחידה שחיה בביתו, או התקיימה בביתו, נכון יותר לומר. אפילו כשהייתי במועדון הוחזקתי בנפרד מהן, ומעולם לא הורשיתי לשוחח איתן.

בבית הותקנה אזעקה שמנעה ממני לברוח, אם כי זה לא כל מה שעצר בעדי. נשארתי שם כדי להגן על אחי. אך סיבה זו איבדה כל חשיבות לפני כמה חודשים, כשאלקסה, הכלבה המטורללת, חטפה את אחי ואת ארוסתו, קאת, מעשה שהסתיים בסופו של דבר בבריחתי. אלקסה הייתה כה ממוקדת ברצונה להחזיר את רים אליה, עד שעשתה טעות ושכחה לנעול את הדלת שלי.

נאנחתי כשנפלתי שוב וידיי נטמנו בבוץ. הרוח נחלשה, כמנסה להקל עליי מעט, או שמא נגמר לה האוויר כשצחקה עליי, מתוך ידיעה שכוחי הלך ואזל.

ירכיי רעדו וחזי כאב כשנאבקתי לנשום. הייתי מוכרחה להמשיך. רק עוד קצת. עברי לעולם לא ישיג אותי שוב. כבשתי אותו. הרסתי אותו. ניקזתי מתוכי את הזיכרונות.

באנג.

באנג.

באנג.

נזכרתי איך ידי רעדה כשלחצתי על ההדק, וזינקתי מייד על רגליי. אך עתה לא לפתִּי בידיי אקדח, אלא בוץ. הרגתי. שמתי קץ לחייהם של שלושה אנשים, ולא חשתי חרטה או צער.

צפיתי בדם נספג בבגדיהם, בעיניהם נפערות בתדהמה, באור שבהן נמוג כשהם מתו. ידי נותרה יציבה, והסיפוק על כך שהרגתי אותם התפוגג לתוך הצינה חסרת הרגש שבה התעטפתי.

מאז חלפו חודשים ועכשיו... עכשיו רעל נטף מכל נקבובית בגופי וניסה להוציא לחופשי את הכאב שהסוויתי.

כוח ונחישות. היה עליי להיות חזקה. להילחם בכל כוחי. לעשות כל שביכולתי שאף אחד לעולם לא ישלוט בי שוב. הרוח תהיה ההוכחה לכך. אם אנצח אותה, היא לא תוכל לחדור מבעד לחרכים ולהניח למפלצות להיכנס.

הקרקע שקעה תחתיי ומעדתי כשעקבי התעקם. התרסקתי על ברכיי וכאב חד פילח את ברכי כשנחתִּי על סלע. לשנייה לא זזתי, אלא רק התנשפתי בכבדות, ראשי מורכן.

שערי הבלונדיני סוכך על פניי כמו וילון בקווצות עבות ורטובות, בעוד הגשם הניתך הכה בי ללא רחם, פעם אחר פעם. החולצה ומכנסי הטרנינג שלבשתי נדבקו לעורי כמו שמיכות כבדות וקרירות; שמיכות של כאב שהעמיסו עליי את כל אותם זיכרונות שסירבו למות.

אצבעותיי התחפרו באדמה הרטובה כשזחלתי עליה. הייתי מוכרחה להשיב אליי את אובדן התחושה, להרוג את רגשותיי, אבל פרצופים כה רבים צפו ועלו במחשבותיי, מפלצות כה רבות. ג'רארד. אלקסה. אולף. גברים שתפסו ומשכו, שנגעו, שקרעו אותי לגזרים. אפילו שריקותיהם וצעקותיהם עוד רדפו אותי, בדיוק כמו הרוח.

הטבע ניסה להביס אותי, אך מיאנתי להניח לזעמו לשבור אותי.

ברכיי שקעו באדמה כשהמשכתי לזחול במעלה הגבעה. חזי שרף עם כל נשימה מאומצת שנשמתי, כאילו העלו אותו באש. אך כאב מסוגל לדחוף את הגוף לשיאים שכלל לא מצפים להם. כאב וייסורים לא היו זרים לי. ידעתי שאם רק אדחוף את עצמי מספיק, הכאב ייבלע שוב בחשיכה.

הכאב מחשל.

הכאב דוחף אותך לעשות דברים שלא העלית על דעתך שתעשי.

הכאב מכריח אותך להילחם ביתר שאת.

מכת ברק האירה את השמיים כששלחה זרועות לאדמה, ושניות ספורות לאחריה, הרעים הרעם. ירכיי הרועדות כשלו ונשכבתי על בטני. הדשא דגדג את שפתי התחתונה, ויכולתי לטעום על קצה לשוני את הרטיבות ואת האדמה.

גשם ניתך עליי וניחם אותי כששכבתי על האדמה והתאמצתי לנשום. נזקקתי לתחושה הזאת כדי להדחיק את הכאב, כך שאף אחד לא יוכל לראותו.

בייחוד לא רים. ראיתי כיצד הביט בי, בפחד. הוא פחד מהמחשבה על הסבל שעבר עליי בשתים עשרה השנים שבהן חיינו בנפרד. לעולם לא אספר לו. לעולם לא אספר לאף אחד. היה זה הכאב שלי ואני היחידה שיכולה לקבור ולהרוס אותו.

רים עמד לצאת למסע הופעות עם הלהקה שלו, קרועים לגזרים, ואם יֵדע על הסופה שהתחוללה בתוכי, הוא לא יסכים לעזוב. אף על פי שחיינו בנפרד מאז היינו בני שש עשרה, רים בכל זאת רצה להגן עליי, אבל כבר לא נותר בי דבר שאפשר היה להגן עליו. עכשיו היה זה תורי להגן עליו - מפני עצמי.

הזיכרונות ניסו להכות בי שורש שוב, אבל הריצה עצרה בעדם. באותו הרגע, הריצה הייתה כל שנותר לי. הדבר היחיד שבאמצעותו יכולתי לבלום את הסערה שאיימה להשתלט עליי ולחזור לתפקד כרגיל. הייתי מוכרחה לתפקד כרגיל.

"אלוהים, מה לעזאזל?"

נרתעתי ונשימתי נעתקה למשמע הקול מאחוריי. כבר ידעתי למי הוא שייך, וניתרתי מייד על רגליי. הבוץ תחתיי שקע ומעדתי בניסיון להחזיר לעצמי את שיווי משקלי. לא טרחתי להביט לעברו כשסוף־סוף התייצבתי, ובמקום זאת המשכתי בדרכי במעלה הגבעה, לעבר מבוך העצים שניצבו במרחק.

"הייבן." רגליו הנעולות במגפיים דלקו בעקבותיי.

לעזאזל. לא רציתי שאף אחד יראה אותי במצב הזה. קרייסיס היה חברו הטוב ביותר של אחי, אחיו המאומץ וחברו ללהקה. הוא יספר לרים.

שמעתי חבטה קולנית, אנחה, ואז, "פאק."

רצתי מהר יותר והכנסתי את ידי לכיס המעיל כדי לגעת במתכת הקשה והמוכרת. אולף אולי מת, אבל עוד נזקקתי לזה. להרגיש בשליטה. להרגיש בטוחה. להרגיש מוגנת. חרקתי שיניים ונאבקתי בדחף לשלוף את האקדח ולהכריח אותו לעצור. להכריח את הכול לעצור.

שביבי השפיות שעוד נותרו בי אמרו לי שהבחירה הזאת תוביל אותי הרחק מהמקום שאליו רציתי להגיע.

תחת משקל הגשם, הבוץ, גופי התשוש, והרוח שניסתה לדחוף אותי בחזרה במורד הגבעה הרגשתי כאילו רצתי בהילוך איטי.

חולשה.

חולשה מובילה לכאב כה איום, עד שהוא זולג ומחלחל לתוכך, והופך את קרבייך לים של רעל. חולשה הורגת. חולשה הורסת.

יכולתי לשמוע את נשימתו הכבדה וזיק של פחד עבר בי כשנזכרתי לשנייה בגברים המתנשפים, שעיניהם היו זגוגיות מאלכוהול ומתאווה.

אלוהים, התאווה. יותר מכול, שנאתי את התאווה.

גופו התנגש בי בכוח ושנינו נפלנו לקרקע. הוא התגלגל בשנייה האחרונה וספג את עיקר המכה, ואני נפלתי בגבי על חזהו.

אך האוויר בכל זאת עזב אותי, וחלפה שנייה עד שיכולתי לנשום שוב.

"מה, לכל הרוחות, את עושה כאן בחוץ?" צעק בניסיון לגבור על שאגת הסופה.

"עזוב אותי." התפתלתי כדי לברוח ממנו, אך לא יכולתי להזיז את זרועותיו המקועקעות והמשורגות שנכרכו סביב חזי. כבר הייתי בזרועותיו, חודשים אחדים קודם לכן, כשהיינו בבקתה והוא אחז בי וזינק איתי מהצוק, אל תוך המים. זה קרה חודשיים אחרי בריחתי, ולא רציתי לבוא לבקתה עם חברי הלהקה, ועם קאת ואמילי, אבל אחי לא הסכים ללכת אם לא אצטרף אליהם.

לא ידעתי לשחות, וכשקרייסיס אחז במותניי וצחק כשעפנו באוויר וצללנו אל מתחת לפני המים הקרירים, נצמדתי אליו. לא הייתה לי ברירה.

אך בשעה ששכבתי על החזה שלו ושנינו נשמנו בכבדות, הייתה לי ברירה. זרועותיו סביבי היו כמו פקעת של חמימות מגוננת ורציתי להישאר שם ולשכוח מדוע העדפתי לשאת אקדח. מדוע העדפתי להיות לבדי. מדוע היה עליי לרוץ ולהדחיק את הזיכרונות.

"לא אפגע בך."

אולי לא, אבל הוא היווה איום על האטימות שלי, על החזות הצוננת שסיגלתי לעצמי עם השנים. כשהבטתי בו, עיניו הכחולות והבורקות מילאו אותי בצחוק, הפנטו אותי.

"למה ברחת ממני? פאק, למה בכלל את רצה בשדה פתוח באמצע סופת רעמים?"

ניסיתי לתחוב את מרפקי לצלעותיו, אבל הוא היה מהיר ממני והידק את אחיזתו בי כדי שלא אוכל לצבור תנופה.

"תעצרי לשנייה אחת," נהם. "הייבן, ברצינות. מה, לעזאזל, את עושה?"

קולי רעד מפאת הקור. "אני רוצה להיות לבד. תוריד ממני את הידיים. עכשיו."

"את לבד כבר חודשים." דבריו התקיפים נבלעו ברעם, אבל יכולתי להרגיש את ההד כשגופו רעד תחת גבי.

הגשם ירד ביתר שאת בשעה ששכבנו שם, דוממים ושותקים, כאילו כל אחד מאיתנו שקל את צעדו הבא. בעיניי, לא היה כל טעם להילחם בחזקים ממני. מאבק פיזי רק החליש אותי. במקום זאת, פתחתי בקרב פנימי, ונשאתי את מחשבותיי למקום אחר. ככה ניצחתי. ככה שרדתי.

אך בזמן שקרייסיס אחז בי והרוח שרקה סביבנו, הזיכרונות הנוראים איימו עליי ממרחק, הם לא יכלו לגעת בי כל עוד שכבתי בזרועותיו, מוגנת. התחושה גרמה לי לרצות להישאר שם. לחזור להיות אותה ילדה קטנה ששרה לעצמה בארון, זו שאחיה תמיד היה לצידה ושמר עליה.

טוב, מה לעשות, שירה כבר לא סיפקה את הסחורה כמו פעם. עבר זמן רב מאז.

"איך מצאת אותי?" השעה הייתה כמעט חצות, ירד גשם זלעפות, הברקים היו מקור האור היחיד בסביבה ו... הז'קט שלי החזיר אור. שיט, ככה הוא הצליח לראות אותי.

"ראיתי מישהו זז בשדה כשנסעתי לכיוון הבית. חשבתי שהסופה גרמה לאחד הסוסים לאבד את העשתונות ולברוח מהאסם. אם אשחרר אותך, תברחי?"

האם אברח? אולי, אבל לא הייתי אומרת לו את זה. לא היה זה ממנהגי לשקר, אז המשכתי לשתוק. מעטים האנשים שמודעים לכוח ההרסני שבשתיקה. הייתי אחת מהם.

חזותינו עלו וירדו בתיאום מושלם. פישקתי את שפתיי ורטיבות חלחלה לתוך פי. התענגתי על המתיקות שבתחושת הגשם הקריר שהחליק במורד גרוני.

"הייבן?" הוא לחץ אותי אליו. "זה מה שאת עושה בכל פעם שאת נעלמת? רצה?"

המתנתי להבזק האור הבא שיפצל את השמיים. היה בכוחו להרוג, להטיל מום, להצית אש. גם בי היה אותו הכוח. אותה יכולת להרוג ללא חרטה, ללא מחשבה. היה זה כוח יפהפה והרסני באותה מידה, כמוני.

אצבעותיו השתלבו באצבעותיי על בטני, ממש מעל לאקדח שנחבא במעילי. "שדה פתוח. סופת רעמים. לא בדיוק הזמן החכם ביותר לצאת לריצה."

לא, אבל הכוח שהיה גלום בסופה שקע בתוכי יותר ויותר. כל רעם ששמעתי, כל הבזק אור שראיתי, הקנו לי את הכוח להילחם בזיכרונות.

הוא הרים אותי איתו כשהתיישב, וכך נחתי בין רגליו הכפופות, כלואה בין ירכיו. "אל תברחי," לחש כשזרועותיו הרפו ממני, אם כי הן לא שחררו אותי לחלוטין. במקום זאת, ידיו גלשו במורד זרועותיי לעבר ידיי, שעתה נחו על ירכיי. "אלוהים, את קפואה. אנחנו חייבים להרחיק אותך מהגשם ולייבש אותך."

עדיין לא הייתי מוכנה. המפלצות עוד ארבו לי. הזיכרונות והרגשות עדיין לא נדחקו ונכלאו עמוק בתוך ראשי. "עוד לא."

"ועוד איך כן." הוא התרחק בזהירות ונעמד על רגליו, ואז הקיף אותי והתייצב לפניי.

נשארתי לשבת על האדמה, מסתכלת עליו, מנסה לצפות את הצעד הבא שלו. למדתי לקרוא אנשים, לנחש מה הם עומדים לעשות לפני שהם עשו את זה.

הוא הושיט לי את ידו והקעקועים שכיסו את עורו נראו חיים תחת הגשם.

"קחי אותה, או שאסחב אותך על הכתף שלי." ידו הייתה יציבה וחזקה. "אני לא משאיר אותך כאן."

אילו הייתי צוחקת באותו הרגע, היה זה מפני שהוא בחיים לא היה מצליח לסחוב אותי על כתפו. לא לפני שהייתי תוקעת את האקדח בפרצופו.

יכולתי לראות את זה עליו, בלסתו הקפוצה, בעיניו המצומצמות, בגבותיו המכווצות - את הנחישות. ידעתי מתי האדם שלפניי לא התכוון להיכנע.

מאז שהגעתי לחווה, שמרתי על מרחק מכולם, אבל בכל זאת צפיתי בהם כל הזמן. ממה שראיתי, קרייסיס היה נינוח, מלא חיים, ופלרטטן גדול. אך לצד אלו הוא היה גם בטוח ועיקש.

חשדתי שקרייסיס לא נטה לסגת בקלות, אם בכלל. כשהוא רכן מעליי בגופו המסיבי, השרירי ונוטף המים, כבר היה לי ברור שהוא ינסה להרים אותי בזרועותיו ולשאת אותי בחזרה לבית אם לא אוחז בידו, וכך האפשרויות היחידות שהיו לי היו לאחוז בידו, או לאחוז באקדח שלי. האפשרות השנייה משמעה שאחי יגלה על זה, ואם הוא יגלה שאני נושאת עליי אקדח ויוצאת לריצות בסופות רעמים קשות, מסע ההופעות יתבטל.

רים מסוגל לוותר על הכול למעני. הוא עשה זאת בעבר. הוא אפילו ויתר על חלקים מעצמו שלעולם לא יוכל עוד להשיב. אך כשהבטתי בו כיום, ראיתי שהוא השלים עם הסבל שעבר בנערותו, ואת השלווה הזאת לעולם לא הייתי לוקחת ממנו.

אני כבר אתמודד עם השדים שלי בכוחות עצמי.

הרמתי את ידי וקרייסיס אחז בה. הוא עזר לי לקום כך שעמדתי סנטימטרים ספורים ממנו. מכת ברק האירה את השמיים, והעברתי את מבטי על פניו. תרתי אחר אותה נינוחות מוכרת שתמיד חיפשתי בפניו כל אימת שפגשתי אותו. היא הייתה מנחמת, חמימה, והקרינה אנרגיות שהציתו משהו בתוכי.

אך הפעם היא לא הייתה בנמצא. במקום זאת, עיניו היו חשוכות ותאמו בשלמות את הבעת פניו הקודרת. השפלתי את מבטי לעבר הרווח הקטנטן שהפריד בין כפות רגלינו. לא מפני שפחדתי מפניו או מפני שוויתרתי לו, אלא מפני שהתנהגות כנועה העניקה לי יתרון על היריב, מפני שכך הוא לא נשמר מפניי.

"נלך לבית של אחיך."

אחי וקאת היו בחווה של לוגאן ואמילי, ממש במורד השביל. על פי מה שהצלחתי לשמוע, הבנות רצו לדון בתוכניות החתונה, והבחורים חיברו מילים לשיר חדש.

"הוא ישתגע אם הוא יראה אותך ככה."

מבטי זינק מעלה ולכד את מבטו ונשימתי נכלאה בחזי. קרייסיס ידע שלא ארצה שרים יראה אותי במצב הזה.

"אז למה אתה מכריח אותי ללכת?"

'מכריח' הייתה מילה חזקה, ובכל זאת השתמשתי בה כדי לתמרן אותו. האמת הייתה שהוא לא יכול היה להכריח אותי לעשות שום דבר.

"בייב, אני ממש לא חושב שמישהו מסוגל להכריח אותך לעשות משהו." צמצמתי לעברו את מבטי כשהתחוור לי שהוא כמו קרא את מחשבותיי, וניכר שהכיר אותי טוב יותר משסברתי. "על אחת כמה וכמה כשיש לך אקדח בכיס." נשימתי נעצרה והנחתי את ידי על הנשק. "קדימה, נלך לאסם ונייבש אותך. נראה לי שיש שם מעיל גשם, וכך נוכל להסתיר את העובדה שאת מכוסה בבוץ."

חשבתי על זה לשנייה, או חמש, ואז הנהנתי וקווצת שיער רטובה נשמטה אל אחת מעיניי. קרייסיס הרים את ידו ותחב את השיער מאחורי אוזני לפני שהספקתי להגיב ולהתרחק ממנו. הקסם הפלרטטני הרגיל שלו בכלל לא ניכר בהבעת פניו, אם כי מאז שהוא זינק מאותו צוק כשאני בזרועותיו, הוא דאג לצמצם את התנהגותו הפלרטטנית ככל האפשר. ייתכן שהיה לזה קשר לעובדה שהטחתי את ברכי בביצים שלו ברגע שחזרנו לחוף.

ידינו נותרו משולבות, בעיקר מפני שהרגשתי אדיבה מאחר שהוא לא תכנן לספר לאחי על מעשיי. שרירי רגליי מחו בשל ריצתי המאומצת מקודם, ורגליי רעדו. נראה שהוא הבחין בכך, מפני שהוא הרפה מידי והקיף את מותניי בזרועו כדי לייצב אותי.

גופי נדרך ולסתי נקפצה, אך המשכתי הלאה בכבדות. למה לי לפתוח בקרב שיביא יותר נזק מתועלת? היה זה לקח שלמדתי כשהייתי אזוקה למיטה בלי שאוכל לברוח, בזמן שגברים זרים גהרו מעליי ובעיניהם זימה. צריך להילחם רק כשיודעים שיש סיכוי לנצח.

זה מה שעשיתי. נאבקתי לפני שאזקו אותי. אך לרוע מזלי, מאבקיי רק מצאו חן בעיניהם.

דלת האסם חרקה כשהוא פתח אותה, והסוסים צהלו. קרייסיס הדליק את הנורה העמומה מעלינו וכמה מהסוסים רקעו בפרסותיהם וראשיהם הציצו מעל לדלתות התאים הנמוכות.

כבר היה הרבה אחרי חצות, משמע שהאנק, האיש המבוגר שגר בבית משלו בשולי שטח החווה, כבר ערך את בדיקת הלילה. קרייסיס שחרר את אחיזתו בי וצעד במורד המעבר, תוך שהוא מלטף את ראשי הסוסים. כשהגיע לקצה המעבר, לקח כמה מנות חציר והשליך לכל אחד ואחד מהתאים. כשסיים, חולצתו ומכנסי הג'ינס הרטובים שלו היו מכוסים בגבעולים דקים של אספסת.

הוא הביט בעצמו. "פאק. אני נראה כאילו התגלגלתי בערוגת ריחן." הוא העביר את ידיו על בגדיו, ופתיתים ירוקים נשרו ונפלו על רצפת הבטון, אם כי רובם דבקו במכנסיו הרטובים.

נותרתי לעמוד במקום שבו השאיר אותי, וצפיתי בו. שערו נשמט לצידי פניו בתלתלים חופשיים ונוטפים. שערו לא היה ארוך דיו כדי לדחוף אותו אל מאחורי אוזניו, אך בכל זאת היה ארוך מספיק כדי להיראות סתור ופרוע.

גבותיו התכווצו וקמט הופיע בין עיניו. אפשר שהיה מרוגז, רגש שראיתי את קרייסיס מביע רק לעיתים נדירות. על אף שנהגתי להתחמק ממנו, ומכל היתר, הייתי מודעת לכל אחד ואחד מהם. קרייסיס היה היחיד ביניהם שלא התרשם מהקור ומהריחוק שהפגנתי. אחי התייחס אליי כאילו הייתי עשויה זכוכית, וייתכן שבצדק, אבל בעיניי הייתי עשויה זכוכית משוריינת.

המים שטפטפו משערי ומבגדיי נקוו למרגלותיי. ניצבתי תחת הנורה כמו פסל, טובלת במעגל של אור שזהר לרגליי והלך והתעמעם משם.

ההגנה שסיפק לי האסם מפני הרוח והגשם הקלה על הרעד שפשט בגופי, אך העור שמתחת לבגדיי הכבדים וספוגי המים הצטמרר.

קרייסיס הזדקף ומבטינו נפגשו.

הוא עמד כשלושה מטרים ממני, אבל הרגשתי כאילו הוא ממש מולי. ציפיתי לראות תשוקה בוערת בעיניו, מפני שהייתי רגילה שגברים הביטו בי כך. ציפיתי למבטים כאלה מכל גבר, לא מפני שחשבתי על עצמי כיפהפייה שקשה לעמוד בקסמיה, אלא מפני שלאחר שתים עשרה שנים של מבטי זימה כבר ידעתי למה עליי לצפות מגברים.

אך אף על פי התגובה שבה אומנתי, קרייסיס היה שונה. התחלתי להבין את זה בחודשים שהתגוררתי בחווה איתו, עם קַאיט - המתופף של הלהקה - עם אחי ועם קאת. בכל זאת, מוחי התמרד נגד המחשבה, וסירב לקבל את הרעיון שיש בעולם גם טוב, מפני שדברים טובים פשוט לא קורים.

העברתי את אצבעי על פני המילים שאולף צרב לתוך פרק ידי. הייתי חפץ. רכוש. לא נועדתי לשימושו של אולף, אלא לשימושם של אחרים. הכנסתי לו הרבה כסף.

"בואי לכאן," אמר קרייסיס. הוא לא חיכה עד שאבוא בעקבותיו, אלא פשוט פנה ונכנס לתוך התא הריק לימינו.

היססתי. לא מפני שפחדתי, אלא מפני שהמתנתי לתחושת האטימות. התחושה שאותה חיפשתי כשיצאתי לרוץ, את אותו ריחוק שעטף אותי כמו מגן.

נשמתי כמה נשימות עמוקות, והרוח שרקה כשאטמתי את עצמי מפניה עד שהיא כבר לא רדפה אותי.

ידי החליקה לתוך כיס המעיל, ותחושת האקדח ניחמה אותי כשנכנסתי לתא בעקבותיו בעוד נעליי מכוסות הבוץ השאירו מאחוריהן טביעות על פני הבטון המחוספס. קליפורד, סוס האפלוסה של אמילי, מתח את צווארו ככל שיכל, הטה את ראשו וניער את שפתיו בניסיון לתפוס בחולצתי כשחלפתי על פניו.

התרחקתי, התעלמתי ממנו ונכנסתי לתא. קרייסיס אחז בידו צרור קש צהוב. הוא הניד בראשו לעבר חבילות החציר בפינת התא. "שבי."

"למה?"

העובדה שהוא לא חייך לא מצאה חן בעיניי. אהבתי את חיוכו. אהבתי את הדרך שבה הוא הקל מעט על תחושת הלחץ בחזי. "את מתכוונת להמשיך להתווכח איתי עוד הרבה? כי אם כן, אולי עדיף שאתיישב קודם."

התיישבתי על חבילת הקש.

הוא ניגש אליי ולא הייתי בטוחה מה הוא עומד לעשות עד שהרגשתי את הקש הנוקשה מונח על ראשי. ניתרתי הצידה, ולפתי את פרק ידו. "מה אתה עושה?"

"איך נראה לך שמייבשים סוסים?"

הזדעפתי. "אני לא סוס."

הוא חייך וראיתי את אותה שובבות מוכרת מבזיקה בעיניו. המתנתי לתשובתו המתחכמת; כבר שמעתי מספיק פעמים כיצד הוא מתבטא כדי לדעת שלקרייסיס היה פה גדול. "לא, אבל את רטובה."

לא היה לי מושג אם הוא התכוון לכך רק במובן המילולי, אבל הוא לא צחק או קרץ. הוא התקרב אליי עד ששוק רגלו נגעה קלות בירכי, והחל לשפשף את ראשי בתנועות סיבוביות בעזרת הקש.

הנחתי לו לעשות זאת.

נהגתי לבחור את המלחמות שלי בזהירות וזאת לא הייתה מלחמה שרציתי להיכנס אליה. הוא ניסה לעזור לי, כדי שאם רים יראה אותי כשאכנס לבית, לפחות אראה כמעט ייצוגית.

תחושה משונה פשטה בחזי וזווית פי התעקלה לשנייה כשחשבתי על מעשיו. הם היו קצת מגוחכים. לא, בעצם הם היו לגמרי מגוחכים.

ישבתי לי בתא, רטובה עד לשד עצמותיי, בזמן שהגיטריסט הראשי של להקת רוק מצליחה שפשף את ראשי עם קש המיועד לסוסים.

בכל זאת לא חייכתי. צחוק לא בקע מבין שפתיי מאז הייתי בת שש עשרה. לפני ג'רארד. לפני הסמים. לפני שרים ואני הופרדנו זה מזה.

פיסות אחדות של קש נשמטו מול פניי ונפלו בחיקי. הבטתי בגבעולים, שעתה היו לחים ושבריריים לאחר שספגו את המים משערי. תנועות ידו של קרייסיס הואטו, ושמתי לב שבקושי נותר בידו עוד קש; ידו לבדה ליטפה את שערי.

גופי נדרך וידו נשמטה מראשי. קפאתי כשהרמתי אליו את מבטי וראיתי שעיניו נעוצות בי. הבעת פניו הקודרת הדגישה את תווי פניו החדים, וגבותיו המכווצות האפילו על עיניו הכחולות והמהפנטות.

"אין לי מושג מה לעשות," נאנח, ואז השתופף בין רגליי והניח את כפות ידיו בצידי גופי על חבילת החציר. מבטי לא מש מפניו כשחיפשתי בהן סימן כלשהו לתאווה.

לא מצאתי בהן תאווה כלשהי וכתפיי נשמטו. התנועה הייתה עדינה מכדי שהוא יבחין בה, אבל הרגשתי אותה בתוכי, את ההקלה הפנימית על כך שהוא לא עזר לי כדי להיכנס לי לתחתונים. דאגתו נראתה כנה, וזה עורר את חששי, מפני שהוא ורים היו קרובים כמו אחים.

"אל תספר לו," אמרתי בתוקף, בקול יציב שכמעט שלא רעד כלל.

"אני לא יכול לעשות את זה." קפצתי את לסתי והבטתי בו בכעס. "את אחותו. הוא אוהב אותך ורוצה לעזור לך."

"אני לא זקוקה לעזרה."

גבותיו התרוממו.

"אני. לא. זקוקה. לעזרה."

"את בקושי מדברת, אפילו עם אחיך התאום שלא ראית בשתים עשרה השנים האחרונות. את לא מחייכת, ואת בהחלט לא צוחקת. אני מבין שהחרא שעברת היה רציני, ואני לא מתכוון להעמיד פנים שאני יודע - "

"אז אל תעשה את זה." הייתי מוכרחה לתת לו משהו. משהו שישכנע אותו שלא נזקקתי לעזרה, מפני שלא היה שום סיכוי שאשב על ספה במרפאה ואחשוף את סיפור חיי באוזני איזה חמור מנופח שכנראה ראה אותי עירומה במועדון, ואז זיין אותי. "אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה בקרוב. אני בסדר."

"נראה לך שאת בסדר רק מפני שנרשמת ללימודים?"

"זה אומר שהמשכתי בחיי." זה מה שניסיתי לעשות. להמשיך הלאה. להשיג תואר בסוציולוגיה, לעשות את מה שלא יכולתי לעשות בעבר. לחיות את חיי ולהגיע להישגים אמיתיים. נשבעתי שאם אי פעם אברח לא אבזבז את חיי, את החופש שלי.

"המשכת בחייך? את באמת רוצה להיכנס לזה? מפני שאני עומד באסם באמצע הלילה בסופה מזוינת עם בחורה רועדת מקור, מכוסה בוץ ורטובה, שמחזיקה אקדח בכיס."

הוא צדק. אבל אני עוד אמצא את דרכי בחזרה לאטימות, כפי שתמיד עשיתי.

הוא הרים את ידו כדי להוציא כמה גבעולי קש משערי כשדיבר. "את תהיי לבדך במשך חודשים. זה לא מוצא חן בעיניי ואני יודע שזה בכלל לא מוצא חן בעיניי רים. דיברנו על כך שנבטל את מסע ההופעות ו - "

"לא." הנחתי את ידי על החזה שלו ודחפתי, והוא איבד את שיווי המשקל ונחת על ישבנו. קמתי, צעדתי לקיר האחורי ונשענתי עליו. "הוא צריך את זה. הוא אוהב מוזיקה. אני יכולה לראות את זה בעיניו בכל פעם שהוא מדבר על ההופעות שלכם."

"לא חשבתי שאת מקשיבה למשהו ממה שאנחנו אומרים."

משכתי בכתפיי. הקשבתי להם. תמיד. אלא שהתנהגתי כאילו איני מקשיבה. נמנעתי מלשבת ולאכול עם כולם, אבל לפעמים, כשבכל זאת עשיתי זאת, הקשבתי. "הוא אוהב מוזיקה."

"נכון."

כשהיינו ילדים, הוא נהג לשכב לצידי בארון ולשיר לי כל אימת שפחדתי. יכולתי להרגיש שהוא אהב את זה, ואף על פי הילדות הדפוקה שהייתה לנו, מוזיקה תמיד שיפרה את המצב, עד שהוא כבר לא שר. עד שהמוזיקה בתוכו מתה. זה קרה אחרי שאימא שלנו מכרה אותנו לסוחר הסמים שלה, לני, כדי לכסות את החוב שלה אצלו. מאז כבר לא שמעתי את רים שר. לני הכריח את רים לרדת למרתף עם לקוחות כדי לסלק את החוב של אימא שלי.

כשלני מת, כנראה בגלל עסקת סמים שהשתבשה, אולף עבר להתגורר בבית איתי, עם אחי ועם אלקסה, בתו של לני, שהייתה צעירה מאיתנו בכמה שנים ופיתחה אובססיה כלפי רים.

לא עבר זמן רב לפני שהיא ניצלה את מותו של אביה ורקמה מזימה לפגוע בי, כדי שאחי כבר לא יחשוב עליי כמלאך התמים שלו. ואז ג'רארד החל להיכנס לחדרי בלילות והזריק לי הרואין. אז ידעתי שחיי כבר לעולם לא ישובו למסלולם.

קרייסיס נעמד.

הקשחתי את מבטי, וידיי נקפצו לאגרופים בצידי גופי. "אין לך מושג מה הוא עבר בשבילי. מגיע לו להיות חופשי מכל הכיעור שיש בעולם הזה."

"כן, מגיע לו, אבל מה מגיע לך?" לא הרבה אנשים יכלו להביט היישר אל תוך הזעם שבעיניי, אפילו לא אולף. הוא פשוט סטר לי כשהבטתי בו כך. "אין לי מושג מה קרה לך, אבל אני יודע שהדברים שרים עבר היו ממש מזוויעים. אני גם יודע שהחוויות שלך כנראה היו עוד יותר נוראיות."

דבר לא היה נורא יותר ממה שרים עבר. היינו ילדים והוא הקריב את תמימותו כדי להגן על תמימותי, פעם אחר פעם. שבוע אחר שבוע שבמהלכם נאלץ לרדת למרתף כדי שאני לא אצטרך לעשות זאת.

"הוא מודאג, הייבן."

"לא ביקשתי ממנו לדאוג לי." הייתה זאת תגובה נקמנית, אבל התקשיתי למצוא דרך אל מחוץ למצב הזה. אם קרייסיס יספר לרים, לא היה שום סיכוי שרים יצא למסע ההופעות. שילבתי את זרועותיי על חזי וריככתי את נימת קולי כשאמרתי, "זה יזיק יותר משזה יועיל."

"אני לא בטוח כמה זה נכון," מלמל והעביר את ידו בשערו הרטוב. קווצות אחדות משערו כבר החלו להתייבש והיו בגוון בלונדיני בהיר יותר מקווצות השיער הלחות. לא היה כל ספק, קרייסיס היה גבר נאה, ויכולתי להבין כיצד הצליח להשיג בחורות ללא כל מאמץ בפעמים הספורות שהצטרפתי לכולם ליציאה חברתית - מובן שאני עצמי הייתי רחוקה מלהיות חברותית גם כשיצאנו. הייתה לו גישה מלאת ביטחון שמשכה אליו נשים.

הוא הניד בראשו קצרות. "או־קיי."

גבותיי התכווצו בחשד, לא הייתי בטוחה מדוע הוא ויתר בקלות שכזאת. "או־קיי?"

הוא צעד לקראתי ונדרכתי, זרועותיי נשמטו לצידי גופי וזקרתי את סנטרי לפנים. "כן." הוא המשיך להתקרב אליי עד שסנטימטרים ספורים הפרידו בינינו והבל פיו, שהדיף ריח מנטה קליל, ליטף קלות את פניי. "לא אספר לו על מה שקרה הלילה."

נמתחתי בציפייה לבאות. בטני התהפכה כשהתחוור לי שקרייסיס היה בדיוק כמו כל השאר. הוא רצה תשלום בעבור שתיקתו.

"אם נצא למסע ההופעות, וזה ממש לא חקוק באבן, את תבטיחי שתתקשרי אליו כל יום ותפסיקי לצאת לריצות בסופות רעמים, לעזאזל. בשם אלוהים." הוא העביר את ידו בשערו הלח שוב וקווצות שיער אחדות נשארו במקומן בעוד אחרות נשמטו אל עיניו.

לזה לא ציפיתי. ציפיתי למה שכל הגברים ביקשו. וחוץ מזה, מי הייתי בשבילו בכלל? אולי הייתי אחותו התאומה של רים, אבל בסופו של דבר הייתי סתם מישהי שנכנסה לחייהם לפני כמה חודשים ובקושי דיברה עם מישהו מהם.

"ואני אשלח לך הודעות. וכשאעשה את זה, אני מצפה שתעני לי."

גבותיי התרוממו. "אתה?"

הוא הנהן.

"למה?"

"מפני שאני יודע מה את עושה, הייבן. פגשתי את רים אחרי שהפרידו ביניכם, והוא היה דפוק לחלוטין. הוא התחבא, בדיוק כמו שאת מתחבאת עכשיו. הוא מצא פורקן במוזיקה, ואני חושד שזה מה שהריצה עושה עבורך, אבל לפחות הוא לא סיכן את חייו." הוא התקרב קצת יותר, וחזי נגע קלות בחולצתו הרטובה. "את לא יכולה להתחבא מפניי. ראיתי את זה כשעמדנו בגשם ואני רואה את זה גם עכשיו, מעיב על פנייך. את מצוינת בלהעמיד פנים שאת חזקה ושכל מה שהרס לך את החיים כבר לא מפריע לך." הוא השתתק. "ואולי כל מה שאת צריכה זה שניסע מכאן. אין לי מושג. אבל אני יודע ללא כל צל של ספק שברגע שמישהו מאיתנו יקלוט שמשהו לא בסדר, נחזור לכאן מייד." הוא התרחק ממני וחום גופו נסוג איתו. "את תישברי. יום אחד, החזות הקרירה שאת מסתתרת מאחוריה תישבר לרסיסים. אין מנוס מזה. אין לאן לברוח. כשזה בסופו של דבר יקרה, אני מתכוון להיות שם ולעזור לך לאסוף את השברים."

לא היה לי מה לומר, מפני שהוא צדק. הייתי פצצת זמן, תקתקתי לאט וביציבות וחיכיתי לרגע שבו מישהו ילחץ על המתג ואתפוצץ, וכבר לא אוכל לרוץ ולקבור את כל הרגשות שוב בתוכי. אבל לא ידעתי מה יהיו התוצאות - האם אהרוס את עצמי או את כל מי שסביבי?

הוא יצא מהתא ואני יצאתי בעקבותיו. הוא נעצר וליטף את קליפורד, שליחך קלות את חולצתו הרטובה. "ברגע שלא תעני על אחת ההודעות שלי, אספר לרים על מה שקרה כאן הלילה, אנחנו נחזור, ואת תלכי לטיפול."

"אתה לא יכול להכריח אותי ללכת לטיפול."

"את בטוחה שאני לא יכול להכריח אותך? מפני שלפי מה שידוע לי, זה לא חוקי לשאת אקדח בקנדה."

שיט.

צמצמתי את עיניי. "ברור לך שזאת סחיטה, נכון?" לעולם לא הייתי מוותרת על האקדח שלי, וקרייסיס ידע את זה.

ביום שבו הגעתי לחווה אחזתי באקדח, ומאז לא הסתובבתי בלעדיו. אפילו אחרי ששמעתי על מותו של אולף, לא התכוונתי לוותר על הנשק. הוא העניק לי תחושה של חירות שלא רציתי לאבד לעולם.

הוא צחק. "בייב, תקראי לזה איך שמתחשק לך. סחיטה, איומים, שוחד." הוא משך בכתפיו. "בשורה התחתונה, כך אוודא שלא יקרה לך כלום במקרה שנלך." הוא היסס, והיהירות שבה לעיניו. "וכדי שאהיה בטוח שלא יקרה לך כלום, אשאיר אחד מאנשי האבטחה שלנו איתך והוא ידווח לי על מצבך."

שיט בריבוע.

"הסיכוי שאחיך יצא למסע ההופעות יגבר אם נשאיר את אחד המאבטחים שלנו איתך."

נכון. טוב, זה לא נורא. יכולתי לעמוד בתנאים שהוא הציב. "אני לא מוותרת על האקדח."

"אז תמלאי אחר התנאים שלי."

"חשבתי שאתה נחמד."

"אני באמת נחמד. אני אפילו מתוק. רוב הזמן. שפשפתי את השיער שלך בקש, זה היה נחמד מצידי." הוא חייך חיוך רחב. הזדעפתי. "אבל אילו הייתי מבקש ממך בנחמדות לשלוח לי הודעות, להתקשר לרים ולהפסיק לרוץ בשדות פתוחים באמצע סופות רעמים, היית מקשיבה לי?"

שיט כפול ומכופל.

"זה מה שחשבתי." הוא לקח את מעיל הגשם הצהוב מהוו שלצד חדר הציוד והשליך אותו לעברי. "תלבשי את זה. הוא יסתיר את הבוץ."

תפסתי בו, ובד הניילון התקמט בידי. "קרייסיס?"

הוא פתח את דלת האסם והרוח התפרצה פנימה וטלטלה את הנורה שנתלתה מהתקרה בחוט חשמל. "כן, בייב."

"אם הוא ידע, זה יהרוג אותו." לא ידעתי מה בדיוק גרם לי לומר את המילים, אולי מפני שהייתי צריכה לגרום לו להבין שמה שקרה לי היה רע ושאם רים ידע על כך, זה יהרוס אותו. ראיתי כיצד אחי הרג את ג'רארד בברוטליות לאחר שגילה מה הוא עשה לי.

ועתה, גם אולף מת.

אושרו של אחי היה הדבר היחיד שהסב לי תחושת שלווה ולא התכוונתי להרוס את האושר שלו ולחזור להיות אותה ילדה קטנה שעליה הוא ניסה לגונן. היו לי הגנות משלי.

האור נפל לשנייה על פניו כשהנורה התנודדה מעליו, אך הן מייד כוסו שוב בחשיכה. בכל זאת ראיתי את הקמט שנשזר שוב בין עיניו.

"אני יודע," אמר.

עטיתי את המעיל בזמן שהוא כיבה את האור, ושנינו רצנו בגשם לעבר הבית.

1 מאנגלית: פרא עקשן.