קרוקהייבן 1: בית ספר לגנבים

פרק 1

גבּריאל אֵייברי לא כייס כבר שבועות, וקצות האצבעות שלו כבר התחילו לעקצץ.

הקיץ התקרב לקצו במהירות, בכל שבוע עברו בטורברידג' פחות ופחות תיירים, ופירוש הדבר היה פחות ופחות כיסים שגבּריאל יכול לגנוב מהם. מעט התיירים שהגיעו לא התעכבו בכפר. אחרי הכול יש גבול למספר התמונות שאפשר לצלם באטרקציה העיקרית בו — גשר מכוער מאבן גרניט — לפני שמשתעממים ועוזבים. למזלו של גבריאל עדיין היה זרם דק אך קבוע של אנשים שעברו בכפר מדי יום. הם היו מן הסתם בדרכם למקומות רחוקים שבהם קרו דברים מרגשים ומרתקים.

גבריאל עבר להתגורר בטורברידג' רק שנה קודם לכן, וכבר הרגיש איך כמעט בכל מקום אחר הכול הרבה יותר מרגש.

זאת היתה שעת בוקר מוקדמת ביום שני, וגבריאל נשען על קיר תחנת הרכבת וחיכה לרכבת הבאה. בקרוב יתעורר הרציף לחיים, ואנשים יחליפו רכבות צפונה לאֶקסֵטֶר או דרומה לקורנוול. אבל כרגע חיכו על הרציף רק שני גברים בחליפות כהות, והשמש הזורחת מאחוריהם הקשתה על גבריאל להבחין בתווי הפנים שלהם.

כנראה מקומיים, חשב לעצמו ופיהק. הוא מעולם לא כייס מקומיים. הם הרי יזהו אותו וילשינו לסבתא. ואחרי התקרית האחרונה הוא כבר היה ברשימה השחורה שלה.

כשחושבים על זה, גבריאל לא היה בטוח אם אי־פעם מאז שעברו לטורברידג' הוא היה ברשימה אחרת של סבתא.

השעה היתה כמעט שמונה, וכולם עמדו לרדת מהרכבות כשהם עייפים, עצבניים, והטוב מכול — אדישים לגמרי לגבריאל, מה שיאפשר לו לנוע ביניהם כמו רוח רפאים זריזת אצבעות. המחשבה על כך הלהיבה אותו. בשבועות האחרונים הוא לא היה כאן כיוון שעזר לסבתא שלו באחוזה, וכמה שהוא התגעגע.

רוח הבוקר הקרה העבירה בו רעד, והוא מתח את שרוולי הסוודר הכחול שלו על זרועותיו. אצבעות קרות הן נוקשות וגמלוניות ולא יעזרו לו כלל. הוא צריך שהן יהיו חמות, זריזות ויציבות.

לשמאלו מכר בית הקפה של בנסון משקאות חמים דרך אשנב. ניחוח מתוק של שוקו חם וריח מריר של קפה נישאו באוויר על סלסולי אדים דקים. בתוך בית הקפה התערבב קול טיגון בייקון עם בעבוע מכונת קפה.

הבטן שלו קרקרה.

הדבר הראשון שאני קונה אחרי שאני מכייס זה כריך בייקון, הוא חשב, וכריך נקניקייה לסבתא.

על אחד השולחנות הגבוהים ליד האשנב היתה מונחת כוס חד־פעמית מלאה בקפה. גבריאל חיכה שהבריסטה ייעלם ואז התקרב והרים אותה. הוא שנא טעם של קפה, אבל הכוס החמה היתה מושלמת כדי להפשיר את אצבעותיו הנוקשות.

כעבור כמה דקות שמע את קול שקשוק הרכבת המתקרבת והתרחק מהקיר כדי להיטיב לראות. הוא הניח את הכוס על ספסל סמוך והתבונן בנוסעים היורדים ממנה.

גבריאל הזעיף פנים. הסתיו מתקרב, והוא ייאלץ להתמודד עם מעילים וז'קטים, שבכל אחד מהם יש כמה כיסים. מעולם לא היה לו זמן לבדוק כל כיס וכיס, ולכן לעתים קרובות הוא נאלץ לנחש. אבל אחרי כמה שנים של כיוס הוא למד לנחש לא רע. ולמרבה המזל לא כל מי שירד מהרכבת התכונן לקור הלא צפוי באותו בוקר.

רוב הנוסעים נשארו על הרציף לחכות לרכבת המקשרת, אבל כמה מהם פנו ימינה לעבר בית הקפה.

גבריאל חייך ושלף מטבע של שני פֵּני. המטבע הזה היה אצלו מאז ומעולם. מה שהיה מיוחד בו הוא שצד אחד — עץ — בהק בנחושתיות הרגילה ואילו הצד האחר — פּאלי — היה שחור. כמעט כאילו נשרף. הוא לא ידע למה. אבל הוא נראה די מגניב ונהפך לחלק בלתי נפרד ממהלך הפתיחה שלו.

גבריאל הקפיץ את המטבע באוויר באגודלו, תפס אותו בכף ידו, ואז שב והקפיץ אותו אל על. בדיוק כשעמד לבצע את תוכניתו הוא שמע קול מוכר.

"גבריאל אייברי, זה אתה, ילד?"

גבריאל תפס את המטבע, מיהר להחליק אותו לכיס ונשא את מבטו. תיאודורה אֵוונס הסתכלה עליו מעבר לכתפה. הפנים שלה היו חרושות קמטים והעור שלה היה אפור וחולני. זה מה שקורה כשמזעיפים פנים כל הזמן ומעשנים חמישים שנה, חשב לעצמו.

"בוקר, גברת אוונס," אמר גבריאל במתיקות.

הפנים שלה התקמטו עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. "מה אתה עושה בתחנת הרכבת בשעה כזאת?" היא כיווצה את שפתיה המקומטות. "זומם משהו, הא?"

גבריאל העמיד פני נעלב לנוכח ההאשמה הזאת. "בכלל לא, גברת אוונס. באתי לקנות לסבתא כריך נקניקייה מבנסון. זה מה שהיא הכי אוהבת." הוא משך בכתפיו. "חשבתי להפתיע אותה."

פניה של גברת אוונס התרככו לרגע ואז התקשחו שוב. "סיפור הגיוני." היא רכנה לעברו. "אני יודעת שאתה זה שפילח את הסטייק ואת הפאי־בשר מאדן החלון שלי בשבוע שעבר, גבריאל אייברי. אני פשוט יודעת את זה."

גבריאל כיווץ את המצח. "מה זה אומר פילח, גברת אוונס?" גבריאל ידע כמובן מה המשמעות של המילה לפלח — כמו גם של כל מילה אחרת שקשורה לגניבה.

העיניים האפורות המימיות של גברת אוונס היו קרובות אליו כל כך עכשיו. "זה אומר שגנבת את זה."

גבריאל פסע צעד אחד לאחור, הרים את הסוודר ואת חולצת הטריקו שלו וחשף פלג גוף עליון צנום ומעט שחום. "זאת נראית לך בטן של גנב פאי, גברת אוונס?"

היא נראתה מזועזעת ומיהרה להזדקף. "אתה מתחכם, גבריאל אייברי. קצת יותר מדי מתחכם, אם אתה שואל אותי. ילדים טובים והגונים וצדיקים לא מרשים לשקרים כאלה להתגלגל להם על הלשון בכזאת קלות."

גבריאל שמט את החולצה והסוודר. "הלוואי שהייתי שם, גברת אוונס — אז הייתי יכול לתפוס את מי שגנב את זה. אבל לא הייתי שם." גבריאל היה שם, כמובן. ואף על פי שהבצק של הפאי היה חמאתי ונפלא, המילוי לא היה טעים כמו בדרך כלל. לעניות דעתו של גבריאל היה מדובר בניסיון הכי פחות מוצלח של גברת אוונס עד כה.

גברת אוונס לא השתכנעה. היא נהמה בקול רם ואז הסתובבה ויצאה מתחנת הרכבת תוך שהיא ממלמלת לעצמה.

גבריאל הוציא שוב את המטבע מכיסו ופנה בחזרה לרציף. כמה אנשים כבר עמדו בתור מול אשנב בית הקפה. הוא הזעיף פנים. תורים זה מסובך. אם משהו קורה לאחד האנשים בתור — אם מתנגשים בו או גורמים לו למעוד — האחרים לרוב מסתכלים. ועוד זוגות עיניים, משמע סיכוי גדול יותר שמישהו יבחין ביד נכלולית. גבריאל הסתובב לראות אם מישהו מתקרב לבית הקפה.

שני אנשים התקרבו. אבל הם היו קרובים מדי זה לזה מכדי שיוכל לנסות לפעול.

אבל מאחוריהם צעד איש כסוף שיער.

מה איתו? חשב גבריאל בינו לבינו ובחן את האיש. בלי מעיל. מכנסיים רפויים. גוש בגודל ארנק בכיסו השמאלי. עסוק בשיחת טלפון. נראה מושלם עבורי.

גבריאל התחיל להקפיץ שוב את המטבע באוויר. הוא חיכה שהשניים יעברו ואז מיהר להתקרב לאיש. הם התנגשו, כתף למותן, והמטבע של גבריאל נפל בקול קרקוש על רצפת הבטון.

"סליחה, ילד, זאת אשמתי," אמר האיש. הוא החליק את הטלפון לכיס ימין שלו וחייך אל גבריאל במבט מתנצל. "הנה, תן לי להרים את זה בשבילך."

"זה בסדר," אמר גבריאל והעמיד פני מבולבל. "זה רק מטבע ישן." אבל האיש כבר התכופף, והארנק השחור הדק בכיסו השמאלי נחשף.

רגע אחד הוא היה שם, ורגע לאחר מכן כבר לא.

האיש הזדקף והושיט לגבריאל את המטבע על צד העץ. "איפה השגת את זה? בחיים לא ראיתי מטבע בכזה מצב נורא."

"זאת מתנה," אמר גבריאל ומשך בכתפיו. "מההורים שלי." זה, לפחות, היה נכון. הדברים היחידים האחרים שהוא קיבל מהם אי־פעם היו הצבע החום־דבש של שערו והצבע החום־ירקרק של עיניו, ובכל מקרה הוא לא ממש אהב את שני המאפיינים האלה.

האיש הטיל את המטבע לכף ידו המושטת של גבריאל, וגבריאל הכניס אותו לכיסו. "נראה לי שזה עדיף על מסכים." האיש שלף את הטלפון מהכיס שלו. "זה הרשע בהתגלמותו, ילד. תמשיך לשחק עם מטבעות כל עוד אתה יכול."

גבריאל הנהן בנימוס. "סליחה שוב שהתנגשתי בך."

האיש פנה ללכת וטפח על כתפו, ועיניו שוב היו דבוקות לטלפון שלו. "הכול בסדר, ילד. הכול בסדר."

גבריאל פנה לרחוב צדדי, ואחרי שהביט בחטף מעבר לכתפו שלף בזהירות את ארנק העור השחור מכיסו. הוא חייך מאוזן לאוזן. קל בדיוק כמו לגנוב סטייק ופאי בשר מאדן החלון של גברת אוונס.

הוא פתח אותו ו...

זה מוזר. הוא היה כמעט ריק לחלוטין. בפנים היה רק שטר של עשרה פאונד, ומשהו לבן שנראה כמו כרטיס הציץ מאחד התאים. גבריאל הוציא אותו וקרא.

אתה טוב,

אבל לא כמוני.

גבריאל הסתובב ורץ בחזרה לעבר בית הקפה. עכשיו היו בתור רק שני אנשים.

האיש לא היה אחד מהם.

גבריאל הסתובב, ועיניו התרוצצו על פני הרציף בחיפוש אחר הדמות כסופת השיער. הרכבת החלה לנוע ו —

אוי לא...

האיש ישב ברכבת ליד חלון וחייך. מבטיהם הצטלבו. האיש הרים באטיות משהו מול השמשה. זה היה דבר־מה עגול קטן, שצד אחד שלו נראה שרוף.

גבריאל חיטט בכיסו בלב הולם ושלף מטבע של שני פני. אבל זה לא היה המטבע שלו.