קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה כרך...

ספרות דור המאבק לעצמאות א. נושא שנוי במחלוקת

שמות שונים ניתנו לספרות הדור ובמיוחד לסופריה, המעידים על התלבטות הקשורה בהגדרתם, באפיונם וביחס אליהם: "דור המאבק לעצמאות"; "דור תש"ח"; "דור הפלמ"ח" ו"דור בארץ" – על־שם האנתולוגיה המסכמת של הדור, ששמה לקוח משירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין".

גם השאלה מי ומי נכללים במסגרת סופרי דור המאבק לעצמאות שנויה במחלוקת. היא קשורה בקושי היסודי להגדיר דור: לפי מאפיינים ביוגרפיים או ספרותיים; בשאלה של הכמות; כמה מאפיינים דרושים כדי להגדיר "דור"; וכן בשאלת הבוחר ודרכי הבחירה: מי הבוחר? ועל פי איזה קריטריונים נעשית הבחירה? האם מדובר בכל מי שנולדו או התחנכו בארץ, החל משנת 1917, שנת הולדתו של ס. יזהר, למשל? האם הקביעה היא לפי נושאי הכתיבה? הבמות הספרותיות? החוויות הביוגרפיות כגון השתתפות פעילה במלחמת העצמאות? ומהי בדיוק אותה השתתפות פעילה? האם מדובר ב"נבחרת" של כעשרה סופרים, כפי עמדתו של גרשון שקד (בספרו גל חדש), או בשכבה רחבה יותר של כמה עשרות, שגם הביוגרפיה שלהם, גם נושאי יצירתם וגם מאפיינים נוספים מתאימים להגדרות של "הנבחרת" לפי מה שהראה ראובן קריץ בספרו הסיפורת של דור המאבק לעצמאות?

וכן שנויה במחלוקת השאלה באילו יצירות מדובר? האם רק באלה שנושאיהן הם המלחמה וכל אשר מסביבה, או בכל יצירה שנכתבה בשנים שבין סיום מלחמת העולם השנייה לשנות החמישים הראשונות, כולל יצירות שהרקע שלהן הוא הקיבוץ, המושב, העיר וגם נושאים היסטוריים ואנושיים־כלליים? ומי הבוחר? הסופרים עצמם? החוקרים? המבקרים? הקהל הרחב? בלא־מרחק? ממרחק השנים?

על־אף הקשיים העקרוניים שכל בחירה והחלטה מעוררות, יש צורך להכריע, גם אם הכרעה שרירותית, לפחות לצרכים מתודיים אם לא מן הבחינה האידאולוגית, ולקבוע "נבחרת" של סופרים ומדגם מייצג של יצירות – שכן אי־אפשר לדון בעת־ובעונה־אחת בעשרות יוצרים ובמאות יצירות ספרות.

מלבד קשיים מתודיים אלה, זהו אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת, שכבר מזמן נהפך לנושא פוליטי מובהק וחרג מתחום הוויכוח הספרותי הטהור. ויכוח זה צובר תנופה בשנים האחרונות ומסיר את העטיפות הספרותיות, שנעטף בהן בעשרות השנים הקודמות, עם התרחב הוויכוח בין מה שנקרא "ההיסטוריונים החדשים" לבין "ההיסטוריונים הציוניים"; בין "הפוסט־ציונים" לבין הציוניים.

המאמץ המכוון להמעטת ערכם של סופרי דור תש"ח ושל ספרותם, נתפס בתחילה על רקע המאבק על התחלפות הדורות, כשהדור החדש עושה כל מאמץ כדי לקדם את עצמו, ולסלק ממרכז הבמה הספרותית את קודמיו. לפחות בשנות הוויכוח הראשונות, מרבית הביקורת, הקטרוגים וההשמצות כלפי סופרי תש"ח, נאמרו במסגרת זו (גרשון שקד, דן מירון ורבים אחרים), חלקם לא רק שחזרו בהם בינתיים מקביעותיהם הנחרצות נגדם, אלא אף סייעו לחזור ולהוציא את כתביהם מחדש, עם מבואות מקיפים, כדי שיהיו מצויים בידי הקוראים בני הדור. דן מירון הוציא מחדש במוסד ביאליק את כתבי יגאל מוסינזון, אם להביא דוגמה אחת מרבות. למותר להוסיף, שמאלף מאוד להשוות בין דברי הביקורת החריפים והממעיטים בערכם של אותם מקטרגים לפני שנים לבין דבריהם החוזרים בהם במפורש בשנים האחרונות.

אבל מה שקרה הוא, שההתקפות הצליחו יותר מדי. הרחיקו דורות שלמים מספרות זו, וגרמו להם לזלזל בספרות דור תש"ח, בלי לקרוא בה, על סמך אותה "דעה מוקדמת" שקלטו באווירה הספרותית העוינת. המותקפים ביותר הם משה שמיר, על "הצבר": "אליק נולד מן הים" כפי שתואר בבמו ידיו ובהוא הלך בשדות, ואחריו נתן שחם, על "תמיד אנחנו" ו"גוף ראשון רבים". שמות אלה נותקו מהקשריהם, נעשו עצמאיים, נהפכו לסטראוטיפים, ונתפסו כמאפיינים כוללים לספרות כולה, לגיבוריה ולתכניה.

מאמץ גדול נמצא כעת בראשיתו ודורש המשך נמרץ, כדי לשנות את התדמית השלילית, לחזור ולקרוא בספרות זו קריאה משוחררת, ולראות מה יש בה באמת, ומה היא אומרת לקורא בן הדור.

אני מבקשת כאן לסלק כמה דעות מוסכמות ומקובלות בדבר "ספרות האנחנו"; דמות הצבר; ספרות האומרת הן בלי פקפוקים והסתייגויות, ועוד ועוד. טענתי היא, שאופייה של ספרות זו במציאות, כפי שהייתה, שונה מאוד מן התדמיות שדבקו בה. התדמיות נוצרו תוך הסתמכות על דוגמה בודדת, שהייתה חריגה, ושהפכו אותה לטיפוסית ולאפיינית, בלי שהובאו דוגמאות נוספות מן הספרות שבכוחן לחזק אותה. במציאות, ספרות זו נולדה כשהספקות והביקורת מובנים לתוכה; במידה שיש בה ביטחון ואמונה הם מלוּוים בפקפוקים ובהסתייגויות; הגיבורים מוכנים למסור את נפשם, כצו השעה, אבל בעת־ובעונה־אחת הם מסתייגים מהמחיר המוסרי הכבד שהמלחמה גובה מהמשתתפים בה ומהעם כולו.

דמות "הצבר", שספרות תש"ח, כביכול, יצרה אותה, היא המצאה מאוחרת של עיתונאים ופוליטיקאים, ואולי אני מתחייבת בנפשי, כשאני קובעת שאיננה מצויה בספרות זו כלל. הדוגמה שהכול מסתמכים עליה, היא היחידה והיא יוצאת דופן. זוהי דמותו של אליק בבמו ידיו של משה שמיר. אבל ספר זה הוא רומן תיעודי־בידיוני המבוסס על דמותו של אחיו של משה שמיר, שנפל בקרב במאבק על פתיחת הדרך לירושלים. ולכן מטבע הדברים זוהי דמות מן המציאות, שתוארה על דרך השגב וההפלאה.

דמותו של אורי בהוא הלך לשדה, אינה בדיוק הדמות האידאלית, והיא רק אחת מתוך מערכת שלמה של דמויות השונות ממנה ומנוגדות לה (מיקה, אביו ואחרים), ואהדת המספר נתונה לכולן ולא רק לאורי, שהוא גם מסתייג ממנו לא מעט. אבל שתי דוגמאות אלה נשארות בבדידותן הזוהרת בתוך ספרות דור תש"ח, ובתוך הספרות העברית בכלל, ואין די בהן כדי לעצב את דמות "הצבר" של ספרות דור תש"ח, ולתלות בה את כל מה שתלו ותולים בה. דמות זו נוצרה בעיקר בפזמונים ובשירי־הזמר, ברשימות סטיריות, בקריקטורות ובמאמרים עיתונאיים, ולא בספרות. ייאמר כאן כי הדמות הכי קרובה לדמות "הצבר" האידאלי נוצרה כבר בסוף המאה הקודמת, בסיפוריו של זאב יעבץ, וברומן של ברנר מכאן ומכאן (תרע"א) בדמותו של עמרם.

אבל כל זה נושא להרצאה מיוחדת.

במסגרת מצומצמת זו אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לדוגמה אחת, מלב לבה של ספרות דור תש"ח, המעידה על מה שהיא באמת: ספרות המעמידה במרכזה את האדם. ספרות זו אינה מתארת את המלחמה אלא כרַע הכרחי וזמני, ותהא זו המלחמה הצודקת ביותר בעולם. זוהי ספרות של ספקות, פקפוקים, עצב ותהייה, הרואה את שני הצדדים של המטבע, מתלבטת ומחפשת.

המדובר בקובץ הספרותי קשת סופרים, שהופיע בפסח תש"ט, ונערך כמה חודשים קודם לכן, כלומר במרוצת השנה הראשונה לאחר הכרזת המדינה, בשעה שהמלחמה הייתה נתונה בחלקה השני וטרם נסתיימה. את הקובץ ערך משה שמיר, שהיה באותה שעה עורך במחנה, והקובץ הופיע מטעם "שירות תרבות של צבא הגנה לישראל". ניתוח מפורט של הקובץ פרסמתי בכתב העת קשר, בחוברת 23, שהוקדשה ליובל החמישים של מדינת־ישראל (מאי 1998), שכותרתו "אדם במלחמה – 'קשת סופרים'. ילקוט לדברי־ספרות של סופרים חיילים" (נכלל בכרך ב של קריאת הדורות), ואני מפנה את הקורא המעוניין אליו.

בניתוח זה הצבעתי על המשתתפים, בני הדור, שרובם ככולם השתתפו במלחמת העצמאות, וחלקם היו עוד קודם בצבא הבריטי; בניתוח תוכן החוברת הראיתי את ביטויי ההתנגדות למחיר המוסרי הכבד שהמלחמה גובה, גם אם היא מלחמה צודקת; ובעיקר הדגשתי, שלא כדעה המקובלת המוטעית, את הספקות, הפקפוקים, העצב והביקורת המהלכים בה.

הצבעתי על כך, שקובץ שיצא "מטעם צה"ל" והיה אמור להיות, כביכול, "קובץ ממסדי", התגלה כקובץ חופשי ועצמאי, שחירות הביטוי נר לרגליו. למעשה, ממרחק השנים, במונחים של ימינו, אפשר לראות בו קובץ חתרני, המציב סימני שאלה על הכול: על המלחמה, על אופייה המוסרי, על מהלכיה של המדינה הצעירה שטרם מלאה שנה לקיומה ועוד ועוד.

ועוד זאת: הקובץ, שיועד בראש ובראשונה לחיילי צה"ל לא התפשר באשר לרמה הספרותית, ולא ניסה "לרדת" אל העם ולקלוע לטעמו, אלא בחר "להרים" את העם אליו. מרבית השירים הכלולים בו הם קשים להבנה ואף סתומים, ופשרם אינו מתפענח עד תום. אין הם "מרימים" את מורל העם, אלא מציגים מציאות עצובה, נוראה ומסויטת. הסיפורים הם סיפורים אנטי־מלחמתיים מובהקים, ובמרכזם האדם הכואב, הדואג, המפקפק. במאמרים שבקובץ זה, הביקורת על מהלכי המלחמה ועל המדינה היא ישירה, נוקבת ואמיצה: יצחק אברהמי, משה שמיר ובמיוחד מתי מגד. מתי מגד כתב אלי (8.12.1997) מניו־יורק, שלא רק שאיננו חוזר בו מדעותיו אלה שמלפני חמישים שנה, אלא שגם היום היה מפרסם אותם דברים, כמעט בלי שינוי.

מחקרי זה, עם מחקרים אחרים שלי – על ילקוט הרֵעים – ושל אחרים בשנים האחרונות, צעירים (אבנר הולצמן) וּותיקים, מהם שחזרו בהם מפסילותיהם הקודמות (שקד, דן מירון), מעוררים את השאלה, אם יש בהם די כדי לתקן את העוול שנגרם לסופרי דור תש"ח ולספרותם? האם יש בהם כדי להעמיד את המציאות הספרותית של ספרות דור תש"ח על דיוקה, ולשחררה מן התדמיות השגויות? האם יש בכוחם להעמיד תמונה נכונה ואמתית על אופייה של ספרות זו ועל אמיתותיה?

מן המפורסמות הוא, שגדול כוחה של התדמית מכוחה של המציאות ומשנקבעה תדמית שלילית, קשה וכמעט בלתי־אפשרי לשנותה. אולם תחזיתי ל"תיקון" זה היא פסימית במיוחד, שכן ספרות זו נגררה אל הפולמוס הפוליטי־אידאולוגי הלוהט עם "ההיסטוריונים החדשים", המנסים ל"עצב מחדש" את עברה של המדינה. יש לשער, שמעוות זה לא במהרה יתוקן, והמעטת הדמות ובעיקר הסילופים ימשיכו ללוות ספרות זו עוד ימים רבים.

כהמשך וכהשלמה למחקרי על קשת סופרים, אני מבקשת לערוך כאן את מצעד הדוגמאות, ולהראות את דרך החתחתים של ההתקבלות שהייתה מנת חלקם של סופרי דור תש"ח וספרותם.

ב. מצעד הדוגמאות לוויכוח על ספרות דור תש"ח

הוויכוח רצוף סילופים, שנאה ו"חשבונות", והמחקר מתקשה להתמודד עם "דעות קדומות" אלה, להיחלץ מהן ולשפוט ספרות זו לגופה ממרחק השנים.

1. מאפייני התדמית של ספרות דור תש"ח

מאפיינים אלה הם תמונה מקובצת שנאספה ממחקרים, ממאמרים ומרשימות רבים מאוד: הגיבור עושה מה שעושים כולם; עם כל "החברֶה" יחד, נטול רצון עצמי; "החברמניות"; חשיבות ההווי הפלמ"חי, החיפוש התמידי אחר ההווי הפלמ"חי. ההתנדבות מוסברת כגרסה חדשה של החברמניות, המתגודדת תמיד בחבורות; גם החברוּת נתפסת כאן כמאפיין שלילי: "לכל אחד מן החבורה היה תמיד חבר קרוב שניתן לפנות אליו בכל זמן ועניין". ההוויה הצברית: חספוס דוקרני המחפה על ואקום קיומי, דיבור עודף בלשון נמרצת. ילידי הארץ לא השתחררו מהשקפת העולם של דור המבוגרים; דור עקר; בלא יחידות דוריות בעלות השקפת עולם עצמאית (יונתן שפירא). הצברים נטולי הזהות – החברותא; "החֶבְרֶה": דוגמאות מתוך הפרודיות "עוזי ושות'" נהפכו לתוויות בעלות סימני היכר טיפוסיים, הפרודיה נהפכה למציאות. הצבר עשה מה שכולם עשו. כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק; כשכולם הלכו לעלייה ב, הלך לעלייה ב; כשכולם ישבו ברפיח וכדומה.

2. ההתנגדות לספרות דור תש"ח ולסופריה

המבקרים "הוותיקים", ובראשם שלמה צמח וברוך קורצווייל, תלו בהם האשמות של אגוצנטריות, מוגבלוּת בהיקף הראייה, ריקנות מערכים, ניתוק מן ההיסטוריה ומן המורשת היהודית.

המבקרים "הצעירים" בני דור המדינה (מוקד, מירון, שביד ושקד) מצאו בספרות זו קונפורמיזם אידאולוגי, סטראוטיפיות בבניית הדמויות והעלילות, צמצום האופק האינטלקטואלי ועיצוב לשוני מגושם.

גרשון שקד, בספרו גל חדש (תשל"א) מנה שישה שמות מבין מספרי דור תש"ח: משה שמיר, אהרן מגד, ס. יזהר, חנוך ברטוב, נתן שחם, יגאל מוסינזון, "ופמלייתם". מאפייני הדור לפי שקד הם: "בסימן אנחנו"; הגיבורים נדונו על פי אמות מידה חברתיות; בהתאם לנאמנותם לערכים ובגידתם בהם; במרכזם ערכי חברה מסוימים; ציונות, חלוציות; הזדהות מלאה עם אמות המידה של תנועת העבודה. עולם החוויות של הגיבורים מתרקם סביב נושאים כגון ארץ־ישראל העובדת, הקיבוץ, הפלמ"ח, מלחמת השחרור, תביעות השעה. ספרות זו קרובה לספרות הסובייטית בשעתה; פתוס חברתי; הספרות מגויסת למאבק חברתי נגד התקופה, נטייה ראליסטית־נטורליסטית, נטייה לטיפוסי.

המשותף לסופרי תש"ח: התייחסות לבני הנוער הישראלי ובעיותיו, ובטבורן סוגיות של התיישבות וחברה: קבלת דינה של החברה והתמרדות מוגבלת נגדה, מאבק באויביה תוך ויכוח על דרכי הלוחמה. ערך עליון הם חיי הצוותא, זו החברוּת האמיצה והיפה ששותפותה נמשכת והולכת עד מיתותא. הזדהות עקרונית עם הוויית הארץ ועם ערכי הבניין, החלוציות והמלחמה. תחושה של הזדהות חיובית עם כלל פעיל. "השיירה", הקבוצה החברתית, חשובה מן היחיד. הזדהות מלאה עם "השיירה". הגיבורים תמיד הולכים בתלם. ענייני אהבה הם משניים ואין דבר העשוי לעמוד בפני המשימה והתפקיד. החוויה: "לפקודה תמיד אנחנו" אפיינית לסיפורת זו. האבות יצרו ערכים רוחניים וממשיים והבנים הנדרשים להגן עליהם אינם מתקוממים נגד האבות המייסדים. הכול באירוניה ומתוך ביקורת מלגלגת. בררה נאיבית של גיבורים ולכן גם עיצובם סטראוטיפי. קשת הגוונים האנושית מוגבלת. השקפת עולם נאיבית. גיבוריהם מדברים גבוהה־גבוהה ולא בלשון בני־אדם. סגנון גבוה, מועצם ומרומם.

3. חזרה "בתשובה"

קבוצה אחרונה זו, בעיקר שקד ומירון, חזרה בה, והיום הם מגלים שהמדובר בסיפורת מגוונת בעמדותיה ומורכבת בדרכי עיצובה, כשחשיבותה בעדות העמוקה שהיא מעידה על זמנה ומקומה ובאופן שהיא אוצרת את תמצית המתח של שנות הארבעים והחמישים.

זיוה שמיר במאמרה: "דור המאבק לעצמאות ומשוררו" (עתון 77, מאי 1988), הסבירה את הרהביליטציה שזוכים לה כיום סופרי "דור תש"ח" מפי אלה שקודם יצאו כנגדם, בכך,

[שב]ימים אלה ממש, כשהמפעל הציוני בסכנה קיומית אמיתית, כבר גם אין טעם בעמדה הא־ציונית שהציגו סופרי 'דור המדינה', כריאקציה לממסד. הזריזים שבהם מכירים זאת בחוש ומנסים לבנות לעצמם דימוי ציוני בן־לילה.

וכך גם

דמות "היהודי החדש", הבז לגולה ולערכיה, שהועלתה תחילה על נס ואחר כך עוללה בעפר, נתרפשה ונתפשה כביטוי נרקסיסטי, שאין לו כל כיסוי, עומדת אף היא כמדומה תחת אירועי הזמן ואיומיו לפני הערכה מחודשת.

4. בּוּרוּת ודֵעה קדומה

אולי "גולת הכותרת" של סילוף הדמות, המבוסס על דעות קדומות, רתיעה, ובעיקר על אי־ידיעה וחוסר היכרות עם ספרות זו, התגלה במשאל של ידיעות אחרונות "בין יוצרים צעירים" בנושא "מה נתנה לך ספרות דור העצמאות", "ספרות תש"ח: בטון או תבן", שהתפרסם בא' באייר תשמ"ז (30.4.1987) ונרשם מפי תמי שבק.

הכותרת השלילית והדמגוגית הזמינה את התשובות בהתאם, מפי שבעה יוצרים צעירים שהשתתפו במשאל: שלי אלקיים, איתמר לוי, פרץ דרור־בנאי, אייל מגד, רוני סומק, לילי־פרי אמיתי, אילן שיינפלד. נביא משפטים אחדים מדבריהם: כולם, להוציא אייל מגד, בנו של אהרן מגד, העידו שלא קראו את הספרות שמדובר בה (שלי אלקיים, איתמר לוי), או שמדבריהם עולה שלא קראו בה (פרץ דרור־בנאי, רוני סומק, לילי־פרי אמיתי), או שקראו בה קריאה חלקית מאוד (אילן שיינפלד). כולם ניזונו מן התדמית השלילית שירשו כלפיה: "גדלתי על יחס כמעט קולקטיבי כלפי יוצרי דור זה" (שלי אלקיים); "כבר אז בתור ילד, העניין של פלמ"חניק, גבורה, ו'טוב למות בעד ארצנו' הפריע לי" (איתמר לוי); "ספרות דור תש"ח [- - -] בעיני זה מבטא משהו שמאוד התרחק מאתנו, משהו מצועצע, מנופח, הולם חבורה אחת, ולא מבטא כלל משהו כלל־ישראלי. הם היו עסוקים בהנצחת הגבורה של עצמם" (פרץ־דרור בנאי); "ירו ובכו" (רוני סומק); "הדור של ספרות תש"ח כפות וסובל מעיוורון צבעים". הדוברת מזהה ספרות זו עם "חסמב"ה" ומוסיפה את "תובנותיה" ביחס לגיבוריה: "יד אחת אוחזת בסטן המכוון למטרה והיד האחרת קוטפת מלפפונים ועם חברים במישלט מדברים על המהפיכה ועל השוויון" (לילי־פרי אמיתי); "ככל מיתוס היא זנוחה ומסתתמת [- - -] יש לי כעס רב על הספרות הזו [- - -] היא בנתה הרמוניות פגומות" (אילן שיינפלד).

בתגובתו כתב א"ב יפה על

המחלה המשונה שפקדה את הספרות העברית בת זמננו, הנושאת בתוכה יומרות גדולות חסרות כיסוי, ושיסודותיה הן חוסר־ידע, חוסר־יחס למה שקדם לה, חוסר־הבנה;

רוב הצעירים הפוסלים במחי־יד את ספרות דור תש"ח אינם יודעים מה הם שחים, אך אין זה מפריע להם כלל להשיח, לבקר, לפסוק פסוקם;

יש חוקרי ספרות ידועים, שתוך שנאה עיוורת אומרים את הדברים האלה כבר 30 שנה, אבל אני חושב שאפשר למצוא הד לבעיות האישיות שלהם בתוך הכתיבה האינדיווידואלית. [- - -]

5. עוינות גלויה

דוגמה מובהקת בסוגה לשנאה הגלויה כלפי ספרות "דור תש"ח" וסופריה, הוא מאמרו של יוסי בן־ברוך, "מ'עבותות הווי' לספרות מלחמה: ספרות פלמ"ח מתש"ח ועד עכשיו", שפורסם בשני המשכים, בעתון 77 (ניסן תשמ"ח, מרס-אפריל 1988); גיליון 100 (סיוון תשמ"ח, מאי 1988). האחרון הוא גיליון חגיגי כפול: "גיליון המאה" של כתב־העת וארבעים שנה למדינת־ישראל.

הנחת היסוד היא: "כבספרות כך במציאות – לדור תש"ח האמיתי לא היה ביטוי". הכותב מוציא את ס. יזהר מ"דור הפלמ"ח", שכן הוא מעריך את יצירתו, והכללתו ב"דור" זה "מקלקלת" לו את התזה העיקרית. מטרת המאמר היא להחליף את "סופרי דור הפלמ"ח" "הקנוני ז'אנרי (המבוגר) בסופרי 'דור פלמ"ח – תש"ח (הצעיר)'", ש"הם הם המהווים יחדיו, במציאות כמו בספרות, את 'דור תש"ח' האמיתי, ההיסטורי". הֶמשכה, שאלה הנמנים עם סופרי "דור הפלמ"ח" "רובם לא השתתפו בפועל בקרבות תש"ח" ו"במאבק לעצמאות" ורבים מהם אף לא היו שותפים לאותה חוויה קיבוצית מרכזית. הכותב מאפשר להימנות עם "דור הפלמ"ח" רק למי שהשתתף בפועל במלחמת השחרור, ואת כל האחרים הוא מנשל מספרות זו. לכן הוא מבחין בין "ספרות הפלמ"ח", שאותה הוא דוחה בשאט נפש, לבין "ספרות דור תש"ח", שאותה הוא מאשר כשהיא נכתבת רק בידי הלוחמים בפועל, לפי "הכללים" שקבע, בידי סופרים כגון אורי אבנרי, יצחק טישלר, נתיבה בן־יהודה, יורם קניוק, אהרן אלמוג, עמוס מוסינזון, נסים אלוני. הנחת־היסוד, הנראית לי תמימה למדי, מחייבת קשר ישיר בין ההתנסות האישית בחוויה לבין עיצובה הספרותי, ובמקרה זה השתתפות במלחמה לפי "הכללים" שקבע הכותב. לכן קיים, לדעתו, "פער־חוויות בין מי שראה את המלחמה מנקודת־הראות של מַטֶה לבין מי שחווה אותה על בשרו בשדה־הקרב". אמנם הכותב מודה שקשה לקבוע את "הגבול בין מה שיכול סופר לשאוב מתוך מיצבור החוויות האנושי הכללי, העומד לרשות כל אדם באשר הוא אדם, לבין אותן חוויות, שללא ההתנסות האישית בהן כל התמודדות עימן מוליכה בהכרח אל הכישלון ואל הזיוף". אך בהמשך הוא מרשה לעצמו לתחם את הגבול, וטוען כי במקרה זה סופרי דור תש"ח המקובלים זייפו ונכשלו, כיוון, שלא השתתפו במלחמה בפועל.

כאחרים לפניו האשמותיו הן: ספרות זו לא הייתה ספרות של מרד, אלא ספרות של השלמה והליכה בתלם סלול; הספרות מתאפיינת ב"זיוף חווייתי לא רק בתיאורים החיצוניים הרדודים של הלוחמים, אלא גם בכלים הלשוניים והסגנוניים" שלה.

המאבק של יוסי בן ברוך הוא בעיקר במשה שמיר, ובחיים גורי, שהוענק להם פרס ישראל ביום העצמאות הארבעים. אבל מכיוון שעניינו בפרוזה בלבד, הוא נלחם בשצף קצף במשה שמיר בלבד. הכותב בחן חמישה קבצים של ספרות המלחמה: בעקבות לוחמים; במבחן קרבות; בעמדה הקידמית; קשת סופרים; עט ושלח. מסקנותיו שקבצים אלה אינם מצדיקים את היומרה שבשמה הופיעו: לספר את סיפורו של צבא במלחמה, על בעמדה הקידמית, ועל קשת סופרים: "קשת־רמייה היא, מאשפתה בולטים דווקא חיצי־הסרק, מיתרה נוגן ניגונים צורמים וכוונתה חסרה מעלות רבות מעיון הכוונות של לוחמי דור תש"ח [- - -]". על מאמר המבוא של משה שמיר לכתב־עת זה כתב: "למאמר יש חשיבות רבה לא רק להבנת הזיוף האימננטי בתוך יצירתו שלו, אלא גם לתפישת מהותה של האיצטלה המזוייפת שעטתה קבוצת סופרים שלמה על עצמה ושל התחזותה בה כמייצגת את דור הלוחמים כולו".

6. צדק היסטורי

במאמרה "דור המאבק לעצמאות ומשוררו" (עתון 77, מאי 1988), קובעת זיוה שמיר:

מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית ניתן להכליל היום ולומר, שדרכם הספרותית של בני הדור הזה הייתה דווקא רצופה מהמורות [- - -]. קל יותר למרוד ב"אבות" עויינים מלחדור לתוך זירת הספרות, כשבמרכזה ניצב משורר ענק כדוגמת נתן אלתרמן וסופרים כגון עגנון והזז.

את ההכפשה והביזוי של דור זה היא רואה על רקע מאבק הדורות הקבוע הניטש בספרות העברית. בין השאר בדחיית "המודל הראליסטי" שא"ב יהושע קורא לו: "ספרות בלי סוד" והחלפתו בספרות מצועפת; בהעדפת האינדיבידואליזם על "הקולקטיביות הרעיונית" שייחסו לספרות זו, שלא בצדק [נ"ג]; וכמובן, בוויכוח על דמות הצבר, שלא היה ולא נברא, ונוצר כדי לנגחה, בעיקר ניגוח פוליטי.

בין המסקנות במחקרו המדוקדק של מישקה בן־דוד, מפלשת עד צקלג: (א) "תפיסת המלחמה ברומן מלחמת העצמאות נעה החל מהתפעמות לאומית נוסח קובנר, וכלה בדחייה פציפיסטית נוסח אבנרי, ובין שני קצוות אלה כמה וכמה ואריאציות" (עמ' 83); (ב) ברומנים התש"חיים ישנה התרחקות מהסטראוטיפ של מפקד הצבא יפה התואר והנועז (עמ' 170); (ג) נושא המוות מעסיק את רומן מלחמת העצמאות יותר משמעסיקים אותו הקרבות, המפקדים או האויב (עמ' 208); (ד) הערבים זוכים לקשת רחבה של התייחסויות רגשיות (עמ' 236), אך דווקא הבריטים מתוארים תמיד בשנאה וזעם כאויב בוגדני, חד־צדדי ומרושע.

אבנר הולצמן במאמר "הסיפורת של 'דור בארץ'", המשיך, סיכם ואפיין את סימני ההיכר המובהקים של ספרות זו מנקודת־הראות של בן הדור המשקיף ממרחק של חמישים שנה על ספרות זו ומבקריה. הכותב עומד על השוני בין ההתלהבות של קהל הקוראים מספרות זו לבין ההסתייגות של הביקורת והמבקרים בזמנה ממנה. הוא ניתח את דרך ההתקבלות המפותלת של ספרות זו, וציין את תהליכי ההשתנות המסתמנים היום, בעקבות קריאה חוזרת בספרות זו המביאה להעמדת דברים על דיוקם ולצדק היסטורי.

אלול תשנ"ח (אוגוסט 1998)

מקורות

יוסף אורן, "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" [תשכ"ז/1967]; "הפורצים חוזרים בתשובה (סופרי תש"ח בין יומרת חידוש לתקוות רציפות)" [תשל"ג/1973]; שבבים, הוצאת יחדיו ואגודת הסופרים, תשמ"א/1981, עמ' 52-60; 61-76.

מישקה בן־דוד, מפלשת עד צקלג. עיונים ברומן מלחמה עצמאות, הוצאת ספריית תרמיל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, יוני 1990.

יוסי בן־ברוך, "מ'עבותות הווי' לספרות מלחמה: 'ספרות הפלמ"ח' מתש"ח ועד עכשיו", עתון 77: (א) גיליון 98-99, ניסן תשמ"ח, מרס-אפריל 1988, עמ' 24-26; (ב) גיליון 100, סיוון תשמ"ח, מאי 1988, עמ' 164-174. גיליון חגיגי כפול: "גיליון המאה" של כתב־העת וארבעים שנה למדינת־ישראל.

נורית גוברין, "'ילקוט הרֵעים' – מציאות של המשך ומיתוס של התחלה", בתוך ספר ישראל לוין, כרך ב, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב 1995, עמ' 21-52.

נורית גוברין, "אדם במלחמה – 'קשת סופרים, ילקוט לדברי סופרים־חיילים'", קשר, בחוברת שהוקדשה ליובל החמישים של מדינת־ישראל, חוברת 23, מאי 1998, עמ' 45-56. שני פרקים אלה כונסו בספרי: קריאת הדורות, כרך ב, הוצאת גוונים, תשס"א.

אבנר הולצמן, "הסיפורת של 'דור בארץ'"; "דימויו הספרותי של הצבר: הפולמוס שאינו נגמר" [תשנ"ח/1998]; אהבות ציון. פנים בספרות העברית החדשה [תשנ"ח/1998], הוצאת כרמל, תשס"ו/2006, עמ' 319-335, 336-345.

א"ב יפה, "מירשם להבראת ספרותנו. (בעקבות מישאל אחד)", על המשמר, ט' באייר תשמ"ז (8.5.1987). תגובה על המשאל של ידיעות אחרונות.

משה צימרמן, "ילקוט המכזבים", רסלינג, מס' 4, חורף 1988, עמ' 71-78.

ראובן קריץ, הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, הוצאת פורה, תשל"ח.

תמי שבק (מראיינת), "מישאל בין יוצרים צעירים: מה נתנה לך ספרות דור העצמאות"; "ספרות תש"ח: בטון או תבן", ידיעות אחרונות, א' באייר תשמ"ז (30.4.1987).

זיוה שמיר, "דור המאבק לעצמאות ומשוררו", עתון 77, גיליון 100, סיוון תשמ"ח, מאי 1988, עמ' 120-124.

יונתן שפירא, "יחידות דוריות ויחסים בין דוריים בפוליטיקה הישראלית", בתוך ישראל דור בהתהוות, בעריכת אשר אריאן, הוצאת זמורה־ביתן־מודן, 1979.

גרשון שקד, גל חדש בסיפורת העברית. מסות על סיפורת ישראלית צעירה, הוצאת ספרית פועלים, תשל"א. מהדורה מורחבת, תשל"ד/1974.