מרחק נגיעה
חמש פעמים נגענו זו בזו. ארבע פעמים היא, ופעם אחת אני.
"הידיים שלי ממש קרות, תיגעי," אמרה לי ענבר בחדר ההלבשה לפני השידור. שתקתי. תמיד קר לה ותמיד היא מדברת על זה. הסתכלתי על הלק האדום שעל הציפורניים הארוכות שלה והמשכתי לשתוק. היא הסתכלה עליי דרך המראה בחצי חיוך, הסתובבה ושמה את הידיים שלי על הידיים שלה. כיווצתי בתוך ידיה את אצבעותיי לאגרוף, ואף על פי שלא רציתי להיות אלימה היא הבינה את זה כאלימות, וכמו שלקחה ככה החזירה — חד וחלק. עדיף היה לשתינו לא לתת לזה שם. כותרות, גם המדייקות שבהן, עושות עוול לטקסט, ואנחנו עוד לא כתבנו אותו.
את כל חיי אני רואה גם מהצד, וכשאני רואה מהצד אני נותנת להם כותרות. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל זה כנראה מאבא שלי, שהיה שופט. בכל פעם שאמא שלי הייתה עוברת לכאורה על החוק או על כללי האתיקה, אבא שלי היה תמיד מנופף במשפט, "ומה יכתבו בעיתון?! שאשת שופט העבירה חפיסות סיגריות מבלי להצהיר עליהן במכס?!"
אחר כך זה עבר אלינו, הילדים, המחשבה מה יכתבו עלינו, על ילדיו של השופט. כל התנהגות שקצת חרגה מהנורמה הפכה לכותרת עיתון דמיונית במוחו החרד של אבי. מכיוון שהיינו ילדים די טובים וגם אמא שלי היא אישה די ישרה, הכותרות לא היו הופכות לכותרות ראשיות, אני בטוחה. אולי במקרה הרע היה מופיע איזה משפט רכילותי במקומון. ובכל זאת, הלחץ הזה של אבא שלי עבר אליי, וגם אצלי בראש ההתנהגויות הפכו לכתבות, ולכל כתבה הייתה כותרת. לא פלא שנהייתי עיתונאית.
העובדה שאבא שלי היה שופט גרמה גם לי להתייחס לחיים כאל בית משפט אחד גדול. בכל פעם שקלטתי מסר לא מילולי ממישהו, שאלתי את עצמי אם אוכל להוכיח אותו בבית המשפט. אהבה, חיבה, שנאה, כעס — תמיד הם הגיעו אליי לדיון בבית המשפט הפנימי שלי. איתה זה לא היה עובר בבית המשפט. היא מעולם לא אמרה לי באופן ברור שהיא מעוניינת בי. מה שהיה ברור זה שאסור לי להתפתות. אנחנו עובדות ביחד באותה מערכת. אסור לי.
הסתכלנו זו בזו דרך המראה. היא כבר הייתה מאופרת כמעט לגמרי, ואני חיכיתי לתורי לאיפור. אצלה זה היה טבעי להתאפר, אצלי זה נראה מאולץ. דיברנו על משהו שקשור לאייטם שהיינו אמורות להגיש יחד בחדשות ואני נזפתי בעצמי — עכשיו תסתכלי מבחוץ, יש לה שיער בלונדיני קצוץ, עור לבן מדי, זה לא הטעם שלך. תסתכלי טוב טוב, היא לא הטעם שלך. הכנסתי את היד הקפוצה לכיס, ורק שם ריווחתי את האצבעות. כל אחת ממנה נגעה בפנים הכיס בהקלה. משהו בתנועות החדות שלה, משהו בסתירה שבין ההליכה שהייתה הולכת כשיש קהל לבין ההליכה הפרטית שלה סקרן אותי, יותר מִסקרן — מִגנט אותי אליה עד כדי השתוקקות. ולכך נוספה העובדה שהיא הייתה אחת מהבודדות שבאמת אתגרו אותי בחשיבה. היא ידעה הרבה, אבל מעבר לידע הרב שהיה לה היא בעיקר חשבה חד ושונה מכולם. היא תמיד הפכה לי את מגירות המחשבה וגרמה לי להתחיל לחשוב מההתחלה. והיא גם הפתיעה — אף פעם לא יכולתי לדעת מתי תתחבר למכנה הנמוך המשותף ומתי תתעלה לחשיבה מקורית. אבל אסור לי להיכנס לזה, גם לא כשבעלה בחו"ל, אולי בעיקר לא כשהוא בחו"ל.
בעלה גיל עבד על קו הודו או תאילנד. עסקים היא קראה לזה, אם כי מכירות זאת הגדרה מדויקת יותר למה שעשה. הייתה לו רשת חנויות לבגדי נשים. היה נוסע, קונה בגדים בשקלים בודדים, ממתג אותם נכון ומוכר אותם כבגדים לנשות האליטה. העובדה שהייתה מפורסמת בטח עזרה לו, והעובדה שעשה מזה כסף לא רע בטח עזרה לה. לא ממש הבנתי את הקשר ביניהם. הם נראו שני הפכים, אבל לא במובן המפרה של העניין. הוא העריץ אותה, זה היה ברור. ברור היה גם שלא תוכל להיות עם מישהו שלא מעריץ אותה, היא הייתה זקוקה לזה בכל רגע. אבל מה מעבר לזה ולגוף היפה שלו שהצליח לחבר ביניהם — זה לא היה ברור לי. ידעתי שהם ביחד שנים, אולי אפילו מגיל הנעורים, אבל היה ברור שהם התפתחו לכיוונים שונים לגמרי. השארתי את אצבעותיי בכיס וליטפתי את עצמי דרך החור בבטנת הכיס.
שתינו היינו נשות מקצוע טובות, וכשהמצלמות היו נדלקות, מבחינתנו הכול היה כבה מסביב. התנהלנו בתוך מהדורת החדשות כמו בבית השני שלנו, שתינו הרגשנו נוח באולפן, אולי אפילו נוח מדי, נדמה לי שהביטחון העצמי שלי באולפן נראה זוהר יותר מכפי שהיה במציאות. מאיר, מנהל האולפן, ספר לאחור. בספרה שמונה עוד הגנבנו מבט קלוש זו לזו, בשש היא יישרה לי את הצווארון והניחה את היד לעוד חצי שנייה מיותרת. שם, בצד שמאל, ליד הצלקת הקטנה שהותירה בי הנדנדה שלתוכה נכנסתי בריצה בגיל שנתיים. כמעט ולא היה אפשר לראות אותה, אבל מי שנגע — הרגיש. האם היא הרגישה את הצלקת כשנגעה? את זה הצלחתי לשאול את עצמי כשמאיר כבר הראה עם היד שלוש, ספירה לפני השידור, והבפנוכו שלי התבלבל.
רוני העורך ביקש בנבא שנתקוף יותר את קצין המשטרה שהתראיין מולנו, שנגרום לו להתפתל. הסתכלנו זו אל זו בהבנה. בשידור נחשבנו לצוות מנצח, ידענו היטב איך למלכד את המרואיין. היא הייתה המראיינת הרכה יותר, אני הקשוחה והישירה, ויחד הצלחנו להעביר את התחושה שלא הגענו לתקוף אלא כדי לדעת, לברר.
יצאתי מהאולפן כשנכנס וי־טי־אר, ובנבא קיבלתי את התשבחות על הריאיון שהוציא כותרת ויביא אחריו פולו־אפ באתרי החדשות, "כן, אני חושב שהשר לביטחון פנים לחץ מדי להגיע לסוף החקירה, כך אמר קצין המשטרה בריאיון..." יצאתי כמו אחת שמתחילה ללכת, חושבת על כל צעד שלי, מיישרת את הגב כאילו שאם הוא יהיה ישר, אולי המבט שלה לא יחצה אותו. היא נשארה להגיש את שאר המהדורה.
מחוץ לאולפן, מבושמת מהמחמאות, ראיתי את בעלה מחכה לה — הוא הגיע כנראה במפתיע. היא לא אהבה כשהגיע במפתיע. בכל פעם שזה היה קורה הייתי מסתכלת עליה היטב, רואה לה את זה במבט, שנייה לפני שהמבטים ביניהם נפגשו, שנייה לפני שהייתה שולפת את החיוך הצבוע והמשכנע שלה. הוא היה מגיע בלי הודעה מוקדמת לעתים קרובות, תמיד מרוצה מעצמו מזה שהוא מצליח להפתיע אותה.
הוא נראה טוב, חייבים להודות. גבוה, שרירי עם עיניים בהירות ואף יווני, והיא נבלעה בתוך חיבוקו.
הנגיעה השלישית לא הייתה מוטלת בספק. זה היה במסיבת גיבוש של המערכת. ישבתי למעלה בקומה העליונה של הבר התל אביבי "ג'וז ולוז". למטה ישבו כולם, רובם הגיעו עם בני זוג. זיו, מפיק העל של המהדורה, הגיע כמוני בלי בן זוג, ושנינו, שני ציניקנים נוראיים, התמקמנו לנו סמוך למדרגות, למקום שבו נוכל לדייק בצליפות הלשוניות שלנו. ענבר הגיעה כל כך יפה — עם שמלה שחורה צמודה, עקבים וליפסטיק צועק. היו לה גינונים של כוכבת — מבט למצלמה, חיוכים מדויקים, לא מתלהבים מדי ולא מופתעים מהבזקו של הפלאש. אני הייתי מוכרת לא פחות ממנה, אבל מבחינתי זה תמיד היה עול, העניין הזה של מצלמות והפנים המפורסמות והעובדה שלכל אחד יש מה להגיד ברחוב.
היא שיחקה את המשחק עד הסוף, וביני לביני ידעתי שהיא צודקת, שככה זה עכשיו בתקשורת. כדי להצליח, לא משנה כמה סקופים טובים חשפתי או העובדה שהעורכים הזילו עליי ריר מקצועי בזכות זה שאף מרואיין לא הצליח להתחמק ממני או שנחשבתי למלכת העולם התחתון מכל עורכי הדין והשופטים גם יחד, עדיין היא זאת ששיחקה את המשחק נכון יותר. סוכנת שמנהלת עבורה את המשא ומתן, ספָּר שחמש דקות אחרי הפן מדליף את תמונתה למדורי הרכילות, ויש לה בעל.
מה שאותי עניין באותו רגע היו הכתפיים החשופות שלה — איך ומתי אני ארגיש אותן קרוב.
אבל לא הצלחתי למצוא תירוץ מתאים להתקרב ולחבק אותה, אף על פי שבעצם לא הייתי צריכה תירוץ. ככה קיבלנו זו את זו מחוץ לעבודה. ובכל זאת שם התקשיתי להתקרב ולחבק.
אני בכלל די גרועה בלמצוא תירוצים מתאימים, כאילו שיש בי שתי נשים — האחת בעבודה, שבה אני תמיד מוצאת את הדרכים המתוחכמות למלכד את המרואיין מסביב בעזרת הרבה מאוד תירוצים מתוחכמים פחות או מתוחכמים יותר, והשנייה ביום־יום, מחוץ לעבודה, שם אני לא יכולה למצוא אף פעם תירוץ מתאים לעשות משהו, אז אני עושה אחד מהשניים — נמנעת, או ניגשת בצורה ישירה, שזה בדרך כלל מרתיע.
***
סיגל, עורכת הווידיאו, מתיישבת ביני לבין זיו, שתויה למדי, ומניחה את ידה על ירכי. כבר זמן רב שהיא מסתובבת סביבי, מנסה למשוך את תשומת לבי — שנונה מאוד, מתוקה למדי, נראית לי לסבית בארון שמחפשת מקום להציב את הארון שלה. אבל היא לא מצליחה לרגש אותי ואני לא אפנה לה ולארון שלה מקום אצלי בדירה.
"נו, מצאתם פה אהבה?" היא זורקת כמו תמיד את המשפט שגורם לכולנו לצחוק באירועים האלה.
"ואם נמצא מה זה יעזור לנו?" אני תמיד עונה לה במקום לצחוק. היא מישירה לעברי מבט, מחפשת אולי יש כאן רמז, ואני מזיזה את רגלי מכף ידה החמה. אין לי כוח להתמודד איתה.
"לא תרדו למטה אל העם?" שואל רוני, שנראה מבושם מלמטה.
אני מסתכלת עליה, מחכה שגם היא תסתכל במבט מזמין, אבל היא היחידה שלא מרימה ראש לקריאתו של רוני. היחידה שנשענת על הבר ומערבבת את המשקה שלה בעצמה כאילו לא שמעה את דבריו.
"אנחנו לא יכולים, אנחנו מחפשים אהבה," סיגל צועקת לעברו בחזרה, כולם צוחקים. גיבוש. היא לא מרימה את הראש. מתאים לי יותר שתעלה, יש כאן בחלל העליון משהו אינטימי יותר. אבל לבסוף אני זאת שיורדת. פכטר הצלם אפילו לא מנסה לצלם, הוא יודע כמה אני נוקשה עם זה. העורף שלה מתוח, היא מצחקקת עם אחד התחקירנים ששכחתי את שמו. הוא חדש, מתמחה בנושאים הכלכליים שמהם אני בורחת כמו מאש. אין לי מושג איך להתקרב ולהתיישב לידה, כל הכיסאות על הבר תפוסים.
אני מחזיקה את כוס הבירה וניגשת לבר לבקש למלא אותה, ואז היא מסתובבת אליי. אני יודעת שאסור לי להסתכל לה על הכתפיים החשופות, אבל כשהעיניים שלי עולות למעלה, ונעצרות על העור המתוח הלבן שנמתח בין העצמות הגבוהות שלה, אני רואה שהבחינה בזה.
"איפה בעלך?" אני שואלת, שקופה לגמרי.
"את יודעת, חו"ל," היא עונה בחיוך ומוסיפה, "איזה יופי השיער שלך," ושולחת יד גבוהה ללטף לי את הראש.
"כן, את יודעת איך זה עם ספר צמוד," אני עונה בציניות, שהרי ברור לשתינו שהשיער שלי נמצא במצבו הרגיל. היא מיישרת את החיוך, ואני תוהה למה אני מיישרת לה את החיוך במקום לגרום לו להשתלט על הפרצוף כולו. למה אני הופכת קיפודית מתחת לידיה המלטפות.
סיגל מגיעה אחריי, ונצמדת אליי כשהיא מבקשת ויסקי נקי מהברמן. ענבר קולטת את חוסר הנוחות שלי מסיגל ומחייכת קלות. יש לה רגעים שפתאום ברור שהיא קולטת הרבה יותר ממה שהיא מראה, שיש לה רגישות לקלוט סיטואציות. אחר כך היא קמה מהבר לשירותים, מפנה אליי את המבט, כאילו רומזת לי לבוא אחריה. מה אני עושה עם זה, אלוהים? אני נחרדת. בחיים שלי לא עשיתי את זה בשירותים, אני לא רוצה בכלל לעשות את זה איתה בשירותים, אני רוצה שתשכב לצדי ותקום לצדי בבוקר ונלך יחד לעבודה, או שלא נלך ביחד ונחזור למיטה ולא נצא ממנה בכל סוף השבוע, גם לא בשביל לענות לבעל שבטח יתקשר מתישהו. לא אכפת לי אפילו להגיע אליה, לספה, למיטה, לאן שתיקח אותי.
רוני מגיע לדבר איתי ואני נשארת במקומי, גם בלעדיו לא הייתי מצליחה לגייס את האומץ לקום וללכת אחריה לשירותים.
כמה דקות אחרי שפידרה את עצמה, כמו שנשים כמוה עושות בערבים כאלה, ענבר יוצאת וכולם מכרכרים סביבה. היא אישה ממגנטת, סקסית, חכמה, שנונה, רגישה וסוערת. היא מצטרפת למעגל קטן מאוד של הרוקדים, ומניפה את ידיה — לא לפי הקצב, אבל בערך. אני אוהבת את זה בה, את השילוב בין התנועות הנבוכות לביטחון עצמי מופרז. רק אני נשארת לשבת על הבר, לא מצליחה לנתק את הישבן שלי מהכיסא הלא נוח שפינתה ולהצטרף לרוקדים.
"אני יכולה לתפוס איתך טרמפ הביתה?" היא שואלת אותי בסוף הערב. הנה זה קורה, אני על הסוס, עכשיו רק צריך לדהור בזהירות כדי לא להרוס.
במכונית, לכמה רגעים ארוכים ומביכים, אני שוכחת את הקוד של האימובילייזר ולא מצליחה להתניע את הרכב. גם לא ממש מעניינים אותי הדרך או צבע הרמזורים — רק אם בסוף הנסיעה היא תזמין אותי להיכנס אליה.
הנסיעה קצרה מדי. אנחנו שותקות, כלומר היא מנסה להגיד כמה מילים, אבל אני לא באמת משתפת פעולה, רק מהרהרת אם הציפורניים ברגליים גזורות, אם הלק שם לא התקלף, אם הסרתי את השיער מכל החלקים, ומה אני עושה עם הטעם של האלכוהול שיש לי בפה.
"את יכולה לעצור כאן, לחסום את החניה," היא זורקת לי סלע על הפנטזיות. מה זאת אומרת? איך אעצור כאן ואבלה איתה את סוף השבוע?
"אז לילה טוב, יקירתי," היא אומרת, מושכת את ידית פתיחת הדלת. "יש לך שפתיים מהממות," היא מחזירה את הגוף אליי ומעבירה יד על השפתיים שלי. הן רוצות להיפתח ולתת לה להיכנס, להיפתח ולהגיד לה, אז תזמיני אותן למעלה. אבל אני לא מצליחה אפילו להסתכל עליה, בטח לא להגיד משהו. אחרי שתיקה ארוכה מדי אני עונה בטיפשותי, "לילה טוב."
***
במהלך לאנץ' שהיא מזמינה אותי אליו, מול הים, ככה סתם באחד מימי השישי הפנויים, אני אומרת לה, "את אוהבת לפלרטט."
והיא עונה לי, "מה פתאום? רק איתך." אנחנו שותות אלכוהול, זה עוזר לי לחייך יותר מבדרך כלל. חולקות מנות, וכשמגיעה זו עם הלובסטר, מוצאות את עצמנו יושבות זו לצד זו כדי שיהיה קל יותר לחלוק. הג'ינס שלי מעולם לא היה דק כל כך. בכל רגע שהרגליים שלנו נוגעות זו בזו במקרה, או שלא במקרה, הוא הופך לדק יותר ויותר, עד כדי כך דק שאני מוצאת את עצמי מגניבה לה ליטוף על כף היד.
עכשיו בבית המשפט ישאל התובע או הסנגור או השופט, תוכיחי שזה לא היה רק אצלך בראש.
אבל בעיתון יכתוב העורך, שם הכול התחיל, במסעדה ההיא ביום ההוא בלאנץ' ההוא בנמל תל אביב, או שיכתוב, היא הטרידה אותה, אמנם הן היו קולגות לעבודה, אבל היא הייתה לסבית והטרידה אותה. תלוי בעצם את מי הוא ייצג.
"ניקח את הקינוח אלייך?" היא שואלת בטון שלא משאיר מקום לספק.
זה קורה, אני אומרת לעצמי, זה קורה היום. ולה אני עונה, "ברור, אליי."
היא הולכת לכיוון הרכב שלה, ואני, בדרך לרכב שלי, שואלת את עצמי מה פתאום ברור ואיך אני יוצאת מזה ואם בכלל הגוף שלי מוכן לזה. למזלי היא מתקשרת מהרכב שלה, נזכרת כביכול שהבטיחה לאמא של בעלה לצאת איתה לקניות. רווח לי. אבל אני בכל זאת מרחפת. החיבוק שהתחבקנו לפני שנפרדנו כל אחת למכונית שלה, נשאר עליי כולו, כמו מעיל לא מחמם, לא מכביד, רק מצמרר.
נכון. הייתי זמן רב לבד והיא לא תהיה האישה שתגאל אותי מהלבד הזה, אבל היי, אני מאוהבת, וגם היא. אי אפשר לטעות. היא לא סתם משחקת איתי כמו עם כולם, כמו עם כולן, יש לה משהו אליי. עובדה שחיבקה כמו שחיבקה.
***
יומיים אחרי הלאנץ', שהגביה אותי בכל סוף השבוע, נפגשנו שוב במערכת. היה לה משרד משלה במערכת, כולנו היינו באופן־ספייס, אבל לה היה משרד קטן סגור. נקשתי קלות, היא בקושי הרימה את הראש מהמחשב. אני מכירה את זה, אסור לי להיכנס לזה, הסטרייטיות האלה שנבהלות מעצמן ומרשות לעצמן להתנהג כמו ביצ'יות ביום שאחרי. עזבתי את הדלת שלה, לא חיכיתי יותר מדי זמן שתרים את המבט, אני לא צריכה אותו כדי להבין שהיא אחת מאלה שבורחות. תלכי להזדיין, הייתי חופשי מסננת לעברה, אם לפה שלי היה באותו הרגע את הכישורים לפתוח את עצמו מבלי להקיא את הדמעות.
חזרתי לשבת בכיסא שלי, לא הצלחתי להתרכז בכתבה שהייתי אמורה להכין על פסק הדין התמוה כנגד מנהל מחלקת החינוך שהטריד מינית את העובדות שלו. כל הפמיניסטיות נתפסו כבר לראיונות אצל הקולגות שלי ואני הרגשתי שאין לי כלום ביד. הבנתי שזו אחת הפעמים הבודדות בעבודתי במערכת שבה אני הולכת לאכזב. לא יכולתי לשאת את התחושה הזו, אבל גם לא יכולתי להתרכז. כעסתי עליה, כעסתי על עצמי שהכול היה כל כך שקוף וברור לי, ובכל זאת נכנסתי לתסריט הזה. היה לי סיט אפ גרוע במיוחד, ריק מתוכן ומאמירה.
בפוסט, שרוני התעקש לעשות אחרי כל מהדורת חדשות, קיבלתי ממנו ובצדק על הראש: "דווקא בתחום הזה של הטרדות מיניות את שוחה שחיית פרפר!" הוא צעק עליי בלי להרים את הקול, והוסיף, "פתאום את לא מצליחה להשיג אף אחת מהן? איך זה יכול להיות?"
"אתה צודק," מלמלתי, אף על פי שידעתי כמו כולם שמה שרוני הכי שונא זה שאומרים לו על נזיפה "אתה צודק". זה משאיר אותו שותק אבל עדיין כועס. רוני אוהב אותי, לכן הוא לא יכול לכעוס עליי יותר מדי. בעקבות הנזיפה הדי נדירה שלו בי, היו כאלה שחייכו, שמחו לאיד, כי הם לא סובלים את זה שהוא מחבב אותי. גם די לא סובלים את זה שאני כל כך מצליחה.
מהצד הבחנתי בענבר, מורידה איפור בתנועות גסות ומעצבנות, מתעלמת באופן הפגנתי ממה שנאמר בישיבת הפוסט. "אנחנו צריכות לדבר," אמרתי לה בחניה כשיצאה סוף־סוף לרכב שלה אחרי זמן ארוך מדי.
"אין על מה," היא ענתה נחרצות.
"אנחנו צריכות," התעקשתי. "אני צריכה לדבר ולהקשיב," חידדתי.
"אבל אני לא," היא קבעה בפסיקה שאין עליה עוררין, נכנסה לרכב ויצאה במהירות. שנאתי אותה, בזתי לה על זה.
***
חצי שנה אחר כך הופתעתי לראות את השם ואת התמונה שלה על צג הטלפון. מאז אותו לאנץ' כמעט ולא החלפנו מילה לא מצולמת בינינו גם כשעוד עבדתי שם. בישיבות המערכת היא תמיד כיסחה לי את הצורה על כל משפט שאמרתי. חדי העין הבחינו במתח ששרר בינינו, אבל בשידור השתדלנו להעביר מסר של עסקים כרגיל. זה היה סיוט יום־יומי להמשיך לעבוד לצדה, כך שההצעה להגיש תוכנית משלי, בערוץ המתחרה, נתנה לי שביל מילוט מעולה.
קיבלתי את ההצעה המפתה ועברתי לערוץ השני עם תוכנית אישית שלי שנקראה, "בין המשפטים", שעסקה במה שקורה מאחורי הקלעים של המשפטים הגדולים. מאז לא רק היא נעלמה, כמעט אף אחד מהמערכת הקודמת לא התקשר אליי. אולי כי מבחינתם לעבור לערוץ מתחרה זו הייתה בגידה, או שהם קינאו שיש לי תוכנית משלי, או אולי סתם לא היה להם זמן פנוי. מי שעובד בחדשות בטלוויזיה יודע עד כמה הזמן הפנוי מצומצם, עד כמה לומדים לנתב אותו רק לדברים החשובים באמת.
יום אחד צלצלה. "אני מנחה בקרוב פאנל שמתעסק בעבירות הצווארון הלבן ורציתי להזמין אותך להשתתף בו," אמרה לי אחרי כמה מילות נימוסין. היא עדיין הקפיצה לי את הלב, אף אחת אחרת עדיין לא נכנסה לשם במקומה. כבר לא היה אכפת לי שלא יקרה בינינו כלום, אבל עדיין רציתי תשובות, רציתי להרגיש שאני לא לבד, רציתי שתגיד שהיא בעטה כי לא יכלה לשים גרביים על הרגליים הקרות שהיא חטפה פתאום בקשר בינינו, שהיה לה פחד לבגוד בבעלה, שפחדה מקשר אינטימי עם אישה. רציתי לשמוע אותה אומרת לי שזה לא סתם כי היא הפסיקה למצוא בי עניין. רציתי לשמוע ממנה שאני לא מדמיינת. הרגשתי שאני חייבת תשובות, כדי לא להשתגע.
שתקתי.
"זה כסף די טוב לשעתיים," היא הפצירה בדרכה.
"אוקיי, אבוא," עניתי בסוף בהיסוס. רציתי להוסיף שאבוא בתנאי שאחרי הפאנל נדבר סוף־סוף, שהיא תספר לי מה קרה לה שם בפנים, שאני חייבת תשובות. לא אוכל להתאהב באף אחת אחרת אם לא אדע שלא המצאתי. אבל שתקתי.
"נעשה קפה לפני," היא ענתה לשתיקתי, יודעת שהיא זורקת לפתחי פיתיון.
"נעשה קפה אחרי," השבתי, ובתוכי חישבתי שאם נדבר, אם נתפשט באמת במילותינו כמו שפנטזתי, כדאי שזה יהיה אחרי הפאנל.
"יהיה לך מה להגיד לי?" שאלתי.
"כן," היא אמרה כמעט בלחש, "כן."
שבוע לפני שהגיע יום הפאנל לא הצלחתי להירדם בלילות. כל הגוף שלי חשב על כל הגוף שלה, אף על פי שלא באמת זכרתי איך הוא נראה. אני לא שמה לב לפרטים, זה מצחיק, זה לא אמור להיות ככה, אבל זאת האמת.
פעם נדלקתי על מישהי בניו יורק, מיליונרית עם עיניים של יחפנית. חיכיתי לה כל רגע שתיכנס כבר לחנות עם הנהג שלה ותצביע על הפרחים שהיא בוחרת לסוף השבוע. לבי היה מקפץ כשהייתה מופיעה, תמיד אחרי הנהג, וכל הזמן דיברתי עליה בחנות, סיפרתי שאני מחכה לה, תיארתי עד כמה היא מיוחדת בעיניי. "על מי את מדברת?" שאל אותי הידיד שעבד איתי בחנות, "על ההיא שבהיריון?"
"מה פתאום, היא לא בהיריון," אמרתי בתוקף.
שלושה חודשים אחר כך היא הגיעה ובידה תמונות של התאומים שילדה. זה היה בהחלט אחד משיאי הפדיחות שלי בתחום. אבל גם כשלא מגיעים לשיא, אני לא תמיד שמה לב לגוף, רזתה או העלתה במשקל, חתיכה או לא. אני לא מבחינה.
אז לא ידעתי בדיוק על מה אני מפנטזת בהקשר של ענבר, ולמה בדיוק הגוף שלי מתגעגע. חוץ מאשר למבטה המתרכך ולגופה, שהיה מעביר את כובד משקלו מצד לצד כשהייתה הולכת, במין מבוכה מהפנטת, מנוגדת לחלוטין למסר שהעבירה. ביטחון מופרז, כזה שהשתדלה להפגין לכל עבר.
פנטזתי עליו.
***
ביום הפאנל נפגשנו על הבמה. היא איחרה להיכנס. לחצה ידיים לכולם, נשקה לי על הלחי, החזיקה לי את כף היד בזמן שנשקה, ובדרכה לשחרר ליטפה לי את המרפק. משהו במגע שלה, כמו תמיד, היה חזק ומרפרף גם יחד.
היה פאנל נחמד. קהל שצחק במקומות הנכונים, שתק במקומות האחרים. ידענו, גם היא וגם אני, לעשות את העבודה, לספק את הסחורה. השלושה האחרים בפאנל שימשו לנו כקהל נוסף, העירו פה ושם הערות, אבל אין ספק ששתינו ניצחנו על השיחה.
כשנכנסנו להוריד את האיפור, כלומר אני נכנסתי להוריד והיא נכנסה לחזק אותו, היא הסתכלה עליי מבעד למראה, עוקבת אחר התנועות שלי. לא הרמתי את המבט, אבל הרגשתי את העיניים שלה על הגוף שלי. אני חייבת לנשק אותה, חשבתי, אני צריכה להציע לה לנעול את הדלת או לחשוב על מקום שאליו נוכל לברוח כדי שאנשק כבר את הפה הקפוץ הזה שלה.
"איפה נשב?" שאלתי, מקווה שהיא תציע לסגור את הדלת, שהיא תיקח שוב את ידי.
"אה..." אמרה, "שכחתי לגמרי, אבל קבעתי עם מישהי שיחת תחקיר לפני ריאיון שאני עושה לה."
"זה נמאס לי," אמרתי לה, "אני חייבת לדבר איתך."
"את תמיד יכולה לדבר איתי," ענתה כלא מתעניינת.
"את חשובה לי מאוד," אמרתי כמו ילדת תיכון מאוהבת.
"אני שמחה לשמוע," ענתה ברשמיות של מורה ושלפה חיוך צבוע. אמנם היא לא אמרה לי שאני אחת הנשים המקסימות שפגשה, אבל שלפה פתאום מבט רך יותר דרך המראה. הסתכלתי והישרתי אליה סוף־סוף את המבט שלי. לא הייתי צריכה מילים כדי להגיד לה שהיא משחקת בי. היא חייכה את החיוך הנבוך המטופש שלה, כאילו לא הבינה, אבל ניכר שהבינה. היא הייתה אחת הנשים האינטליגנטיות שהכרתי והיא הבינה היטב. לא החזרתי לה בחיוך ולא הורדתי את המבט שלי, עד שחששתי שהעיניים שלי עוד רגע יתמלאו בנוזל מביש. היא אספה את הדברים שלה וקמה בבת אחת.
כשהיא קמה, ראיתי פתאום שהיא בהיריון. זה גרם לי לשמוט את הכול. זהו, המשחק נגמר, הפסדתי בו.
הסתכלתי עליה, על המבט המתוק הזה שליווה את המבט שלי ששוטט מהבטן שלה לעיניים שלה והבנתי שזהו. נשקתי על לחיהּ ברפרוף, וכשהיא חיבקה אותי חיבוק אמיתי השארתי את ידיי שמוטות בצדי הגוף.
מאז לא ראיתי אותה, מלבד על המרקע, בתמונות באינטרנט או בעיתונים. פעם אחת הצצתי ממרחק לדירה החדשה שאליה הם עברו, דירת קרקע בנווה צדק. פעם אחת, מרחוק, גם ראיתי את הבת שלה, שנראתה קופּי נשי וילדותי של בעלה.
במיטה, לפני השינה, אני עדיין מפנטזת, פעם בכמה זמן, שהיא תבוא אליי לדירה, ככה בספונטניות לגמרי, תתיישב פה לידי ותספר לי מה הייתי בשבילה.
1 האוזנייה שדרכה אפשר להקשיב לקונטרול — לעורך ולבמאי.
2 כתבה משודרת.
3 ריאיון באולפן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.