קרן אור באפלה

ביפ. ביפ. ביפ. צפצופים הולמים באוזניי ואני מנסה לנער את זרועותיי. הן רפויות וכבדות ועקצוץ מעיק שורף לי בחלקו הפנימי של המרפק. אני מצליחה לפקוח את עיניי לכדי סדק צר ובוחנת בתשישות את החלל סביבי. הקירות לבנים, התריסים מוגפים ותמונת נוף דהויה תלויה מעל שידה קטנה. אישוניי שורפים ואני שבה ועוצמת את עיניי. הצפצופים ממשיכים במקצב החדגוני שלהם, מנגינה צורמת שלועגת למצבי העגמומי. אני נמצאת בבית חולים. ההבנה שלא נפרדתי מהעולם האכזרי הזה אינה מעודדת אותי, רק מוסיפה למכאובי הגוף את מכאובי התבוסה.

הייתי קרובה כל כך למוות. הרחתי אותו, ליטפתי אותו, התמסרתי לו. אך הוא סירב לקחת אותי. אני חושבת על השעות הרבות שהשקעתי בלימוד מעמיק של תיאוריית ניהול האימה, בהבנת הקונפליקט הבסיסי המתקיים בין הרצון לחיות לבין המודעות לכך שהמוות בלתי נמנע. רק עכשיו אני קולטת שהקונפליקט הזה מעולם לא התקיים אצלי. אין בי רצון לחיות. יש בי רצון לשרוד. לשרוד עד שאמצא חיים ששווה לחיות, או עד שהמוות יפטור אותי מעול החיים שאני נאלצת לחיות.

אני רושמת לעצמי עוד תיאוריה שלא מסתדרת עם העולם שלי.

הדלת נפתחת ואני עוצרת את נשימתי.

"היא עדיין לא התעוררה." הקול הבריטוני המוכר של שלדון נשמע מכיוון הדלת ואני מצווה על עצמי לשמור על דממה.

"אולי הכלבה מתה." התשובה של טייני נשמעת מהורהרת. "היא לא זזה כבר שלושה ימים."

"תסתכל על המכונות המזוינות." קול חבטה נשמע על הקיר. "אם הכלבה הלבנה הייתה מתה הם היו מפסיקים לצפצף ולהטריף לי את המוח."

"אז אני צריך להמשיך להשגיח על החדר שלה עד שהיא תואיל בטובה להתעורר?" טייני שואל ברוגז. "לא עדיף שאפיץ את הסחורה בשכונות?"

"אתה חולק על ההחלטות שלי?" שלדון שואל בשקט, ואני יודעת שלמרות צבע עורו הכהה של טייני, הוא אדום מחרדה.

"לא, בוס. אף פעם לא חלקתי ואף פעם לא אחלוק על ההחלטות שלך."

השקט נשמר במשך כמה שניות ואני גונבת נשימה חטופה. התשובה המתחנחנת של טייני אמורה לספק את שלדון אך הוא אדם בלתי צפוי ובהבזק של רגע הוא עלול לשלוף את הסכין שלו ולהזכיר לטייני מדוע הוא היה, ותמיד יהיה, הבוס היחיד.

"כשהכלבה תתעורר תעמיס אותה על הרכב ותסיע אותה בחזרה לשכונה." שלדון נוהם וחובט בקיר פעם נוספת. "תעשה סיבוב ארוך ותדאג שכל הזונות יראו אותה."

"גילית כבר מי אחראי לזה?"

"לא. אבל לא ייקח לנו הרבה זמן לגלות." שלדון מגחך. "וכשזה יקרה אני אשרוף אותם ואת הנשים שלהם, ואת האימהות שלהם ואת הזונות שלהם." הוא נוהם שוב ואני שומעת מלמולי התנצלות של אחות שכנראה שקלה להיכנס לחדרי אך התחרטה כשהבחינה בשני הבחורים השחורים הענקיים ומכוסי הקעקועים שחוסמים את הכניסה. "הייתי צריך להיפטר מהזבל הלבן הזה לפני שמונה-עשרה שנים. אף פעם לא הייתה בה תועלת ועכשיו היא רק עוד מטרד."

"אוכל לטפל בזה בשבילך," טייני משיב ביובש. "אחנוק אותה עם הכרית ואחזור לשכונה."

אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומתכווצת. ידעתי שאני חיה על זמן שאול. אני לא חוששת מהמוות. אך קשה לי להשלים עם המחשבה שדווקא הבחור המבחיל שמחזר אחריי בבוטות במשך שנים רבות כל כך הוא זה שישים קץ לחיי.

"תמיד היית מזדיין טיפש." אני שומעת מכת אגרוף עמומה ואז את אנקת הכאב של טייני. "אם סנשיין תיפגע עכשיו אני אראה חלש. הכלבים יחשבו שהם הצליחו לחסל אותה ונצטרך להקפיא את כל הפעילות עד שנגמור להבעיר את העיר. וחוץ מזה, אם אני אחליט לחסל אותה, אעשה את זה בעצמי."

"אתה צודק, בוס. אז אני אשאר כאן ואמשיך לשמור עליה."

הדלת נטרקת בחבטה ואני נושפת בהקלה. אני פוקחת את עיניי בזהירות ומשקיפה על הדלת הסגורה. כמה שניות בודדות הפרידו בין מוות אכזרי בחניקה ובין הנשימות שאני נושמת עכשיו. הפסקתי לספור את הפעמים שחיי היו תלויים בהחלטה רגעית של שלדון. השופט והתליין שלי.

הדלת נותרת סגורה והלחץ בחזי מתעמעם, אך עכשיו אני שבה להרגיש את מכאובי הגוף. הגרון שלי שורף וזועק למעט מים. אני בוחנת את הצינור שמחובר לווריד שלי ובוהה בתשישות בטיפות שזולגות מהאינפוזיה שמחוברת אליו. אני מנסה להתיישב אך לפתע הדלת נפתחת שוב ואני ממהרת לשכב על גבי ולעצום עיניים.

צעדים קלילים מתקרבים אליי. מישהו מתעסק במכשירים לצד מיטתי. יד עדינה מלטפת את מצחי. הצעדים מתרחקים ונעצרים ליד הדלת.

"מצבה יציב. ניתקנו אותה מהחמצן והיא נושמת בכוחות עצמה." הקול הנשי מכריז בטון סמכותי. "שאיפת העשן גרמה לדלקת בדרכי הנשימה ומעט נוזל הצטבר בריאות שלה אבל הטיפול האנטיביוטי חולל פלאים. היא אולי נראית כמו בובת חרסינה אבל היא לוחמת אמיתית."

"אני שמח לשמוע," עונה קול עמוק.

הקול זר ועם זאת מוכר. אני בטוחה שכבר שמעתי איפשהו את המבטא המיוחד הזה.

"סיפרו לי שהגעת אליה ממש ברגע האחרון." הקול הנשי נשמע רך יותר.

"השריפה החריבה את הקומה השנייה," הקול העמוק מסביר והחזה שלי נרעד כשאני נזכרת מתי שמעתי את המבטא המיוחד הזה. לקול הזה התלווה גם גוף מאסיבי שאסף אותי אליו ושלף אותי מתוך הלהבות. הרגשתי בטוחה בזרועותיו. הרגשה כזו לא שוכחים. "הייתי מגיע אליה מהר יותר אם לא הייתי צריך לתלוש את הסורגים הארורים שכלאו אותה בפנים."

"סבסטיאן, אני לא רגילה לראות אותך מסתובב בבית החולים ודורש בשלומם של פצועים," היא אומרת בנימה פלרטטנית. "יכולתי להעביר לך דיווח טלפוני כמו תמיד. או על איזה דרינק, כמו שהבטחת לי לפני כמה חודשים..."

סבסטיאן. אני משננת בראשי את שמו של המושיע שלי.

"דוקטור, אני לא זוכר שהבטחתי דבר כזה," הוא משיב באדישות והצעדים החזקים מתקרבים אל המיטה שלי. צל גדול מסוכך עליי ואני עוצרת את הנשימה. "קיבלתם עליה פרטים מהמשטרה?"

אני נועלת את לסתותיי וממתינה בדריכות לתשובתה.

"רק שם פרטי ושם משפחה שהם השיגו מהזוג שמשכיר לה את הדירה. אף אחד לא ביקש הסבר על מצבה, אבל האחות האחראית סיפרה לי שהבחור המקועקע שיושב מחוץ לחדר שלה מתצפת על כל מי שנכנס." היא משתתקת לרגע ואז ממשיכה. "האחות עדכנה את האבטחה שבחור נוסף הגיע ושניהם השקיפו עליה מפתח החדר. הוא הגיע בליווי פמליה גדולה והיא אומרת שהם נראים... אממ... קצת מסוכנים."

הצל מתרחק ממני ואני שומעת רשרוש ניירות. הוא ודאי מעיין בתיק האישי שתלוי על מסגרת המיטה. "אניקה פרולינג..." השם שלי מתגלגל על לשונו ואני ממש נלחמת ברצון לפקוח את עיניי ולהציץ בבחור הזה. הצל מתקרב אליי שוב והאצבע שלו מחליקה על מצחי. צמרמורת חולפת בגבי כשהאצבע שלו מרפרפת על הרקה שלי ומטיילת על לחיי. האצבע גסה ומחוספסת אך המגע עדין כל כך. אני לא צריכה לפקוח את עיניי כדי לראות אותו. הדמיון שלי משרטט דמות ברורה ומרשימה, וכל איבר בגופי משווע להמשיך להרגיש את תחושת הביטחון שהמגע שלו משרה עליי.

הצעדים של הרופאה מתקרבים ולדאבוני האצבע המנחמת מתנתקת ממני.

"ראית פעם שיער בהיר כל כך?" היא שואלת בנימה מהורהרת. "כמו בובה עם שיער מחוטים של זהב ושל כסף." היא מלפפת בעדינות קווצת שיער סביב אצבעה. בניגוד למגע שלו, המגע שלה לא נעים לי. "האישונים שלה כסופים." היא אוחזת בקצוות שיער אחרת. "לפי השם והמראה שלה אני משערת שהיא לא מקומית. אולי מהגרת לא חוקית."

"תודה על העדכון, דוקטור," הוא משיב בקצרה. "אני שמח לראות שמצבה השתפר." צעדיו מתרחקים ממני.

"סבסטיאן," הרופאה מרימה את קולה, "תרצה שאעדכן אותך כשהיא תתעורר?"

"אין צורך." התשובה נטולת הרגש שלו מכווצת את בטני. "התפקיד שלנו הוא להציל חיים. ברגע שעשינו את זה, האחריות שלנו הסתיימה."

"אז... אז מה אתה אומר על המשקה שהבטחת לי?"

"אני אומר שאני לא זוכר שהבטחתי דבר כזה." הוא מגחך. "אבל תגיעי לבר ליד תחנת כיבוי עשרים וארבע. אולי נוכל לחלוק משהו אחר."

תחנה עשרים וארבע. אני משננת גם את הנתון הזה בראשי בלי לדעת מדוע.

"מתי תהיה שם?" היא צועקת.

התשובה לא מגיעה והיא משחררת אנחת תסכול קולנית. הייתי משחררת בעצמי אנחת תסכול קולנית לא פחות אילו לא הייתי נחושה להסוות את היקיצה שלי. אני לא יודעת למה, אבל העזיבה שלו מאכזבת אותי. זאת תחושה מבלבלת. לא התאכזבתי מאדם אחר במשך שנים רבות. הנפש שלי לימדה את עצמה לא לצפות לשום דבר ולכן הפסקתי להתאכזב. אז מדוע העזיבה שלו מאלצת אותי להתמודד עם רגש שהדחקתי עמוק כל כך?

"הוא חושב שהשמש זורחת לו מה..." המלמול של הרופאה נקטע ואני מרגישה שהיא מותחת את הסדין מעל גופי. "במקום לקבוע איתי פגישה כמו ג'נטלמן, הוא גורם לי לעמוד כאן ולדבר עם עצמי," היא רוטנת ועוברת להתעסק במכשירים בצד המיטה שלי. "לבחורים כמוהו ממש לא משנה שהשקעתי כל כך הרבה שנים כדי להצטיין ברפואה. לא אכפת לו שאני ממש חכמה. אם הייתי נראית כמוך, זרה יפהפייה, שברירית ואבודה, יכולתי להיות טיפשה והוא היה מתעניין בי."

אני חושקת שיניים וממשיכה לזייף שינה. היא לא יודעת עליי שום דבר ומסיקה מסקנות נמהרות רק בגלל המראה שלי. היא לא יודעת אילו דברים נאלצתי לעשות כדי לשרוד ואין לה שמץ של מושג מאיזו מציאות ברחתי ולאיזו מציאות אני עומדת לחזור.

"אם היית חכמה, אניקה, לא היית שורפת את הדירה שלך." היא מצקצקת בלשונה. "ולא היית מסתובבת עם הגנגסטרים האלה שמזהמים את בית החולים שלי."

היא שוב טועה בהנחות שלה. לא שרפתי את הדירה שלי. לא הייתי עושה דבר כזה אחרי שליקטתי דולר ועוד דולר כדי למצוא מקום מפלט. והיא טועה גם בהנחה השנייה שלה. לא בחרתי לחיות בשכונה, נולדתי לתוכה.

"ואולי אני טועה," אומרת הרופאה ונאנחת. "אולי את לא זונה אירופאית שחשבה שתצליח באמריקה. אולי את סתם בחורה אבודה."

הצעדים שלה סוף-סוף מתרחקים והדלת נסגרת.

אני מתיישבת ותולשת את המחט מהווריד. לא ריחמתי על עצמי אפילו יום אחד בחיי, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. אם הצלחתי לצאת משם פעם אחת, אצליח פעם נוספת. אפילו מלאך המוות לא רצה לקחת אותי אליו. הוא יודע שאין גיהינום נורא יותר מהגיהינום שאני חיה בו.