קרנבל ברזילאי

פרק 1

מיאל

לאחר ארבע שעות טיסה מייגעות בהן התכווצתי במושב האמצעי בין אימא עם תינוק רעב ובין גבר מפוקפק, נחתּי באיטליה. "אנחנו במאה העשרים ואחת, איך עדיין אין טיסות ישירות לריו, לעזאזל." מלמלתי לעצמי בעייפות. נשארו לי חמש שעות להעביר בשדה לפני הטיסה הבאה, שתימשך שתים־עשרה שעות נוספות עד שאגיע סוף־סוף ליעד המיוחל.

לאחר מסע ארוך, ברגע שגלגלי המטוס נגעו בקרקע בברזיל, מתחתי את רגליי. סוף־סוף הגעתי. יצאתי מהמטוס בשקיקה, הפקידים לא מיהרו וגם המזוודות התעכבו ולקח לי לא פחות משעה ורבע עד שיצאתי. באולם קבלת הפנים תפס את עיניי גבר מקומי שאחז ביד שלט עם שמי. ניגשתי אליו בחשש ונופפתי בידי לשלום.

"סניוריטה זיו? מיאל זיו?" האיש חייך וחשף שיניים שחורות. הנהנתי לעברו, מסווה את החשד ואת הדריכות שהשתלטו עליי. עיניי סרקו את הגבר שניצב מולי. ניסיתי לשמור על הבעת פנים רגועה, כשהבנתי שבעיטה אחת מיומנת תעניק לי הזדמנות להיעלם בין הקהל, עוד לפני שיספיק להבין מה קרה. "מר גבריאל זיו רכש את שירותיי, כדי שאאסוף אותך אל המלון בו תשהי."

כרגיל, המחשבות שלי הרחיקו לכת. הבטתי בו בבלבול. גבריאל? מלון? זה לא הגיוני. "אדוני, אני מצטערת, אבל יש כאן טעות." מלמלתי, הדלקתי את הנייד וההודעה מגבריאל מייד קפצה.

 

גבריאל: היי אחות קטנה. חסכת מספיק בשביל הטיול עצמו. תני לי לדאוג למקום לינה בטוח עבורך. תחשבי על זה כעל מתנת שחרור באיחור קל. ואל תעזי להתווכח איתי, שילמתי על כל השהייה מראש. את לא תישני בהוסטל, אני יודע מה קורה שם!

 

פי נפער וצבטתי את זרועי כדי להתעורר מהחלום. האיש שלפניי צקצק בלשונו, נראה שהחל לאבד את סבלנותו.

 

אני: תודה. אתקשר אליך כשאגיע למלון.

 

"ברשותך." חייכתי נבוכה לנהג.

"המלון במרחק של כעשרים דקות." הוא הבטיח והביט בי דרך המראה. הנהנתי ושקעתי במחשבות עד שהגענו ליעד.

"תודה רבה." אמרתי כשהגענו. הוא יצא מהמונית והוציא את התיק מתא המטען. הושטתי שטר מקומי לטיפ והוא הודה לי ונכנס חזרה אל רכבו כשזוג ידיים זרות נשלחו אל התיק שלי והחלו לסחוב אותו לתוך המלון.

"זה התפקיד שלי." חייך לעברי גבר נאה. "אחרייך." סימן עם ידו. צעדתי לעבר הדלת המסתובבת וברגע שנכנסתי ליבי נעצר מתדהמה.

המלון היה מדהים ביופיו, הרבה מעבר לציפיות. קירות שיש שחורים וקישוטי זהב יצרו דוגמאות ייחודיות. הלובי היה ענקי, עם תקרות כל כך גבוהות שכמעט הרגשתי סחרחורת כשהסתכלתי מעלה, ובכל פינה היה משהו חדש לגלות.

"אני מניחה שאין עוד צבעים בעולם, חוץ משחור ומזהב?" מלמלתי לעצמי בעברית והתקדמתי לדלפק, עדיין לא מאמינה שאחי השקיע בי סכום כזה. משכורת ההייטק שלו הפכה אותו נדיב אם הוא בחר לבזבז אותה על אחותו הקטנה. ידעתי שהוא דואג לי, אבל נראה שהוא ממש מנסה להשאיר אותי בבית המלון ולהרחיק אותי מלחוות את ברזיל האמיתית.

"קומה עשרים וארבע." ציינה פקידת הקבלה המבוגרת באנגלית מצוינת, דוחפת את משקפיה במעלה אפה בעודה מגישה לי את כרטיס החדר. "בבקשה."

מנהל המשמרת הוביל אותי למעלית וסיפר לי כדי לשבור את השתיקה המביכה שהמלון מונה עשרים וחמש קומות. כשהגענו לחדר הוא הניח את התיק ליד הדלת ונעלם, משאיר אותי לבד.

ללון במלון יוקרתי זה לא בדיוק מה שתכננתי, אבל זה כן נותן לי זמן להתאקלם לפני שאצא להרפתקאות האמיתיות. הרי אני רק ישנה כאן, ומה שגבריאל לא ידע, לא יהרוג אותו. לא הופתעתי כשעיצוב החדר המשיך את קו הלובי. התמקמתי בחדר המפואר, מרגישה קצת לא במקום בין קירות השיש והריהוט היוקרתי, אבל ידעתי שאין לי סיבה להתלונן. השעה הייתה כבר עשר בלילה ובזמן שפרקתי את החפצים שלי שלחתי לגבריאל הודעה. הודיתי לו על השדרוג למרות שגם קצת כעסתי, כי זה נחמד מצידו, רציתי להרגיש עצמאות. הנחתי את הנייד על המיטה ויצאתי אל המרפסת הגדולה שהנוף הנשקף ממנה היה מדהים והרגשתי הקלה עצומה, עד שהעייפות מיממה ללא שינה החלה לתת את אותותיה. החלטתי ללכת להתקלח ולהיכנס למיטה, ולהתחיל את החוויה הברזילאית שלי למחרת. לאחר המקלחת הדלקתי את הטלוויזיה וצחקתי כשראיתי שידור חוזר של 'טרה נוסטרה', הטלנובלה ממנה למדתי לדבר בפורטוגזית. כאילו הגורל מנסה להזכיר לי מאיפה הכול התחיל. המילים זרמו באוזניי, כבר לא זרות. למרות שהשפה שלי עדיין שבורה, היא מספיק טובה כדי להסתדר. זה נתן לי תחושת ביטחון, משהו מוכר להיאחז בו בתוך הזרוּת. בסוף הנחתי לעצמי לשקוע במיטה הרכה ולהיכנע לעייפות, עיניי נעצמו מול הטלנובלה המוכרת ולא התנגדתי לשינה שהגיעה.

למחרת השמש הבהירה של ריו העירה אותי מוקדם ואחרי מקלחת מרעננת והתארגנות קלה, ירדתי ללובי. מנהל המשמרת שקיבל את פניי אתמול עמד מאחורי הדלפק. התקרבתי אליו בחיוך. "בוקר טוב, סניוריטה זיו." הוא קד קלות. "איך עבר הלילה הראשון שלך בריו?"

"נהדר, תודה. אני מחפשת המלצה לטיול הבוקר." עניתי. פניו האירו.

"את חייבת לבקר בשוק המקומי. בכל יום מגיעה סחורה טרייה, והצבעים והריחות... זו הדרך הטובה ביותר להכיר את ריו. שמו היפי איפנמה."

יצאתי מהמלון אל האוויר החם והלח של הבוקר הברזילאי ועצרתי מונית צהובה שחלפה ברחוב. התרגשות החלה לבעבע בבטני. ההרפתקה האמיתית שלי בריו עומדת להתחיל. השמש הברזילאית הכתה בעוצמה וטיפות זיעה החלו להצטבר על מצחי אחרי דקות ספורות. הרחובות הצרים של השוק היו מלאים בחיים ובצבע בדיוק כמו שציין עובד המלון. זה היה שוק פשפשים הומה אדם, נגני רחוב ניגנו על כלי נגינה שונים מול קהל סקרן סביבם, ובכל מקום שאליו הסתכלתי היו אומנים לבושים בבגדים צבעוניים שהציגו את עבודות היד שלהם. דוכנים עמוסים בפירות טרופיים משכו את עיניי, מנגו בגודל של ראש, אננסים עסיסיים ופאפאיה בשלה שריחה המתוק מילא את האוויר. התקדמתי לאורך הסמטאות, נשאבת לתוך המולת החיים של ריו. הרוכלים קראו בקולי קולות, מנסים למשוך את תשומת ליבם של הקונים הפוטנציאליים.

"פירות טריים! בואו לטעום!" צעק רוכל קשיש בחולצה פרחונית, מנופף באשכול בננות קטנות ומתוקות. לא הספקתי להחליט לאיזה דוכן לגשת וכבר ריחות עזים של תבלינים התערבבו באוויר. הרמתי את מבטי לעבר ערמות צבעוניות של אבקות ושל עלים יבשים. המוכרת, אישה מבוגרת עם עיניים חכמות וחיוך רחב, הציעה לי לטעום מתערובת מקומית של צ'ילי ולימון.

"תטעמי, ילדה!" היא אמרה בחיוך ונעניתי בהיסוס.

יש לזה טעם... ממכר? לא יכולתי להסביר במילים. עיניי התרחבו מרוב יופי ומגוון בזמן שהמשכתי לשוטט בין דוכני בדים צבעוניים, תכשיטים עשויים מאבני חן וכלי קרמיקה מעוטרים. הגעתי לאזור האוכל המוכן, שם ריחות של תבשילים מילאו את האוויר. רעב החל לכרסם בי, והחלטתי לנסות משהו מקומי. התקרבתי לדוכן קטן שמשך את עיניי.

"מה זה?" שאלתי בסקרנות את הנערה הצעירה.

"בריגדיירו." היא ענתה בלי להרים את עיניה שהתרכזו בתנועות ידיה, שיצרו כדורי שוקולד עגולים מושלמים. טעמתי את כדור השוקולד המתוק כשקולות מוכרים משכו את תשומת ליבי. בתוך המולת השוק, השפה העברית הייתה נעימה בים של רעשים זרים. התקרבתי למקור הקול וראיתי צעירה עומדת מול דוכן הירקות, שערה החום אסוף ברישול, בגדיה מוכתמים והיא החזיקה סל קניות שנראה כאילו יתפרק בעוד רגע מרוב תכולה, בזמן שניהלה ויכוח סוער עם המוכר המקומי. היא ניסתה להסביר את עצמה בפורטוגזית שבורה ומדי פעם זרקה מילים בעברית והוא עמד שם, מנסה להבין ופניו מאדימות יותר ויותר עם חילופי המילים. לפי מה שהבנתי הבחורה התעקשה על המחירים של אתמול. הבטתי בסצנה המתגלגלת לנגד עיניי. שני אנשים מנסים לתקשר בעזרת מילים ותנועות ידיים והתסכול שלהם גובר בכל מילה. המחזה הזה משך אותי להתקרב.

"אפשר לעזור?" שאלתי בביטחון. היא הסתובבה אליי במהירות, שערה התנופף סביב פניה. עיניה החומות סקרו אותי במבט מהיר, כאילו מנסות להחליט אם אני ידידה או אויבת. המוכר המשיך למלמל על תיירים ועל חוסר כבוד, קולו התערבב בהמולת השוק.

"אני קונה פה בכל יום!" היא קראה בעברית, קולה רך יותר, "אתה פשוט מנסה לנצל את זה שאני לא מקומית." המוכר הסביר שבנו עובד מדי פעם בדוכן וכנראה דאג להנחה עבורה. הנהנתי והסברתי לה. משהו בטון שלי, אולי הביטחון השקט, גרם לה להיכנע ולשלם את המחיר המלא על הירקות.

"את בסדר?" שאלתי כשסיימה.

"כן." פניה התרככו והתגלתה בפניי העייפות שלה שהסתתרה מאחורי החיוך. "תודה רבה."

"אני מיאל." הצגתי את עצמי.

"לורן." היא הושיטה יד מוכתמת בקמח ובתבלינים. "מצטערת על הבלגן, המטבח לא ממש מאפשר להישאר נקייה." היא ניסתה לסדר את הסל העמוס, הירקות והתבלינים איימו להישפך על המדרכה המאובקת.

"תני לי לעזור." הצעתי ולקחתי חלק מהמשא. היא נאנחה בהקלה, כתפיה צנחו מעט.

"את מצילה אותי." היא חייכה. "תני לי להודות לך. יש פה בפינה מקום קטן עם הקפה הכי טוב בשוק. לא סתם קפה ברזילאי, קפה שגורם לך להבין למה אנשים מתמכרים לריח הזה."

התיישבנו בפינה מוצלת במסעדה הקטנה. הריח העשיר של פולי הקפה הקלויים התערבב עם ניחוחות התבשילים המקומיים, ויצר תמהיל מהפנט וממכר. שולחנות עץ ישנים וכיסאות מרופטים העניקו למקום תחושה אותנטית, כאילו הזמן עצר מלכת בפינה הזו של ריו. לורן הזמינה קפה שהיה שחור וסמיך בדיוק כמו שהבטיחה.

"אז מה מביא אותך לריו?" הרחתי את הארומה העשירה שעלתה מהספל. היא ערבבה את הקפה שלה באיטיות.

"האמת? לא ממש תכננתי להישאר פה," היא צחקה צחוק קצר, "אני כאן שבועיים. ביום הרביעי שלי פה גנבו לי את התיק. הכול היה בפנים — הדרכון, הכסף, הטלפון. נשארתי עם הבגדים שעליי ועם בטן ריקה. מובן שאני חייבת להגיע לקונסוליה הישראלית, אבל היא לא נמצאת בריו... היא בברזיליה, מרחק של ארבע־עשרה שעות נסיעה מפה, ואין לי איך לשלם על הדרך." היא לגמה מהקפה ועיניה נדדו אל הרחוב הסואן. "בעל ההוסטל רצה לזרוק אותי כשגילה שאין לי יכולת לשלם והשותפים שלי לטיול הציעו לכסות את התשלום אבל סירבתי. הכרנו רק בטיול וזו לא אשמתם, לא רציתי להיות עול. אז ישבתי במטבח, בניסיון להבין מה לעזאזל אני עושה והתחלתי לבשל. זה מה שאני עושה כשאני לחוצה. למחרת הצעתי לו עסקה — אני אעבוד במטבח תמורת מקום לישון."

"ואת עדיין שם?" שאלתי.

"כן." היא משכה בכתפיה וחייכה חיוך אמיתי הפעם. "ובלילה אני ברמנית במועדון הכי מבוקש בריו. זה לא בדיוק הטיול שתכננתי, אבל... יש בחוויה משהו אמיתי, את מבינה? אני מכירה את ריו האמיתית, לא את זו שמוכרים לתיירים. וגם, האלכוהול בחינם!" הדרך שבה היא דיברה משכה אותי, הייתה בה תערובת של פגיעות וחוזק.

"נשמע... מיוחד." אמרתי.

"את חייבת לבוא להוסטל." היא קפצה פתאום, "יש לנו ערב ישראלי ואני מכינה חומוס."

"יש לי חדר במלון..." היססתי והרגשתי שהמלון היוקרתי יושב כמו משקולת על כתפיי.

"במלון?" היא הרימה גבה וחיוך שובב התפשט על פניה. "את באמת רוצה לבזבז את הטיול שלך על מיטה יוקרתית ובר בתשלום? בואי תכירי את החברים שלי!" היא הזדקפה בכיסא. "ואם תגידי לא, אני נשבעת שאתחיל להתחנן בפורטוגזית וזה יהיה מביך לשתינו."

צחקתי והרגשתי איך ההיסוס שלי נמס. ההתלהבות שלה הייתה מידבקת. "את יודעת מה? למה לא. אבל אני מזהירה, אכלתי בחומוסיות הטובות בירושלים, אז אני שופטת קשה."

"מעולה." היא קמה בהתלהבות ואספה את שקיות הקניות. בילינו את השעות הבאות יחד, טעמנו מאכלים מוזרים ומשונים, צחקנו על הניסיונות הכושלים של לורן לדבר פורטוגזית והתווכחנו על המחירים כמו ישראליות אמיתיות. אפילו טעמנו את הערק המקומי שלהם, קשאסה. לורן הציצה בשעון שלה ופלטה קללה חרישית.

"אני חייבת לזוז." היא משכה בכתפיה.

"חכי, אעזור לך עם הדברים."

"תודה." היא חייכה. "אבל ההוסטל די קרוב ואני כבר רגילה לסחוב דברים, זה חלק מהעבודה." היא אמרה בלי טיפת רחמים עצמיים וזה גרם לי להעריך אותה יותר.

"אני אשלח לך את הכתובת המדויקת ואת השעה ואל תעזי לא לבוא!" היא אמרה כשהחלפנו מספרי טלפון. התיישבתי במונית כדי לחזור למלון והרהרתי באירוניה על המצב. גבריאל, בניסיון שלו להגן עליי עם המלון היוקרתי, בעצם שחרר לי את הכסף שחסכתי. כשהגעתי לחדר עדיין הרגשתי את הריח החריף של השוק בבגדיי ובתוך נחיריי, ונכנסתי למקלחת כדי לשטוף אותו ממני. הנחתי למים החמים לזרום בזמן שמחשבותיי התערבבו עם הקצף. אולי מה שאני באמת צריכה זה דווקא את אי הוודאות הזאת, את ההפתעות הקטנות שהחיים מזמנים לך. הטלפון זמזם, קוטע את שטף המחשבות. יצאתי מהמקלחת ועטפתי את עצמי במגבת הרכה של המלון.

 

לורן: שדרות נוסה סניורה דה קופקבנה 1102, קופקבנה. בשמונה.

 

חייכתי ושלחתי נשיקה חזרה. הנחתי את הנייד וחזרתי להתארגן. הידיעה שאני הולכת להיפגש עם אנשים חדשים שלא מכירים אותי ואת המסע שלי ריגשה אותי, והכי חשוב — הם אולי לא ישפטו אותי, כפי שאני שופטת את עצמי.

סיימתי להתארגן והתקשרתי לאימא שלי. הצבתי את הטלפון על השידה בזמן שהתאפרתי וסיפרתי לה על השוק, על הריחות והצבעים ועל התחושה שריו התחילה להיפתח בפניי. השמטתי כל אזכור של לורן או של תוכניות הערב ברגע ששמעתי את גבריאל ברקע.

"לאן את הולכת?" הוא שאל כשהבחין בי מתארגנת.

"הצוות במלון המליץ על מסעדה באזור." עניתי בטון מחושב, כזה שלמדתי בצבא. לא משקר, אבל גם לא מספר את כל האמת. "חשבתי שהגיע הזמן לטעום אוכל מקומי אמיתי."

הטלפון לא הפסיק לזמזם עם הודעות מלורן.

 

לורן: החברים שלי בטוחים שהמצאתי אותך, הם אומרים שאף אחד לא היה מצליח לעזור לי עם המוכר ההוא.

לורן: אם את לא באה אני אוכלת את כל החומוס לבד!

 

"אימא, גבריאל, אני חייבת ללכת, המונית מחכה לי למטה. נדבר." חייכתי וניתקתי את שיחת הווידאו.

במראה השתקפו עיניי הכחולות, מאופרות במסקרה שחורה שהדגישה את הניגוד עם השיער הכתום. בחרתי בשמלת מיני שחורה מנופחת ונעלתי סנדלים שחורים, מספיק מחמיא בשביל ערב ראשון בעיר, אבל לא כאילו התאמצתי יותר מדי.

צלילי עברית רמים התגלגלו מתוך הבניין הישן והתערבבו עם ריחות תבלינים מוכרים שגרמו לי להרגיש פתאום קרובה לבית. ההוסטל התגלה כבניין לבן עם חלונות ממוסגרים בצבע תכלת, חזיתו מעוטרת בעיטורי ברזל מתפתלים בדוגמאות מורכבות שנראו כמו ציור אומנותי על הקיר. דגל ברזיל התנופף בגאווה ממרפסת צדדית, והשלט "סולאר" בכחול בלט מעל דלת הכניסה המסוגננת.

שני שולחנות עץ מתקפלים וכיסאות רבים ניצבו בכניסה, מזמינים את האורחים לשבת ולהתערבב בחיי הרחוב התוסס. דחפתי את דלת הברזל המעוטרת ונכנסתי ללובי קטן עם רצפת אריחים כתומה ומדרגות ברזל מפותלות שהובילו לקומה העליונה. ספה חומה עם כריות אדומות עמדה בפינה ושולחן קטן עם כיסא לבן שימשו כעמדת קבלה מאולתרת. דגלים קטנים ממדינות שונות קישטו את מעקה המדרגות והעידו על האופי הבין־לאומי של המקום. עקבתי אחר הקולות שדיברו בעברית ומצאתי את עצמי במטבח מרווח עם משטחי שיש אפורים וארונות לבנים. על אי במרכז המטבח התנוססו שייקרים וכלי ברמן על רקע דגל ברזיל. קירות מרוצפים באריחים לבנים שיקפו את האור הצהבהב שבקע מהמנורות התלויות, יוצרים אווירה חמימה ומזמינה. לורן עמדה ליד הכיריים ונראתה מותשת, אבל עיניה זהרו כשראתה אותי.

"סוף־סוף!" היא קראה וניגבה את ידיה בסינר המוכתם שקשור סביב מותניה. "הייתי בטוחה שתבריזי." הקבוצה סביב השולחן הסתובבה אליי בסקרנות. ארבעה גברים צעירים, כולם נראים כאילו יצאו הרגע מאימון כושר — שריריים, שזופים, עם אותה הילה של ביטחון שמאפיינת יוצאי יחידות קרביות. שרשראות דסקית ומגני דוד הציצו מתחת לחולצות הטי שלהם, מאשרות את מה שחשבתי.

"אז את זו שהצילה את לורן היום?" שאל אחד מהם, גבר גבוה עם עיניים ירוקות חודרות. הוא ישב בראש השולחן, ידיו השזופות משחקות עם תווית של בקבוק בירה. "היא לא מפסיקה לדבר עלייך מאז שחזרה."

"כן." עניתי והתיישבתי על הכיסא שלורן משכה עבורי.

"אה, אל תתביישי, כולנו פה משפחה." חייך בחור אחר, שרירי במיוחד, עם קעקוע של חץ שבצבץ מתחת לשרוול חולצתו הלבנה. השיחה זרמה בטבעיות לכיוון הצבא, כמו שקורה תמיד כשישראלים נפגשים סמוך לשחרור. סיפורים על טירונות התגלגלו לאנקדוטות על מפקדים מעצבנים, על לילות שמירה ארוכים ועל רגעים מצחיקים ומפחידים. הצחוק מילא את החדר והמתח השתחרר לאט מכתפיי. הייתה תחושה מנחמת לשבת ככה בין אנשים שמבינים בדיוק מאיפה באת בלי שתצטרכי להסביר. ריח מוכר של שמן זית ריחף באוויר וחבורת הצעירים סביב השולחן התגלגלה מצחוק כשאחד מהם סיפר על המפקד שנתקע בשירותים במהלך תרגיל לילה. לא תכננתי להישאב לשיחות על הצבא הערב, בשביל זה יש לי את המשפחה בארץ. באתי סתם ליהנות, להכיר אנשים חדשים ואולי לאכול קצת אוכל ישראלי. אבל הדינמיקה המוכרת עם הבדיחות הפנימיות שרק מי ששירת יכול להבין, משכה אותי פנימה. "ואז המפקד צעק 'אחריי!' ורצנו שעה שלמה בכיוון ההפוך." סיפר אחד מהם. הוא העביר יד בשערו השחור הקצוץ וצחוק משוחרר פרץ מהחבורה. הרגשתי לחץ קל בבטן. זה תמיד מתחיל ככה — צחוקים, סיפורים מהטירונות, ואז מגיעות השאלות. כאילו קראו את מחשבותיי, הבחור עם הקעקוע פנה אליי. "ואת? איפה שירת?" העולם סביבי התערפל.

"קיבלתי זימון לגיבוש ליחידת המסתערבים," אמרתי ברגע שנכנסתי הביתה לאחר שבועיים מפרכים בבסיס. הוריי התקדמו לעברי, עיניהם נצצו מגאווה.

"את יודעת כמה זה..." קולו של אבי רעד קלות, והוא לא סיים את המשפט. הוא לא היה צריך. ידעתי בדיוק מה זה אומר. קיבלתי הזדמנות לשרת ביחידה מיוחדת. אני כל כך גאה, כל כך בטוחה בעצמי.

 

צלחת חומוס נחתה בחבטה על השולחן מולי והחזירה אותי למציאות.

"משמר הגבול." כחכחתי בגרוני.

"לוחמת, או...?" הוא השאיר את השאלה תלויה באוויר.

"לוחמת." קולי התחדד. "בלי או." הבטתי בכוס הבירה שמולי, בועות קטנות עלו לפני השטח בדיוק כמו הזיכרונות שניסיתי להדחיק. לורן התיישבה לידי, טיפות זיעה נוצצות על מצחה אחרי שעות של עבודה במטבח.

"את בסדר?" היא הניחה עליי את ידה. הנהנתי ואחזתי בפיתה כאילו היא גלגל הצלה. לא ציפיתי שדווקא כאן, בהוסטל נידח בריו, אמצא את עצמי שוב בתוך הבועה הצבאית הזאת. הגעתי לכאן כדי לברוח, להתנתק, בתקווה למצוא את עצמי מחדש. במקום זאת, הנה אני, שוב מוקפת בסיפורי גבורה וצחוקים על מסעות. "יאללה, תטעמי." לורן דחפה את צלחת החומוס לכיווני כאילו הבינה שאני זקוקה להסחת דעת. "אם תגידי שזה לא הכי טוב שאכלת, את שקרנית." בחנתי את לורן מהצד. עיניה החומות סקרו את החבורה בחיבה שאי אפשר היה לפספס. "החבר'ה האלה," היא אמרה בשקט, "הם משהו מיוחד, טיילנו יחד מהרגע שירדנו מהמטוס אבל בעוד יומיים הם ממשיכים לפרו, ואני נשארת פה." היא הצביעה על שתי צלחות ריקות בקצה השולחן. "היו אמורות להיות פה עוד שתיים אבל הן העדיפו קניון על לאכול את החומוס שלי. טיפוסי."

היא התחילה לאכול והמשיכה, "אז למה את מטיילת לבד?" היא תפסה אותי לא מוכנה ולרגע הרגשתי כאילו חץ נורה אליי בדיוק ברגע שבו הייתי עסוקה מדי להדוף אותו. לא עניתי. "מה, אין לך חברים? משפחה?" לורן הוסיפה, והתכווצתי. צחקתי, צחוק יבש ומזויף, כאילו אני היא זו שמובילה את השיחה.

"ולך יש?"

"חברים? כן, כמו שהבנת." היא חייכה בזווית הפה והחוותה קלות בראשה לעבר החבורה שהקיפה אותה. הם נראו כמו חלק ממנה, אבל באותו זמן היה בה משהו בודד, זרוק קצת, כמו מישהי שתמיד נמצאת במרכז אבל אף פעם לא לגמרי בפנים. "למרות שהם אמרו שהחומוס שלי לא הכי טעים בעולם." חיוך משועשע נפרש על פניי והתאפקתי לא לצחוק בקול ואז היא הוסיפה, "אני רגילה לטייל בעולם, בכל פעם במקום אחר ואני תמיד מוצאת חברים להיות איתם, אבל משפחה וחברי ילדות אין לי, הם ניתקו איתי קשר כשחזרתי בשאלה והחלטתי להתגייס."

בהיתי בה ובחבורה הרועשת, וחשבתי על הטיול שתכננתי עם חברתי, איפה היינו מטיילות אם היא לא הייתה מבטלת? אולי היינו יושבות באיזה הוסטל, צוחקות על המדריך המוזר שלנו עם החיוך העקום, או שאולי היינו שרועות על חוף הים, משתזפות ומתכננות את המסלול הבא.

"לי יש משפחה, וגם חברים. אבל הייתי צריכה לצאת לבד ולמצוא את עצמי." לורן חייכה בהבנה.

השעה הייתה כבר אחת־עשרה וחצי בלילה כשקמתי מהכיסא. הרגליים שלי היו קצת רדומות מהישיבה הממושכת והראש שלי הסתחרר קלות מהבירה. "אני חושבת שהגיע הזמן ללכת." אמרתי ואחזתי בתיק שלי.

"רגע!" לורן קפצה מהכיסא ועיניה נדלקו, "יש לי רעיון! בואי נצא למועדון שאני עובדת בו!"

"הערב את לא עובדת?" שאלתי, מופתעת מההתלהבות הפתאומית.

"לא, יש לי משמרת רק מחר. אבל אני חייבת להכיר לך את המקום. אני עובדת שם כבר שבוע וחצי, והאווירה שם פשוט מטורפת. זה המועדון הכי חם בריו!"

"אנחנו בחוץ. יש לנו תוכניות משלנו." אחד הבחורים החליף מבטים עם החברים שלו.

לורן גלגלה עיניים. "מדהים, נצא לבד. זה יהיה הרבה יותר כיף."

הרגשתי איך הלחץ בבטן חוזר. לא תכננתי לצאת למועדון הערב, בטח לא עם מישהי שהכרתי לפני כמה שעות. "אני עייפה," ניסיתי להתחמק. "וגם לא לבושה מתאים." הבטתי בשמלה שלבשתי.

"את נראית מושלם," היא סקרה אותי במבט מקצועי, "ואם את רוצה, יש לי נעלי עקב שיתאימו. נראה לי שאנחנו באותה מידה." היא תפסה את ידי ומשכה אותי לכיוון המדרגות המתפתלות.

החדר שלה היה בקומה העליונה. חלל קטן עם שלוש מיטות קומתיים, כמה מזוודות היו פזורות על הרצפה וריח של בושם מתוק מילא את האוויר.

"הן עדיין לא חזרו." היא הסבירה כשראתה אותי מביטה במיטות הריקות. היא פתחה ארון קטן והוציאה זוג נעלי עקב שחורות ומבריקות.

"תראי," היא הושיטה לי אותן. "הן נוחות ממש, ועם השמלה הזאת זה יהיה מהמם."

ההתלהבות שלה הייתה מידבקת. התבוננתי בהשתקפותי במראה הקטנה שהייתה תלויה על הקיר. השמלה שלי באמת נראתה בסדר גמור ועם העקבים של לורן הרגשתי פתאום אחרת. היא הוציאה אודם אדום ומרחה על שפתיי בתנועות מיומנות. "זהו." היא חייכה, מרוצה מהתוצאה. "אני חייבת להראות לך את כל הטריקים שלמדתי מהעובדים של הבר," היא התיזה עליי קצת מהבושם שלה, "ואל תדאגי," הוסיפה כשראתה את המבט המהוסס שלי. "אני מכירה שם כל פינה. זה המועדון הכי בטוח בריו."

עמדתי מול המראה והסתכלתי על ההשתקפות שלי. האודם האדום הבליט את השיער שלי והעקבים הוסיפו לי כמה סנטימטרים של ביטחון. קצת ספונטניות, קצת טירוף... בשביל זה באתי לריו, לא?

המונית עצרה מול מועדון הקרנבל. כשיצאנו מהרכב התור הארוך שהתפתל במורד הרחוב תפס אותי לא מוכנה. אנשים עמדו צפופים ומזיעים, וממתינים בסבלנות להיכנס.

"בואי." לורן משכה בידי והובילה אותי לכניסה הצדדית. "יתרונות של להיות עובדת." היא קרצה. המאבטח הנהן לעברה וחמקנו פנימה.

מבפנים המועדון הזכיר באופן מוזר את המלון שלי, אותם קירות שיש שחורים ואותם עיטורי זהב מוגזמים, ההבדל הוא שפה האוויר היה כבד מריח סיגריות, אלכוהול ובושם יקר.

"אני אלך להביא לנו משהו לשתות." אמרתי כשראיתי את לורן הודפת גבר שנצמד אליה.

"מה שאת לוקחת לעצמך..." היא נופפה בידה, מתרחקת ממנו.

התקדמתי לבר הארוך שהשתרע לאורך הקיר והזמנתי שתי כוסות יין לבן. שילמתי, השארתי טיפ ומצאתי את לורן ברחבת הריקודים, רוקדת בקלילות לצלילי המוזיקה הלטינית. הצטרפתי אליה, נותנת למוזיקה הקצבית לסחוף גם אותי. השעות חלפו כמו דקות וכל המתח התפוגג ממני. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה הרשיתי לעצמי להשתחרר ככה. נמנעתי מלבלות במועדונים או בברים, זו הייתה אחת הסיבות שבחרתי להיות ברמנית, רציתי להיות קרובה לרחבה, אך בו־זמנית רחוקה מספיק ממנה. לא הרשיתי לעצמי ליהנות.

שקעתי במחשבות עד שיד גסה ליטפה את כתפי וקול צרוד לחש באוזני מילים בפורטוגזית שלא הצלחתי להבין. הסתובבתי בחדות. מולי עמד גבר גבוה וריח חריף של אלכוהול נדף מנשימתו. הדבר הראשון שרציתי היה להכות את האיש במרפק לצלעותיו, יש הרגלים שקשה לשנות, אך בסוף רק הדפתי אותו ממני.

"היי, זונה!" הגבר המזיע נבח.

"תתרחק ממנה, גרוצ'יניו!" לורן צעקה ודחפה אותו. היא אחזה בידי ומשכה אותי לכיוון אחד המאבטחים שעמד בפינת המועדון.

"הוא שוב מטריד?" המאבטח שאל בעייפות כשראה אותנו מתקרבות.

"כן, הפעם את החברה שלי." לורן רתחה. "אי אפשר ככה."

"תקשיבי, הבחור הזה מוציא פה אלפי ריאל בכל ערב. פשוט תתרחקו ממנו." הוא נאנח. "את יודעת איך זה עובד." האוויר הלח של ריו הכה בפנינו כשיצאנו לנשום והדופק שלי התחיל להתייצב.

"גרוצ'יניו?" שאלתי.

"המילה הראשונה שהצלחתי לקלוט בפורטוגזית מאז שהגעתי." היא גלגלה עיניים. "זה אומר 'ילדון', את בטח יודעת."

"אני חושבת שהספיק לי להיום." הרגשתי שהאדרנלין שזרם בדמי מתחיל להתפוגג.

"מצטערת." לורן אמרה בשקט. "אני תמיד מנסה לשמור על מרחק ממנו." היא משכה בכתפיה.

"זה בסדר." עניתי למרות שעדיין הרגשתי בחילה.

עצרנו מונית שחלפה ברחוב. הנהג הביט בנו דרך המראה כשנכנסנו ולורן מלמלה את כתובת ההוסטל. נשענתי לאחור וחלצתי את נעלי העקב הלוחצות שלה.

"ראית את המבט שלו כשדחפת אותו?" ניסיתי לצחוק בתגובה לדבריה, "לפחות עכשיו יש לך סיפור מצחיק לספר לחברים שלך." המונית עצרה ליד ההוסטל. השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר והרחוב היה שקט להפליא. רק צלילי מוזיקה רחוקה הדהדו באוויר הלילה.

"תיכנסי?" לורן שאלה.

"עדיף שאמשיך למלון." היא הנהנה ונפרדה ממני לשלום. המונית המשיכה לכיוון המלון, ואני הוצאתי את הטלפון שרטט בתיק שלי.

 

דניאל: היי, מה איתך? לא דיברנו יומיים. אני מתגעגע אלייך! תדברי איתי כשתוכלי.

 

חייכתי לעצמי. טיפוסי לדניאל. תמיד דואג, תמיד מתגעגע. לא משנה מה השעה.

 

אני: היי, חזרתי עכשיו ממועדון.

דניאל: מועדון? עם מי? איזה? איפה?

אני: כבר יש לי אח אחד מגונן, אני לא צריכה עוד אחד כזה. ולמה אתה ער? בעצם, מעדיפה לא לדעת. לילה טוב.

דניאל: לילה טוב, בוטן.

 

הנחתי את הטלפון על השידה שליד המיטה בזמן שהורדתי את האודם העמיד והרגשתי שונה. אולי זה היה האלכוהול, אולי האדרנלין או כיוון שבאמת יצאתי לעיר ולא רק הסתכלתי עליה מבעד לחלון החדר.