קשר גורלי

איך מגדירים אדם כעבריין? תמיד התעניינתי בשאלה הזו. האם כל אדם שגונב יוגדר על ידי החברה כגנב? אימא שגונבת מזון לתינוק שלה כי אין לה כסף לקנות אותו – האם נחשיב אותה לגנבת? ומה עם אבא שגונב תרופות למען אשתו החולה? אם נסתכל על זה בצורה אובייקטיבית, כולם גנבים לכאורה, כי הם נטלו דבר שאינו שלהם מבלי לבקש רשות או לשלם תמורתו, אבל מה אם לא הייתה להם שום ברירה אחרת? תמיד אמרו לי ששום דבר לא מצדיק עבירה על החוק, אבל מי שאומר את זה מעולם לא חווה רעב ומחסור למשך כמה ימים ברציפות. לפעמים אני נזכרת בנוף ילדותי, כשאבי ואני היינו רק שנינו נגד העולם, ולמרות כל הקשיים והאתגרים תמיד תמכנו זה בזה. אבא שלי היה הכול בשבילי; הנשמה שלי, האוויר שלי, המשענת שלי, שאוהב אותי ללא תנאי, לא משנה מה. גם כשאחרים הרימו גבה בתהייה איך יכול להיות שאדם כמו אבי מקבל אותי, עדיין הייתי עבורו במקום ראשון, וכל מה שעשה לי טוב עשה טוב גם לו. לצערי הוא נפטר, ואני מתגעגעת אליו כל כך. מאז שאימא שלי, שאני אפילו לא זוכרת אותה, נפטרה, אבא שלי היה גם אבא וגם אימא. למעני היה מסוגל להוריד את הירח מהרקיע.

שקעתי במחשבות על אבי זמן רב, עד שהן נקטעו על ידי צלצול הטלפון שהיה מונח על השולחן בסלון. הרמתי את המכשיר. המספר שהופיע על הצג לא היה מוכר לי.

"שלום," עניתי בהיסוס. מעבר לקו נשמע קול שעורר בי געגוע עמוק. לא שמעתי אותו זמן רב.

"ליב יקירה, זאת אני, רוז –"

"התגעגעתי אלייך!" קטעתי אותה לפני שהשלימה את דבריה, "איזה כיף לשמוע את הקול שלך! הכול בסדר?"

לפני שנים התחייבנו שלא ניצור קשר שוב, אלא אם לא תהיה שום ברירה אחרת. אם רוז מתקשרת, כנראה קרה משהו.

"ליב, אני יודעת שהבטחנו שלא נחפש זו את זו, אבל כריס... הוא בצרות."

למשמע שמו החסיר ליבי פעימה. וכששמעתי את המשך המשפט חשתי כיצד ליבי נצבט בכאב. תמיד ייחלתי לכך שכריס יהיה מאושר. הייתי רוצה להמשיך להיות לצידו, אך לא יכולתי. לשמוע כעת שהוא נקלע לצרות הכאיב לי, כי המשמעות של זה הייתה שהפנטזיה שלי שכולם בסדר, התנפצה לרסיסים.

"מה קרה? אתם בסדר? מישהו נפגע?" התחלתי למשוך את עור כף היד, אחת הדרכים שלי להפיג מתח בזמן שאני ממתינה לתשובה.

"האמת," אמרה רוז, "אני יודעת שהבטחנו, אבל אני מעדיפה שנדבר פנים אל פנים. את יכולה להגיע לכתובת שאתן לך?"

הייתי מוכנה להפר כל הבטחה למען הסנדקית שלי ובנה. הם היו בני המשפחה היחידים שנותרו לי, ורציתי לזכות בהזדמנות לראות את האדם שהייתי מאוהבת בו מאז שהייתי צעירה, אך לפני שהשבתי בחיוב שאלתי, "רוז, כריס יודע עליי?"

כשהכיר אותי הייתי אחרת, אבל מאז שהתנתקנו השתניתי. היחידה שידעה עליי הייתה רוז. אבא שלי סיפר לה כי רצה לחלוק את הבשורות המשמחות עם מישהו, והוא ידע שהיא לא תשפוט ותבקר אותי. מאז שהייתי צעירה היא ידעה הכול עליי, מעין דמות אם שאליה פניתי כשהייתי זקוקה לעצה נשית. אני חושדת שהיא אפילו יודעת על התאהבות שלי בבן שלה, אך מעולם לא התוודיתי על כך בפניה. האפשרות הזאת עוררה בי אי־נוחות.

"הוא לא יודע, יקירה, אבל זאת תהיה הפתעה נהדרת עבורו." היא מסרה לי את הפרטים, וכשהשיחה הסתיימה התחלתי להתארגן וארזתי כמה פריטים שאזדקק להם. כשהייתי מוכנה הבטתי בדירה הקטנה שחלקתי עם אבי. הספה בסלון הייתה מרופטת והדירה כולה הייתה במצב לא טוב; מים דולפים מהתקרות והקירות קלופים. זה היה הבית שלי במשך שנים, אבל מאז שאבי נפטר הוא הפך לפחות ופחות בית עבורי, וזה ניכר. סגרתי את דלת הדירה ועליתי לאוטובוס שיוביל אותי לכתובת שרוז מסרה לי. הנסיעה ארכה זמן ממושך. הבטתי בנוף המשתקף מבעד לחלון. בתום הנסיעה לקחתי אוטובוס נוסף ושוב התבוננתי בנופים המתחלפים. לפתע הכה בי כמה היינו רחוקים זה מזה, לא רק נפשית, אלא גם פיזית. האם כשאראה אותם שוב נוכל להמשיך מהמקום שבו הפסקנו, או שחלף זמן רב מדי?

"אימא, הוא אמר לך שהוא יבוא, נכון?" אני יודע שמאז אותו אירוע הבטחנו שלא ניצור קשר שוב, אלא אם כן קרה משהו חמור. אני לא יודע איך אחרים מגדירים "חמור", אני רק יודע שבת הזוג שלי נעדרת, ובמילון שלי, לפחות, זה מוגדר חמור. אני זקוק לעזרתו של זאק. תמיד היינו צוות מעולה, אף אחד לא היה יכול להביס אותנו כשהיינו יחד, אבל לצערי הקשר בינינו נותק בגיל 16 וכבר שמונה שנים לא ראיתי אותו. חששנו כל כך שיאתרו אותנו, אפילו לא יצרנו קשר טלפוני. במשך שמונה שנים גם כמעט שלא שמעתי ממנו; הפעם האחרונה הייתה לפני כמה שנים, כשהוא איחל לי בהודעת טקסט יום הולדת שמח, אך מאז הוא החליף את המכשיר ואת המספר פעם נוספת. שלא תטעו, אני לא מאשים אותו, גם אני נאלצתי לנתק כל קשר, זה היה לטובת כולנו. אבל דבר אחד ידעתי בוודאות: אם אזדקק לעזרה, הוא הראשון שייחלץ לעזרתי. וכעת הייתי זקוק לו. זאק הוא בן אדם חכם מאוד, וידעתי שאם מישהו יוכל לקדם אותנו במציאת דיאנה – זה הוא. חשתי בהתרגשות מסוימת לקראת המפגש, התגעגעתי לחברי הטוב שאיתו חלקתי חוויות רבות כל כך. היינו עושים הכול ביחד, וחסרונו היה מורגש מאוד במרוצת השנים. כבר לא היה מי שיתנדב לשתף פעולה עם כל מעשי הטירוף שלי, ולחלופין לשמש קול היגיון. זה גרם לי להרגיש חצוי, כאילו תלשו ממני חלק משמעותי, והינה – עכשיו אני עומד לראות אותו שוב.

"אל תדאג. אתה יודע שג'וזף נפטר, נכון?" ג'וזף היה אבא של זאק והסנדק שלי. אהבתי אותו מאוד, הוא היה דמות אב בשבילי; בן אדם חזק, אוהב וחם כל כך. הוא היה מוכן להקריב הכול למען האהובים שלו. כאב לי לשמוע על פטירתו, אבל למרות שרציתי לאתר את זאק ולנחם אותו או אפילו להציע לו לבוא לכאן, לא יכולתי. פחדתי שזה רק יסבך את כולנו ויכניס אותנו לצרות. זה אחד הדברים שאני מתחרט עליהם יותר מכול; חבר שלי היה זקוק לי, והוא נותר לבדו בעולם, ללא משענת, ובמקום להיות שם עבורו, נכנעתי לפחד. אימא שלי יצרה איתו קשר מדי פעם כדי לדרוש בשלומו, אבל היא לא הרשתה לי להיפגש איתו או לדבר איתו. היא אמרה לי שזה יכול להציב את כולנו בסכנה. ואני הרמתי דגל לבן וכל שיכולתי לעשות הוא לקוות ולייחל שהוא מסתדר גם לבדו. מחשבותיי נדדו אליו לעיתים קרובות. הוא תמיד היה עדין ממני, ועצם המחשבה שהוא נאלץ להתמודד לבד מול העולם הכאיבה לי, אך לא יכולתי לעשות דבר. אני מקווה שהפעם, כשדרכינו יצטלבו, לא נצטרך להיפרד שוב לעולם.

יצאנו אל כיוון תחנת האוטובוס שבה הוא היה אמור לרדת. התחנה שכנה בעמק הדסון, שבו בחרנו להתגורר מכיוון שהוא גדול מספיק כדי שנוכל לשמור על אנונימיות וגם כדי שנוכל למצוא שטח שבו נוכל להקים בית נפרד, הרחק מכולם. האוטובוס הגיע, והציפייה לראות את דמותו של זאק הלכה וגברה. לא ידעתי אם אוכל לזהות אותו, בכל זאת חלפו שמונה שנים, אבל הסיכוי שהוא לא השתנה הרבה הפיח בי תקווה; הרבה אנשים לא משתנים במרוצת השנים.

אחי הצעיר פטריק ליווה אותנו לתחנה. הוא היה בן 12 כשזאק עזב, והוא לא היה קרוב אליו כמוני אבל בכל זאת אהב אותו מאוד. התחלתי להרגיש חסר סבלנות. "נו, מתי הוא כבר מגיע?" אבל לפני שאימא שלי התחילה להרצות לפניי על חוסר הסבלנות שלי ועל כמה הוא פוגע בי בחיים, האוטובוס הגיע וממנו ירדו כמה אנשים.

"זה הוא?" שאל פטריק והצביע על אחד הגברים שירדו, אבל גם אם זאק השתנה, הוא לא היה נראה כך; לגבר הזה היו עיניים ירוקות ושיער בלונדיני, וככל שזכרתי לזאק היו שיער חום ועיניים חומות דבש. אני לא חושב שבשמונה שנים בן אדם יכול לשנות צבע עיניים.

"לא, זה לא הוא, אתה לא רואה שיש לו עיניים כחולות בכלל?"

בחורה צעירה החלה להתקדם לכיווננו. היא הייתה יפהפייה, עם שיער חום וארוך, ולבשה מכנסיים קצרים בצבע שחור־לבן וחולצה לבנה. לא כל כך הבנתי למה היא פוסעת לעברנו, חשבתי שייתכן שהיא זקוקה לעזרה כדי להתמצא כאן. היא הסירה את משקפי השמש מעיניה ואט־אט התפשט חיוך על פניה והיא קראה בשמחה, "סנדקית!" הפנינו את מבטינו לעבר אימא שלנו. אף אחד לא עמד מאחוריה; יכול להיות שהבחורה קראה לאימא? למרות זאת התקדמתי לעברה, תפסתי אותה בכתפיה והתחלתי להזיז אותה מצד לצד כדי לוודא שאף אחד לא מסתתר מאחוריה. "מה אתה עושה?!" היא שאלה בקול כעוס.

"רק מוודא שאין מישהו מאחורייך, אחרת אני לא מבין למה הבחורה הזאת קראה לך סנדקית."

קול צחוקה של אותה בחורה התגלגל באוויר, והמילים הבאות שאמרה היו המילים האחרונות שחשבתי שאשמע מפיה, "אתה אף פעם לא משתנה, סקייווקר." היחיד שכינה אותי ככה היה... הפניתי את מבטי אל הבחורה, "זאק?"