קשר דם

 אֶדי

גם אם הייתי מספר, אף אחד לא היה מאמין לי. אז אני לא אומר כלום. אני לא משקר, אבל אני גם לא מגלה. המורים שלי חושבים שאני בא מאותו סוג של בתים כמו האחרים. הם לא יודעים מי אני, ואם פעם יָדעו, הם כבר לא יכולים לזכור את הכותרות. זה קרה לפני שנים.

הכול התחיל בדפיקות על הדלת. "תפתחו! משטרה! תפתחו את הדלת בבקשה!"

אמא צייצה כמו עכבר מרוב בהלה והתכרבלה עמוק יותר בכורסה, חופרת בציפורניה ותולשת את הריפוד. הדפיקות נמשכו, עוד ועוד, אבל היה משהו מוזר בכך שהקול שנשמע מבחוץ נשאר רגוע. "תפתחו, בבקשה!" הוא לא נשמע חזק יותר או כועס יותר. האמת, הוא נשמע כמעט עייף, כאילו מי שקרא לנו מעבר לדלת לא ציפה כלל לתשובה.

"אנחנו יודעים שאת בפנים, גברת הַארִיס. תפתחי, בבקשה. אף אחד לא יפגע בך."

אני זוכר שחשבתי שזה ממש מטורף. מה הם חשבו שיקרה לה אחרי שהאריס יבוא הביתה והיא תפתח את הדלת? היו לו החוקים שלו, ולא לאפשר לאף אחד להיכנס היה פחות או יותר החשוב מביניהם - חוץ מלהיות בשקט כל הזמן ולא לעצבן או לשאול שאלות.

הקול ניסה כיוון אחר. "אֶדוּאַרד?" והפסיק. אולי חשב פתאום שלא קוראים לי ככה, כי הוא ניסה עוד פעם. "אֶדי? אֶד? אתה בפנים עם אמא שלך?"

הסתכלתי לכיוון שלה, אבל היא התכווצה עמוק יותר בכורסה והסתירה את פניה בידיה.

"בסדר." הקול היה עדיין סבלני. "גברת האריס? אדי? תתרחקו מהדלת, כי אנחנו ניאלץ לפרוץ אותה בכוח מהצד שלנו."

לא חשבתי שזה אפשרי. בכל פעם שהאריס עזב את הדירה, אמא היתה צריכה להבריח את שני הבריחים ולנעול את שתי השרשראות. אבל באותו רגע שמעתי חריקת מתכת. מישהו פרץ את הדלת. ואז ידעתי שהם ייכנסו תוך כמה שניות. אחרי הכול האריס אמר את זה לעתים קרובות כשהוא קילל את המסגרות החורקות של החלונות או את דלתות הארונות שלא נסגרו היטב. "היה צריך לטגן בשמן את מי שבנה את הדירות המעפנות האלה."

היה רעש אימים.

והם נכנסו.

הם היו חמישה. זה הפתיע אותי, כי שמענו רק קול אחד. כנראה האחרים שתקו כדי שלא נחשוב שהם איזה חבורת בריונים מאחד המועדונים שבאו לגבות מהאריס כסף שהוא חייב להם. שלושה מהם היו שוטרים - שני גברים גדולים ואישה אחת גבוהה. אבל מאחוריהם היו עוד שניים: איש אחד עדין למראה ומקריח למחצה, ואישה צעירה בעלת שיער בהיר בצבע נחושת.

כולם לטשו בי עיניים. "תראו, תראו!" מלמל אחד, "אז הזקנה צדקה."

הרגשתי משונה. לא הייתי רגיל להביט לאנשים בעיניים, כי אמא אף פעם כמעט לא הרימה את מבטה מהרצפה, ואני השתדלתי תמיד להפנות את הפנים שלי מהאריס כדי לא לעצבן אותו.

הם הסתכלו סביב בחדר. האישה הצעירה בעלת השיער הבוער מיהרה להוציא חופן מגבונים וקירבה אותם לאף שלה. "מה הריח הזה?" אבל אף אחד לא ענה לה, כי השוטר שאמר לנו לפתוח את הדלת כבר שאל: "מתי בְּרַייס האריס צפוי לחזור?"

השאלה היתה מופנית אלי. הם רק העיפו מבט באמא שלי, והיא קברה את עצמה עמוק כל כך בכורסה עד שלא היה אפשר לראות מה האריס השאיר מהשיער שלה.

הנדתי בראשי. לא ידעתי מתי הוא יחזור. לפעמים היינו סתם נלחצים, כי פחדנו מפני חריקות במדרגות של צעדים שלא היו שלו; אבל לעתים קרובות הוא היה חוזר די מהר, כאילו כדי לתפוס אותנו על חם.

האיש שלא לבש מדים כרע על הברכיים מול המקום שבו השתופפתי. "זה בטח היה קצת מפחיד," הוא אמר, "אני מתנצל אם נבהלת."

לא אמרתי מילה.

"שמי רוֹבּ," הוא אמר, "רוֹבּ רִיד, ואני עובד סוציאלי." הוא נופף בידו לעבר האישה. "וכך גם הגברת הזאת. ואני מחויב להסביר לך שאתה לא יכול להישאר כאן עוד. לכן, בינתיים, אנחנו לוקחים אותך אתנו מהדירה הזאת."

אני בטוח שלטשתי בו עיניים. לא יצאתי מהדירה מאז שהאריס הכריח אותנו לעבור לכאן, כי אישה אחת מהגן שלי באה כל פעם ודיברה עם אמא.

הוא הביט בי יותר מקרוב. "אדי? אדוארד? האם אתה מבין מה שאני אומר?"

כנראה הנהנתי כי נראה היה שהוּקַל לו, והוא הניף את עצמו כלפי מעלה ונעמד. "אין לך מה לדאוג," הוא הרגיע אותי, "אמא שלך תבוא אתנו." הוא פנה בהיסוס אל האחרים. "נכון?"

תפסתי שכולם מסתכלים על החבּורות לאורך הרגליים של אמא. אחד השוטרים מלמל: "נכון ועוד איך! אי–אפשר להשאיר אותה כאן כדי שתחטוף עוד בעיטות." הוא הנהן אל הנשים. "הכי טוב יהיה להוציא אותה מכאן."

הם נכנסו עמוק יותר לחדר וגחנו מעל אמא שלי, שייבבה כשהם שחררו את האצבעות שלה מהפנים ותמכו בה מתחת לזרועות. אחד השוטרים האחרים פנה אלי: "אתה מסוגל לקום, בחור?"

השענתי את הגב אל הקיר ודחפתי את עצמי כלפי מעלה עד שעמדתי על הרגליים. ראיתי איך הוא נועץ עיניים בכתם השחור והשמנוני על הטפט שמאחוריי, ובפעם הראשונה תפסתי שכנראה השתופפתי שם מאות פעמים לפני שהעזתי, במאמץ נואש לא למשוך תשומת לב, להתרומם שוב בשקט.

"יש לך משהו ללבוש?"

הסתכלתי על עצמי. כנראה עד לאותו רגע לא חשבתי על הבגדים שאני לובש, אבל אני רואה טלוויזיה, ולכן ידעתי מה הוא חושב על מצב הבגדים שלי.

"הנה," אמר האיש שקרא לעצמו רוֹבּ רִיד כשהבחין בבלבול שלי, "אני אחפש משהו."

"אל תתעכב," הזהיר השוטר המבוגר, "אני בטוח שכולנו נעדיף להסתלק לפני שהצרות מגיעות."

אני חושב שכולנו ידענו לְמה הוא מתכוון ב"צרות". אמא כבר היתה בחצי הדרך לדלת, כושלת בין הנשים. הראש שלה היה כפוף. היא לא הביטה לאחור כדי לראות אם אני בא אחריה. השוטר הצעיר יצא גם הוא, אבל רק כדי ללוות את שלושתם במדרגות, כי מהר מאוד הוא חזר. מכשיר הקשר המוצמד למעיל שלו צרצר כשהוא עבר בפתח, ושמעתי באופן ברור את המילים "הם בתוך הרכב."

רוֹבּ רִיד פתח את דלת החדר הקטן, שהיה פעם חדר השינה שלי, עד שהאריס אמר שהוא צריך אותו כדי לאחסן דברים. הוא חשב כנראה שיש לי שם בגדים. הוא ראה את תיק הפלסטיק השחור הגדול ופנה אלי: "מה יש כאן בפנים?"

לא נראה לי שיש טעם לשקר. "הכלבה של האריס."

"הכלבה שלו?"

לא ידעתי איך להסביר. "הוא אמר שהוא יוציא אותה מכאן כשיהיה לו זמן."

"זה מסריח! ממש מסריח!" אמר, אף על פי שחשבתי שגֶ'ם עטופה וסגורה כל כך הרבה זמן, שזה כבר לא כל כך גרוע. והייתי רגיל לַסירחון.

הוא פתח בתנופה את דלת הארון - "אוי, אלוהים אדירים!" - ומיד טרק אותה בחזרה לפני שבקבוקים נוספים הספיקו להתגלגל החוצה. אחר כך פנה אלי שוב: "אין לך שום בגדים נוספים?"

נענעתי בראש. זאת אומרת, היו לי פיג'מות, אבל אפילו אני ידעתי שהמצב שלהן כנראה גרוע עוד יותר.

כאילו מילאה אותו תחושת הגועל באומץ, צעד רוֹבּ רִיד לתוך החדר שבו האריס ישֵן (אמא משתמשת בכורסה הגדולה). הוא תלש חולצה מעל וו. "תלבש את זה."

ואז הוא ראה את הפנים שלי.

"תקשיב," אמר, "אתה בטוח עכשיו. הוא לא יכול לגעת בך עוד."

חזרנו אל חדר הטלוויזיה. הוא הצביע על השמיכה בפינה. "האם שם אתה ישנת?"

הנהנתי. ופתאום היה ברור שכל מה שהוא רוצה זה לצאת משם. אני חושב שהוא זיהה את הכעס שהתעצם בתוכו באותה מהירות כמוני. הוא הסתכל סביב החדר ושאל אותי כמעט בפראות: "יש כאן משהו שאתה רוצה לשמור לעצמך?"

אבל אני הייתי שוב לחוץ אל הקיר, שפוף על העקבים, בלי תשובה.

הסתכלתי על שניהם דרך הרווח שגזרתי בכל פעם בפּוני שלי כדי לראות מתי האריס נרגע מספיק כך שאוכל לזוז. העיניים שלהם נפגשו והשוטר הנהן בכיוון הדלת.

רוֹבּ רִיד סקר בייאוש את החדר: הוא היה מלא כולו במאפרות שנשפכו, בבקבוקים ריקים ובכמה חפצי חן פגומים מהזמן שאמא ואני גרנו במקום האחר - זה עם הפרחים ועם השטיח השחוק שאהבתי למרוט. ראיתי איך העיניים שלו מביטות בעיתון שהאריס הדביק על החלון - "שהמופרעת הזקנה שגרה ממול לא תוכל לחטט בחיים שלנו" - ובמנורה השבורה ובמפת העיר הקרועה. לצד הטלוויזיה היתה רשת של חוטי חשמל מסובכים, וכל המשחקים והסרטים והדברים המגעילים של האריס היו מחוץ לקופסאות שלהם, מפוזרים מסביב.

רוב ריד הביט לעבר השולחן. חפיסות סיגריות ריקות, עוד כמה בקבוקים וערימה של עיתונים.

הוא התכופף. רגל אחת נתמכה בספר ישן - משהו מעופש וכרוך בעור ירוק כהה. האריס "סחב" אותו מדוכן בשוק, אחרי שערב אחד הוא עיקם את השולחן בהתקפת זעם ושבר את הקצה של אחת הרגליים. לספר לא היתה שום משמעות עבורי. הכרתי את האותיות - כל מי שצפה כל כך הרבה בטלוויזיה כמוני היה מכיר - אבל לקרוא לא ידעתי; וממילא אחרי שהאריס תקע אותו מתחת לרגל של השולחן, אף בנאדם עם אפילו מעט שכל בראש לא היה מעז לגעת בו.

רוֹבּ רִיד שאל: "אולי זה שלך?" ומהאופן המלא תקווה, הנואש כמעט, שבו הוא שאל את השאלה, ניחשתי שחלק מהתפקיד שלו זה למצוא משהו ששייך לי, ושעד אז לא נוכל לעזוב.

בדיוק אז שמעתי אנשים צועקים. זה נשמע עמום ורחוק והיה יכול להגיע מכל אחד מהבניינים, אבל בכל זאת נבהלתי כמו שאני נבהל תמיד והושטתי את היד אל הספר כאילו אני רוצה אותו, כדי שנוכל לצאת משם לפני שהאריס יחזור.

הוא קרא בקול את הכותרת שעל השדרה לפני שמסר לי אותו: "השטן שָׁלַט בלול."

השוטר העביר מבט אחד אחרון מסביב לדירה והצטמרר. שוב נפגשו המבטים שלהם. אחר כך שמעתי את רוֹבּ רִיד ממלמל בשקט לעצמו כשהוביל אותי לעבר הדלת: "אפשר להגיד את זה, מה? כן, בלי שום ספק. שָׁלַט ועוד איך."