קשר מקרי

קתרין מנסה לאזור אומץ, אבל כבר לא נותרו לה כוחות. היא אוחזת בכיור החרסינה הקר ואז מרימה את ראשה ומסתכלת במראה. הפנים שמחזירות אליה מבט אינן אלה שאיתן הלכה לישון. היא ראתה את הפנים האלה בעבר וקיוותה לא לראות אותן שוב לעולם. היא בוחנת את עצמה באור החדש והאכזרי ואז מרטיבה מגבת ידיים, מנגבת בה את פיה ומצמידה אותה אל עיניה, כאילו תוכל לסלק את הפחד שניבט מהן.

"את בסדר?"

קולו של בעלה מבהיל אותה. היא קיוותה שימשיך לישון. שיעזוב אותה במנוחה.

"עכשיו יותר טוב," היא משקרת ומכבה את האור. ואז היא משקרת שוב. "זה בטח בגלל האוכל שהזמנו אתמול בערב." היא מסתובבת אליו, צל בתוך האור הקלוש של אמצע הלילה.

"תחזור לישון. אני בסדר," היא לוחשת. הוא ישן יותר מאשר ער, ובכל זאת הוא שולח יד ומניח אותה על כתפה.

"את בטוחה?"

"אני בטוחה," היא אומרת. היא בטוחה רק בדבר אחד: שהיא מוכרחה להיות לבד.

"רוברט. באמת. אני חוזרת למיטה עוד דקה."

אצבעותיו נשארות על זרועה לרגע, ואז הוא עושה מה שביקשה. היא מחכה עד שהיא בטוחה שהוא נרדם ואז חוזרת אל חדר השינה שלהם.

היא מסתכלת על הדבר שמונח שם בפניו מטה, עדיין פתוח כפי שהשאירה אותו. הספר שהיא בטחה בו. הפרקים הראשונים נראו תמימים וגרמו לה לחוש שאננה, אפשרו לה להרגיש נינוחה בציפייה לריגוש הקל שעומד לבוא בקרוב, משהו קטן שיעודד אותה להמשיך לקרוא, אבל בלי שום רמז למה שאורב לה שם. הספר שידל אותה להמשיך לקרוא בו, פיתה אותה לטייל בין דפיו, עוד ועוד עד שהבינה שהיא לכודה. ואז המילים התרוצצו בראשה ונחבטו בחזהּ, בזו אחר זו. נדמה כאילו כל האנשים שחיכו על הרציף קפצו אל מסילת הרכבת והיא, נהגת הקטר חסרת האונים, לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע את ההתנגשות הקטלנית. היה מאוחר מדי ללחוץ על הבלמים. לא היתה שום דרך חזרה. בהיסח הדעת קתרין נתקלה בדמותה שלה הלכודה בין דפי הספר.

כל קשר בין הדמויות והאירועים המסופרים... הפסקה הכוללת את הבהרת המחבר, הפוטר את עצמו מאחריות על כל דמיון למציאות, מחוקה בקו אדום ונקי שחוצה אותה באלכסון. למרבה הצער, היא לא הבחינה במסר הזה כשרק פתחה את הספר. אין שום אפשרות לטעות בדמיון אליה. היא דמות מפתח, גיבורה ראשית. אולי השמות שונו, אבל בפרטים אין לטעות, ממש עד לבגד שלבשה אז אחר הצהריים. פיסת חיים שעד כה היא הסתירה. סוד שלא גילתה לאיש, אפילו לא לבעלה ולבנה — שני אנשים שחושבים שהם מכירים אותה טוב יותר מכל אחד אחר. שום אדם חי ונושם לא היה יכול לרקוח את המילים שקתרין קראה זה עתה. והנה, הן מודפסות כאן לעיני כול, שחור על גבי לבן. היא חשבה שכל הסיפור הזה כבר מאחוריה. שהוא הגיע אל סיומו. אבל עכשיו הוא צץ שוב. בחדר השינה שלה. בראשה.

היא מנסה לעקור אותו בעזרת מחשבות על הערב הקודם. התחושה הנינוחה של רגע ההתמקמות בביתם החדש: היין וארוחת הערב; ההתכרבלות על הספה; הנמנום מול הטלוויזיה ואז הרגע שבו היא ורוברט נמסו אל תוך המיטה. אושר שקט שהיה בעיניה מובן מאליו: אבל השקט מוחלט מדי ולכן לא מנחם אותה. היא לא מצליחה להירדם, אז היא יוצאת מהמיטה ויורדת למטה.

עדיין יש להם קומה למטה, פחות או יותר. זאת דירה, כבר לא בית. את הבית הם עזבו לפני שלושה שבועות. שני חדרי שינה במקום ארבעה. שני חדרי שינה זה מספר שמתאים יותר לה ולרוברט. אחד בשבילם. אחד לאורחים. הם גם בחרו בעיצוב של חלל פתוח. בלי דלתות. עכשיו, כשניקולס כבר עזב, אין שום צורך לסגור דלתות. היא מדליקה את האור במטבח, מוציאה כוס מהארון וממלאת אותה. לא צריך ברז. מים קרירים בהזמנה מתוך המקרר החדש. הוא נראה כמו ארון בגדים יותר מאשר מקרר. מרוב אימה, כפות ידיה מזיעות. חם לה, כמעט כאילו יש לה חום, והיא שמחה על קרירותם של אריחי האבן שהותקנו לא מזמן. גם המים עוזרים מעט. בזמן שהיא גומעת אותם היא מביטה אל מחוץ לחלונות הזכוכית הגדולים, הנמתחים לאורך החזית האחורית של הבית החדש והזר הזה. בחוץ יש רק שחור. אין מה לראות. היא עדיין לא הספיקה לקנות תריסים. היא חשופה. חשופה למבטים. הם יכולים לראות אותה, אבל היא לא יכולה לראות אותם.