קשר רומנטי חולף

אנג'לו פלקון היה שרוע על המיטה הענקית. התעלסות פראית וממושכת הותירה את הסדינים כשהם גולשים למחצה אל הרצפה, בעוד ששמיכת הפוך הגדולה, בצבע בורגונדי עשיר, היתה מוטלת כפקעת בקצה של המיטה. הם לא טרחו לסגור את הווילונות, ואור ירח חדר אל תוך החדר וליטף באהבה את רהיטי העץ הממורקים שבו.

היו לו בתים גם בניו-יורק ובפריס, אבל הדירה הזאת בוונציה היתה החביבה עליו ביותר. כל דבר בה הצליח לנסוך עליו שלווה, בפאר הדקדנטי שהופגן בלי שום בושה. בדיוק ההפך מהמינימליזם הזה שניו-יורק כל כך הצטיינה בו.

וכמובן, וונציה היתה המקום שבו הוא פגש אותה בדרך כלל. את פרנצסקה היילי.

ממש עכשיו היא מצמצה בעיניה אל הרצפה, ניסתה למצוא משהו שתוכל להתעטף בו, בין כל הבגדים והמצעים שהושלכו בערימה אחת גדולה, ברוב החיפזון שלהם לגעת זה בזה.

הוא חייך לנוכח מאמציה הכושלים.

"פרנצסקה, את תמיד עושה את זה," הוא אמר בנימה משועשעת.

"מה אני עושה?" היא הסתכלה לעברו לרגע, וכל גופה התלהט תחת הליטוף העצל של מבטו. טירוף. היא פגשה אותו לפני שלושה-עשר חודשים, ביטלה אותו מיד מתוך מחשבה שהוא סתם עוד פלייבוי איטלקי עשיר, שמוטב יהיה לה להתרחק ממנו, והוסיפה להציג התנגדות עיקשת, עד שכל הקסם, הפיקחות וההתמדה שלו הצליחו להבקיע את קווי ההגנה שלה. זה לא לקח זמן רב. רק קצת יותר מחודש.

"את מתעקשת להתלבש מיד ברגע שאת יוצאת מהמיטה שלי. אני אוהב לראות אותך ערומה. למה להסתיר שלמות?"

"אני שונאת שאתה אומר דברים כאלה, אנג'לו. אני לא מושלמת. אין כזה דבר – שלמות." היא הביטה לעברו, בביישנות טיפשית לנוכח בחינתו המתמשכת. שלמות דווקא כן קיימת. שלמות פיזית לפחות. אנג'לו פלקון היה התגלמותה של שלמות כזאת. הוא היה מטר ושמונים של גבריות כהה, שרירית ורבת עוצמה, שהיתה מרשימה עוד יותר בגלל שבנוסף ליופיו הפיזי הוא ניחן גם באינטליגנציה חדה וחסרת מנוחה. ביחד, זה היה שילוב מסוכן שאי אפשר לעמוד בפניו. היא אמרה את זה לעצמה, שוב ושוב, בתדירות גבוהה. זה לא מנע אותה מלטפח ציפיות לא הגיוניות בכלל.

"אני מבקש לחלוק עליך." הוא שילב את זרועותיו מאחורי ראשו והוסיף להתבונן בה. היא היתה החלום של כל גבר. דוגמנית שגופה אינו נראה כמו מקל, עם מוח שגרם לו לשאול את עצמו לא פעם, מה לעזאזל היא עושה בעולם האופנה השטחי וההפכפך.

"בכל זאת, אני צריכה למצוא משהו ללבוש." היא חיטטה בערימה שעל הרצפה ברגל אחת ארוכה, והתייאשה. "אני הולכת לקחת לי משהו לאכול. אתה רוצה משהו?"

"בואי חזרה למיטה, פרנצסקה." הוא טפח על המזרן לצדו. "את מסוגלת בהחלט לספק את כל מה שאני רוצה, בלי להביא לי שום דבר מהמטבח."

פרנצסקה גיחכה. "אלוהים, זאת הקלישה הכי מוצלחת שהצלחת למצוא?"

"קלישה? איזו קלישה? אני התכוונתי לזה."

הוא כמעט הגיע אליה לפני שהיא הבחינה בכלל בכך שהוא זינק מהמיטה, והיא הסתובבה ופנתה לצאת מהחדר לכיוון המטבח, צווחת כשהרגישה שהמרחק בינם הולך ומצטמצם. לא היה לה זמן להדליק את האורות, אבל מצד שני, גם לא היה שום צורך. כל ווילון היה פתוח והניח לאור הרקיע להיכנס ולמלא את כל החדר.

אנג'לו תפס אותה מאחור, אבל הוא לא סובב אותה אליו. הוא רק טמן את פניו בשערה, שאף את ניחוחה לריאותיו, התאווה אליה יותר משזכר את עצמו חושק במישהי בכל ימי חייו.

בהתחלה הוא חשב שהפרידות התכופות שלהם, כשהוא נסע לעסקיו בצד אחד של העולם והיא דגמנה בצדו השני, יהוו רק יתרון. מערכות יחסים, הוא גילה, נוטות להימאס עליו מהר מאוד. להט התשוקה הראשוני מפנה את מקומו לשעמום שבו הכל צפוי כבר מראש, ואין דבר שהורג את היחסים מהר יותר משעמום.

לא כך איתה. היא חסרה לו כשלא היתה בסביבה. לאחרונה הוא מצא את עצמו יושב בישיבות כשמחשבותיו נודדות, באופן חלקי לפחות, לשאלה מתי יעלה בידו לראות אותה שוב.

"אנחנו צריכים לדבר," הוא לחש בעת שכרך את זרועותיו סביבה. "יש לי רק שלושה לילות להיות פה, אחר כך אני טס לניו-יורק ליומיים של פגישות, ואז ללונדון."

פרנצסקה חשה את הרפרוף המוכר של תחושת האכזבה, שהיא שמרה תמיד לעצמה.

"מה לוח הזמנים שלך? יש איזה סיכוי שאיזשהם צילומים שלך מסתדרים ככה שתוכלי להיות אתי בארצות הברית?" האם היה בזה איזה שמץ של תחינה? הוא קיווה שלא. להתחנן לא היה הסטייל שלו. מאידך, גם להזמין מישהי להתלוות אליו למסע עסקים לא היה הסטייל שלו. נשים נשארו תמיד בעלות חשיבות משנית לעבודתו, אבל המחשבה על עוד שבוע בלעדיה, בעת שהוא מתרוצץ ברחבי העולם, לא היתה משמחת במיוחד.

פרנצסקה השתחררה ממנו והדליקה את האורות של המטבח.

"אין סיכוי," היא אמרה כשגבה מופנה אליו. היא פתחה את המקרר והביטה פנימה, למצוא משהו בריא ומהיר. היא הגיעה לדירה שלו מספר שעות לפניו והספיקה להצטייד במצרכי מזון אחדים. עדיין בלי להביט לעברו, היא הוציאה מהמקרר קצת גבינה ועגבניות.

"הבנתי."

"לא שלא הייתי שמחה מאוד לבוא, אנג'לו..." היא הביטה לתוך ארגז הלחם, שהיה מלא במבחר לחמים איטלקיים מעוררי תיאבון.

"לוח הזמנים שלך בעבודה מטורף אפילו יותר מזה שלי," הוא אמר בהקפידו לשמור על הבעה קלילה. "הייתי מודה לך אם היית מסתכלת לעברי כשאני מדבר איתך."

"אני לא יכולה להסתכל אליך ולפרוס לחם בעת ובעונה אחת." אבל היא הפסיקה ופנתה להביט אליו. "באמת הייתי רוצה מאוד לבוא איתך, אנג'לו. אני מתה לראות את ניו-יורק איתך, אבל אתה יודע שממילא תהיה עסוק בעבודה. סביר להניח שלא נוכל לבלות זמן רב ביחד. ואתה צודק. החיים שלי באמת עמוסים בטירוף." היא משכה בכתפיה וחייכה בצער. "אבל מצד שני, אני רק בת עשרים וארבע. אם אני לא מסוגלת להתמודד עם העומס והטירוף עכשיו, מתי אהיה מסוגלת? שלא לדבר על הפרט השולי הזה, שאני צריכה גם להתפרנס."

"את באמת צריכה?" הוא עצר, לתת למלוא המשמעות של שאלתו למלא את החלל הדומם שביניהם. ואז הוא ניגש למקום בו היא עמדה והתעסקה בלחם ובגבינה, וסובב אותה אליו. "את לא מנהלת סגנון חיים ראוותני במיוחד," הוא לחש בעודו חופן את פניה בשתי ידיו ומרכין את ראשו כדי לתת לה את אחת הנשיקות ההורסות הללו. כשהרים את ראשו לבסוף, פרץ הכעס הרגעי שהוא חש לנוכח סירובה להתלוות אליו בנסיעתו לניו-יורק והתחלף בתחושת סיפוק על הידיעה שהאישה הזאת היא שלו לחלוטין. הוא רק נוגע בידה וכבר היא נמסה, וזה היה דבר שמילא אותו בתחושה טובה מאוד.

"אני יודע שיש לך את הדירה הקטנה שלך בפריס, אבל את רק שוכרת אותה. אז לאן הולך כל ההון העצום שלך?"

"הון עצום זה קצת בהגזמה." השיחה הזאת החלה לגלוש לתחומים שהיא היתה מעדיפה שלא להתקרב אליהם. היא השתחררה מחיבוקו, כשגופה נרעד עדיין מנשיקתו.

"באמת? חשבתי שדוגמניות לא יוצאות מהמיטה אם לא מובטח להן תשלום מדהים ממש תמורת המאמץ..."

פרנצסקה צחקה.

היה לה צחוק מדבק. זה היה אחד הדברים הראשונים בהם אנג'לו הבחין לגביה. כשעמדה בחבורה הקטנה שלה, של יפהפיות מסובבות ראשים, הצחוק העשיר והחמים הזה הוא מה שהבדיל אותה מהן, בתור היחידה שיש לה קשר אל המציאות, שיש לה חוש הומור. וכשהיא צחקה, ראשה נטה תמיד טיפה אחורה, כך ששערה השחור, הארוך והחלק גלש כמעט עד למותניה. הוא תפש את שערה ופיתל את אצבעותיו בתוך מפל המשי הרך שלו.

"את רוצה להגיד לי שאני טועה?" הוא שאל.

"אני אומרת לך שבכל מה שקשור לפיסות מידע בנושאים הללו, אתה קצת דינוזאור."

"אני בן שלושים וארבע. זה גיל רגיש. גבר יכול להיעלב מתיאור כזה..." הוא נשק לה על צד הצוואר שלה והעביר את פיו לאורך כתפה, בעוד שידו החופשית נעה ללטף את אחד משדיה המלאים.

פרנצסקה יכלה לחוש איך הוא שב ומתקשה מול גופה, והשמיעה אנקה חלושה. כשהוא הרים את אצבעותיה והחל ללקק מהן את טעם העגבניות והגבינה, אנקותיה נעשו רמות יותר.

לא פייר. מאיפה יש לו את היכולת להמיס אותה בצורה כזאת?

"את טעימה מאוד." הוא השמיע קול של הערכה שסחרר את כל חושיה. "מובן שאני יכול לחשוב על עוד מקומות שיהיו טעימים מאוד, חוץ מהאצבעות שלך. התיאבון שלי ברגע זה אינו מוגבל רק ללחם, עגבניות וגבינה..."

"אנג'לו!"

"בשמחה רבה." ובאמרו זאת, הוא החליק את כף ידו במורד בטנה, אל ירכיה, כדי לפשק אותן, כדי להעביר אצבע חוקרת על נשיותה הרוטטת. אכן! רטובה ומוכנה לקראתו, איזו הרגשה נפלאה.

הוא סובב אותה אליו ונשק לה, נשיקה עדינה וארוכה, שנמשכה לכאורה לנצח.

אחרי כל החודשים הללו, הגוף שלו והגוף שלה למדו כבר להכיר זה את זה היטב, ובכל זאת, ההתרגשות המהממת בכל פעם שהם נגעו, עדיין לא פחתה בכלל.

הוא מעולם לא ציפה שזה יימשך כל כך הרבה. היא ידעה את זה, למרות שהוא מעולם לא אמר לה את זה. הוא היה איש עסקים עתיר רווחים, בעל פרופיל גבוה, שנע בחוגים בעלי פרופיל גבוה, ובתור שכזה, שמו הלך לפניו.

הוא עבר בין נשים כמו שחובב יין אנין טועם יינות. רק כוס אחת בכל פעם. שובר לבבות שכמותו, אמרה עליו אחת מחברותיה למסלול. פרנצסקה לא יכלה לדמיין לעצמה את לבה נשבר, ובכל זאת, היא נשמרה מפניו, ואפילו כשהם הפכו לזוג, מעולם לא עלה בדעתה שגם אחרי יותר משנה, הם עוד יוסיפו להתראות.

היא כרכה את ידיה סביב צווארו והשיבה לו נשיקה באותה מידה של עדינות.

"כבר אמרתי לך כמה שאת סקסית?"

"כמה וכמה פעמים," היא לחשה והטתה את ראשה אחורה בידיעה שהוא לא יוכל לעמוד בפיתוי של שדיה הנלחצים אל גופו.

אנג'לו נשא אותה אל שולחן המטבח הקטן, שהיה מכוסה במפה צבעונית בדוגמא מסחררת עיניים, והיא נשכבה עליו, מחייכת חיוך רדום, בציפייה לעונג. היא שאלה את עצמה אם האיש שעיצב את השולחן הזה היה תומך בשימוש הבלתי-קונבנציונלי שהם עומדים לעשות בו.

כשהוא גהר מעליה וליקק בלשונו את שולי פטמתה, היא נאלצה להשתלט על הדחף שלה ולשמור על שליטתה העצמית. הם התעלסו כבר פעמיים מאז כניסתו לדירה לפני שעות אחדות, אבל היא עדיין חשקה בו עכשיו, בדיוק כמו שחשקה בו כשנכנס לדירה ומיהר אל זרועותיה.

היא רצתה שהוא יכסה את שדיה בפיו, והוא עשה זאת. והיא רצתה שהוא ימצא לעצמו חלקים אחרים של גופה, כדי לחקור אותם, וגם את זה הוא עשה. והיא התפתלה מרוב עונג, כשהוא עשה זאת. עדיין הדהים אותה לחשוב ששום גבר לפניו לא היה איתה במצב אינטימי, שגופה היה מצופה מעטה של קרח עד שהוא הגיע והצית בו אש.

כשהוא חדר לתוכה לבסוף, באבחה מהירה, היא כבר היתה קרובה לשיא, ואז שניהם גמרו בטלטלה עזה שנדמתה כאילו היא נמשכת עוד ועוד, לנצח.

כשסייע לה להתיישב גופו היה מיוזע, ממש כמו גופה.

"יותר טוב מכל כריך," הוא הקניט, הרחיק את שערה מעל פניה ואסף אותו על עורפה, מאחורי ראשה.

"הרבה יותר טוב מכל כריך, ובעיקר מהכריכים שאני מכינה." כישורי הבישול שלה היו נושא לצחוק בלתי פוסק בינם, מפני שהיו חסרי כל תקווה. הוא אמר לה שוב ושוב שהיא תצטרך להתחיל ללמוד להכין פסטה, ותשובתה היתה תמיד שבמסעדה יכינו אותה טוב הרבה ויתר, אז למה לה לטרוח?

יום אחד, היא נהגה להבטיח, היא תהפוך לטבחית מהמעלה הראשונה, ואז הוא כבר לא יוכל ללעוג לה על יכולותיה הקולינריות.

"אבל את עדיין רעבה... הא?"

"מתחשק לך להכין לי כריך?" היא שאלה.

"מה תתני לי בתמורה?"

"מה היית רוצה?"

אותך איתי בניו-יורק. אותך איתי בכל מקום.

"אנחנו נאכל משהו, ואז אני ארחץ אותך..." כמו כל דבר אחר בחיים שלו, כשאנג'לו הכין משהו לאכול, הוא עשה את זה בסטייל. זה בזכות העובדה שהיה לו אבא איטלקי, הוא הסביר לה בעת שגירד מוצרלה על הלחם, הוסיף טיפת חרדל והדליק את הגרילר. אבא איטלקי, אמא אירית, וילדות שעברה במרכז שיקגו.

"אני יכולה לראות את הצד האיטלקי," הרהרה פרנצסקה בקול, בעוד הוא מתהלך לו במטבח, נינוח לגמרי בעירום שלו. "אבל איפה החצי האירי?" הוא לא הרבה לדבר על העבר שלו, רק פיזר רמזים קטנים פה ושם, והיא השתוקקה לדעת עוד.

"היית מעדיפה אותי עם שיער ג'ינג'י ונמשים?" הוא הגיש לה צלחת והתיישב לצדה על שרפרף.

"זה היה יכול להיות מאוד מושך." היא הביטה בעיניו הכהות, השחורות כמעט, ובתווי הפנים הנוקשים והזוויתיים שהעידו על מוצאו האיטלקי. הבן היקר. הוריו קיוו להקים משפחה מרובת ילדים אבל נאלצו להסתפק בילד אחד בלבד. עכשיו הם ציפו כבר לנכדים. הוא סיפר לה את זה לפני יובלות, כשהיא שאלה אותו איך זה שהוא רווק עדיין. הוא הסביר לה שהוא רוצה ליהנות מהחיים בצורה מקסימלית עכשיו, ואז לעצור ולהתמסד. וכשהוא יעשה את זה, זה יהיה לנצח. בגירושים הוא לא מאמין.

"ונראה לך שהיית מתאהבת במראה המושך הזה?" הוא שאל אותה בקול רך, ופרנצסקה מיהרה להפנות ממנו את פניה.

להתאהב? לא! הם מעולם לא דיברו על שום דבר שקשור באהבה. המילה הזאת לא הוזכרה בכלל.

"שיער ג'ינג'י יכול להיות טיפה בעייתי לגבר," היא אמרה כדי להתחמק מהשאלה שנשאלה. "היית יכול לסבול הצקות בבית הספר, בילדותך..." סצנריו סביר פחות מזה היא התקשתה להעלות בדמיונה.

"נראה לך?" אנג'לו שלח אליה מבט שובב ומשועשע מתחת לריסים מושפלים. "את יכולה לדמיין לעצמך שמישהו מנסה להציק לי?"

"לא," היא אמרה בכנות. "אתה יותר מדי מפחיד."

"אני מפחיד אותך?"

"אותי לא. אבל אני יכולה לראות למה אנשים מסוימים יכולים לפחד ממך."

"למה?" הוא תפס את הקצה של הכריך שלה וגנב ממנו נגיסה.

"אל תגיד לי שאתה לא מאיים לפעמים על אנשים, אנג'לו. כשאתה מנהל את אחת העסקאות העצומות שלך? כשאתה מנסה לכבוש משהו ומישהו ניצב לך בדרך?"

"אני מעדיף לכנות את זה שכנוע תקיף." הוא גיחך לעברה. מדהים היה לחשוב על מה שהיא הרשתה לעצמה אתו. היא חצתה את כל הגבולות שלו כבר מההתחלה, ולא חדלה מכך, ולו זה לא היה אכפת. זה מה שהיה כל כך מדהים בזה. הוא נתן לה לחדור לפרטיות היקרה שלו, בלי שזה יפריע לו בכלל.

הוא חשב על מה שיבוא אחר כך, כשישכב במיטה ויגיד לה את מה שהוא צריך לומר לה. הוא דמיין לעצמו את פניה.

"מה אתה אומר?" אמרה פרנצסקה ביובש. "זה כמו שאני קוראת לאכילת הלחם המשמין מאוד הזה, עם הגבינה, פלירטוט עם כמה קלוריות. כשאשמין נורא ולא אוכל לעבוד יותר, אני אאשים אותך." היא קמה והחלה ללכת לחדר האמבטיה, כשהיא מדברת אתו תוך כדי הליכתה, בידיעה שהוא בוודאי מחייך מאחורי גבה, מביט בה ומעריך כל קימור של גופה, שהיה פשוט מושלם, לדעתו.

ברגעים השקטים שלה היא הרבתה לחשוב לא פעם על המחיר שהיה עליה לשלם על "השלמות" הזאת. שקרים קטנים שהיא סיפרה, שקרים פחדניים שאמרו לו את מה שהיא ידעה שהוא רוצה לשמוע, דימויים קטנים שהצטברו במהלך הזמן ולא היו דומים בכלל לאמת המכוערת. איך הפכו כל השקרים הקטנים הללו למפולת שלג? פרנצסקה השתדלה שלא לחשוב על זה אף פעם. באופי הזמני של היחסים שלהם, זה לא היה קשה כל כך.

"יום אחד את תצטרכי לוותר ממילא," הוא אמר לפתע.

"מאיפה הבאת את זה פתאום?" פרנצסקה הסתובבה אליו, כשהיא נשענת קלות על דלת חדר האמבטיה וגבותיה מורמות בשאלה.

"קריירה של דוגמנית היא קצרה מטבעה," אמר אנג'לו, ונעצר בחלפו על פניה, כדי להצמיד נשיקה מהירה לפיה הפעור. "את יודעת מה אומרים על יופי, על כך שהוא חולף במהירות."

"אין ספק שאתה יודע איך לגרום לבחורה להרגיש זקנה."

"ומה תעשי אחר כך?" הוא התיישב על שפת האמבטיה הגדולה, בעלת הפיתוחים על רגליה, פתח את הברזים ובחן את חום המים בידו, עד שהגיע למידה הנכונה. לאחר מכן הוא שפך פנימה מנה נכבדה של קצף אמבט.

החיוך נמוג מפניה. לראשונה מאז שהכירה אותו, היום הוא נראה שונה. מצב רוחו נראה משונה, עבר מהתגרות מקניטה לכובד ראש בתוך שניות, וזה היה די מדאיג. האם היא אמורה לענות ברצינות על השאלה שלו, או שהיא לא קולטת אותו בכלל? אולי הוא עייף. תשישות יכולה לעשות לאנשים דברים משונים מאוד, וצריך להודות בכך, הוא טס די הרבה טיסות ממושכות במהלך השבועות האחרונים, בלי שיהיה לו זמן להתאושש ביניהן כמעט.

"הו, אני לא יודעת," היא השיבה בקלילות, בהתעלמה מהשינוי שחל באווירה. "אולי אקים קו מותגים חדש, תמרוקי פרנצסקה היילי. הרי זה מה שכל הדוגמניות לשעבר עושות, לא? או שאני אנסה להתחיל לשחק..."

"משחק? אני לא ארשה זאת לעולם."

"לא ידעתי שזה יהיה תלוי בך." היא שילבה את זרועותיה ונתנה בו מבט יציב. עכשיו היא כבר היתה משוכנעת שמשהו מתרחש, רק שלא ידעה מה זה עשוי להיות.

"את האישה שלי. ברור שזה תלוי בי."

"וואו! איזו יהירות! הצד האיטלקי שלך ממש יוצא עכשיו עוד פעם."

"את אוהבת את זה. אל תכחישי."

אוהבת. הנה המילה הזאת מופיעה לה שוב. פרנצסקה נכנסה לחדר האמבטיה והעמידה פנים שהיא מרוכזת במי האמבט, בגחנה לערבב אותם בידה. "איך שלא יהיה, זה סתם רעיון מטורף," היא אמרה. "אני לעולם לא אכנס לתחום המשחק. אני לא מסוגלת לחשוב על דבר נורא יותר. כל הזיוף הזה." היא נרעדה, ואז עלה בדעתה שהיא האדם האחרון שיש לו זכות למתוח ביקורת על אנשים שמעבירים את החיים שלהם בהעמדת פנים. "תגיד לי, על מה אתה עובד בניו-יורק," היא אמרה כדי לשנות את הנושא. "זאת עדיין העסקה הזאת לרכישת הנכס ההוא בגריניץ' וילג'?"

"כבר סגרתי את העסקה ההיא. עכשיו אני עובד על מיזם משותף עם אנשים מניו-יורק ומלונדון." הוא סגר את הברזים, ונראה שקוע במחשבותיו בעת שהביט מטה אל המים.

"עסקה סודית ביותר?" הקניטה אותו פרנצסקה. היא נכנסה לאמבטיה ונשכבה אחורה בעיניים עצומות. "אני נשבעת לך, אנג'לו, כבר אמרתי לך לא פעם, רק לסוכנים חשאיים מותר לשמור בסוד את מה שהם עושים."

"לך, יקירתי, אין שום מושג איך מתנהל עולם העסקים. מילה אחת לא במקום, שמגיעה לאוזן הלא נכונה, ובום, כל העסקה יכולה לרדת לטמיון לפני שתספיקי להבין מה בדיוק קרה לך."

פרנצסקה חייכה, בעיניים עצומות עדיין. "אתה גורם לזה להישמע נורא מרתק."

"זה באמת מרתק."

"אבל אתה תצטרך לוותר על זה יום אחד, אנג'לו. אתה יודע מה אומרים על עבודות מלאות מתח ועל לחץ דם גבוה." היא פקחה את עיניה והביטה בו בהערכה יוקדת בעת שהוא החליק לתוך המים בצדה השני של האמבטיה. "ואתה לא נעשה צעיר יותר. מה תעשה אחר כך? אולי תוכל לחשוב על קריירה רגועה יותר, כמו פיתוח קו משלך לתמרוקי גברים. סדרת קרם הלחות של אנג'לו פלקון."

אנג'לו פרץ בצחוק, ומאחר שדעתו הוסחה רגעית, הוא התכופף אליה והורה לה להסתובב, מה שהיא עשתה בצורה מגושמת למדי. הוא החל לחפוף את שערה אז. העניק לה עיסוי קרקפת יסודי מאוד. היא נרגעה לגמרי, נהנתה מתחושת אצבעותיו בעת שהוא שפך שמפו על שערה והחל להקציף אותו. השעה היתה מאוחרת מדי בשביל לחפוף את הראש. לא יהיה לה די זמן ליבש את השיער שלה כמו שצריך, אבל זה לא הדאיג אותה עכשיו. לא היתה לה שום עבודה בימים הקרובים. היא יכלה להתענג על תחושת החופש המופלאה כשלא אכפת לה איך היא נראית.

"המממ. זה רעיון. אם כי אני לא בטוח שאני אהיה כל כך מוצלח בזה..."

"למה לא?"

"אני גברי מדי," הוא הכריז והחל לשטוף את שערה בעזרת הצינור של האמבטיה.

"אה, אני מבינה. כמובן. למה לא חשבתי על זה?"

"לא יודע. היית צריכה לחשוב. הרי את מכירה אותי. למען האמת, הייתי אומר שאת מכירה אותי יותר טוב מכל אחרת..."

"זה משהו טוב? אני תוהה. אתה לא חושב שזה בלתי אפשרי להכיר בעצם מישהו באמת?"

לכמה שניות מסחררות ומסוכנות היא תהתה איך הוא היה מגיב אילו סיפרה לו עד כמה הוא לא מכיר אותה. הפיתוי לא נמשך זמן רב. לא אחרי שהיא העלתה בדעתה את התוצאות. זה יהיה הסוף שלה ושל אנג'לו, והמחשבה על כך גרמה לה להרגיש נורא, למרות שהיא ידעה שאין להם בעצם שום עתיד. שום עתיד שהוא. רק שזה היה גשר שהיא כלל לא התכוונה לחצות לעת עתה.

"איך שלא יהיה, בוא לא נהיה רציניים מדי," היא הפצירה, החליקה אחורה לכיוונו והנחתה את ידיו אל שדיה. "הבטחת לי אמבטיה מפנקת. אתה יודע כמה צריך לפנק אותנו, הדוגמניות."

הוא פינק אותה. לא נראה לו שהיא יכלה ליהנות מזה יותר ממנו. הוא אהב להעביר את ידיו על גופה הרטוב והחלק, לסבן את כל כולה, לאט ובמתינות. ואז, כשהם כבר כמעט רועדים מרוב השהיה במים, הוא ניגב אותה לאט מאוד ובתשומת לב רבה, וממש אסר עליה ללבוש פיג'מה, למרות שבמהלך הזמן הוא בחר למענה כל פריט הלבשה לילית שהיה ברשותה. מדוגמנית העל שלא נראתה מעולם לבושה במשהו פרט לבגדי מעצבים, למרות שבבעלותה היה מבחר של חולצות טריקו ענקיות בהן היא ישנה, היא הפכה לבחורה שבבעלותה אוסף של כותנות לילה סקסיות להדהים, פריטי לבוש אווריריים שרק בקושי הסתירו את הפרופורציות המושלמות של גופה.

אבל הלילה הוא רצה לחוש את עירומה לצדו, רצה להיות מסוגל לגעת בה בכל דקה במהלך הלילה, בלי שאצבעותיו יצטרכו לפגוש שום פיסה של בד, לא משנה עד כמה קטנה ועדינה.

"את מאושרת, פרנצסקה?" הוא שאל בקול נמוך כשהם היו כבר במיטה סוף-סוף, שוכבים פנים אל מול פנים.

היא הביטה בו, מופתעת ומעט מוטרדת מהשאלה.

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שאנחנו נפגשים כמו שתי ספינות החולפות זו מול זו בחשכת הלילה," אמר אנג'לו תוך ליטוף שערה והעברת הכרית של אגודלו לאורך פניה. "אני מנהל את החיים שלי מתוך מזוודה, וכך גם את. זה לא מספק..."

"זה המצב וזהו. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון." לבה החל להלום מהר יותר. היא יכלה לחוש במעטה דק של זיעה עולה על עורה בעת שניסתה בבהילות לחשוב על דרך לשנות את הנושא. ללא תועלת. אנג'לו אינו מהאנשים שמוותרים מהר. היא הכירה אותו די טוב וידעה שהוא כמו כלב שמצא עצם, מסוג האנשים שמזהים את מטרתם במרחק ומתקדמים עד שהם מגיעים אליה, ולא משנה אילו מכשולים ניצבים בדרכם.

"למה את אומרת דבר כזה?"

"אתה יודע למה. זה בגלל שהעבודה שלי דורשת הרבה נסיעות, בדיוק כמו העבודה שלך, אנג'לו. אנחנו באמת חייבים לדבר על זה עכשיו? אני מותשת. באמת. כבר מאוחר נורא."

"אין כמו ההווה."

"בוא נשאיר הכל כמו שהוא. שאלת אותי אם אני מאושרת, כן, אני מאושרת, מאוד." היא חייכה אליו, אטמה את מוחה בפני המחשבות על מה שצפוי בעתיד. במהלך החודשים האחרונים היא נהפכה למומחית להיצמדות אל ההווה. זה מקום שטוב כל כך להיות בו.

"שמחה לראות אותי רק מדי פעם בפעם? שמחה כשאנחנו צריכים לשלוף יומנים כדי לבדוק את לוחות הזמנים שלנו ולתאם את הפגישות שלנו, כמו שותפים לעסקים שמנסים למצוא תאריך שנוח לשני הצדדים, כדי להיפגש?"

"מה שלא יהיה. אני מאושרת להיות איתך כשאנחנו נפגשים. זה מספיק טוב בשבילי." אנא, בוא נעזוב את הנושא.

"אין שום סיבה לכך שהבסיס שלך יהיה דווקא בפריס..."

"צריך להיות לי בסיס באיזשהו מקום, ופריס היא המקום הכי נוח. זאת אומרת, העבודה שלי היא כולה בצרפת או באיטליה, חוץ מהצילומים במזרח הרחוק."

"וזה די משונה, בהתחשב בכך שאת מאנגליה."

פרנצסקה קפאה לגמרי, אבל הוא לא התמיד בקו השאלות הזה. לחלופין, הוא לחש בעדינות רבה מאוד, "בטח יש לך איזה געגועים לחזור למקורות שלך. אני יודע שאמרת לי פעם שלהיות הרפתקני זה טוב רק כשצעירים, אבל את יכולה להעביר את הבסיס שלך ללונדון ולהמשיך להיות הרפתקנית."

פרנצסקה שחררה באנחה את האוויר מריאותיה. "לונדון, פריס – מה זה משנה? אנג'לו, אתה עדיין תמשיך להתרוצץ, ואני משלימה עם זה. אני לא אחת מהנשים הללו שתנסה לכבול אותך למקום אחד. אתה יודע שאתה תשנא את זה, תשנא להרגיש כאילו נפלת במלכודת – כמה פעמים אמרת לי שברגע שאישה מתחילה להריח מהארומה של משהו קבוע אתה מתחיל להיות חסר מנוחה?" היא ניסתה להפוך את האווירה לקלילה יותר בעזרת חיוך עדין. "אולי אני מעדיפה להיות איתך מדי פעם ושאתה תמשיך לרצות את זה, מאשר לקחת את הצ'אנס שתהיה בסביבה יותר ולהסתכן בכך שיימאס לך..."

"ואולי יש אופציה נוספת." אנג'לו הרגיש לפתע התרגשות עזה ומהממת של עמידה על סף תהום. זאת היתה הרגשה מפחידה, יותר מאשר להיות על סף סגירת עסקה גדולה יותר מכל עסקה שהוא סגר אי-פעם. ולחשוב שהוא האמין תמיד שהוא נמצא הרחק מעבר לתחושה הבסיסית ומהפכת הקרביים הזאת המכונה פחד!

עיניה של פרנצסקה נפקחו לרווחה.

"אני עומד להיכנס לכמה עסקאות מאוד גדולות בלונדון. נדל"ן, כמה משרדי ארכיטקטים קטנים שאני רוצה להיות מעורב בניהולם. הגבלתי את עצמי לאמריקה ולאיטליה, ועכשיו אני רוצה לעבור ללונדון ולבסס את עצמי שם. בואי איתי."

כאילו שהעולם נטה לפתע על צירו. פרנצסקה התיישבה בבת אחת ומשכה את ברכיה אל חזהּ. היא כרכה את זרועותיה סביבן והטתה את ראשה מטה, כמו מי שמנסה להתגבר על גל פתאומי של בחילה עזה. היא יכלה לחוש בהלמותו הנואשת של לבה, מתחת לצלעותיה, כמו רכבת שטסה מעל הפסים שלה, ומאיצה בנפילתה החופשית.

בסופו של דבר היא סובבה את ראשה כך שפניה הביטו לעברו.

"העבודה שלי..." היא ניסתה בקול חלוש.

"תוכלי לעשות אותה גם שם. את כבר לא צריכה להגביל את עצמך רק למסלולי התצוגות של איטליה. את יכולה לעבור לתחום המגזינים. אל תגידי לי שזה לא הרבה יותר משתלם. ככה תרוויחי הרבה יותר כסף לאגור ליום סגריר."

היא שמעה את החיוך בקולו בעת שהוא דיבר וליטף את עמוד השדרה שלה בקצה אצבע אחת ארוכה.

"ויהיה לנו יותר זמן ביחד. אני אסע פחות... מי יודע, אולי יתברר שהמולדת שלך יכולה להיות יותר מפתה לנפשך תאבת הנדודים בזכות זה שאני אהיה שם, מה? והיחסים בינינו כבר לא יצטרכו להיות חשאיים כל כך. אנחנו נפגשים בדירה הזאת, בוונציה, או בכל מיני חדרי מלון, בכל רחבי אירופה, וכבר נמאס לי מזה, אחרי זמן רב כל כך."

"אתה לא אמור להשתקע, אנג'לו. אתה בעצמך אמרת! יש לך נפש תאבת נדודים, בדיוק כמו לי."

אנג'לו הבחין בנימת הפניקה שבקולה ומיהר לבטל אותה. הוא הציע לה דבר שלא הציע מעולם לשום אישה אחרת בחייו. דבר שלא היה קרוב להציע בכלל לאף אחת! היא חששה שמא תימאס עליו אם הם יפגשו לעתים קרובות מדי, אם הם יוציאו את ההתרגשות קצרת הנשימה של הסודיות מתוך יחסיהם. זה מובן לגמרי, הוא אמר לעצמו.

"לא נמאס לך מהנדודים?" הוא קימט את מצחו. "לא נמאס לך להיפגש מדי פעם, להתעלס בידיעה שהזמן לא עומד לצדנו מפני שמהר מאוד אחד מאתנו יצטרך לקום ולמהר לטיסה לאיפשהו? הייתי רוצה להיות מסוגל לקחת אותך אתי לכל מיני מקומות, לפגוש את האנשים שעובדים אתי, שעובדים אצלי. אני עובד בתחום שיש בו חשיפה רבה. מלונות יוקרה ואתרי נופש אקסקלוסיביים. אני רוצה להופיע בחברתך, כשאת על זרועי, לצדי... האישה הייצוגית המושלמת שלי."

פרנצסקה הרגישה בחילה. היא לא יכלה להישאר ישובה במיטה. היא היתה חייבת לקום ולהתחיל להסתובב. בלי שום אזהרה, היא העיפה מעליה את שמיכת הפוך ושלחה את רגליה מעבר לשפת המיטה, ואז ניגשה אל שידת המגרות ושלפה לעצמה זוג תחתונים וחולצת טריקו ממבחר הבגדים המצומצם שהיא החזיקה בדירה שלו. כן, הוא כל כך צודק. בגדים שאכן מעידים על חיים בתנועה מתמדת. כמה פריטי לבוש כאן, הרוב בפריס, בדירה שלה, חלקם כבר במזוודה, למקרה שהיא תיקרא לפתע ולא יהיה לה די זמן לארוז.

"מה את עושה?"

לפני שהיא הבינה מה קורה, הוא כבר היה מחוץ למיטה וקרב אליה, והיא חיבקה את עצמה. היא הרגישה צינה ברגליה, אבל מוטב היה לה לעמוד, כך בטנה התהפכה טיפה פחות.

"אנג'לו, זה לא רעיון כל כך טוב."

עם פניקה הוא עוד היה מסוגל להתמודד. אבל הנימה חסרת הרגש שהופיעה לפתע בקולה היתה כמו חבטה בבטן. הוא אחז בזרועותיה משני הצדדים והניף אותה והשעינה אל הקיר.

"מה את אומרת?"

"אנא, אנג'לו. בוא נשאיר את הדברים כמו שהם. זה מסתדר לנו לא רע. למה לנסות לתקן מה שלא מקולקל בכלל?" היא ניסתה לצחוק אבל צחוקה גווע באותה מהירות שבה הופיע, והותיר בעקבותיו טעם חמצמץ של מתח באוויר.

"את לא צריכה לחשוש שזה שנבלה זמן רב יותר ביחד יסכן את היחסים שלנו. אנחנו ביחד כבר יותר משנה. הגיע הזמן שנעשה ביחד את הצעד הבא קדימה." אנג'לו ניסה שוב, אבל היתה איזו הלמות בראשו, שרק הלכה והתגברה. נכון, הוא פחד לזנק מעל שפת התהום אל הלא-נודע, אבל הוא די ציפה שהנחיתה שלו תהיה רכה. הוא כלל לא ציפה למצוא את עצמו צולל באוויר הדליל כשבלבו חשש שמצפה לו רק נחיתה קשה על קרקע סלעית.

"אין שום צעד קדימה, אנג'לו." היא הכריחה את עצמה לעשות את זה. אילצה את עצמה להישיר אליו מבט, ואלוהים, זה היה הדבר הקשה ביותר שהיא נאלצה לעשות בכל ימי חייה. זה גרם לכל תפנית כואבת של חייה להחוויר בהשוואה. וכמובן, היא ידעה למה זה. מפני שהיא התאהבה בו, בלי שום תקווה, מעל לראש, התאהבה בו בטיפשות.

היא הביטה וראתה איך הבעת פניו העדינה הופכת לתימהון, ואז כל הבעת פניו נעשתה חתומה, והיא כבר לא ידעה מה הוא חושב.

"אני לא רוצה לשחק איתך במשפחה מאושרת. הייתי מרוצה מאוד כמו שהדברים היו עד כה. זה בהחלט התאים לי." היא הרגישה כמו קברן שנאלץ לחפור את הקבר שלו עצמו.

"אני מבין."

לא, אתה לא מבין! אתה בכלל לא מבין שום דבר!

"אני לא רוצה לחזור לאנגליה. יום אחד, אולי כן, אבל עדיין לא. ואני גם לא רוצה לעבור לגור אתך ולהפוך לבת הלוויה שלך בחייך המתוקשרים מאוד. אם זה הדבר שאתה מחפש אז אולי מוטב שתמצא לך מישהי אחרת שתמלא את התפקיד הזה." עיניה היו קשות וחסרות הבעה, ואלוהים, זה כאב.

"אם כך, אז לא נותר דבר לומר." הוא הפנה לה את גבו, צעד לכיוון הדלת ונעצר רק כשידו היתה כבר על הידית. אז הוא הסתובב ונתן בה מבט אחרון אחד.

"אני הולך לעשות מקלחת ארוכה מאוד. כשאצא מהמקלחת, אני מצפה לא למצוא אותך פה. קחי אתך את כל החפצים שלך, ופרנצסקה..." הוא נתן לדממה להשתרר בינם לכמה שניות. "תשתדלי מאוד שלא להיתקל בי שוב."