ראויה

פרק 1 אוקטביה לייטלי, הידועה גם כיורשת עם יותר מדי סודות בשביל לפרט פה. לפני חודשיים...

אם יש משהו טוב יותר בעולם הזה מלחזור הביתה למישהו שהתגעגע אלייך, אין לי מושג מה הוא.

וגם, אין לי מושג מתי התחלתי לחשוב על קוסטה ריקה כעל הבית, אבל יש מין שלווה שנוחתת עליי כשאני נעצרת בקצה הרחוב שמוביל לחוות הקקאו שלי שמגלה לי שאני סוף־סוף נמצאת במקום שאליו אני שייכת.

במקום שבו מקבלים אותי.

במקום שבו אני יכולה להיות אני.

בלי התנצלויות. בלי תירוצים. פשוט אני.

וכשהדלת לווילה בקצה שביל הגישה נפתחת, ונעמי קרוס יוצאת בריצה, זה מה שזה.

זה מה שחיפשתי כל חיי.

"יש לנו פּוֹלים!" היא צווחת, ומרימה פול צהוב. "יש לנו פולים!"

"מה?"

אני מזנקת החוצה מהג'יפ, מרימה את הכלבה שלי ורצה אל החברה הכי טובה שלי לאורך החצר הקטנה אבל השופעת.

ואני מתכוונת לשופעת.

האדמה פראית וחופשית ויפהפייה. זה כל מה שתמיד רציתי שהחיים שלי יהיו.

"פולים!" נעמי מקרקרת.

"פולים!" אני חוזרת אחריה. "הפולים שלנו? באמת?"

פבלס, כלבת היורקשייר הקטנה שלי, נובחת בהתלהבות איתנו, ואני מרימה אותה כדי לנשק את ראשה כשאנחנו מגיעות לנעמי.

אם הצלמים שעקבו אחריי בכל רחבי מילנו לבושה בבגדי האופנה העדכנית ביותר היו רואים אותי קופצת מאושר באוויר בגלל פולים בפיסת גן העדן הפרימיטיבית הזו שבמרכז אמריקה — הם היו נלהבים יותר לצלם אותי.

טאבי לייטלי, גורו כושר ואופנה טבעונית נטולת סוכר, מאבדת את זה בגלל שוקולד כשהיא לבושה במכנסי כותנה קצרים בג'ונגל.

נעמי כורכת את זרועותיה סביבי ואנחנו מסתובבות במעגל. כשהיא משחררת אותי, אני לוקחת את הפול הצהוב ממנה ומנשקת אותו, ואז מציעה אותו לפבלס, שגם מלקקת אותו, לפני שהיא עושה פרצוף שגורם לי לצחוק. "פול יפהפה, יפהפה!"

"סבסטיאן אומר שיהיה לנו קציר אמיתי החורף." היא אומרת לי.

"אין מצב!"

"כן! מהעצים שנשתלו לפני שהגענו לפה."

אני צווחת.

נעמי צווחת.

אנחנו מתחבקות ורוקדות שוב במעגל.

שלוש שנים.

במשך שלוש שנים, הסתרתי את הסוד הזה מכל מי שאני מכירה, כשחיכיתי, קיוויתי ובזבזתי בלי סוף כסף מקרן הנאמנות שלי כדי להציל את החווה הזו.

התרחבתי בכל הזדמנות, קניתי חלקות של אדמה סביב החווה ההררית שלנו כשהן הוצעו למכירה ושתלנו עצים גם שם, והתגנבתי לפה בכל הזדמנות שהייתה לי בין צילומים ופגישות עסקיות עבור עסק המשפיענית שלי.

וגם נהייתי מצוינת בהכנת שוקולדים בכמויות קטנות עם פולים מחווה סמוכה בזמן שאנחנו לומדות בהדרגה איך להיות מומחיות בתחום.

ההורים והאחים שלי לא יודעים. אנשי הקשר בתעשייה שלי לא יודעים, וגם לא אף אחד מהגברים שיצאתי איתם. חמישה מיליון האנשים שעוקבים אחריי בכל הרשתות החברתיות שלי לא יודעים.

ואני מתה על זה.

לא העובדה שזה סוד, אלא בגלל השייכות. להיות רק טאבי.

ללמוד להכיר את המקומיים שעבדו את האדמה הזו עם משפחותיהם במשך שנים, נוסף לחברים והשכנים שלהם, שחושבים שאני מגוחכת בגלל העבודה היומית שלי, ושהיו מעדיפים לאכול פולים לא מבושלים מאשר לדבר עם עיתונאים.

לאכול איתם ארוחת ערב בבתים שלהם ולשמוע את הסיפורים שלהם, ולהבין שהחיים הם הרבה יותר ממה שאת יכולה לקנות ומאיך שאת נראית.

לקבל את המשוב האמיתי והכן שלהם על שילוב הטעמים והמתכונים השונים לטראפלס במפגשים שאנחנו מארחות באופן קבוע.

ועכשיו שהעצים שלנו מייצרים שוב פולים, עכשיו שאנחנו קרובות עוד יותר להשיק את עסק השוקולד שלנו עם פולים שקטפנו על האדמה שלנו, זה אמיתי.

נעמי ואני עשינו משהו.

עשינו משהו טוב לאדמה פה, לאנשים פה, ולעולם.

לא שאני יכולה לספר למישהו.

לצרוח בפומבי ולספר לאנשים שקניתי חוות קקאו נטושה והרוסה מחברת כרייה שרצתה לגזול את האדמות מהמקומיים ושהציעה עבודות גרועות כדי שאני אוכל להיכנס לעסקי השוקולד היוקרתי עם מישהי זרה שפגשתי כשהיא התנגשה בטעות באוטובוס הסיורים הפרטי שלי פעם, תפסה אותי אוכלת פיש אנד צ'יפס עם תוספת של עוגיות פצפוצי שוקולד, שברה את הרגל שלה כשניסתה לרדת בחזרה מהאוטובוס שלי והפכה לחברה הכי טובה שלי בסדרת אירועים לא צפויים אבל טובים, לאורך החודשים שלאחר מכן?

הלו. לא.

אני טאבי לייטלי, עם כל עוקבי האינסטגרם ההם שיודעים שבחיים לא הייתי עושה את זה.

אני מפורסמת בהתנזרות שלי ממוצרי חלב וממתקים ומעודדת פעילות גופנית וירקות בכל הרשתות החברתיות.

זה היה יכול להיות מותג אם הייתי מוכרת את פולי הקקאו הגולמיים כדי שישמשו כמרכיבים גולמיים במוצרי טיפוח ובשייקים אורגנים ללא סוכר, ואם הייתי מהללת את יכולות נוגדי החמצון שלהם כדי להפוך את העור לצעיר יותר, את העצמות לבריאות יותר ואת השרירים לחזקים יותר.

אבל אני לא רוצה להיות מותג.

המותג שלי הוא משהו שנפלתי לתוכו כשלא היו לי רעיונות טובים יותר לאחר שהבנתי שלימודים בקולג' הם לא בשבילי, אבל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים שלי, וגם לא הייתה לי אמונה שיש לי את הכישורים הנדרשים כדי להיות מישהי.

אלא שעכשיו אני יודעת שאני רוצה להיות מצליחה בזכות עצמי, לעשות משהו שאני אוהבת במקום משהו שנכנסתי לתוכו בתקווה לזכות באישורה של אימי, שאותו אני ממשיכה לעשות כי אני לחוצה כל כך לכסף עם כל העבודה שהחווה הזו דרשה — נוסף לכמה פרויקטים של צדקה שאני לא יכולה לחשוב בכלל לוותר עליהם — כך שאני לא יכולה להתפטר.

ולנהל את החווה הזו עם נעמי?

זה מקור האושר הכי גדול בחיי, חוץ מהכלבה שלי.

אפילו כשזה דורש ממני כל פני שאני מצליחה להשיג.

נולדתי לכסף — כסף שאין לי גישה מלאה אליו עד לשנה הבאה, כשימלאו לי שלושים, אבל עדיין כסף — וסוף־סוף מצאתי לו שימוש שגורם לי להרגיש טוב.

כאילו אני עושה משהו אמיתי.

משהו שחשוב לאנשים מסביבי, למקומיים שנאבקו למצוא עבודה כדי לגמור את החודש לפני שהחזרנו לחווה אנשים רבים כל כך, העסקנו אותם ולבסוף התחלנו לשלם להם את מה שהם שווים.

משהו שחשוב לכדור הארץ, שלא ייקחו את שמונים הדונמים שיש לנו עכשיו ויכרתו את היערות או יכרו את האדמה. משהו שחשוב ללקוחות הקצה שיאכלו את הטראפלס שלנו בימים קשים או יחגגו אבני דרך איתם או יעניקו אותם כמתנות לחברים שלהם כשהם בצרה כדי להעלות את מצב רוחם.

"אנחנו עושות את זה," נעמי זועקת. "אנחנו מגשימות את החלומות שלנו! בואי, תיכנסי! יש לי עוד פולים מהחווה שמעבר להר, והבטחתי ללוסיאנה ולבת שלה שהטעם של החודש הבא יטריף אותן, אז אנחנו חייבות להתחיל לעבוד. ונוסף לזה, נצטרך לבחור את המתכונים הסופיים להשקה אם יהיו לנו כבר את הפולים שלנו בסתיו הקרוב."

"השגנו את קליפות הבננה המיובשות?"

"קניתי את כל מה שהיה ברשימה שלך, ומריה מהשוק גם התעקשה שאוסיף גויאבה טרייה."

"מריה מבריקה."

"נכון?"

פבלס נובחת את הסכמתה כשאני נכנסת אחרי נעמי לתוך הבית הקטן.

אין מזגן, אז אני מרימה את השיער ואוספת אותו עם הגומייה מהסלסילה שליד הדלת.

"את רוצה לנוח או משהו קודם?" נעמי מסתובבת בחזרה אליי. "הלו, שמונה־עשרה שעות בדרכים נוסף לג'ט לג."

"אני בסדר."

"את כאילו... איך בדיוק?"

"ישנתי בטיסות. ונוסף לזה, תמיד יש לי זמן לדברים שאני רוצה לעשות."

היא משליכה את עצמה עליי ומחבקת אותי שוב. "אני כל כך שמחה שנתת לי הזדמנות להוכיח שאני לא ההזויה שנראיתי ביום שבו נפגשנו."

אני מחבקת אותה בחזרה. "לא היית הזויה. היית בדיוק מה שהייתי צריכה. עכשיו קחי אותי לפולי הקקאו שלנו!"

פבלס רוקדת לרגלינו כשאנחנו צועדות למטבח שמתפרש על חצי מהבית. אנחנו בונות מטבח תעשייתי כדי שבשנה הבאה כל חוות הקקאו שלי יתחילו לייצר בכמויות מסחריות, ואנחנו נוכל לנהל עסק בר־קיימא של שוקולד.

והדבר הנפלא ביותר בלהיות יורשת ממשפחת לייטלי?

שאני לא צריכה ששום דבר מזה יעבוד או שאני חייבת להרוויח כסף עכשיו.

אנחנו יכולות לבנות בשקט את הבסיס לאימפריה הקטנה שלנו, לשלם לכל הצוות שאנחנו צריכות ולתמוך בעיירה המקומית כדי שגם היא תוכל לגדול ולתמוך באימפריית שוקולד קטנה פה — בלי יותר מדי שאלות.

אני מכניסה את היד לכיס כדי להניח את הנייד שלי בצד, אבל לפני שהוא פוגע בדלפק המתכת, הוא מתחיל לצלצל.

נעמי נקרעת מצחוק. "זה שיר הנושא מהמכשפה הרעה מהמערב?"

"כן."

אני בוהה במסך. ג'יג'י חאן.

שמה האמיתי הוא אסטל לייטלי, אבל היא כמו התגלמותו של ג'ינגס חאן, אם ג'ינגס חאן היה חוזר כסבתא עשירה מהאפר איסט סייד והיה מוציא לאנשים את המעיים במקום לרצוח אותם, והיא מתעקשת שהמשפחה תקרא לה ג'יג'י, אז זה השם שנתתי לה באנשי הקשר שלי.

"את מתכוונת לענות?" נעמי שואלת.

פניי מתעוותות בצורה שהייתה גורמת לאימא שלי להגיד שיהיו לי קמטים, ולחשוב על אימא שלי שאומרת שיהיו לי קמטים — גורם לפנים שלי להתעוות עוד יותר.

לאף אחד בקוסטה ריקה לא אכפת אם יהיו לי קמטים. לפבלס לא אכפת. לנעמי לא אכפת.

לא אכפת להם שאתבגר מדי בשביל להמשיך להיות משפיענית אם לא אדאג לעשות משהו גדול יותר עם השם שלי לפני גיל שלושים, ועכשיו אני חושבת על אימא שלי אומרת לי לא לאכול בכלל מהשוקולד הזה, כי הוא ירד ישירות למותניים.

'את החיים אמורים לחיות, לא לביים, טאבי', נעמי תמיד אומרת לי. ואז היא תמיד מצביעה על המותניים שלה. 'ואת אוהבת אותי פחות בגלל זה?'

ברור שלא. ואומנם אני מבינה מה היא אומרת, אבל קשה להתגבר על חיים שלמים של אוי, מתוקה, הלוואי שהיית מקבלת את הגנים העדינים של אחותך.

השיר ממשיך להתנגן.

הגבות של נעמי מתרוממות. "מעולם לא שמעתי את הרינגטון הזה בנייד שלך."

"היא לא מתקשרת לעיתים קרובות."

"היא?"

"סבתא שלי." אני מרימה את הטלפון הנייד הארור באנחה. "אם לא אענה, רק אלוהים יודע מה היא תעשה."

אני מכינה את עצמי, משחררת נשיפה איטית, ואז מעלה את הפרצוף השמח המזויף ואת יחס מלכת־המדיה־הסתומה שלי לפני שאני עונה. "היי, ג'יג'י! איזה קטע, כאילו, בדיוק חשבתי עלייך!"

"אוקטביה."

לעזאזל. זה קול האני לא מרוצה שלה. אני יוצאת בחזרה החוצה, כי אני לא רוצה שהשוקולדים יידבקו באנרגיה של ג'יג'י.

אפרופו משהו שיהרוס אותך. "כן, ג'יג'י?"

"לפני שלושה שבועות נחנקתי וכמעט מתּי, וכל מה שעשית היה לשלוח כרטיס. כרטיס עם פרצוף מגוחך, צהוב, עגול ושמח מקדימה."

"אבל לא מתּ, ג'יג'י! את חיה! וזה משהו ששווה לחגוג!" אלוהים, אני שונאת לשחק אותה סתומה.

שונאת! שונאת! שונאת את זה.

אחותי, פיבי, היא אשת העסקים החכמה והמושכת.

אני השמנמנה שהיה לה מזל שהיא הייתה כבר מפורסמת מסצנת תחרויות היופי לילדים לפני שהירכיים שלה התחילו להתפתח, ושיכולה עכשיו למרוח מספיק איפור כדי להרוויח כסף כמשפיענית באינסטגרם.

ואל תתחילו איתי עם כל הקטע של משפחת קרדשיאן.

להן אין את אימא שלי.

"הדבר היחיד ששווה לחגוג הוא שגיליתי שהגיע הזמן להציל את הנשמה שלך." ג'יג'י עונה.

לשם שינוי, אין לי תשובה מהירה.

אפילו לא אחת סתומה.

"אני רוצה אותך על הטיסה הבאה הביתה," היא ממשיכה. "ההורים שלך, וגם פיבי וקרטר, יצטרפו אלינו למשך שנה בעיירה קטנה בצפון ויסקונסין, שם כולנו נחיה יחד, נעבוד יחד, נערוך פעילויות צדקה יחד, ונלמד להיות אזרחים טובים יותר כדי שכולכם לא תלכו לגיהינום."

"ג'יג'י, זה ממש מתוק מצידך להזמין אותי, אבל יש לי צילומים, ובדיקות מוצרים, ו —"

"ואני מקפיאה את קרן הנאמנות שלך."

האוויר מתפרץ לי מהפה חזק כל כך שאני חייבת פיזית להתקפל. "מה?"

"אני מקפיאה את קרן הנאמנות שלך."

"ג'יג'י —"

"טיקלד פינק, ויסקונסין, זה הבית של פינק גולד. המתווה להצלת הנשמות שלנו. זה לא נתון לוויכוח ואין לך ברירה. אם את רוצה שחוות הקקאו הקטנה שלך תמשיך לקבל כסף, את תזיזי את התחת שלך למטוס ותחזרי הביתה. עכשיו."

אוי אלוהים. היא יודעת.

היא יודעת.

"אני... לא יודעת... על מה את מדברת." אני מגמגמת.

"אוקטביה, את יודעת איך זה להיחנק, להתעלף, לחשוב שאת מתה, לראות את להבות הגיהינום מולך כפרס הנצחי שלך, ולהבין שיש לך הזדמנות אחת לעשות סדר במשפחה הזו שנתת לה להפוך לחבורה של חמורים אנוכיים, חסרי רגישות, שחושבים שמגיע להם הכול?"

"ג'יג'י."

"יש לך עשרים וארבע שעות. אני לא מתכוונת יותר לבזבז זמן ולתת לכולכם להתרוצץ ולשאוב חמצן שיוכל לשמש אנשים שבאמת יש להם סיכוי להיכנס לגן עדן."

"אני לא בזבוז של חמצן. אני עושה דברים חשובים פה. אני מצילה אנשים, ג'יג'י. אני מצילה את כדור הארץ ומשקיעה בחווה, ועבודות של אנשים, ובעיירה, ואת ה —"

"נדבר על זה בוויסקונסין. ואם לא תגיעי, לא תצטרכי לתהות מי חשפה אותך כאוכלת בשר וסוכר, נוסף למכירת החווה הקטנה שלך. אני אעשה את זה, ואני אעשה את זה לטובתך. זה ברור?"

עיניי שורפות. בית החזה שלי כואב. הבטן שלי כואבת הרבה יותר.

ולמרות העובדה שאני רצה באופן קבוע שמונים קילומטר בשבוע, הרגליים שלי לא מצליחות להחזיק אותי עומדת יותר.

העצמות שלי הן דבורים מזמזמות, והשרירים שלי עשויים מאבק.

"ג'יג'י, אני יכולה להיות אדם טוב." הקול שלי חנוק, ואני שונאת את זה. אני שונאת לתת למשפחה שלי לראות את החולשות שלי. הם הראשונים שישתמשו בזה נגדי. "אני כן אדם טוב. אני עושה דברים טובים. אני יכולה לבוא למשך — ג'יג'י?"

אני מושכת את הנייד בחזרה ומסתכלת עליו.

היא ניתקה.

היא ניתקה.

"טאבי?" נעמי לוחשת מאחוריי.

אני מנגבת את העיניים. "אני חייבת ללכת. סבתא שלי — סחיטה — נעמי. אל תתחרפני, בסדר?"

האדם היחיד בעולם שתמיד הניח לי להיות רק אני, שמתייחסת אליי כמו לאחות רק משום שאני — אני, האני האמיתית — בוהה בי בחזרה בעיניים חומות גדולות. "נראה לי שכבר עברנו את זה."

"קרן הנאמנות שלי התייבשה הרגע, אבל זה רק בליפּ. נשבעת. רק — אל תיכנסי לפניקה. תישארי פה. אל תגלי לאף אחד שמשהו לא בסדר. אני אתקן את זה. אני אסדר את זה. והכל יהיה בסדר. טוב?"

היא מהנהנת.

היא מהנהנת כי היא מאמינה בי.

כמה אירוני.

כי אני לא באמת מאמינה בעצמי.

אבל אני חייבת.

זה החלום שלי.

האנשים כאן הם החברים שלי.

העיירה הזו והחווה שלי הם הבית שלי.

נעמי ויתרה על כל החיים שלה כדי לצאת למסע הזה איתי.

אני אסדר את זה.

אני בטוחה.

"אני בטוחה שברגע שאחזור לארצות הברית, היא תבין שהיא לא מתנהגת בהיגיון, ואחזור עד סוף השבוע. זה יהיה בסדר. אנחנו יכולות לעשות את זה. אנחנו יכולות לעשות את זה."

אנחנו חייבות.

השקענו יותר מדי בחלום שלנו בשביל לאבד אותו עכשיו.