ראמה 3: גן העדן של ראמה

לפני שני לילות, ב־10:44 על פי שעון גריניץ׳ על כדור הארץ, הגיחה לאוויר העולם סימון טיאסו וויקפילד. זו הייתה חוויה שלא תאומן. חשבתי שידעתי קודם רגשות חזקים, אבל שום דבר בחיי ־ לא מות אמי, לא מדליית הזהב האולימפית בלוס אנג׳לס, לא שלושים ושש השעות שלי עם הנסיך הנרי ואפילו לא הולדת ז׳נבייב תחת עיניו הצופיות של אבי בבית החולים בטור ־ לא היה עז כשמחתי והקלתי כששמעתי סוף סוף את זעקת הבכי הראשונה של סימון.

מייקל חזה שהתינוקת תיוולד בחג המולד. בדרכו הנלבבת הרגילה אמר לנו שהוא מאמין, שאלוהים "ייתן לנו אות" בכך שתינוקת החלל שלנו תיוולד ביום הולדתו המשוער של הנוצרי. ריצ׳רד בעלי הזעיף פנים, כפי שהוא נוהג לעשות בכל פעם שמייקל נסחף קצת יותר מדי בכוח אמונתו. אבל אחרי שהרגשתי את הצירים החזקים הראשונים בערב חג המולד, אפילו ריצ׳רד כמעט הפך למאמין.

בליל חג המולד ישנתי שינה עמוקה. ממש לפני שהתעוררתי, חלמתי חלום עמוק ומוחשי מאוד. בחלומי הלכתי על שפת האגם שלנו בבובואה ושיחקתי עם ברווז המחמד שלי דונואה ועם חבריו המולרדים, כשלפתע שמעתי קול קורא לי. לא הצלחתי לזהות את הקול, אבל ידעתי בבירור שהדוברת היא אישה. היא אמרה לי שהלידה תהיה קשה מאוד ושאזדקק לכל כוחי, כדי להביא את בתי השנייה לאור העולם.

בחג המולד עצמו, לאחר שהחלפנו בינינו את המתנות הפשוטות, שכל אחד מאתנו הזמין בסתר מהראמאים, התחלתי להכין את מייקל ואת ריצ׳רד לקשת רחבה של מקרי חירום אפשריים. אני חושבת שסימון הייתה אכן נולדת בחג המולד, אלמלא היה מוחי מודע לכך שאיש משני הגברים אינו מוכן אפילו בדוחק, לעזור לי במקרה של בעיה רצינית. רק כוח הרצון שלי הוא שעיכב כנראה את לידת התינוקת באותם יומיים נוספים.

אחת האפשרויות שדנו בהן בחג המולד, הייתה לידת עכוז. כמה חודשים לפני כן, כשלתינוקת שבבטני היה עדיין חופש תנועה יחסי, הייתי משוכנעת לגמרי שהיא הפוכה. אבל חשבתי שבמהלך השבוע האחרון, לפני שירדה למנח הלידה, התהפכה שוב. השערתי הייתה נכונה רק בחלקה. היא הצליחה אמנם להיכנס לתעלת הלידה כשראשה תחילה, אבל פניה היו כלפי מעלה, בכיוון הבטן שלי, ולאחר מקבץ הצירים החזק הראשון, נתקע קצה ראשה הקטן באגן שלי בצורה לא נוחה.

בבית חולים על כדור הארץ היו מבצעים ודאי ניתוח קיסרי. אין ספק שרופא היה עומד על המשמר להתריע על מצוקה עוברית ולשתף פעולה, למן השלבים הראשונים, עם מכשירי הרובוטיקה, בניסיון לסובב את ראשה של סימון לפני שייתקע במנח כל כך לא נעים.

לקראת הסוף הכאב היה בלתי נסבל. בין ציר חזק אחד למשנהו, שהדפו אותה לעבר עצמותיי הממאנות, ניסיתי לצווח פקודות אל מייקל ואל ריצ׳רד. ריצ׳רד היה כמעט חסר תועלת. הוא לא היה מסוגל לעמוד בכאביי (או ב״בלגן הזה", כפי שכינה אותם אחר כך), שלא לדבר על עזרה בביצוע חתך החיץ או בשימוש במלקחיים המאולתרות שהשגנו מהראמאים. מייקל, יבורך, נאבק באבירות למלא אחר הוראותיי הבלתי־ברורות לפעמים, הזיעה מטפטפת ממצחו על אף טמפרטורת החדר הקרירה. הוא השתמש באזמל המנתחים מן הערכה שלי, להרחיב את פתח הלידה ואחר כך, לאחר היסוס של רגע למראה כל הדם, מצא בעזרת המלקחיים את ראשה של סימון. איכשהו הצליח, בניסיון השלישי, גם לדחוק אותה לאחור בתעלת הלידה וגם להפוך אותה כדי שתוכל להיוולד.

שני הגברים צרחו כשהופיע קצה ראשה. אני המשכתי להתרכז בנשימות שלי, מחשש לאיבוד הכרה. על אף הכאב העז געיתי גם אני בקול, כשהציר החזק הבא הזניק את סימון קדימה, אל ידיו של מייקל. כאביה של התינוקת היה זה תפקידו של ריצ׳רד לחתוך את חבל הטבור. כשריצ׳רד סיים, הרים מייקל את סימון למעלה, כדי שאוכל לראות אותה. "זאת בת," אמר בדמעות בעיניו. הוא השכיב אותה בעדינות על בטני ואני התרוממתי קצת להביט בה. הרושם הראשון שלי היה שהיא נראית בדיוק כמו אמא שלי.

הכרחתי את עצמי להישאר ערה עד שתוצא השליה ועד שאסיים לתפור, בעזרתו של מייקל, את החתכים שעשה באזמל. ואז התמוטטתי. מעשרים וארבע השעות הבאות אני לא זוכרת הרבה. הייתי כל כך עייפה מהצירים ומהלידה (הצירים הגיעו למדווחים בני חמש דקות אחת עשרה שעות לפני לידתה של סימון!) שישנתי בכל הזדמנות. בתי החדשה ינקה ברצון, ללא צורך בשום שידולים, ומייקל אף טען בתוקף שינקה פעם או פעמיים כשהייתי חצי־ישנה. החלב זורם עתה אל שדיי מיד לאחר שסימון מתחילה לינוק. כשהיא גומרת היא נראית שבעה דווקא. אני מאושרת שהחלב שלי מספיק לה ־ דאגתי שאולי תהיה לי אותה בעיה שהייתה לי עם ז׳נבייב.

אחד משני הגברים נמצא לידי בכל פעם שאני מתעוררת. החיוכים של ריצ׳רד נראים מאולצים בקצת, אבל למרות זאת אני מעריכה אותם. מייקל ממהר להניח את סימון בזרועותיי או להגיש אותה אל שדיי כשאני ערה. הוא מחזיק בה בנוחות, אפילו כשהיא בוכה, ולא מפסיק למלמל: "היא יפהפייה".

כרגע סימון ישנה לצדי, עטופה בשמיכת התינוק המדומה שלה תוצרת הראמאים (קשה מאוד להגדיר אריגים, במיוחד תארי־איכות כמו "רך", במונחי־כימות שמארחינו יוכלו להבין). היא באמת נראית כמו אמי. עורה די כהה, אולי אפילו קצת כהה משלי, וציצת השיער על ראשה שחורה כעורב. עיניה חום עמוק. בגלל ראשה המחודד עדיין מן הלידה, קשה לקרוא לה יפהפייה. אבל ברור שמייקל צודק. היא מהממת. עיניי יכולות בקלות לראות את היופי החבוי ביצור האדמדם והשברירי, הנושם במהירות מטורפת שכזו. ברוך בואך לעולם, סימון וויקפילד.