רבי לוי יצחק מברדיטשב

הדרמה של ברדיטשב ר' לוי יצחק ועירו* יוחנן פטרובסקי־שטרן

בזיכרון היהודי העממי, לוי יצחק בן מאיר (1740־1810), הרבי מברדיטשב, מוצג כגיבור המושלם, מגן עמו, סנגורם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ידידם של פשוטי העם, ו"אהוב סיפורי העם החסידיים".1 הוא, ולא רבי אברהם יהושע השל מאפטא, רבה של מז'יבוז' הסמוכה (מדז'יבוז' - ברוסית; מדז'יביז' - באוקראינית), שכתב את ה"אוהב ישראל" ואף נקרא כך על שם ספרו. מדוע זכה דווקא לוי יצחק להערכה ולפופולאריות כאלה?

אמנם, הוא היה הצדיק הראשון, אם כי לא היחיד, שנבחר להיות רב ראשי של עיר. אך במבט משווה עם מנהיגים חסידיים אחרים השאלה עולה ביתר שאת: הוא לא יסד חצר חסידית וגם לא שושלת ארוכת ימים; הוא אף לא נרדף ולא נאסר על־ידי המשטרה הרוסית, כמו ישראל מרוז'ין; הוא גם לא מת על קידוש השם, כמו תלמידו משה צבי מסאבראן שטיפל ביהודים חולים בזמן מגפת הכולרה בדרום אוקראינה; וכמו כן, לוי יצחק לא יכול היה להתגאות ב"ייחוס" שלו כמו אפרים מסדילקוב (סודילקיב - באוקראינית) - נכדו של הבעל שם טוב; המתנגדים רדפו את יעקב יוסף מפולנאה לא פחות מאשר את הרבי מברדיטשב, וגירשו את הראשון משרגרוד (שארגורוד - ברוסית) ואילו את השני מפינסק.

זאת ועוד: הפנקסים בני התקופה של חברות בעלי מלאכה ושל חברות גמילות חסדים בפודוליה ובוולין משקפים לעתים קרובות את ההשפעה שהיתה לצדיקים על פעילותו של השלטון העצמי היהודי. ברם, מבדיקת מקורות הרקע הללו עולה שהם מכילים מידע מועט להפליא ביחס ללוי יצחק. על־פי הפנקסים מהמאה התשע־עשרה, שמשון משפייטובקה2 ואברהם יהושע השל נהנו מהשפעה ופופולאריות גדולות בהרבה בסביבות ברדיטשב מאשר לוי יצחק.

ולבסוף, שתדלנותו של שניאור זלמן מלאדי אצל השלטונות הרוסיים לטובת היהודים היתה גדולה בהרבה מאשר זאת של לוי יצחק. כך, על רקע המנהיגים החסידיים בני זמנו, לוי יצחק נדמה כממוצע ולא כריזמטי במיוחד. אולם, תהילתו האגדית עולה בהרבה על הפופולאריות של מנהיגים חסידיים אחרים. זו היא החידה הניצבת בפני ההיסטוריון הבא לחקור את לוי יצחק.

אחת הדרכים לנסות לפתור את הבעיה הזו היא לבחון את הסביבה החברתית והתרבותית שבה פעל לוי יצחק - העיר ברדיטשב (ברדיצוב - בפולנית; ברדיצ'יב - באוקראינית). הגורמים החברתיים הם אלה - בין השאר - המגדירים את הרקע שעיצב, לעתים קרובות, את דמות הצדיק ומקומו בזיכרון העממי ובפולקלור. הזיכרון העממי היהודי קשר את לוי יצחק באופן הדוק לברדיטשב ולא לז'ליכוב או לפינסק, שם כיהן במשרות רבניות קודמות, אף אם לתקופות קצרות יותר, ולכן מאמר זה יתמקד במקורות ההיסטוריים הקשורים לעיר זו.3

במאמר זה ננסה אפוא לשחזר את ברדיטשב במפנה המאה התשע־עשרה, על מנת לענות על השאלה האם ההתפתחות החברתית־כלכלית והתרבותית של העיר היתה קשורה באופן כלשהו עם הכריזמה של לוי יצחק, שבילה שם את עשרים וחמש השנים האחרונות לחייו.

המחקר הנוכחי מבוסס על עבודה ארכיונית נרחבת בארבע ארצות: פולין, רוסיה, אוקראינה וישראל. התעודות העוסקות במשפחת רדז'יוויל לקוחות מהארכיון המרכזי לתעודות עתיקות בוורשה - AGADא (Archiwum Główny Akt Dawnych). המקורות המתייחסים להיסטוריה החברתית והכללית של ברדיטשב (ברדיצ'יב בימינו) הם בעיקר מהארכיון הממלכתי של מחוז קייב בקייב DAKOא (Derzhavnyi arkhiv Kyivs'koi oblasti) ומהארכיון הממלכתי המרכזי של אוקראינה בקייב TsDIAUא (Tsentral'nyi Drezhavnyi istorychnyi arkhiv Ukrainy). ההתכתבות בין הצארים הרוסיים לבין משפחות המגנאטים הפולנים טרם שנת 1800 לקוחה מהארכיון הממלכתי הרוסי לתעודות עתיקות במוסקבה RGADAא (Rossiiskii gosudarstvennyi arkhiv drevnikh aktov). קובלנות של הקהילות היהודיות שהוגשו לממשל הרוסי ופרוטוקולים של ישיבות הסנאט לקוחים חלקם מהארכיון ההיסטורי הממלכתי הרוסי בסנט־פטרבורג RGIAא (Rossiiskii gosudarstvennyi istoricheskii arkhiv) וחלקם מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים (CAHJP).

ראוי אולי לציין, שהחלטתי לחפש תיעוד רקע עירוני על מנת לשחזר את דמותו של לוי יצחק היתה ניסיון לפיתוח נוסף של מיומנותו של משה רוסמן שהודגמה בספרו על דמותו ההיסטורית של הבעש"ט.4

ברדיטשב: ראשונה בין שוות

בדומה לערים רבות אחרות בתחום המושב, ברדיטשב היתה עיירה: כלומר עיר פולנית פרטית, שהיתה בבעלותו של מגנאט.5 המגנאט הפולני טישקייביץ ייסד בשנת 1626, אחרי שנפדה מהשבי הטאטרי, מנזר קתולי בעיירה הקטנה ברדיטשב, שישמש גם כמבצר. בסופו של דבר המנזר הפך להיות אתר קדוש שבו שמורים שרידיו של תיאודור הקדוש (הידוע גם כלוחם־מרטיר של טריון, ראשית המאה הרביעית) ובו גם האיקונין מחולל הנִסים של מרים הבתולה. בשנת 1753 שלח האפיפיור בנדיקטוס הארבעה־עשר פיסות מדגלו של אנדריאוס הקדוש הלוחם כמתנה למנזר, שהפך לאחד ממקומות העלייה לרגל החשובים ביותר לקתולים במזרח פולין, הודות לשרידים הקתוליים הייחודיים המצויים בו. ההתיישבות היהודית בעיר החלה, מבחינה חוקית, כאשר היהודים קיבלו את כתבי־הזכויות הראשונים שלהם, שהבטיחו את זכות המסחר ואת הזכות לייצר ולמכור אלכוהול (זכות הפרופינציה), מידי המגנאטית והיזמית ברברה רדז'יוויל (1521־1551), שכונתה "טילראן בחצאית".6

בשנת 1793, בעקבות החלוקה השנייה של פולין, עברה העיר לסמכותו של השלטון הרוסי, אך לא איבדה את מעמדה כעיר פרטית. השיטה הפולנית של ערים בבעלות פרטית שרדה ארבע מרידות פולניות נגד השלטון הרוסי, ובוטלה רק בשנות השישים המאוחרות של המאה התשע־עשרה. במהלך רובה של המאה התשע־עשרה, הרבה אחרי חלוקות פולין, נותרה אפוא ברדיטשב בבעלותו של המגנאט, כפי שנותרו תחת שלטונו שמונה ערים אחרות גדולות יותר ו־347 עיירות באזור. העיר נותרה רכושה של משפחת רדז'יוויל במהלך המאה התשע־עשרה, כאשר חלקים ממנה נרכשו על־ידי האוצר הרוסי, משפחת טישקייביץ' והאציל הרוסי רוקאבישניקוב. השליטים הבינו היטב את מרכזיותה של ברדיטשב ואת חשיבותם של בעלי העיירה. בשנת 1791 ביקרו הרוזן נורד (מי שעתיד להיות פאוול הראשון, אשר שלט בשנים 1796־1801) יחד עם רעייתו אצל הנסיך רדז'יוויל. המלך הפולני האחרון, סטניסלב אוגוסט, ביקר אצלו גם כן, ובשנת 1833 קיבל רדז'יוויל את פניו של הצאר ניקולאי הראשון.7

בניגוד לאגדות המאוחרות יותר, שתיארו את העיירה ברדיטשב כעוד כתרילובקה מזוהמת, מכוערת, נחשלת וגוססת,8 החל משנות השמונים של המאה השמונה־עשרה עד לשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה, ברדיטשב היתה המרכז המסחרי והכלכלי המפותח ביותר בפולין המזרחית, ומפותחת במידה שווה למרכזים המסחריים במרכז אירופה.9 אמנם, במונחים של אוכלוסייה יהודית לא היתה ברדיטשב משמעותית ביותר. במחצית המאה השמונה־עשרה הקהילה היהודית שלה מנתה כחמישה־עשר אחוז מאוכלוסייתה של ברודי או של לבוב, כחמישים אחוז מאוכלוסייתה של לובלין, וכשבעים וחמישה אחוז מאוכלוסיית היהודים של מז'יבוז ושארגרוד הסמוכות. מבין 24 ערים פולניות שמנו 1,500־2,000 יהודים ברדיטשב היתה במקום ה־21 מבחינת אוכלוסייתה היהודית, עולה רק על קרוטושין, קומרנו וקורצ'ין. אולם, לפני שמערכת מסילות הברזל הפכה אותה ללא רלוונטית בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, ברדיטשב גדלה במהירות רבה, ועד שנות השמונים של המאה השמונה־עשרה הפכה לצומת מסחר מרכזי שחיבר את פולין עם תורכיה ואת אוסטריה עם רוסיה. היריד השנתי של ברדיטשב, שיוסד בשנת 1765 היה היריד הגדול ביותר באזור הספר של פולין (kresy). והיהודים שלטו על 85־94 אחוזים של המסחר הנזכר. כמו כן, בשנת 1765, בתוספת ליריד המרכזי הנזכר, קיבלו בעלי העיירה - משפחת רדז'יוויל, את הזכות לייסד עוד עשרה ירידים נוספים בעיר. נפח המסחר ביריד של ברדיטשב גדל בהתמדה והגיע לשיא של 5,833,000 רובל בשנת 1832.10 חברות מסחריות ובנקים מרכזיים, כגון: אפרוסי, גורביץ' וטרכטנברג עברו לאודסה בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה רק אחרי שפרחו בברדיטשב מוקדם יותר במהלך מאה זו.11

במפנה המאה השמונה־עשרה הפכה ברדיטשב גם למעוז תעשייתי (במיוחד של טקסטיל). בעלי המלאכה של ברדיטשב אורגנו בגילדות יהודיות חוקיות למחצה, שבתי הכנסת של בעלי מקצועות מסוימים, חברות בעלי־מלאכה, ומניינים שונים שימשו כמרכזיהן.12 בשנת 1781 עסקו במסחר קרוב ל־30% מיהודי המקום. שבעה סוחרים יהודים היו בעלי מונופול מוחלט על סחר הבגדים של ברדיטשב.13 כבר במאה השבע־עשרה התאחדו החייטים בחברת בעלי־מלאכה, שקיבלה כתב־זכויות מבעלי העיר, ושקידמה את ההצלחה הכלכלית של חבריה לנקודה שבה בעלי העיר הרשו להם לפעול באופן עצמאי, מחוץ לפיקוחו של הקהל.14 ברדיטשב, בדומה לוורשה, היתה במקום מפתח לספקי הצבא הרוסי, שאחד מהם - ברנשטיין, היה ספק מוצרי טקסטיל של הצבא. הבנקאי הרוסי־יהודי הראשון - ישראל הלפרין, שבני זמנו הכירו אותו על פי שמו ושם אביו "ישראל יעקבלביץ'" ביסס את עצמו בברדיטשב. כתוצאה מהתפתחותה הכלכלית של העיר החל משנת 1789 ועד שנת 1849 גדלה אוכלוסייתה פי 14: מ־1,951 איש בשנת 1781 ועד ל־28,637 בשנת 1849. יתר על כן, נראה כי בעשור הראשון של המאה התשע־עשרה כל עזיבה של ברדיטשב נתפסה כשערורייתית. למשל, כאשר נתן שטרנהרץ, "לבלר החצר" לעתיד לבוא של רבי נחמן מברסלב, העביר את משפחתו לברסלב בשנת 1802, החלטתו עוררה מחאה משפחתית ממושכת.15

במהלך כהונתו של לוי יצחק ומיד לאחריה, משנות השמונים של המאה השמונה־עשרה עד לשנות השלושים של המאה התשע־עשרה בקירוב, הפכה ברדיטשב לבירה הכלכלית הבלתי מוכתרת של האזור. אף על פי שהיא עדיין נותרה שטעטל בעלת תשתית של עיר פולנית פרטית, פעלה ברדיטשב החל מאמצע המאה התשע־עשרה כמרכז עירוני תוסס, ונכחו בה כמעט כל השכבות החברתיות של הקיסרות הרוסית. היו בעיר 152 בתי אבן פרטיים ו־1,789 בתי עץ. היה בעיר בית חולים נוצרי ובו 30 מיטות ובית חולים יהודי ובו 48 מיטות (100 לפי דיווחים אחרים). היו בה 250 זכרים ו־237 נשים ממעמד האצולה (בעיקר שלכטה קתולית ענייה), 71 אנשי כמורה קתולים ואורתודוכסים יחדיו עם בני משפחותיהם, 17 נזירים ו־7 נזירות, 111 חיילים בדימוס, 56 גברים ו־63 נשים בעלי אזרחות של כבוד בעיר (pochetnye grazhdane goroda),א 3 איכרים ו־20 איכרות חופשיים, 399 צמיתים ו־474 צמיתות, ו־21 זרים רשומים. בקרב אנשי הצבא שחנו בעיר היו: שני גנרלים, שני קציני מטה, 894 חיילים, 82 אנשי יחידה שלא היו יותר בשירות פעיל (invalidnaia komanda),א 23 קאנטוניסטים - 1,050 אנשים בסך הכול. מחוץ לחיילים בודדים ואחדים מהקאנטוניסטים הם היו בעיקר נוצרים. בה בעת היו בעיר 407 סוחרים ו־55 סוחרות וכן 11,675 גברים ו־12,683 נשים מהמעמד העירוני - בעיקר יהודים. ברדיטשב מנתה בסך הכול 29,374 תושבים בשנת 1844, כאשר היהודים היוו כ־78% מכלל התושבים.16

בטרם החלו השלטונות לחזק את מעמדן הכלכלי של קייב ושל ז'יטומיר במטרה להחליש את ברדיטשב שהתגלתה כתחרותית מדי, ברדיטשב תפסה מקום מזהיר בכלכלת האזור, כעיר היחידה מבין שלוש ערי הירידים במרכז אוקראינה שהוענקה לה על־ידי השלטונות הזכות לקיים מספר ירידים בני שבוע ימים (שתי הערים האחרות היו בלטה ונובי־מירגורוד). השוק בברדיטשב היה מפורסם במזרח אירופה כמו השווקים של לייפציג במרכז אירופה וניז'ני־נובגורוד ברוסיה המרכזית. אפשר היה לרכוש שעווה, כלי ברזל ונחושת, כלי חרס, חרסינה, נייר, בדיל, טקסטיל (אריגים, קטיפה, כותנה וטיק), ג'ינג'ר, פלפל, אלמוגן, קפה, אווזים, תרנגולות, ברווזים, מלח, בקר, כבשים, עור, שומן חזיר, דגים, בגדים ועץ. כאשר השוק המקומי היה כבר בירידה הוא עדיין הניב כ־2,000,000 רובל כסף.

הסחורה הובאה מחו"ל: פריס, לייפציג, דנציג (גדנסק), פרנקפורט, וינה, למברג (לבוב), ברודי; מרוסיה המרכזית - חרקוב, אסטראחאן, ניז'ני־נובגורוד ומוסקבה; וגם מהערים האוקראיניות קייב, מחנובקה, בלטה, אומן, מז'יבוז', סטארי־קונסאנטינוב וקוריץ. בדו"ח שכתב מושל ווהלין הודגש כי "התעשייה החשובה ביותר של העיר היא העברות כסף ושטרי חוב (Wechsel) על־ידי סניפי בנק וסחר סיטונאי בטקסטיל ובמזון מעושן".17 המסמכים הרוסיים הרשמיים מתייחסים לירידים בברדיטשב כ"מפגשים גדולים" של סוחרים זרים.18 ירידים שנתיים, כגון זה שהתקיים בחג העלייה לשמים של הבתולה בחודש אוגוסט, נקבעו כך שלא יפלו על יום השבת, דבר שמדגיש פעם נוספת את התפקיד המכריע ששיחקו היהודים בכלכלת העיר.19 אפילו לאחר שקיעתה של ברדיטשב טען מושל מחוז קייב כי כל המסחר באוקראינה המרכזית התרכז בקייב ובברדיטשב, ושבקייב התקיים יריד שנתי אחד בלבד, שעה שבברדיטשב התקיימו שני ירידים שנתיים.20 יהיו אשר יהיו הדיכוי, המיסוי היתר והאמצעים האחרים שנקטו בהם בעלי העיר ושבהם נדון להלן, בכל זאת היו בברדיטשב, עד לשנות הארבעים המאוחרות של המאה התשע־עשרה, 12 סוחרים יהודים מהגילדה הראשונה, 15 מהגילדה השנייה ו־343 מהגילדה השלישית, כולל המשפחות העשירות ביותר של ישראל הלפרין, יוסף הלפרין, משפחת אפרוסי, משפחת טרכטנברג, משפחת אורטנברג ומשפחת צ'רבוניינקו.21

ברדיטשב היתה בעלת קשרים חזקים באופן יוצא דופן עם הקיסרות ההבסבורגית. בשנות התשעים המאוחרות של המאה השמונה־עשרה רוב היהודים שחצו את גבול הקיסרות הרוסית מכיוונה של אוסטריה הכריזו שהם נוסעים לווהלין או ישירות לברדיטשב.22 בשנת 1796 כמעט כל הסוחרים שהגיעו מאוסטריה נסעו לברדיטשב על מנת לסחור במוצרים או בחומרי גלם.23 לפי המידע הלקוח מביקורת הדרכונים, נסעו היהודים בין ברודי וברדיטשב גם על מנת לבקר קרובי משפחה ולא רק לשם מסחר. משפחות העילית מברדיטשב ומברודי חיזקו את קשרי המשפחה שלהם באמצעות נישואים מוסדרים בין ילדיהן. חלופת המכתבים - כשלושים מכתבים בחודש בקירוב, שהועברו בדואר באופן רשמי בשנות העשרים המאוחרות של המאה התשע־עשרה, בנוסף למספר בלתי ידוע של מכתבים שנשלחו באפיקים פרטיים - גם היא מעידה על הקשרים ההדוקים בין ברדיטשב לבין הסוחרים האוסטריים, כולל בתי מסחר כגון: זקס, פופר, אדלברג וגולדפלד.24

לא רק המסחר לבדו עשה את ברדיטשב לאיתנה כל כך מבחינה כלכלית, ברבע הראשון של המאה התשע־עשרה הקימו יהודים ביחד עם נוצרים מקומיים מבשלת שיכר (בירה, יין שרף, וודקה וכו'), עשרות יקבים, חמישה בתי חרושת לייצור סבון, בית חרושת אחד לנרות ושלושה בתי חרושת ללבנים, בית מלאכה אחד לייצור שעווה, בית מלאכה אחד לייצור חמאה, שלושה בתי ייצור למחטים, שש־עשרה סדנאות לייצור כובעים, ושני בתי ייצור למראות. ברדיטשב הצטיינה גם בייצור מוצרי סדקית. יצרני הסדקית היהודים המוכרים ברוסית כ־pozumentshchiki וביידיש בתור שמוקלרים, הקימו את הגילדה הראשונה לייצור סדקית (zolotoshveinyi tsekh) בקיסרות הרוסית.

הכלכלה המשגשגת הביאה בעקבותיה גם עלייה ברמת הפשיעה. ברדיטשב נודעה לשמצה בקרב השלטונות הרוסיים במעשי השוד שהתחוללו בה, ברצח של סוחרים נוסעים עשירים, בזיוף שטרי חוב, בפשיטות על מסבאות ופונדקים ובחבורות פשע עם יכולת ניידות לא שגרתית. רמת שחיתות גבוהה במיוחד בקרב העילית השלטת שימשה כתוספת ססגונית לתמונה הנזכרת. בעלי העסקים היהודים העולים השתוקקו לתגמל את השלטונות באופן נדיב בתנאי שהמונופולים על חכירות (כולל המס על בשר כשר) יישארו בידיהם - הם שיחדו את הפקידים בעלי המשכורות הנמוכות עד לרמת מושל המחוז, כך לפי דיווחי המשטרה והמודיעים.25 באחד מדוחות המשטרה נאמר: "זקני העיר [היהודים] של ברדיטשב שדדו את הסוחרים והתחלקו בכסף עם מפקד המשטרה המקומית".26 השוטרים של ברדיטשב חלקו לכאורה בהכנסות עם מספר סוכני מסחר יהודים שנהנו ממסים דרקוניים שהם הטילו על סוחרים נכנסים.27

השלטונות הרוסים החשיבו את ברדיטשב לא רק כ"איתנה" אלא גם כ"מעבר להישג ידם של החוק ומערכת בתי המשפט".28 היתה הילה של מסתורין סביב ברדיטשב, לא רק בגלל הקהילה החסידית הגדלה שלה וסחר ההברחות המוצלח, אלא גם הודות לשמועות אודות חייה החשאיים והמחתרתיים של העיר. כוונתי להלשנות ביחס למערכת מנהרות ומרתפים המקשרים את העיר במערכת תת־קרקעית סודית אחת, הלשנות שהרגיזו את השלטונות הרוסיים. הם ארגנו מספר בדיקות, מצאו את המנהרות אבל לא מצאו כל פעילות חשאית.29 השמועות ביחס למנהרות הללו שרדו את ימי השלטון הצארי ואף את ימי השלטון הסובייטי ומצאו את דרכם לספרות האוקראינית הפוסט־מודרנית.

יהא אשר יהא התפקיד המאחד של המנהיגות היהודית בעיר, ברדיטשב היתה רחוקה מלהוות קהילה יהודים מאוחדת: כל גילדת חייטים או בנקאים וכל מניין או חבורה של בעלי־מלאכה שאפו להקים בית כנסת משלהם. בשנות העשרים המאוחרות של המאה התשע־עשרה היו 1,329 בתים בבעלות יהודית, 59 בתי מדרש (72 עד אמצע שנות הארבעים), שישה בתי כנסת, וקלויז אחד (בית כנסת חסידי). עד לאמצע המאה התשע־עשרה היו 31 ישיבות בברדיטשב ובהן 2־6 תלמידים בכל אחת, ברובן היו 3־4 תלמידים.30 בעוד שהמוסדות הללו ללימודי תלמוד גבוהים לא היו מרשימים במיוחד, היו גם 283 חדרים שבהם היו 129 מלמדים שלימדו 2,792 תלמידים.31 בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה היו למעלה משלושים בתי כנסת יותר מהיחס המורשה של מספר בתי־הכנסת לבתי־אב שהותר בתחום המושב (בערים אחרות החריגה לא עלתה על שניים או שלושה).32

אנו יכולים רק לשער מהם המניעים של "הקהל" של ברדיטשב בהציעם ללוי יצחק את תפקיד הרב הראשי. ברם, דומני שהעובדה שהקהילה היהודית של העיר המשגשגת והתוססת ביותר באוקראינה, אם לא במזרח אירופה כולה, הזמינה את לוי יצחק לשמש כמנהיגה הדתי, היוותה מודל לחיקוי משמעותי ביותר לערים ולעיירות חסידיות אחרות באוקראינה. אם רבי חסידי התקבל אצל הטובים והעשירים ביותר, האם גם קהילות יהודיות אחרות אינן צריכות לשאוף להנהגה חסידית? לפיכך, קל לדמיין כיצד הרקיעה שחקים יוקרת החסידות באוקראינה של שלהי המאה השמונה־עשרה בעקבות הגעתו של לוי יצחק לברדיטשב.

ולמרות זאת, מהעובדה שלוי יצחק הגיע למקום מקלט בטוח יחסית לא משתמע שהתקופה הסוערת בחייו הסתיימה - שהרי לא מעט דברים עשויים להתרחש במשך עשרים וחמש שנות כהונה כרב בעיר אחת. אף־על־פי־כן, רוב החוקרים מניחים שהתקופה הסוערת בחייו אמנם הסתיימה, ולכן ההתרכזות בלימוד תולדות חייו מתחלפת בניתוח התיאולוגיה שלו. כך, רוב המחקרים העוסקים בלוי יצחק נחלקים לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק הביוגרפי (טרם הגעתו לברדיטשב) ואילו השני תיאולוגי (בתקופת ברדיטשב), ומתעלמים מן ההיבט של תולדות העיר ברדיטשב עצמה, שהיה לו ללא ספק השפעה ישירה על עשרים וחמש שנות חייו האחרונות של לוי יצחק.

אורשנסקי, החוקר הראשון של החקיקה ביחס ליהודים ברוסיה, כינה את ברדיטשב "עיר צמיתה" (krepostnoi gorod), על משקל "כפר צמיתים", שהינו המציאות הרווחת יותר. בהשוואה לערים פרטיות אחרות, התיאור המחמיר הזה היה מדויק. אמנם הסכסוכים בין המגנאטים לבין הקהל היו אופייניים לכלכלת הערים הפרטיות, אולם המקרה של ברדיטשב היה מתוח במיוחד וקירב אותה למבנה הכלכלי של כפרי הצמיתים. בשלהי המאה השמונה־עשרה המגנאט ונתיניו נכשלו ביישוב הסכסוך בדרכי נועם. הנסיך מאצ'י (מתיאוש) רדז'יוויל,33 בעלי העיר ברדיטשב בשלהי המאה השמונה־עשרה, לא הצליח לשלוט במשבר, והשלטון המקומי הרוסי התערב. המקרה הגיע לדיונים בבית המשפט המחוזי ולבסוף הדברים הגיעו עד לשימוע בוועדת הסנאט בסנט־פטרבורג. לסכסוך היו השלכות רציניות ביחס לכל הצדדים. המאבק בין בעלי העיר לתושביה צעד בתוואי המפריד בין שיטת הפיקוח הטרום מודרנית - אם לא הפיאודלית - לבין המדינה המודרנית והמנהל העירוני המודרני. באמצע המשבר הנזכר שכרו יהודי ברדיטשב את השתדלן צבי הירש שמעונוביץ' ושלחו אותו לסנט־פטרבורג ובידיו קובלנות רציניות נגד רדז'יוויל. תחינות היהודים והמסמכים התומכים בהן מטעם אנשי המנהלה הרוסיים, דוחות המפקחים המקומיים ומכתבי הצידוק העצמי מטעמו של רדז'יוויל - כל אלה שופכים אור על הריאליות הבסיסיות של ברדיטשב במפנה המאה השמונה־עשרה.34 בטרם ננתח את הסכסוך הנזכר יש צורך להציג את בעלי העיר ברדיטשב - הנסיך רדז'יוויל.

נסיך השטעטל

מתיאוש מיקולאי אודלריק רדז'יוויל (1762 בקירוב עד אחרי 1835) שהציג את שמו בגרסה הרוסית, במכתביו המופנים לשלטונות הרוסיים, כמטביי רדז'יוויל, היה נציג טיפוסי של משפחת מגנאטים פולנית גדולה בשקיעתה. אביו אודלריק רדז'יוויל הוריש בצוואתו, שנכתבה סביב שנת 1770, את ברדיטשב וסביבותיה לאשתו ולבנו, ודרש שאשתו תשלח את בנו ללמוד בגימנסיה "על מנת שיהפוך לאדם דגול".35

מתיאוש לא מימש את חלומו של אביו, אולם פיתח יוהרה וגאוותנות שתאמו לאדם דגול. הוא רדף אחרי יוקרה וכיבודים על מנת לפצות את עצמו על שנים של הזנחה והשפלות. הוא רדף אחרי תהילה, כיבודים, עצמאות וכסף. התכתבותו הענפה רומזת שאמו היתה אחראית חלקית על קווי האופי השערורייתיים ביותר של בנה, בעוד קווי אופי אחרים, שערורייתיים לא פחות, הצליח לפתח בכוחות עצמו. למעשה, החל משנות השמונים של המאה השמונה־עשרה התלונן רדז'יוויל כל שנה בפני הרוזן פוטוצקי מושל (kasztelan) גוזוב ובפני הנסיך מיכאל הירונים רדז'יוויל מושל וילנה, האפוטרופוסים החוקיים שלו לעתיד לבוא, שאמו הזניחה אותו, נתנה לו מעט כסף (רק 1,000 זלוטי לשנה), שלחה אותו ללמוד במכללה הצבאית של הקאדטים ולא מימנה את מדיו היקרים. היה גרעין אמת בדבריו. כאשר אביו הלך לעולמו כתבו האפוטרופוסים החוקיים שלו: "ראו כיצד חברי משפחה אחרים מנסים לנכס לעצמם חלקים מהירושה השנויה במחלוקת של מתיאוש ושל אמו". הם הסתמכו על שמועות ועל תלונותיהם ההולכות וגוברות של הנושים.

הנושים התלוננו בקביעות שהנסיכה אליאונורה רדז'יוויל הקיפה עצמה ב"נוכלים ושודדים", שגררו אותה לחובות. לפי מגנאטים פולנים שהיו ידידי המשפחה, אמו של מתיאוש, אליאונורה, נסעה על פני אירופה ונהגה בבזבזנות אך נמנעה מלשלם. בתקופה שבה מתיאוש קיבל אחריות מלאה על העיר, בתור בעלי העיר בעל ייפוי כוח מלא, הרדז'יווילים היו חייבים 160,900 זלוטי למנזר הכרמליטי (תשלומים שנתיים: 8,845), 21,000 לבעלי העיר גוזוב (תשלום שנתי של 1,470), לאציל פאייטבסקי 4,000 (שנתי 280), לאציל רדז'ימינסקי 85,200 (שנתי 5,970), לאצילה סנקובסקה 24,300 (שנתי 1,701), והרשימה נמשכת. סך כל החובות היה 295,488 (תשלומים שנתיים בסך 17,466), סכום שעלה פי שלושה על ההכנסה הרשמית השנתית של העיר.36

מתיאוש היה מודע למצב הנזכר. בשנת 1786, טרם החלוקה האחרונה של פולין, כאשר ברדיטשב נכללה עדיין באדמות הכתר, כתב מתיאוש מכתב למלך, שנבע מזעקת לבו, ובו הסביר את מצבו הכספי הנואש. הוא כתב כי ידידי אמו ניצלו והחריבו את הירושה שלו וצברו חובות ענק. הם הזניחו את ניהול האחוזה והחריבו את ברדיטשב. הסוחרים ותושבי העיר לא שילמו את חובותיהם, אמו שילמה את חובותיה מחלקו בירושה של בנה מבלי להיוועץ באפוטרופוסים שלו. יתר על כן, היא העבירה את ברדיטשב לחוכרים שלה בלי כל ניירת. מתיאוש התחנן בפני המלך להשיב לו את הבעלות על העיר ולהעביר לידיו את הבעלות המלאה על הירושה שלו, אחרת ייאלץ לתבוע את אמו על הרס כלכלת העיר.37 רק תחת לחץ מצד האפוטרופוסים החדשים שמונו, הקרובים פסקו מלריב על הזכויות להכנסות מברדיטשב והנסיכה אליאונורה ויתרה וייסדה הכנסה שנתית עבור בנה.38

מתיאוש סיים את לימודיו במכללת הקאדטים ויצא לשירות בגדוד המשמר הקיסרי פריאוברז'נסק, אחד משני הגדודים הרוסיים היוקרתיים ביותר, בתור סגן בעל משכורת ראויה. אולם, הוא החל להתלונן מחדש שהכסף שהוא מקבל זעום (a"iednak ta pensja iak est na officiera Gwardii a prytym Radziwiłła bardzo zaszczupła...a"a). הוא גם התלונן שאמו מעולם לא הגיעה לבקרו ואף פעם לא נתנה לו כסף לצורך מימון המדים (היקרים ביותר, יש לציין) של המשמר הקיסרי. הוא השתוקק לגלות מה הותירה לו אמו בצוואתה, התעקש על עצמאות כלכלית טרם העת שנקבעה על־ידי האפוטרופוסים שלו, ביקש שוב ושוב כסף, ולבסוף הכריז שבכוונתו להינשא לעלמה סטמפקובסקה, שהדבר החשוב ביותר בנישואים עמה היתה העובדה שהיא תביא עמה 1,000 צמיתים ונדוניה של 50,000 רובל.39 בינתיים שירת מתיאוש רדז'יוויל בצבא הרוסי תחת פיקודו של פוטיומקין במהלך מסע המלחמה הצבאי של שנת 1789 נגד הקיסרות העות'מאנית בחצי האי קרים. כאשר המלחמה הסתיימה הוא התחנן לפני האפוטרופוסים הרשמיים שלו שישיגו בעבורו את עיטור סטאניסלאב הקדוש בשל "זכויותיו בפני המולדת". רדז'יוויל חלם לקבל את העיטור הנזכר טרם נישואיו. כאשר הוא קיבל לבסוף את העיטור החל שוב פעם להטריד את האפוטרופוסים שלו: כעת רצה לקבל את אות מסדר הוברט הקדוש. שמונה־עשרה שנה מאוחר יותר ניסה לקבל את עיטור יוחנן הקדוש של ירושלים בעבור בנו.

בשנת 1790 כבר התיישב מתיאוש בברדיטשב והצטרף לוועד המנהל של העיר, אולם עדיין לא הצליח לקבל מעמד של בעלי העיר החוקי והבלתי מעורער. הוא יכול היה להתיישב בברדיטשב, ואולם לא יכול היה למשול בה, והעיר נותרה, כפי שהתלונן שוב בהתכתבות שלו, תחת שליטה מלאה של אמו. השלטון הכפול הזה הפך את שירותו בוועד המנהל של העיר לחסר תוחלת. הוא איים לעזוב את משרתו והחל להתכונן לתבוע את אמו. הוא רצה להיות השליט היחידי ולנהל את העיר ואת ששת הכפרים והעיירות שבסביבותיה לבדו. רדז'יוויל ידע את אשר הוא עושה: ברדיטשב היתה בעלייה. בטרם הפך לאחראי מלא על העיר, למשל בשנת 1778, הכנסת העיר עמדה על 79,865 זלוטי, לא כולל ההכנסה מארבעת הכפרים הסמוכים שעמדה על 91,850 זלוטי. בשנת 1779 גדלה ההכנסה מברדיטשב עד לסך של 93,070 זלוטי. הכלכלה המתפתחת משכה מתיישבים, יהודים ונוצרים, שגם הם שילמו 5־14 זלוטי עבור הרישיון להתיישב בה. הם עוד ישלמו סכום גבוה בהרבה בעבור הזכויות לקיים עסקים ולסחור בעיר.40 שליטה בברדיטשב, משמעה שליטה בעיר שוק מרכזית שעמדה על פרשת הדרכים בין צרפת, פרוסיה, אוסטריה והקיסרות הרוסית.

כאשר לבסוף קיבל רדז'יוויל את תפקיד בעלי העיר הוא החליט לפצות את עצמו על כל ההשפלות שסבל מהן וסחט את כל ההכנסות (intraty) האפשריות מברדיטשב. הוא מכר את זכויות החכירה הכללית של העיר והזכויות לתת־חכירה לפינחס שלומוביץ', איצקו שמואילוביץ', אפרים סלומוביץ' ושעיה הרשקוביץ', ומאוחר יותר הצטרף אליהם גם יענקל חיימוביץ' - הסוחרים העשירים ביותר של ברדיטשב. ככל הנראה היה עליהם לשלם לבעלי העיר סך של 65,000 זלוטי מראש, בראשיתה של כל שנת כספים חדשה. על מנת לעמוד בתשלומים הללו וגם קצת להרוויח, החוכרים מיסו בעיר את כולם ואת הכול. כך לדוגמא, יהודי שהגיע לסחור ביריד של ברדיטשב צריך היה לשלם 1.4 זלוטי לקרון, וכל לא יהודי - 1.5 זלוטי. החוכרים היו צריכים להעדיף את סוחרי ברדיטשב ולא להרשות לסוחרים מבחוץ לנהל עסקים עד שתושבי ברדיטשב ימכרו את סחורתם.41 היתה זו מדיניות מרקנטיליסטית קשוחה, ובעלי ערים פולניות אחרים נהגו באותו אופן. ההבדל היחיד היה, שהתיאבון של רדז'יוויל גדל מהר יותר מכלכלת העיר.

כאשר בדק את המסמכים מהשנים 1790־1791 הבין מתיאוש רדז'יוויל שההכנסה השנתית מהכפרים בבעלותו שהקיפו את ברדיטשב הניבה 364 זלוטי מחיטה, 114 זלוטי משיפון, 38 זלוטי משעורה, ו־845 זלוטי מהסכמי חכירה שונים; 3,235 זלוטי בסך הכול. בהיותו לא מרוצה מסך ההכנסה המשלימה מהכפרים, החליט רדז'יוויל להגביר את העול על תושבי העיר. הוא הורה לשלמה הובשיבריז (כך בתעודות), החוכר הכללי של ברדיטשב, להשתמש בכרטיסים מיוחדים (fanty) ולמכור תמורת תשלום נוסף את הזכות לנהל עסקים ומסחר למגיעים מחוץ לברדיטשב.42

רדז'יוויל גם הודאג מכך שחלוקות פולין והמצב הגיאו־פוליטי החדש בברדיטשב - כעת בשטחה של רוסיה - ישפיעו באופן שלילי על רכושו. על מנת להבטיח שהדבר לא יקרה, כתב רדז'יוויל לקיסר הרוסי פאוול הראשון בשנת 1797: "בשנת 1765 המלך הפולני העניק לעיר ברדיטשב, כעת במחוז ווהלין, את הזכות לקיים עשרה ירידים בשנה (העיר היתה אז בבעלותה של סבתי הנסיכה רדז'יוויל וכעת נמצאת בבעלותי). הדבר יצר מסחר פורה ביותר בעבור תושבי העיר והסוחרים ובעבור כל תושבי הסביבה, שסחרו בבתיהם הפרטיים". הוא ביקש לחדש את הזכות לקיים את עשרת הירידים הנזכרים, ושלח העתק מכתב־הזכויות שהעניק סטאניסלאב אוגוסט בתרגום לרוסית. איננו יודעים מה היתה תשובתו הרשמית של פאוול וגם לא נראה כי רדז'יוויל היה זקוק לה, שהרי יקטרינה השנייה אישרה מחדש זה מכבר את כתבי־הזכויות של המגנאטים הפולניים - וככל הנראה כללה באישור הנזכר גם את הזכויות שניתנו לערים שלהם.43 בכל אופן, רדז'יוויל הבין שהוא יכול לנהוג בעיר כרצונו. הוא הטיל מִסים חדשים, העלה את התשלום בגין חוזי החכירה, כולל בגין מינוי רב העיר. כיוון שאהב לחיות ולבזבז בלי חשבון, צבר חובות בלי מידה, לא התחשב כלל בטובתה הכלכלית של העיר והטיל מסים על הסוחרים ועל סחורות שמעולם לא הוטל עליהן מס לפי התקנות הנהוגות במדינה. בתוספת למס הארנונה הרגיל, הוא הטיל גם מסים מיוחדים על שיפוץ בתים ובנייתם. הוא דרש עוד ועוד מהחוכרים שלו, למשל מיצרן הנרות שהוכרח להעלות את מחיר הנרות ב־25%. הוא התיר לשימוש בכיכר השוק רק את המידות והמשקולות שלו שבעבורן התושבים צריכים היו לשלם לחוכר - או לחלופין אם הם העדיפו להשתמש במידות ובמשקולות משל עצמם, יכלו לשלם סך 150 רובל לבעלי העיר. הוא הורה לכל סוחר נכנס לשלם 0.44 רובל כסף בעבור כל קרון סחורות, דבר שהיווה למעשה מיסוי כפול על כל מי שסחר בכיכר השוק. לבסוף, הוא העניק את החכירה על מונופול המסחר במשקאות חריפים לכמה יהודים לא הגונים, כגון ליד ימינו החוכר רובינשטיין.

ראובן רובינשטיין (ואחרי הטבלתו לנצרות: רומאן רובינשטיין) חתם על הסכם עם רדז'יוויל שעל־פיו הוא יהיה החוכר הכללי היחיד של העיר למשך שש שנים. יהודים אחרים שרצו לעסוק במסחר ועסקים היו צריכים לקנות חוזי חכירה ממנו. הקצבים, לדוגמא, יכלו לשחוט ולמכור בשר כשר רק אם שילמו מראש לרובינשטיין 52,250 רובל מדי שנה, ואילו הסוחרים בכותנה ובמשי בכיכר השוק היו צריכים לשלם סך 5,500 רובל בקירוב על מנת לקבל אישור לייבא, לאחסן ולמכור סחורות. היה זה חוזה חכירה טיפוסי בין חוכר כללי לתת־חוכרים אך רובינשטיין מיסה גם מוצרים ושירותים שבדרך כלל היו פטורים ממס. בין יתר ההחלטות השרירותיות הוא מיסה גם את סחר ההברחות ואת הסחורות המוברחות, אחד מתחומי העיסוק המניבים ביותר במשך שנים בברדיטשב. כאשר הוועדה שבראשה עמד הסנאטור סיברס חשפה את מעלליו, מיהר רובינשטיין לכתוב מכתב מצטדק לניקולאי הראשון כשהוא מלין על "אי־צדק, פעילות שרירותית ורדיפת חפים מפשע".44

רובינשטיין נעצר לבסוף על־ידי המשטרה הרוסית בגין פעילותו השרירותית והבלתי־חוקית. אלה שסחרו בכיכר השוק עדיין הפיקו רווחים מסוימים, אולם המצב לא מצא חן בעיני השלטונות הרוסים, ואפילו לא בעיני המשטרה המקומית, שעל־פי הדוחות של הפקידים הרוסיים המקומיים תמכה בסוחרים היהודים. כאשר מפקח המשטרה הבחין כיצד המיסוי שהטיל בעלי העיר הזיק למסחר הוא ביטל במו ידיו את המיסוי הכפול במהלך היריד השנתי, והרגיז בכך את רדז'יוויל בלי גבול.45 במילים אחרות, בעלי העיר ברדיטשב הרגיז רבים, אם לא את כל תושבי העיר, והם לא היו מוכנים יותר לסבול את המצב הקיים.

השטעטל נגד הפריץ

תושבי ברדיטשב, יהודים ונוצרים כאחת, מצאו עצמם במצב פוליטי חדש. הם היו כעת תחת שלטון רוסי ולא תחת שלטון פולני, ולכן הם פנו לבתי המשפט הרוסיים על מנת להיאבק בניצולה של העיר על־ידי בעליה. נציגי הקהילה היהודית התלוננו על המיסוי השרירותי החדש שהטיל הגרף, על רדיפת בני העילית הבלתי ממושמעים ועל תקיפה ואלימות פיזית נגד אלה שלכאורה שירתו אותו. התלונות הובאו בתחילה בפני בית המשפט המחוזי בווהלין.

בתי המשפט הרוסיים במחוזות המערביים הוצפו בתלונות מהסוג הזה. החל משנות התשעים של המאה השמונה־עשרה ועד למחצית המאה התשע־עשרה, יהודים בערים הפרטיות מצאו עצמם במצב של שלטון כפול. מבחינה חוקית הם היו נתונים לשיפוט בתי המשפט הרוסיים והחוק הרוסי, ואילו מבחינה כלכלית הם היו תושבי ערים פרטיות, בבעלות האצולה הפולנית, והיו נתונים לסמכותו של בעלי העיר. היהודים החליטו לנצל את המצב הזה לטובתם, על מנת למצוא חן בעיני המינהל הרוסי.

ב־26 ביוני שנת 1798 הגיש צבי הירש שמעונוביץ' קובלנה רשמית לסנט־פטרבורג בהוקיעו את חוסר הצדק של רדז'יוויל. המספרים בקובלנתו של שמעונוביץ' היו מרשימים, והעידו על הנטל הכלכלי המופקר שהושת על יהודי ברדיטשב. שמעונוביץ' טען שלפני שנת 1761 היהודים שילמו לנסיכה רדז'יוויל מס בסך שבין 0.5 לבין 2.5 זלוטי לכמות קבועה של יין, וודקה ובירה. אולם רדז'יוויל העלה את המס הזה עד ל־8.5 זלוטי. הוא אסר על יהודי העיר לרעות את הבקר שלהם בשדותיהם, ודרש 2.5 זלוטי בעבור השימוש בשדות המרעה שלו. הוא אסר על יהודים לקנות לחם ונרות מאיש מלבד החוכר הראשי שלו. הוא גבה מס חד־פעמי של 1,200 זלוטי עבור שיטור, ומס שנתי על סך 6,000 זלוטי שמעולם קודם לכן לא הוטל על העיר. הוא דרש 2,000 זלוטי נוספים לצורך החזקת רופא החצר שלו, שאיש לא ראה מעולם. הוא הפסיק להכניס תשלומים לצורכי הקהילה לאוצר הקהל. הוא מיסה סוחרים חברי גילדות שסחרו מחוץ לברדיטשב בסכום הגדול פי שניים מהסכום הנהוג. הוא שכנע באמצעות שוחד את ברוך מושקוביץ' ואת יעקב ליסיאנסקי, שני חוכרים עשירים, להפסיק לשלם את מסיהם לקהל ולפעול כסוכני בובה של רדז'יוויל עצמו. הוא שלח את "הקוזקים של החצר" - פרשי שמירה - על מנת לאכוף את החלטותיו. האחרונים פעלו כאילו היו המשטרה המקומית, או שלטונות המחוז: בשלב מסוים הם עצרו את גובה המיסים המקומי והשליכו למאסר נציגים של משפחות עניות, שלא היו מסוגלות לעמוד בתשלום המס.46

השלטונות הרוסים קיבלו את התלונות והגיבו בדרכים מגוונות. התובע המחוזי פולטאבצוב תמך בקובלנות של היהודים שנשלחו לבירה. באראנוב, מפקד משטרת זיטומיר, דרש שהיהודים יכבדו את רצונו של בעלי העיר. כאשר היהודים סירבו הוא כינה אותם מורדים - מושג, ששנים אחדות בלבד לאחר המרד הפולני היווה איום חד־משמעי.47 אולם, ועדת הסנאט בסנט־פטרבורג אימצה בתחילה החלטה לטובת היהודים. רדז'יוויל זעם. בשנת 1798 הוא העביר מכתב חריף לגנרל גודוביץ' שבו טען שבקרוב כל ההחלטות של הוועדה ושל הוד מעלת גודוביץ' עצמו יבוטלו. הוא רמז בבירור כי יועץ הסתרים הרוזן אלכסיי בוריסוביץ' קוראקין יגן על האינטרסים שלו. אולם, הוא גם ביקש מגודוביץ' שיעניק לו הגנה רחומה מפני היהודים ומפני התובע המחוזי פולטאבצוב "מגינם הקנאי".48 בנוסף דרש רדז'יוויל, שכל אלה שהתנגדו למדיניות שלו יעזבו את העיר באופן מיידי ויעברו לערי המדינה (kazennye goroda).49

שמעונוביץ' לא ישב בחיבוק ידיים. בארבעה באוגוסט 1798 הוא שלח קובלנה חזקה ומנומקת נוספת לקוראקין. הוא טען שרדז'יוויל נוהג ביהודים כאילו היו הצמיתים שלו (krepostnye) ולא תושבים חופשיים באחוזתו. הוא הבהיר שהיהודים הוזמנו להגיע לברדיטשב בתור מתיישבים. הם בנו את בתיהם והחזיקו בבעלות עליהם במשך מאתיים שנה לפחות, ומעולם לא שילמו מסים בעבור שכירות של נכסי דלא־ניידי. רק לאחר החלוקות, רדז'יוויל החליט לשנות את הנוהג הזה. הוא הטיל מסים חדשים באופן שרירותי והעלה את המסים הישנים. הוא דרש שהיהודים ישלמו מסים נוספים בגין שכירת נכסים (שלמעשה היו שייכים להם). הוא אסר עליהם לטחון קמח בטחנות קמח ביתיות. הוא דרש שהיהודים ישלמו מסים אפילו על הדלקת האור בחדריהם.50 ההכנסה הכללית שלו ממיסוי היהודים עמדה על 433,000 זלוטי.51 זיכרונותיהם של בני התקופה מאמתים את התלונות הללו. לדוגמה, באחד מהתיאורים נטען כי מדיניות המיסוי של העיר היטיבה בצורה משמעותית עם הרדז'יווילים.52 בתוספת למיסוי הנהוג, נאלצו יהודי ברדיטשב לשלם מסים גם על כעשרים ושמונה סוגים של מוצרי צריכה. בתיאור אחר נזכר מיסוי מוגזם על אלכוהול שהוטל על יהודי העיר.53 מאוחר יותר, בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה, מעיד סכסוך אחר על המתח העולה בין הקהל של ברדיטשב מצד אחד לבין החוכרים ורדז'יוויל מצד שני.54

אחרי שנת שימוע נוספת, בראשית שנת 1799, החליט בית המשפט להיענות לבקשתו של רדז'יוויל ולהגן עליו מפני מה שהוא הציג כהאשמות היהודים. כל חברי בית הדין, מלבד יושב הראש קריז'אנובסקי, הצביעו בעד ההחלטה הנזכרת. "אילו היהודים היו זוכים בתיק הדבר היה מוביל למספר עצום של תלונות" סיכמו השופטים.55 בינתיים קיבל וויצ'ך דובלבסקי, עורך דין פולני שייצג את בעלי העיר ברדיטשב בבית הדין המחוזי של ווהלין שפעל בזיטומיר, שכר טרחה יפה תמורת שירותיו - דבר שהופיע כסעיף הוצאות נוסף בתקציבו של רדז'יוויל, וגרם לבעלי העיר להשית לחץ נוסף על תושביה.56 היהודים ערערו, אך נראה כי ההחלטה נותרה בעינה. על כל פנים, התיק לא נסגר.

סנט־פטרבורג הקימה ועדות חדשות וקיבלה מידע חדש. מכתבי הסבר נוספים ששלח רדז'יוויל והנימה המתונה יותר שנקט בהם מצביעים על־כך שכעת היה במגננה. החל משנת 1800 ועד שנת 1802 הוא סירב להגיע לסנט־פטרבורג לשימוע אישי בתירוצים שונים ושלח במקומו את נציגו איוון קלנצקי. בהבהרה ששלח לתובע הכללי הוא טען שהיתה בידו הזכות המלאה למסות את היהודים בגין האדמות שעליהן ניצבו בתי־כנסת ובתי־מדרש, כמו גם בגין המשרות הרבניות. אולם, בצטטו מכתב־הזכויות משנת 1764 הוא התחמק בבירור מכל אזכור של גובה המסים הנזכרים, כולל המס על מינוי הרב שאותו העלה פי ארבעה באופן שרירותי.57 הוא טען כי היות שהוא אחראי על כינון הסדר בעיר, הרי שבידו הזכות הטבעית למסות את היהודים כרצונו. הסבריו המצטדקים היו תגובה לשפה הקשה שבה נקטו התובע הכללי וסגנו, שנזפו בו כי עליו להפסיק מיד ולתמיד את מיסוי היתר של נתיניו.58 רב העיר לוי יצחק מצא את עצמו בין שאר תושבי העיר שסבלו ממיסוי יתר.

הרב והפריץ

בשנת 1785 עבר לוי יצחק להתגורר בעיר ברדיטשב כדי לקבל על עצמו את המינוי של רב העיר ואב בית הדין שלה.59 כך, המנהיג הרבני הנרדף, שגורש כמעט באלימות ממשרות דומות שהחזיק בהן בריצ'וואל, בזליחוב ובפינסק, הוזמן עתה להנהיג את אחת הקהילות המשגשגות והמתפתחות במהירות הרבה ביותר במזרח אירופה.60

קשה להגזים בחשיבותו של האירוע הזה בתולדות החסידות. הקידום הנזכר התרחש בדיוק עשרים וחמש שנה לאחר מותו של ישראל בן אליעזר, הבעש"ט, ושלוש־עשרה שנה אחרי פטירתו של דב בר, המגיד ממזריטש, בעיצומן של ההתקפות החוזרות ונשנות של המתנגדים נגד החסידים וההתקפות האישיות הארסיות של הרב כצנלבוגן נגד לוי יצחק. עבור לוי יצחק, ברדיטשב היתה מקלט בטוח בעיצומן של עוינות ורדיפות. התקופה של שהייתו בברדיטשב היתה כה חשובה בעבורו, עד שהמסורת בעל־פה קידשה אותה באמצעות ציטוט מתהלים י"ט, יא: "הנחמדים מזהב ומפז רב". החסידים פירשו את המילים האחרונות "פז רב" כראשי תיבות של רשימת הערים בהן כיהן לוי יצחק, כלומר - פינסק, זליחוב, ריצ'וואל וברדיטשב.61 במילים אחרות, המשרה הרבנית בברדיטשב היתה "משפטי ה' אמת צדקו" (לפי הפסוק הקודם), ובעבור לוי יצחק היא היתה טובה יותר מ"זהב ומפז רב". ואמנם השפעתו של לוי יצחק על יהודי העיר היתה כה חזקה, שאחרי מותו בשנת 1809 הם החליטו להותיר את משרת הרב הראשי בלתי מאוישת.62 בגלל שהותו של לוי יצחק בברדיטשב עצם שמה של העיר הפך להיות שם נרדף לגאולה: יעקב מסדיגורה (בנו של ישראל מרוז'ין) טען כי מספיק להתרכז בשמה של העיר (ברדיטשב) לפני יום הדין על מנת להמתיק את הדינים.63

אף שברדיטשב לא היתה עיר חסידית טיפוסית, לאחר מינויו של לוי יצחק וכינון הקשרים עם הקהילות החסידיות בסביבה היא הפכה להיות אחד ממרכזי המפתח להתפשטות החסידות באוקראינה המרכזית. לדוגמה, בעשור הראשון של המאה התשע־עשרה חסידים מברדיטשב הגיעו באופן קבוע להתפלל במז'יבוז', מקום מושבו וקבורתו של הבעש"ט. בשנת 1802 התקיימה ועידה חסידית חשובה בברדיטשב, שבה הגן לוי יצחק על נחמן מברסלב מפני הניסיונות להחרימו.64 ייתכן שבגין הגנתו המתמשכת של לוי יצחק על נחמן מברסלב, יסדו חסידיו של נחמן את הקהילה שלהם בברדיטשב כבר בעשור השני של המאה התשע־עשרה.65 בשנת 1803 ישראל פרידמן, מנהיג חסידי צעיר מרוז'ין הגיע לעיר לכבוד אירוסיו לשרה, בתו של משה אפרתי. לוי יצחק בירך את הזוג והשתתף בחגיגות, שנחוגו, לדברי העדים, בפאר ראוותני יותר מאשר ביקורו של הצאר.66 בשנות העשרים של המאה התשע־עשרה משולם נתן מרגליות, שהחליף את בנו המנוח של לוי יצחק כאב בית הדין המקומי, קיבל כמחייבות את כל התעניות שהכריז עליהן אברהם יהושע השל, אחד מהמנהיגים החסידים המובילים בסביבה (תעניות אלה הונהגו על־ידי השל על מנת להביא לביטול הגזירות המגבילות שחוקקו על־ידי אלכסנדר הראשון).67 לא בלי השפעתו של רב העיר, בית הדפוס של בער סגל, שנוסד בברדיטשב בעשור הראשון של המאה התשע־עשרה, פרסם 30 כותרים של ספרים על קבלה וחסידות (מתוך 60 כותרים, שפרסם ברבע הראשון של המאה התשע־עשרה).68 ואמנם, הסכסוך בין רדז'יוויל לבין הקהילה המקומית יכול היה להפוך את כהונתו של לוי יצחק בברדיטשב לקצרה ובלתי מוצלחת, אלמלא התמיכה הגורפת של העיר ברב שלה.

כמעט בכל בקשה או תלונה של יהודי ברדיטשב, בין אם קצרה או מפורטת, הופיע נושא המיסוי שהטיל בעלי העיר על הפולחן היהודי. מסתבר שזהו אחד מהנושאים הכאובים ביותר בחיי היהודי בעיר זו. כך למשל קולו של שמעונוביץ' המבטא את רגשות המבוכה של יהודי העיר: "דתנו מוחכרת על־ידי בעלי [העיר]. על מנת לנהל את חיינו הדתיים אנו נאלצים לשלם כספים לאלה שחכרו את האמונה שלנו מהפריץ [רדז'יוויל]. אפילו הכרתו של כל אחד מאתנו אינה חופשית לבטא את צרכיה הדתיים";69 ובפנייה אחרת: "רדז'יוויל ניכס לעצמו את קופות הצדקה והיתומים";70 ושוב: "אפילו דתנו והמשרות הרבניות שלנו מוחכרים";71 ובפירוט רב יותר: "הרבנות עצמה מוחכרת, כך שכאשר רב נבחר אנו חייבים לשלם לחוכר. היהודים התלוננו שוב ושוב על כך לרשויות, ואולם לא קיבלו כל הגנה".72

התכתבות נוספת מאשרת, שנושא מיסוי כהונת הרב היה משני ברשימת תלונות היהודים אך ורק למיסוי המופקע על האלכוהול. למרות כתב־הזכויות הישן, שהתיר ליהודים לבחור רבנים ודרש מהרבנים הנבחרים לשלם לבעלי העיר סכום של 1,000 זלוטי בשנה, רדז'יוויל ניסה כל העת למנות את בני חסותו למשרה הזאת. בשנות השמונים של המאה השמונה־עשרה הוא מינה את יעקב ליסיינסקי כרב העיר ואולם היהודים פיטרו אותו כ"מזיק". בעקבות כך הורה רדז'יוויל לרב העיר - כלומר ללוי יצחק - לשלם לפחות 500 זלוטי או להסתכן במאסר. בשנת 1793 הוא מינה ארבעה יהודים - בוריסוביץ', ליסיינסקי, מושקוביץ' וטאטארינובסקי - כ"שופטים" שאמורים היו לפתור את סוגיית המיסוי על משרת הרב. המטרה האמיתית היתה להחכיר להם בעבור 4,000 זלוטי את המס על כהונת הרב, ולהעניק להם את היכולת לבחור ברב העיר שיתאים ביותר לצרכיהם.73 למעשה עשה רדז'יוויל כמיטב יכולתו לבסס בית דין רבני חדש, שיהיה בלתי תלוי ברבה הראשי של העיר, שעל פי הנהוג מילא את תפקיד אב בית הדין.74 בשנת 1794 הוא האשים ישירות את רבי לוי יצחק בהסתת היהודים המקומיים נגד בעלי העיר. הוא דרש שהרב ימכור מיידית את רכושו ויעזוב את העיר. אחרי מחאה קולנית נוספת מצד הקהילה המקומית והתערבותה של העילית הכלכלית של העיר, רדז'יוויל נכנע והתיר לרב העיר להישאר, אף שטען כי המס על סך 4,000 זלוטי היה מחיר נדיבותו.75

מה אנו למדים מהסכסוך בין המגנאט לעיר שלו? ברור שהסכסוך משקף את המתח הגובר - וגם את השינויים - ביחסים המשולשים בין האצולה הפולנית, השלטונות הרוסיים והתושבים היהודים. למרות מעמדה המבוסס היטב של ברדיטשב כעיר פולנית פרטית, היהודים ראו בבעלי העיר כמדכאם המרכזי, ובשלטון הרוסי, שהם הפכו לנתיניו אך זה מקרוב, ראו את המגן שציפו לו זה מכבר, אם לא את גואלם מהשבי הפולני. במובן זה, הסכסוך משקף את עלייתן של נאמנויות חדשות וירידתן של נאמנויות ישנות, את הציפיות העולות של יהודי מזרח אירופה כמו גם את הרגישויות החדשות האופייניות למה שכיניתי במקום אחר "תור הזהב" של היחסים היהודיים־רוסיים, שהגיע מיד לאחר חלוקות פולין. בהקשר של רוסיה המקבצת את יהודיה (אם להשתמש במטפורה השנונה של ג'ון קליר), התגובות השונות של השלטונות הרוסיים לסכסוך והמגמתיות הברורה להגן על הנתינים היהודים הרוסים מפני האציל הפולני הן בעלות משמעות. הן משקפות את ההגנה של השלטון על היהודים כעל נתינים רוסיים, כבר בתקופת שלטונו של פאוול הראשון. כמו כן הן משקפות, קרוב לוודאי, גם את תחושת האחריות של השלטונות כלפי נתיניהם - אם לא את הניסיון לזכות בתמיכתם.

מהצד הפולני מדגימה התנהגותו של רדז'יוויל את העובדה שהחלוקות לא שינו את תחושת הביטחון העצמי שחשו המגנאטים וה"שלכטה" - האצולה הגבוהה והבינונית. יחד עם זאת, נדמה כי רדז'יוויל חש עצמו הרבה יותר בטוח תחת שלטונו של פאוול הראשון (1796־1801) מאשר תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון (1801־1825). המקרה שופך אור גם על הקרע בין החוכרים הבכירים ששירתו את המגנאט לבין ארגון הגג של הקהילה היהודית, כלומר בין יהודי החצר או יהודי הבובה של רדז'יוויל לבין זקני הקהל, בין אצולת הכספים והמסחר לבין הסוחרים ובעלי המלאכה העירוניים. ברדיטשב הפכה בלא ספק לשדה קרב שבו ניסו מעמד הביניים היהודי החדש והעילית הכלכלית להפגין את כוחם העולה, בעוד בעלי העיר נשען באופן מסיבי על השיטה הפיאודלית של הפיקוח הכלכלי על מנת לנסות ולעצור בעדם.

לבסוף, הבה נבחן את התוצאות וההשפעות של המקרה הזה לגבי רב העיר. העובדה כי משרת רב העיר הפכה לעוד מקור הכנסה פורה לא היתה חידוש בעבור האצילים: המשרה "הוחכרה על־ידי בעלי העיר", אם להשתמש בשפת התלונה, כמעט בכל עיר פרטית.76 בנוסף, המס שהוטל על רב העיר בתקופתה של הנסיכה ברברה רדז'יוויל ושמאוחר יותר הועמד על סך 1,000 זלוטי לא היה מופקע. הרב אביגדור, שעמד קרוב לוודאי מאחורי גירושו של לוי יצחק ממשרתו בפינסק, צריך היה לשלם סכום דומה מראש בעבור משרת הרב בת עשר השנים שלו בעיר הנזכרת.77 לצורך השוואה, באותה העת בעיר סטארוקונסטאנטינוב המפותחת במידה פחותה בהרבה, חוכר המסים החרוץ קיבל 6,000 זלוטי בשנת 1778 עבור מכירת אלכוהול בלבד, בעוד ההכנסה השנתית הכוללת מכל החכירות והתת־חכירות עמדה על 44,600 זלוטי.78

כמובן, שכרו של רב העיר בעיר פולנית פרטית היה רק חלק מהכנסתו. אמנם, הרב קיבל הכנסה נוספת מפיקוח על חבורות עירוניות בעלות שלטון עצמי, ממעמדו כאב בית הדין, ממתן דרשות, מכתיבת כתובות וגיטין, ומפיקוח על עבודת השוחטים.79 אך בכל אופן, מס שנתי של 4,000 זלוטי בעבור משרת הרב, אם התלונה מדויקת, היה כנראה יותר מדי. בניגוד לערים אחרות, שם הקהל צריך היה להיכנע להחלטות החוכרים שנתמכו על־ידי המגנאט, הרי קהל ברדיטשב, שנתמך על־ידי הסוחרים ובעלי המלאכה, החליט להתנגד לבעלי העיר.80 כך, הסכסוך הציב את לוי יצחק נגד האדון המקומי ונגד שניים או שלושת החוכרים הכלליים שלו, שהגיבו בכך שעשו כמיטב יכולתם לפטרו ממשרתו. כך, לוי יצחק היה תחת לחץ ומשרתו כרב העיר ואב בית הדין אותגרה ועמדה בסכנה על־ידי בני חסותו החדשים והמשפיעים של רדז'יוויל. הלשון שנקט רדז'יוויל עצמו בהאשמותיו כלפי לוי יצחק היא עדות מובהקת לרצינות הסכסוך.

היה זה סכסוך שטרם נשמע כמוהו. אמנם היו מקומות אחרים שבהם מנהיגי החסידות נרדפו באופן אישי - יעקב יוסף מפולונואה יכול לשמש כדוגמה הטובה ביותר, או כנציגי קבוצה דתית החשודה בכפירה - חסידי קרלין או karlintsy, כפי שהחסידים כונו במסמכים הרוסיים, או ככת - כפי שזוהו לגנאי בידי המתנגדים. המקרה המפורסם ביותר הוא מעצרו של שניאור זלמן מליאדי, האב המייסד של חסידות חב"ד, שהוקע כמנהיג של כת, נעצר, הובא למבצר פטרופאבלובסק בסנט־פטרבורג, נחקר, נמצא זכאי ושוחרר. אולם, המקרה של לוי יצחק היה שונה: הוא לא דוכא באופן אישי כחסיד וגם לא כנציג התנועה החסידית, אלא דווקא כנציג הקהילה. לוי יצחק נותר במשרתו כיוון שנסמך על תמיכה חזקה ורחבה של הקהילה.

הסכסוך בין בני העיר לבעלי העיר חצה את גבולות הפולמוס בין חסידים למתנגדים ויצר ברית מיוחדת במינה בין רב העיר לבין אנשי העיר היהודים. לוּ היה מעורר התנגדות כלשהי מצד העילית העירונית לא יכול היה לשמור על משרתו. כיוון שמעמדו היה בלתי יציב, לוי יצחק חייב היה לזהות את עצמו עם כלל תושבי העיר היהודים. יהודי ברדיטשב הגנו, הצדיקו ותמכו בלוי יצחק לא פחות מאשר הוא הגן עליהם לפני השם. אם מאמציו של רדז'יוויל להיפטר מלוי יצחק מרמזים כי האחרון סירב להצטרף לראשון ולחוכרי העיר וצידד בעילית המסחרית של העיר ובכל אלה שסבלו דיכוי מצדו של רדז'יוויל, הרי שההערצה והכרת הטוב העצומות שחשו תושבי העיר כלפיו, ולא החסידים בלבד, הופכת למובנת. הבנתם הנאיבית משהו של דובנוב ושל דינור בעקבותיו, שראו במנהיגי החסידות מנהיגים חברתיים עממיים שהתנגדו למשטר, היא מוגזמת, אולם ייתכן שיש בה גרעין של אמת במקרה של לוי יצחק.

מהיסטוריה חסידית לזיכרון עממי

אחת הסיבות למוניטין ארוך הטווח של לוי יצחק כ"סניגורם של ישראל" וכדמות נערצת וכריזמטית נעוצה בכך שמקרה הסכסוך של "יהודי ברדיטשב נגד רדז'יוויל" חזר על עצמו פעמים רבות גם אחרי פטירת הרבי. נדיבים ובנקאים יהודים מובילים, שהיו מעורים לעומק בתנועה החסידית ומקורבים למנהיגיה, הם שקיבלו על עצמם את תפקידו של הרב המנוח. בשנת 1833 למשל, ייצגו אהרון הלפרין ושמואל טרכטנברג שלוש מאות יהודים שמחו נגד ההחלטות השרירותיות של מפקח המשטרה של ברדיטשב, בובה של הרדז'יווילים.81 בשנות העשרים והשלושים של המאה התשע־עשרה מרדו יהודי ברדיטשב שוב ושוב נגד רובינשטיין, שהחזיק במונופול על הוודקה בברדיטשב, והפגינו איתנות מדהימה בהגינם על זכויותיהם הכלכליות נגד בעלי העיר והחוכר המוביל החרוץ שלו.82 אף שהסכסוך לא הניב מעולם תוצאות מוחשיות לצד כלשהו, בזיכרון העממי היהודי לוי יצחק נשאר מנהיג בעל תעוזה ואף חוצפה, שקרא תיגר על הנסיך רדז'יוויל.

עוד נציין, שאמנם בטווח הקצר לא היה למאבק תוצאות טובות מבחינת היהודים, אך בטווח הארוך מתיאוש (מטביי) רדז'יוויל נכשל במציאת מקורות מימון חדשים לסגנון החיים הראוותני שלו והביא את עצמו לידי חורבן מוחלט. הוא עורר עליו את חרון הבנק הפולני שהוא היה חייב לו סכום נכבד, הוא איבד את אמונו של בנק משפחת הלפרין, שהיה חייב לו סך 8,000 רובל, ולבסוף הוא הסתכסך גם עם רובינשטיין - חוכרו הנאמן ביותר, שלו היה חייב סכום של 111,000 רובל כסף. בשנת 1844 השלטון החרים את הכפרים סביב ברדיטשב יחד עם ההכנסות שהניבו (90,000 רובל בעת ההיא) לטובת פקיד ממשלתי רוסי, שרדז'יוויל חב לו כסף.83

לאחר מותו של מתיאוש המשיך בנו פרנצ'ישק את דרך אביו: העלה את מחיר הוודקה, הטיל מסים מופקעים על התושבים והמשיך לנצל את העיר.84 הוא שמר על רמה גבוהה של מיסוי, ניצל לרעה את חיילי הגדודים הרוסיים שחנו באזור בביצוע עבודות למטרותיו, קבע מחירי עץ שפגעו בתושבי הכפרים הסמוכים וכיוצא בזה. האיש שחשף את מעשיו של פרנצ'ישק בפני השלטונות היה כותב כתבי פלסתר מוכר היטב, שהאשים את רדז'יוויל הצעיר בניצול העיר ובבזבזנות.85

רדז'יוויל עדיין החזיק בבעלות על שני שליש מברדיטשב, כאשר השלטון הרוסי הורה ששליש מהעיר יעמוד למכירה פומבית, כך שרדז'יוויל יוכל לכסות את חובותיו.86 המכירה הפומבית הנזכרת היתה תחילת הסוף. ברדיטשב לא היתה עוד עיר פולנית פרטית אחרי המרד הפולני בשנים 1863־1864: השלטון הרוסי הפקיע אותה, והכפיף אותה מבחינה כלכלית לאוצר המדינה. באופן אירוני רכשה הקהילה היהודית את טירתו לשעבר של רדז'יוויל תמורת 125,000 רובל והקימה בשטחה בית חולים יהודי ובו מאה מיטות.

לוי יצחק הותיר רושם משמעותי על התפתחות העיר. בין אם תמיכת האצולה היהודית של ברדיטשב במנהיג החסידי קדמה למשיכתו של המנהיג החסידי את העילית העירונית של ברדיטשב ובין אם להפך, התוצאה היתה אותה התוצאה: העילית של חברי האצולה היהודית של ברדיטשב הפכה אוהדת ותומכת של המנהיגים החסידיים, אפילו בנסיבות המחמירות ביותר. הקשרים בין חבריה הבכירים ביותר של האצולה המסחרית והכספית היהודית בברדיטשב לבין המשפחות החסידיות המובילות תומכים בטענתו של גלן דינר, שהחסידות כתנועה חברתית היתה אליטיסטית הרבה יותר מאשר החוקרים האמינו קודם לכן. מנסון, אחד משלושת הבנקאים המובילים של ברדיטשב, נשא לאישה את בתו של הרבי מרוז'ין. על־פי ההלשנה משנת 1838 איצקה פוליאק מברדיטשב פעל כאיש קשר בין היהודים בתחום המושב לבין רבי ישראל מרוז'ין, שברח מהמשטרה הרוסית והתיישב מחדש בבוקובינה האוסטרית.87 דווח כי אחד הבנקאים ממשפחת הלפרין נסע בקביעות בין ווהלין לבין חצרו של רבי ישראל פרידמן בסדיגורה, סמוך לצ'רנוביץ בבוקובינה, והביא לו כסף מבנקאים שונים שפעלו בברדיטשב.88 כאשר האחים שפירא, בעלי בית הדפוס המפורסמים מסלבוטה, שמוצאם היה ממשפחה חסידית מוכרת, הואשמו ברצח והובאו למשפט, הבנקאים מברדיטשב ממשפחת הלפרין סיפקו להם 12,000 רובל במזומן על מנת לשכור את שירותיהם של עורכי דין.89 נראה כי יוסף הלפרין ארגן במחתרת הספקה של מזון כשר שיובא לאחים שפירא בתקופת מאסרם, לאחר שנעצרו בסלבוטה.

כך, היעדר אזכורים ישירים של לוי יצחק בתעודות הרוסיות והיהודיות מברדיטשב לאחר שנות העשרה של המאה התשע־עשרה, אין פירושו ירידה בתהילתו ההיסטורית של לוי יצחק, והיא המשיכה להאציל גם על יוצאי חלציו. לפי הדיווח של קצין משטרה רוסי בלתי מעורב, הוא ראה המון יהודי, מאתיים אנשים בקירוב, בשעה עשר בערב על גשר מעל נהר הבוג בסמוך לויניצה, יחד עם ראש מועצת העיר של ויניצה - ארצינשטיין והחוכר לוברסקי. כל אלה באו להיפרד מהמנהיג ורב העיר לשעבר רבי יוסף מאירוביץ' דרברמדיגר, נכדו של לוי יצחק, שהגיע לויניצה לחתונה.90 מעט מאוד ידוע לנו ביחס ליורשיו של לוי יצחק, אולם ידוע לנו כי משה ומתיתיהו יחזקאל דרברמדיגר, צאצאיו, התגוררו בעיר בשנות החמישים והשישים של המאה התשע־עשרה ונהנו מכבוד והערכה מצד תושבי העיר. אחד מבני דרברמדיגר - איננו יודעים מי בדיוק - היה בעליו של בית החרושת ללבנים בעיר בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, עסק מכניס ביותר בתקופה שבה עברה כל רוסיה העירונית מאבן ללבנים כחומר בנייה מרכזי.

שקיעי פרשת ברדיצ'ב בסיפורת החסידית

עד כאן מה שנוגע להיסטוריה חברתית. אולם, האם ישנו רמז כלשהו לסכסוך בין רדז'יוויל לבין לוי יצחק במה שידוע על לוי יצחק מן הסיפורת החסידית, הספרות ההגיוגרפית הענֵפה על רבי לוי יצחק מברדיטשב? הבה נבחן את הסיפור "החוכר ששמר על שמו" שיוחס ללוי יצחק. העלילה פשוטה. חיים, מכפר בסמוך לסקווירה, הוא יהודי צנוע ואמין החוכר פונדק ממגנאט אחד חסר צאצאים. המגנאט מת ומוריש את כל נכסיו לאחיינו, שלמד פילוסופיה בפריס. האחיין מתגלה כאדם רשע, המדכא את הכפריים ומגרש אחדים מהם. יהודי עשיר אחד בלתי מזוהה מהכפר בלילבקה, מפר בצורה חסרת מעצורים את חוקי החזקה (הזכות להחזיק בעסק או בנכס בלי הפרעות לאחר תקופה של שלוש שנים) ומציע למגנאט את שירותיו כחוכר, בהבטיחו לו הכנסה גבוהה יותר מהחכירה. חיים מוחה אולם ללא הועיל. אחרי שגורש על־ידי המגנאט פונה חיים לצדיק מברדיטשב, מתלונן בפניו ומבקשו להתערב. אולם החוכר המתחרה אינו מסכים לפתור את העניין בצורה ידידותית ומסרב לבוא אל הצדיק ולהכיר בהחלטתו כמחייבת. כך חיים מפסיד את מקור ההכנסה היחיד שלו, שפרנס גם את אביו ואת סבו לפניו, ונותר ללא פרוטה. בעקבות עצתו של הצדיק הולך חיים לכפר שכן וחוכר שם פונדק קטן ממגנאט אחר. בעקבות כך, היהודי מבלילבקה, שאינו יודע לבשל יי"ש היטב, מביא להרס של עצמו ושל המגנאט שלו, בעוד חיים - מבשל יי"ש מיומן - מוצא חן בעיני האיכרים ובעיני אדונו החדש. הסיפור מסתיים בכך שהמגנאט החדש משבח את היי"ש של חיים והוא זוכה להתנצלות מאדונו הקודם. חיים שב למעמדו הקודם, והיהודי מבלילבקה, שמובס לחלוטין הודות לעצת הצדיק מברדיטשב, מבקש מחיים שירחם עליו, וחיים מקבל אותו כתת־חוכר שלו או כשותפו.91

הסיפור החסידי הזה, יהא אשר יהא מחברו האמִתי, מחבר למעשה בין מסרים תיאולוגיים וחברתיים. בהיותו גרסה של הסיפור החסידי "החוכר, הצדיק והמגנאט", הסיפור הזה יכול להיקרא בתור אספקלריה של ברדיטשב בת הזמן. פרטים רבים משקפים את המציאות של ברדיטשב: מגנאט בלתי נשלט ושרירותי, אחיינו הלומד בפריס, דיכוי הכפריים, גירושים, נקיטת תכסיסים ביחס לחוזי החכירה, והפרת החוק היהודי לטובת הגדלת ההכנסה. שמה של בלילבקה, כפר אוקראיני אמִתי במחוז קייב "בליליבקה" (אוקראינית), נקשר מבחינה לשונית למילה "בליעל", מילה מקראית שמשמעותה "רשע".92

אם לוי יצחק או מישהו אחר היה מספר את הסיפור הזה, המסר שלו היה ברור מיידית לקהל. ברמה השטחית ביותר, הצדיק רחוק מלהיות כול יכול: לחוכר הרשע לא אכפת ממנו, חוקי החזקה אינם מחייבים, הצדיק החסידי אינו מתעמת ישירות עם המגנאט וכיוצא בזה. אולם, ברמה הסמויה, הצדיק הוא מה שכינה אברהם גרין93 'אקסיס מונדי' ('axis mundi'): איש מלבד הצדיק אינו מגלם את האמת המוחלטת, ובידו להעניש את הרשע ולגמול טובות לחסיד, ולהשיב על כנו את הצדק הסופי. יהיו אשר יהיו תוצאות הסכסוך אשר בין רדז'יוויל לברדיטשב, קהלו של הסיפור הזה ידע שהודות לצדיק, המגנאט והחוכרים שלו ייענשו, עול המס יוסר, ואנשי העיר ינשמו לרווחה. מכאן משמעותו החשובה של הצדיק, הסמכות העליונה בתחום הצדק החברתי.

כמו כן, סיפורי מעשיות חסידיים מבוססים על הדגם של אגדות עם, ולכן צריכים להיחשב כא־היסטוריים. אחדים מהם מושתתים על המציאות יותר מאחרים. ייתכן שהסיפור העוסק בביקורו של לוי יצחק בעיר לבוב, שם הוסיף קללה פולנית לתפילתו, מתייחס לנסיך מטביי רדז'יוויל, שאותו כינה - אם הנחתנו מדויקת - "השר המשׂטין של פולין".94 ייתכן כי גישתו הסרקסטית המרירה של לוי יצחק כלפי אלה שניצבו בראש סולם המעמד החברתי, יהודים ולא יהודים כאחד, שיקפה גם את הסכסוך בברדיטשב.95 מפתה לראות בדיכאונו או "נפילת רוחו" של לוי יצחק בשנת 1793, שלגביו הוצגו עדויות מעורפלות,96 כהשתקפות עקיפה לתגובה על האתגרים החדשים שהציב רדז'יוויל, שבאותה השנה עצמה אסר על הרב הראשי להיות אב בית הדין המקומי (וזאת למרות העובדה שהעיר היתה עכשיו בשטחה של רוסיה).97 שאיפתו של לוי יצחק להעלות על הכתב את דרשותיו ולפרסמן במהדורה הראשונה של ספרו קדושת לוי (סלבוטה, 1798) - שאיפה שהיתה נדירה בקרב המנהיגים החסידיים בני דורו, שהעדיפו בדרך כלל להעביר את מסריהם בעל־פה ולא בכתב - יכולה להתפרש כניסיונו להבטיח את מעמדו על־ידי פרסום ספר בעל חשיבות מרכזית. הביקורת החריפה של לוי יצחק על השלטון, כולל פניותיו המכוונות אל אלוקי ישראל, שהשתמרו בפולקלור, צריכות להיקרא לא רק כתיאודיציה חסידית פרדוכסלית, אלא גם כהשתקפות המאבקים החריפים בברדיטשב של אותם הימים.

לסיכום: הדרמה של ברדיטשב מאירה את אחד מתווי האופי המובהקים ביותר באישיותו של לוי יצחק: גישתו העל־מגזרית לסוגיות חברתיות ותיאולוגיות. לוי יצחק העדיף תמיד לסמוך על התמיכה העממית, בין אם על־ידי כך שסירב לייסד קבוצת תלמידים וממשיכי דרך, ובין אם על־ידי חיפוש עזרה מטעם העיר בסכסוכו עם המגנאט. כך, עוד לפני שלוי יצחק הפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון היהודי הקיבוצי הוא כבר היה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית הקיבוצית, יחד עם בני עירו, בתור מתנגד של רדז'יוויל. בסופו של דבר, הדרמה של ברדיטשב מדגימה את יחסי הגומלין המתוחכמים והעדינים שהתקיימו בין התיאולוגיה לבין ההיסטוריה החברתית של החסידות.

1* מאמר זה הינו גרסה מתורגמת, מתוקנת, מורחבת, מותאמת וערוכה מחדש של מאמר קודם שלי. ראו: Yohanan Petrovsky-Shtern, 'The Drama Of Berdichev: Levi Yitshak And His Town', Polin 17 (2004), pp. 83־94. המאמר נכתב בהשראת הסמינר של ערבי יום שני של ארט (ארתור) גרין על קדושת לוי, שהתקיים באוניברסיטת ברנדייס בשנים 1996־2000. תרגום: יהודית קליק.

A. Green, Tormented Master: A Life of Rabbi Nahman of Bratslav (Woodstock, 1992), p. 95; S. A. Horodetsky, Leaders of Hasidism (London, 1928), p. 46; M. J. Luckens, 'Rabbi Levi Itzhak of Berdichev', Temple University, Ph.D. thesis, 1974, pp. 95־6; David Shapiro, 'Levi Itzhak of Berditchev (Prolegomen)', in L. Jung (ed.), Men of Spirit (New York, 1964), p. 412.

2 רבי יעקב שמשון היה מנהיג חסידי בולט, תלמידו של רבי פנחס מקוריץ ושל רבי דב בר ממזריטש וחסידו של רבי ברוך ממז'יבוז' - נכדו של הבעש"ט. ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה שימש כרב קהילות בסלבוטה, אומן ושפיטובקה. עליו ראה: Yohanan Petrovsky-Shtern, 'Hasidim, Havurot, and the Jewish Street', Jewish Social Studies, vol. 10, no. 2 (2004), pp. 20־54, esp. 33; חיה שטימן־כץ, ראשיתן של עליות חסידים, ירושלים 1987, עמ' 29־30, 110; יצחק אלפסי, הרב מאפטה: בעל אוהב ישראל, ירושלים 1981, עמ' 40.

3 הביוגרפיה של לוי יצחק, ובמיוחד הניתוח של כהונתו בת הקרוב לעשרים וחמש שנים בברדיטשב, עדיין מחכים להיכתב. רוב המחברים מחלקים את חייו של לוי יצחק לשניים, כאשר החלק הראשון מתואר בתור תקופה של רדיפה אחת ממושכת ואילו השני כתקופה יציבה ומאושרת שהופרעה לזמן קצר על־ידי הדיכאון שממנו סבל בשנת 1793, הסכסוכים סביב רבי נחמן מברסלב בשנים 1802־1803 ומות בנו מאיר בשנת 1806. בין המקורות העוסקים בהיבטים השונים של הביוגרפיה של לוי יצחק ישנם מעטים בלבד שראוי להזכירם. לניתוח עמדתו של לוי יצחק בין החסידים למתנגדים ראה: S. H. Dresner, Levi Yitzhak of Berditchev: Portrait of a Hasidic Master (New York, 1974), pp. 8־26, 36 ff; חיים ליברמן, 'סדר הרבנות של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב', בתוך ספרו אהל רח"ל, ניו־יורק 1980, עמ' 66־69; גדליה נגאל, 'קהילות פינסק־קרלין בין חסידות להתנגדות', בתוך: צדיק ועדה, עורך: דוד אסף, ירושלים 2001, עמ' 338־341; W. Z. Rabinowitsch, Lithuanian Hasidism from its Beginnings to the Present Day (London, 1970), pp. 25־40; A. Rapoport-Albert, Hasidism Reappraised (London and Portland, 1996), index; מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, ירושלים תש"ל, כרך א', עמ' 122־131; שמעון דובנוב, תולדות החסידות, תל אביב 1944, עמ' 151־153, 193־204, 309־312. מנהיגותו החברתית והקהילתית של לוי יצחק בהקשר הרפורמות השלטוניות שכוונו כלפי היהודים בפולין שטרם החלוקות וברוסיה נידונה אצל: ישראל הלפרין, 'רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וגזירות המלכות בימיו', בתוך: יהודים ויהדות במזרח אירופה, ירושלים 1968, עמ' 340־347. ניתוח ראשוני של מספר סוגיות מרכזיות בפילוסופיה של לוי יצחק מצוי אצל: Shapiro, 'Levi Itzhak of Berditchev (Prolegomen)', pp. 405־14; וראה גם: Luckens, 'Rabbi Levi Itzhak of Berdichev', pp. 58־96; שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ב', עמ' 73־96. לניתוח תפקידו של לוי יצחק בהכנסתם של טקסי תפילה חסידיים ראה: G. Dynner, '"Men of Silk": the Hasidic Conquest of Polish Jewry, 1754־1830', Brandeis University Ph.D. thesis, 2001, pp. 58־60. בין הספרים ההגיוגרפיים המסורתיים המכילים מידע חשוב, הראויים ביותר לציון הינם: ישראל ארליך, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, תל אביב 1986; יצחק שאסטיק, ספר מליץ יושר: פון דעם הייליגען צדיק מפורסם דער גרויסער ממליץ טוב אויף יעדין יודען, רבי ר' לוי יצחק פון בארדיטשוב, לבוב, ללא תאריך; שלום גוטמאן, תפארת בית לוי, יאסי 1909. מידע ביוגרפי נוסף מפוזר בין המקורות הראשוניים החסידיים. לתיאור הדיכאון שבו לקה לוי יצחק ראה: יצחק איזיק מקומרנה, אוצר החיים והיכל הברכות, לבוב 1864, עמ' 20־52. להבנתו של לוי יצחק את התפילה החסידית ראה: אגרת הקודש, בתוך: אלימלך מלז'נסק [לז'ייסק], נעם אלימלך, ירושלים 2001, עמ' 455־467.

4 משה רוסמן הציג את דיוקנו של הבעל שם טוב כאיש הממוקם במסגרת זמנו ומקומו, על סמך תעודות בנות הזמן של מז'יבוז' במאה ה־18. ראה: משה רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות (מאנגלית: דוד לוביש), ירושלים 1999, עמ' 220־262.

5 "מגנאט" הינו חבר בשכבה העליונה של האצולה הפולנית בעלת האדמות.

6 A. Sajkowsky, Od Sierotki do Rybeńki: W kręgu radziwiłłowskiego mecenatu (Poznan, 1965), p. 158.

7 TsDIAU, f. 486, op. 3 (1865), spr. 335 ("Po isku chinovnika Tamochkina," 1865), ark. 105־106.

8 לניתוח הדימויים הספרותיים של ברדיטשב ראה: M. Krutikov, 'Berdichev in Russian-Jewish Literary Imagination: From Israel Aksenfeld to Friedrich Gorenshteyn', in G. Estraikh and M. Krutikov (eds.), The Shtetl: Image and Reality. Papers of the Second Mendel Friedman International Conference on Yiddish (Oxford, 2000), pp. 91־114.

9 I. Schiper, Dzieje handlu żydowskiego na zemiach Polskich (Warsaw, 1937), p. 314, 423.

10 שם, עמ' 259, 289, 314, 338, 340־341, 381, 421־426. הורודצקי מזכיר את חשיבותה של העיר אולם מחמיץ את התפקיד הייחודי ששיחקה במסחר ובשוק הכספים. ראה: החסידות והחסידים, עמ' 78.

11 M. Polishchuk, Evrei Odessy i Novorossii. Sotsialno-politicheskaia istoriia evreev Odessy i drugikh gorodov Novorosii, 1881־1904 (Moscow and Jerusalem, 2002), p. 23.

12 ראה אלכסנדר צדרבוים, דיא גיהיימניסע פון בערדיטשוב, ורשה 1870, עמ' 45־52. ראה גם את האוסף של עשרה פנקסים השייכים לחברות בעלי־מלאכה שונות שפעלו בברדיטשב של המאה התשע־עשרה, המצוי בספרייה הלאומית של אוקראינה על שם וורנדסקי, חטיבה אוריינטלית, אוסף מס' 15־21, 29־31. לפרטים נוספים ראה הרשימה הנמצאת בספר: Y. Petrovsky, Newly Discovered Pinqasim from Ansky and Harkavy Collections (Moscow, 1996)a.

13 מ. אשעראויטש, שטעטל און שטעטלעך, ניו יורק 1948, עמ' 95־96.

14 M. Wischnitzer, The History of Jewish Crafts and Guilds (New York, 1965), pp. 252־72.

15 Sto evreiskikh mestechek Ukrainy. Istoricheskii putevoditel. Podoliia, 2nd ed. (Sankt-Peterburg, 2000), p. 162.

16 DAKO, f. 1, op. 295, spr. 32792, "Statisticheskie svedeniia o Berdicheve," 1844, ark. 2־3.

17 DAKO, f. 1, op. 295, spr. 32792, "Statisticheskie svedeniia o Berdicheve," 1844. ark. 2.

18 CAHJP, HM3/9385.1 (GAPO, f. 115, op. 2, spr. 2, "Kameral'noe i topograficheskoe opisanie Letichevskogo uezda," 1812), ark. 166־170; CAHJP, HM2/9556.3 (GAPO, f. 120, op. 1, spr. 350, “Po obvineniiu Benia Maerkovicha v provoze kontrabandnykh tovarov,” 1804־1812), ark. 9.

19 TsDIAU, f. 442, op. 1, spr. 2054, ch. 1 ("Po raportu korpusa zhandarmov polkovnika Beka o raznykh proisshestviiakh, sluchivshikhsia na berdichevskoi iarmarke," 1836), ark. 1־11.

20 DAKO, f. 35, op. 14, spr. 8 ("Po predlozheniiu nachal'nika gubernii o priglashenii zemlemera," 1854־57), 118.

21 HM2/9539.5 (GAZhO, f. 694, op. 1, spr. 2, "Kniga zapisi kuptsov," 1847), ark. 2־3.

22 GARF, f. 109, 3-ia ekspeditsiia, op. 113, d. 4 ("O vydache pasportov po Volynskoi gubernii," 1828), 1־131.

23 CAHJP, HM2/9308.6 (TsDIAU, f. 210, op. 2, spr. 14, "Spisok kuptsov, proezzhavshikh cherez volochinskuiu, gusiatinskuiu i radzivillovskuiu tamozhni", 1796), 4־6.

24 CAHJP, HM2/9966.6 (GARF, f. 109, op.1 eksp./1828, d. 156, "Ob estafetakh, otpravliaemykh iz Galitsii v Berdichev," 1828)a.

25 HM2/9481.3 (TsDIAU, f. 444, op. 3, spr. 441 (B), "Delo po donosu evreia Borukha Movshiovicha Gansa o zloupotrebleniiakh po Volynskoi gubernii," 1827־1830), ark. 2־4.

26 DAKO, f. 1, op. 336, spr. 245, "Delo po zhalobe umanskikh meshchan na gorodnichego za izbienie i zloupotrebleniia pri sbore podatei", 1800, ark. 3.

27 CAHJP, HM9452.19 (TsDIAU, f. 442, op. 785, spr. 123, "Po otnosheniiu Benkendorfa o evree Berdicheva Ushere Volfe Zolkvere," 1838), 5־6.

28 TsDIAU, f. 442, op. 1, spr. 4982, ch. 1 ("Po prosheniiu Berdichevskogo evreiskogo obschestva ob okazanii sodeistvia, v uchrezhdenii v g. Berdichev nekotorykh prisutstvennykh mest," 1843), ark. 15־19.

29 TsDIAU, f. 2227, op. 1, spr. 172 ("Spravka pro doslidzhenniia pidzemellia v m. Berdychevi," 1832), ark. 1־3.

30 CAHJP, HM2/7985.1 (TsDIAU, f. 707, op. 87, spr. 2294: "Delo s polugodovymi doneseniiami o eshibotakh, sostoiashchikh v guberniiakh: Kievskoi, Volynskoi, Podolskoi Chernigovskoi i Poltavskoi," 1850), ark.4־5.

31 CAHJP, HM9465 (RGIA, f. 733, op. 97, d. 16, "Obshchie rasporiazheniia k privedeniiu v ustroistvo Vysochaishego ukaza vremenykh pravil obrazovaniia evreev," 1840־1853), 288.

32 DAKO, f. 1, op. 336, spr. 2302 ("Delo po zhalobe meshchanina Shekhtmana na izbienie i ograblenie ego starshinami berdichevskogo pekarskogo tsekha," 1827)a.

33 מתיאוש רדז'יוויל לא נמנה על שמנה וסולתה של משפחת רדז'יוויל. הוא בקושי נזכר בספרי הגנאולוגיה ובתולדותיה של משפחת רדז'יוויל - אחת המשפחות הבולטות ביותר של השלכטה הפולנית. על היחסים בין הרדז'יווילים לבין סוכני המסחר שלהם ונתיניהם בליטא (ובבלרוס) של המאה השמונה־עשרה ראה: אדם טלר, כסף, כוח והשפעה, היהודים באחוזות בית רדז'יוויל בליטא במאה הי"ח, ירושלים תשס"ו.

34 ראה: Rossiiskii gosudarstvennyi istoricheskii arkhiv (RGIA), f. 1374, op. 2, d. 962 (סנאט, התובע הכללי: "הוויכוח בין הרוזן מ. רדז'יוויל בעלי העיר ברדיטשב לבין היהודים תושבי העיר הנזכרת, שהתלוננו על חריגות במיסוי ודיכוי מצד הרוזן רדז'יוויל", 1798־1802). השתמשתי במיקרופילם המצוי בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים HM7779.1־14. ברצוני להודות לבנימין לוקין עבור הסיוע הביבליוגרפי הנדיב שהעניק לי.

35 AGAD, Archiwum Radziwiłłow, dz. XI, sygn. 209, 2־10.

36 AGAD, Zb. Czolowskiego, sygn. 449 (M 39056), ss. 56־68, 76־79, 132־144.

37 AGAD, Archiwum Radziwiłłow, dz. XI, sygn. 210, ss. 17־18.

38 AGAD, Archiwum Radziwiłłow, dz. XI, sygn. 207, s. 105.

39 AGAD, Archiwum Radziwiłłow, dz. IV, sygn. 350, ss. 3־13, 22־25.

40 AGAD, Archiwum Radziwiłłow z Nieborowa /cześć starsza/, sygn. 32, ss. 9־11.

41 AGAD, Zb. Czołowskiego, sygn. 449 (M 39056), ss. 20־21.

42 AGAD, Zb. Czołowskiego, sygn. 449 (M 39056), s. 38.

43 RGADA, f. 1239, op. 3, d. 54555 ("[Matvei Razdiwiłł to Pavel I]," 1797), l. 2.

44 GARF, f. 109, 2-ia eksp., op. 58, d. 85 ("O zhelanii Berdichevskogo kuptsa Ruvina Rubinshteina lichno vstretitsia s gosudarem imperatorom dlia doneseniia o nekotorykh vazhnykh zloupotrebleniiakh," 1828), 2, 7, 19־20.

45 TsDIAU, f. 442, op. 146, spr. 527 ("Po otnosheniiu ministra vnutrennikh del o zloupotrebleniiakh i besporiadkakh, zamechennykh v m. Bedricheve," 1838), ark.1־5, 14, 45־47.

46 RGIA, f. 1374, op. 2, d. 962, ll. 10ob־14.

47 שם, ll. 18־19.

48 שם, ll. 2־3ob.

49 שם, ll. 29ob, 34, 42ob.

50 שם, l. 5־5ob.

51 שם, l. 170ob.

52 M. Morgulis, Voprosy evreiskoi zhizni: sbornik statei (St. Peterburg, 1903), p. 432.

53 על מנת להימנע מתשלום המס הזה, יהודים הלכו למרכז העיר יחד עם בני משפחתם ושבו הביתה עם בקבוקי וודקה שהציצו מכיסיהם. ראה: I. G. Orshanskii, Russkoe zakonodatel'stvo o evreiakh (St. Peterburg, 1877), p. 389.

54 ראה לדוגמה את התעודות מבתי המשפט והסנאט בנוגע לתיק א. וג. רובינשטיין, שחכרו את זכות ייצור האלכוהול בברדיטשב ונתמכו על־ידי בעלי העיר, אולם הקהל ויהודי העיר סירבו לקנות אלכוהול מהחוכרים. Tsentral'nyi derzhavnyi istorychnyi arkhiv Ukrainy, f. 442, op. 1, apr. 1499 ("על תלונותיו של האציל רדז'יוויל ושל החוכרים של זכויות ייצור האלכוהול א. וג. רובינשטיין, ביחס לסירובם של הבורגנים הזעירים בעיר לקנות את הוודקה מהחוכרים", 25 במאי 1833).

55 RGIA, f. 1374, op. 2, d. 962, l. 265.

56 AGAD, Archiwum Radziwiłłow, AR 21/I, sygn. D 50, s. 6־12.

57 שם, 291a־294ob.

58 שם, ll. 47־47ob, 300.

59 על הנסיבות הדרמטיות שגרמו למעברו של לוי יצחק לברדיטשב בהקשר של הפולמוס החסידי מתנגדי ראה: Rabinowitsch, Lithuanian Hasidism, pp. 7־25.

60 הסיבות האמיתיות להזמנתו של לוי יצחק לעיר כסמכות הלכתית לוטות עדיין בערפל. ניסיונו של הורודצקי לתאר את ברדיטשב בתור עיר חסידית עוד לפני הגעתו של לוי יצחק נראה בלתי מבוסס, ראה: החסידות והחסידים, עמ' 79־80.

61 י. שאסטיק, מליץ יושר, עמ' 19.

62 Luckens, 'Rabbi Levi Itzhak of Berdichev', p. 55־6.

63 ש. גוטמאן, תפארת בית לוי, יאסי (רומניה) תר"ע, עמ' 30.

64 Rapoport-Albeert, Hasidism reappraised, p. 16.

65 ראה: פנקס דחסידי ברסלב, הועתק ע"י אברהם רכטמן סביב 1912, מצוי בספריה הלאומית האוקראינית, אוריינטליה, אוסף פנקסים, חטיבה 321, אוסף 1, תיק 11 [OR 21].

66 דוד אסף, דרך המלכות ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, ירושלים תשנ"ז 1997, עמ' 84־85.

67 יצחק אלפאסי, הרב מאפטא: בעל "אוהב ישראל", ירושלים 1981, עמ' 49.

68 בין השנים 1808־1815 בית הדפוס של ברדיטשב פרסם את הספרים: דגל מחנה אפרים של משה חיים אפרים מסודילקוב, מגיד דבריו ליעקב מאת דב בר ממזריטש, קדושת לוי מאת לוי יצחק מברדיטשב, צוואת הריב"ש שיוחס לבעל שם טוב, שבחי הבעש"ט, האוסף ההגיוגרפי הראשון על מייסדה האגדי של החסידות. ראה: ישעיהו וינוגרד, אוצר הספר העברי, ירושלים 1994, עמ' 106־108.

69 RGIA, f. 1374, op. 2, d. 962, ll. 14ob־15.

70 שם, l. 279.

71 שם, l. 279.

72 שם, l. 5ob.

73 שם, ll. 164־5.

74 ראה את הטקסט המלא של תקנותיו של רדז'יוויל משנת 1793 לגבי בית הדין המקומי, בתוך: Regesty i nadpisi. Svod materialov dlia istorii evreev Rossii (80 g.־1799 g), 3 vols. (St. Peterburg, 1913), vol. 3, pp. 308־10.

75 RGIA, f. 1374, op. 2, d. 962, l. 223.

76 M. Rosman, The Lords' Jews: Magnate-Jewish Relations in the Polish-Lithuanian Commonwealth During the Eighteenth Century (Cambridge, MA, 1990), pp. 200־203.

77 Luckens, 'Rabbi Levi Itzhak of Berdichev', p. 42.

78 ראה: A. I. Baranovich, Magnatskoe khoziaistvo na iuge Volyni v XVIII v. (Moscow, 1955), p. 121, 131; בנוגע לחכירה באופן כללי ראה שם, עמ' 117־137.

79 G. D. Hundert, The Jews in a Polish Private Town: The case of Opatów in the Eighteenth Century (Baltimore and London, 1992), pp. 94־5.

80 Rosman, The Lords' Jews, pp. 189־93.

81 TsDIAU, f. 442, op. 138, spr. 222a ("Iz zhaloby kupecheskogo syna evreia Aizenshteina na pritesneniia, chinimye emu vladel'tsami Berdicheva," 1833), ark. 1־3, 4־5.

82 HM2/8924.10 (TsDAU, f. 442, op. 1, spr. 1499, "Po zhalobe pomeshchika Radzivilla i arendatorov piteinogo otkupa Berdicheva Rubinshteina A. i G. na Berdichevskoe meshchanskoe obshchestvo za otkaz ot pokupki arendnoi vodki," 1833), ark. 1־34.

83 TsDIAU, f. 486, op. 1, spr. 9357 ("Po trebovaniiam gubernskikh i prochikh mest...," 1844), ark. 667.

84 CAHJP, HM2/9529.2 ("O nepravilnom nalozhenii vladeltsami Berdicheva obremenitelnykh nalogov," 1846), ark. 9, 38, 150־151.

85 CAHJP, HM2/9458.9 (TsDIAU, f. 442, op. 786, spr. 108, "Po otzyvu Benkendorfa o donosakh berdichevskogo evreia Ushera Zholkvera," 1836), ark. 4.

86 TsDIAU, f. 486, op. 1, spr. 10061 ("O nalozhenii zapreshcheniia na imenie kniazia Aleksandra Radzivila, s Zhitnitsy," 1845), ark. 294־5, 315, 328.

87 TsDIAU, f. 1423, op. 1, spr. 6 ("Kopii dokumental'nykh materialov o evreiskikh tsadikakh," 1834־1860s), ark. 10־11.

88 HM2/9456.2 (TsDIAU, f. 442, op. 1, spr. 6236, "O proverke slukhov o sbore deneg ot evreiskogo naseleniia i peredache ikh za granitsu ruzhinskomu ravvinu Fridmanu ravvinom g. Turiska," 1845), ark. 2־8.

89 CAHJP, HM2/9547.3 (DAPO, K-P, f. 228־57c, spr. 8831, "Delo ob ubiistve Shiromvarom i ravvinami Fridmanom i Menelem evreev Shvartsmana i Oksmana", n.d.), ark. 78.

90 החתונה של שמואל ברדיצ'בסקי ובתו של שרול פרנקל. הרב דרברמדיגר התאכסן אצל הרב שטרנברג בויניצה. ראה: CAHJP, HM2/9418.8 (DAPO, f. 228־57c, op.1, spr. 1544, "Po raportu nachalnika vinnitskoi invalidnoi komandy," 1836), ark. 1־6.

91 גדליה נגאל (עורך), רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: סיפורים, ירושלים 1997, עמ' 144־148.

92 ראה לדוגמה משלי ט"ז, כז; שופטים י"ט, כב; שמואל ב' כ', א.

93 Green, Arthur, 'The zaddiq as axis mundi in later Judaism', Journal of the American Academy of Religion 45,3 (1977), pp. 327־347. אקסיס מונדי הינו מושג השאוב ממדעי הדתות, וכוונתו להורות על "עמוד היסוד" של העולם.

94 בהצדיקו את מעשיו הסביר לוי יצחק: "מן שאר היריבים נפטרתי בנקל, מה שאין כן מן השר המשׂטין של פולין" ראה: מרטין בובר, אור הגנוז, ירושלים ותל אביב תש"ז, עמ' 222 [M. Buber, Tales of the Hasidim. The Early Masters (New York, 1973), p. 210].

95 למשל ראה את המעשיות: "המלך האמיתי", "מלא קנאה", "אברהם ולוט", "צדקה לעניים" ו"גדולת פרעה" - שם, עמ' 221, 230, 235, 236, 239 [Ibid. pp., 209, 219, 224־6, 228].

96 ראה את לקנס הנשען על עדותו של יצחק אייזיק מקומרנה, בתוך עבודתו: Luckens, 'Rabbi Levi Yitzhak of Berdichev', pp. 50־2.

97 אני מאמין שהתקנה הזאת היוותה מכה חמורה בהרבה למוניטין של הרב הראשי, מאשר מעברה של העיר לשלטון הרוסי, שגם הוא התרחש באותה השנה.