חוב גדול
גם נהג מרוצים רוצה מידי פעם לצאת סתם כך לנסיעה בכביש הפתוח. לפתוח חלון ולתת לרוח לפזר לו את השיער, או פשוט ליהנות מהרוח על פניו, במקרה שהוא קירח. להסתכל קצת על הנוף, להאט, לא לפחד שבעוד רגע יצפרו לו או יעקפו אותו. לא לחשוש מתאונה או ממכשולים מסוכנים על הכביש. לא לחשוב שבעוד רגע הוא עלול להפסיד. אוקיי, שיהיה לו בהצלחה עם זה.
נהג המרוצים בקומיקס שכותב ומאייר איוון פולק הוא הכל חוץ מרגוע, והוא יודע היטב מדוע. היריבים שלו הם אנשים רעים. הם לא רק רוצים לזכות במרוץ, אלא גם לסלק אותו מהדרך, לגמרי. עוד יגיעו זמנים שבהם יהיה לו זמן לנסיעות רגועות שכאלה, אבל עכשיו צריך לסגור חשבון.
לנהג הזה קוראים זגובנינה, אבל יהיה יותר פשוט וקל אם נקרא לו זְגָבוּש. את הקומיקס בהמשכים "חוב גדול", שמביא את סיפורו של זגבוש ויריביו האפלים, תוכלו למצוא מידי שבוע בעמוד האחורי של העיתון שאיוון הוא עורכו הראשי.
"חוב גדול" הוא גם שמו של מפעל המכוניות שממנו מגיעה מכוניתו הצהובה-אדומה של זגבוש. למנהל המפעל קוראים חובי-ריבית ושמו של אחד מהנהגים הנוספים בסיפור הוא חור-בכיס. איזו מכונית כבר יכולה לצאת מפס ייצור כושל כל כך, ומי מבטיח שברגע האמת לא יתפרקו לה הגלגלים או יישרף המנוע?
והשבוע ב"חוב גדול" - המתחרים של זגבוש יפזרו מסמרים על הכביש שיפנצ'רו לו את ארבעת הגלגלים בבת אחת. הרכב יסתחרר ויאבד שליטה כשזגבוש בתוכו. הם יורידו בפראות מהכביש את זגבוש ההמום, ויכלאו אותו בתוך צריף מבודד. הם גם יגידו לו שהוא שמן ושהוא כבד להם, ולא יחסכו ממנו מכות. ומה הלאה? המשך יבוא.
לעיתון קוראים "קָמָרָד", מילה בשפה הצ'כית שפירושה חבר. הוא מורכב ממאמרים, מסיפורים וממדורים שכולם פרי עטם של איוון ושל עוד ילדים שגרים בחדר א' בבית 9 שברחוב 6 בגטו. כן, עיתון של חדר אחד בלבד, למה, יש בעיה עם זה? החברים מגישים לו את הטקסטים על סתם נייר, והוא מעתיק אותם בכתב ידו לדפי העיתון וגם מוסיף איורים, מה שהופך אותו למכונת הדפוס האנושית שלהם.
בעולם שמחוץ לגטו עוברים העיתונים תחת מכבש הדפוס, יוצאים לאור במיליוני עותקים, ונערים בגילו של איוון אחראים על חלוקתם בקרנות הרחוב. בזמן שלפני שהגיעו לגטו כותרות העיתונים האלה זעקו: מלחמה באירופה! אך בחדר שלהם העיתון יוצא בעותק אחד בלבד, וכולם קוראים בו לפי התור.
רגע לפני שסוגרים עיתון, חשוב לעשות הגהה: לתקן פה ושם אות שנראית לא מספיק ברורה, ליישר את הדפים שהתקמטו מעט כי שוב בילו את הלילה מתחת לכרית של איוון. לסגור עיתון זה גם אומר שבאיזושהי נקודת זמן צריך לדעת להגיד: די, זוהי הגרסה הסופית, אין יותר תיקונים, אין יותר מחיקות, ואם מישהו מעוניין לדחוף לעיתון עוד כתבה או סיפור, אז זה כבר יצטרך לחכות לגיליון הבא.
איוון ממשש את ערמת הדפים שבידיו. עובר עמוד-עמוד ומוודא שהצבעים שבהם אייר את זגבוש ומכוניתו הצהובה-אדומה יבשו ולא נמרחו. טוב, זה לא העיתון הכי מדויק שיצא לו, בלשון המעטה. צבעי הקומיקס פתאום נראים לו דהויים מידי, וריבועי הקומיקס לא סימטריים. סביב לוגו הלב הקבוע שבעמוד השער של העיתון הוא מדמה לראות יציאה מהקווים עם הטוש האדום. לא יקרה כלום גם אם יכתוב בפעם הבאה את העיתון בכתב יד ברור יותר. מה לעשות, כשכותבים ומאיירים עיתון שלם בישיבה על המיטה, אז לעיתון הזה יש צורה של ברכיים.
קמרד זה שם מחייב. האם אנשי החדר הם חברי אמת ויטרחו להעביר לו כתבות חדשות גם לגיליון של השבוע הבא או שצריך להתחיל לחשוב על שם חדש לעיתון? איוון יוצא למסע השכנועים הקבוע ברחבי החדר, מחפש את מי לצוד. הוא עטוף בשמיכה שלו ושערו הבהיר והפרוע נע מצד לצד.
"יופי של סיפור בהמשכים, מישה," הוא טופח על כתפו הצנומה של חברו, מיכאל קראוס. "אני ממש סקרן לדעת מה יעלה בגורלם של מחפשי הזהב שלך."
"תודה, איוון," עונה מישה ומחייך לעצמו בעודו שכוב על הבטן במיטתו. רגליו מתחילות כאילו מאליהן לדפוק על קורות העץ של המיטה שמעליו.
"היי, מישה, חמור אחד, תפסיק לדפוק, אתה עושה לי מחלת ים," צועק פאוול גרוס ששוכב מעליו. "עוד פעם אחת ואני גומר עליך."
"אוי, שתוק כבר," אומר מישה.
"מר הרברט גרוטה הנכבד, שוב הגשת לי כתבה שכתובה על נייר טואלט, וגם שווה כמוהו," אומר איוון בעודו מדלג מעל לערמת שמיכות צמר שעומדת באמצע החדר. שמיכות אלה אמורות להיות מגולגלות על המיטות, ואיוון במעופו כמעט ומועד עליהן.
"ומה הבעיה בנייר טואלט?" צווח הרברט, "ראית פה נייר יותר טוב מזה?"
"הטקסט טוב, גרוטה, בכל מקרה, הוא התחלה טובה," אומר איוון בזהירות. "אבל למה לא סיימת לכתוב אותו? בדיוק היית צריך ללכת לפישקולונה ונגמר לך הנייר?"
"משהו כזה," עונה הרברט. "אתה יודע איך זה. אתה עומד בתור לפישקולונה עם כמה ריבועי נייר טואלט ואז הונזה קורץ מגיע, ויש לו, איך לומר? צרכים משלו." הרברט מתיישב בחריקה על המיטה שלו, ומורח לעצמו שכבת מרגרינה על פרוסת לחם. "אולי אתה יכול פשוט לפרסם את הטקסט שלי כמו שהוא?" הוא אומר בפה מלא פירורים.
"אני אחשוב על זה," אומר איוון וממשיך במסעו ברחבי החדר.
גטו טֶרֶזְיֶינְשְטָט, שיהיה פשוט וקל יותר לקרוא לו בקיצור: גטו טרזין, מרוחק כשישים קילומטרים מפראג, עיר הבירה של צ'כוסלובקיה. הוא שוכן בתוך מן מבצר עתיק וסגור שנבנה במאה ה-18 ומוקף חומה כפולה. זה נשמע מסקרן, מסתורי אפילו, אבל המקום הזה הוא הכול פרט לאתר תיירות. על אתר תיירות לא שומרים חיילים חמושים בכל פינה. מאתר תיירות מותר, ואף רצוי, שבסוף היום תוכל לחזור הביתה. מאתר תיירות אפשר גם לשלוח גלוית נוף לחברים, ופה בגטו איפה הגלויה ואיפה הנוף? חברים לעומת זאת, יש פה.
למבנים בהם התגוררו בגטו קוראים: קסרקטינים. משמעות המילה קסרקטין היא בסיס צבאי, ולפני שהילדים עברו לגור שם, המבצר בטרזין אכן שימש כבסיס שבו התגוררו חיילים. באיזשהו שלב פונו החיילים ולגרמנים היה דחוף משום מה להפוך את הבסיס לגטו, מן אזור סגור שאסור לצאת ממנו, ומרכזים בו כמה שיותר יהודים.
מיפקד בחצר הקסרקטין/ צייר: בדזיך פריטה (אחד הציירים המפורסמים בגטו טרזיינשטאט)
"אותו דבר לגביך, ידידי, טומאש גאנס. אתה שוב מאחר עם הגשת הפרק השבועי של ‘תולדות החדר'. עד מחר אתה מגיש לי אותו, ברור? חומר, חומר, אין לי חומר לגיליון של שבוע הבא!" מכריז איוון.
טומאש עובר לידו ומסתפק בהנהון שגורם לאיוון לאבד את שלוות רוחו. "לעזאזל, אם לא תכתבו, אז ביום שישי קמרד לא יוצא," הוא אומר בטון מאיים, "ה'קמרד' נסגר בימי רביעי ב-12 בצוהריים, מה שאומר שעד יום שני בבוקר כל הכתבות צריכות להיות אצלי. אה, וכדאי לכם ממש שמה שאתם כותבים יהיה שווה משהו, אחרת לא יהיה לנו עיתון. חשוב מאוד שתזכרו ש..."
"כן, כן, העיתון... הוא... חבר," משלים פטר בק בקוצר רוח. בינתיים מישה קופץ מהמיטה ונוחת על הריצפה הקרה. הוא רואה את חברו, עורכו הראשי של הקמרד, מתרוצץ בין המיטות בחדר, מזיז את שערו הסוער ששב מייד להתפרע יחד עם הנמשים הבהירים שעל פניו.
איוון אוהב לכתוב. הוא חולם להיות עיתונאי יום אחד. עיניו תמיד בוחנות את העולם בערנות חדה, מסתכלות כאילו מעליך. לא כי הוא שוויצר או משהו, אלא כי הן תרות דרך קבע אחר חתיכות נייר, זנב עיפרון או צבע, מחפשות כל חפץ ישר שיכול להפוך לסרגל שרטוט. כל אלו הם מצרכים נדירים להשגה בגטו, ואיוון אוסף אותם בשקדנות ושומר אותם עבור העיתון.
לא שחסרות לאיוון סיבות להשוויץ, עם כל הידע הכללי הגדול שלו על כל דבר שקורה בעולם, עם הרעיונות המבריקים, השירים המצחיקים וההצגות שהוא כותב לכבוד כל חג. רק מה, המעיל שלו תמיד מלוכלך כל כך שנראה כאילו אפשר לשתול עליו תפוחי אדמה.
"מישהו ראה את החולצה הכחולה שלי עם הצווארון?" שואל טומאש. "מוכן להישבע שהנחתי אותה פה על הכיסא, לקנר, אולי ראית אותה?" הוא שואל את שכנו במיטה הסמוכה.
"לא ראיתי, נשבע," משיב פטר לקנר.
"חברים, מי שבתורנות ההתנדבות היום לגן הירק, בעוד חמש דקות כולם עומדים בכניסה," אומר המדריך יירקה שבדיוק נכנס לחדר ומסיט את כובע הצמר שלו מפניו. "קדימה, לזוז." מבעד לחלון נראית אפשרות לשלג.
איך נקרא לעיתון? שאלו את עצמם. בהתחלה רצו לקרוא לו "חדשות המעון", או "דבר החדר", "דבר השבוע בטרזין". כל מיני הצעות עפו בחלל החדר, אבל איוון עיקם את האף ופסל אותן אחת לאחת.
"אולי פשוט נקרא לו קמרד?" שאל מישה בשקט, אבל איוון שמע. הוא מייד לקח את המילה קמרד וכתב אותה על דף כשהוא מצייר סביבה לב.
"בסדר גמור, אז יש לנו שם," קבע בטון ענייני, "ויש לנו איור לב קבוע על עמוד השער ו..."
"מה פתאם לב?" קטע אותו מישה, "מה לנו וללבבות?"
"אולי נשים איזו גולגולת טובה?" הסכים לקנר.
"או חרבות ברזל מוצלבות," אמר טומאש.
"אני בעד בלי סמל בכלל, פשוט לכתוב קמרד וזהו," אמר הארי אוזרס.
"עיתון שהוא חבר אמת," אמר מישה.
"חבר שאיתך תמיד," השלים פטר בק.
"אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי," כתב איוון בגיליון הראשון, וצבע את הלב באדום. כך מצאו את עצמם עם עיתון שמקדם את פניהם בכל שבוע עם לב לא קטן בכלל שבשבילו איוון צריך לשמור טוב על הצבע האדום היחידי שיש לו בגטו, כדי שיוכל לצבוע אותו עד הסוף, אחרת יהיה לב שבור.
ספירת העמודים של עיתון הקמרד ממשיכה ברצף מגיליון לגיליון. עמוד הקומיקס של איוון, שהוא העמוד האחורי של הגיליון הקרוב, כבר נושא את המספר 112, אך רגע לפני שסוגרים עיתון איוון שוב שואל את עצמו שוב האם העמודים של הגיליון הקרוב בכלל ראויים לצאת לאור.
אח... לו היה בבית עכשיו, הוא היה מקמט את הדפים הארורים האלה או קורע אותם לחתיכות קטנטנות כמו פתיתי שלג. הן היו נושרות לפח והוא כבר היה מתחיל לכתוב ולאייר את הכל מבראשית. אבל הבית רחוק כרגע ובגטו כל דף חלק שהוא מצליח להשיג עולה לו בבריאות, כי מיום ליום יותר ויותר קשה להשיג נייר.
אסור שיידעו שבקושי יש לו נייר אפילו לגיליון הבא, אחרת לא יקבל אפילו שורה מחבריו לחדר. האמת שגם הוא, כמו גרוטה, מתכנן את הפרק הבא של הקומיקס על ריבועי נייר טואלט, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע.
"אוסקר, מה השעה?" שואל מישהו מהקצה השני של החדר.
אוסקר פיק, הילד היחידי בחדר שיש לו שעון, מנענע את ראשו ותלתליו הבלונדו-ג'ינג'יים משתוללים על ראשו. הוא נוהם בכעס ופניו שוב מאדימות. בגטו טרזין הזמן נמתח כמו מסטיק, בעוד העולם שמחוצה לו ממשיך כנראה להתקיים כאילו כלום לא קרה.
האם זגבוש יצליח להשתחרר מהצריף החנוק שבו כלאו אותו יריביו, לתקן את המכונית שלו ולחזור למסלול? נכון לכתיבת שורות אלה, המתחרים שלו משאירים לו אבק במכוניות הנוצצות שלהם, תוצרת מרצדס הגרמנית ואלפא-רומיאו האיטלקית, ממש דוד וגוליית של עולם המרוצים, אז איזה סיכוי יש לו בכלל להגיע לקו הסיום?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.