רגשות מעורבים

1

יסודות הרגש

כשרק התחלתי לכתוב את הספר הזה, בראש מלא יגון, מטרתי הסופית הייתה להבין את הרגשות שהרגשתי, מה מקורם, מה הם עושים לי, איך הם נוצרו ועוד. שאיפה רחבת היקף, אין ספק.

איפה בכלל מתחילים, כשרוצים לברר איך רגשות עובדים באמת? ובכן, אם ללכת לפי ניסיוני המדעי דאז, חוקרים את היסודות - הנחות הבסיס - ועליהם אפשר לבנות תובנה מורכבת ומקיפה יותר.

וכשמדובר ברגשות, השאלה הבסיסית ביותר היא "מהו רגש?" אי אפשר להתקדם בהיעדר תשובה לשאלה הזאת. אם כן, זה הדבר הראשון שעשיתי.

לפחות הדבר הראשון שניסיתי לעשות.

אבל עד מהרה נתקלתי בבעיה. נדהמתי לגלות שלמרות מאות שנות מחקר ודיון, נראה שאין עדיין תמימות דעים מוצקה בשאלה מהו רגש. ומכאן שחקר רגשות אינו קל, בלשון המעטה.

בהינתן חשיבותם היסודית של רגשות אצל כולם, וההערכה שהם קיימים בצורה כזאת או אחרת כבר יותר מ־600 מיליון שנה, היה סביר לחשוב שכבר נבין אותם. מצד שני, אנחנו הרי מולידים ומגדלים ילדים מאז ראשית תולדות המין האנושי. אם כן, בשלב הזה כולנו כבר היינו אמורים להסכים על הדרך הטובה ביותר לגדל ילד.

אלא שאם תיכנסו לכל דיון אינטרנטי על הנקה, סידורי שינה של תינוקות וכדומה, תיתקלו מן הסתם במרחץ דמים וירטואלי, כמו שני צבאות גרילה יריבים שנקלעו לתוך מחסן נטוש, רק עם יותר אזכורים של מוצצים.

אני לא אומר שאין כל הסכמה בין המומחים הרלוונטיים, וגם לא שאיננו יודעים כלום על רגשות. אנחנו אמנם בורים יותר משסביר לצפות, אבל לא בורים עד כדי כך. ובכל זאת, בורות רגשית רווחת הרבה יותר מהצפוי.

כדי להבין מדוע איננו קרובים יותר לתמימות דעים בסוגיה עקרונית כל כך, התחנה הראשונה שלי הייתה ד"ר ריצ'רד פירת־גוֹדְבֶּהִיר, היסטוריון חוקר רגשות, שכתב את הספר "היסטוריה אנושית של הרגש" A Human) History of Emotion).1

כאשר ציינתי כמה התקשיתי למצוא הגדרה מוסכמת של הנושא שהוא הקדיש לו את חייו המקצועיים, ד"ר פירת־גודבהיר צחק במרירות, כמו יוצא קרבות ותיק שמקשיב למישהו מתרברב במאבק קשה בטורניר הפיינטבול של המשרד. בפרפרזה על דבריו של חוקר הרגש הבולט פרופ' ג'וזף לֶה־דוּ, הוא אמר:

מספר ההגדרות השונות לרגשות משתווה למספר האנשים החוקרים אותם, ואולי אף עולה עליו, כי הם משנים את דעתם שוב ושוב.

רוב חיי הבוגרים אני מעורה בעולם האקדמיה והמדע, ברור לי שמדענים ואנשי אקדמיה מקצועיים תמיד חלוקים ביניהם.* זהו הבילוי האהוב עליהם, אחרי שתיית יין בחינם בקבלת פנים לכנס.

למרות זאת הנחתי שחייבת להיות תמימות דעים כלשהי בתחום מחקר הרגש, לא? מדעי המוח לא יוכלו לתפקד אם לא תהיה שום הסכמה בשאלה איזה איבר הוא המוח, כשחלקנו בטוחים שהוא הדבר המקומט הזה שבתוך הגולגולת, ואילו אחרים עומדים על כך שהוא הצינורות המפותלים הארוכים שבחלל הבטן. יהיה תוהו ובוהו כולל בענף המחקר, ולא תחול שום התקדמות.

תחום מחקר הרגש אמנם איננו במצב קשה עד כדי כך, אבל הוא אכן גדוש אי ודאות בהיבטים שונים. איש אינו מכחיש שרגשות קיימים, אבל ההבנה שלנו ומושג הרגש משתנים ומתפתחים תמידית לאורך הזמן, בדרכים שעשויות להיות מפתיעות למדי.

הסוגיה הזו איננה חדשה כלל וכלל. קראתי דוחות עדכניים רבים על מדענים ופסיכולוגים שהחלו לעסוק ברגשות ב"עשורים האחרונים", ולכן הנחתי שמחקר הרגשות בן מאה עד מאה וחמישים שנה לערך.

אבל האמת היא שמחקר הרגשות הוא בן אלפי שנים. ד"ר פירת־גודבהיר מזהה את נקודת ההתחלה שלו אצל הסטואיקנים - אנשי אסכולת סטואה, אחת ממגוון אסכולות בפילוסופיה של היוונים הקדומים.

זנון מכתיון ייסד במאה השלישית לפני הספירה את האסכולה הסטואית, השמה דגש על השלמה עם מצב העניינים הטבעי, חיים בָּרגע והפעלת היגיון ושכל ישר בכל הנסיבות.2

בד בבד עם החדווה שבה עסקו בלא הרף בהיגיון ובשכל, הסטואיקנים חשבו וחקרו רבות את תחום הרגשות,3 ככל שהיו מסוגלים בכלים ובגישות שהתקיימו בזמנם.* הם היו מהראשונים שזיהו רגשות כ"דברים" נפרדים, היבטים של התודעה האנושית שנבדלים מחשיבה ומהתנהגות.

כצפוי, לעיתים קרובות ראו הסטואיקנים ברגשות מכשול. הם זיהו "תשוקות" מסוימות, כולל תאווה, פחד, מצוקה ועונג, והכריזו שהן אינן רציונליות ומנוגדות לאידיאלים הסטואיים.4 מבחינתם יש להתנגד לתשוקות כאלו, שכן הן גורמות לבני האדם לתפוס במוחם דברים ולנהוג כלפיהם כפי שהם רוצים שיהיו, ולא כפי שהם באמת.

זוהי מסקנה הגיונית. לדוגמה, אדם שטוף תאווה עזה עשוי להיתקל בדחיות רבות מצד מושא חיבתו, ועדיין להמשיך במרדף, מתוך רצון שהמצב יהיה שונה משהוא באמת, ממה שעיניו ואוזניו מדווחות לו שוב ושוב. התנהגות כזאת איננה רציונלית, ולכן היא נוגדת את הגישה הסטואית (וכמו כן, פעמים רבות, את החוק).

הסטואיקנים הרגישו שהתשוקות מובילות לפאתוס, כֶּשֶל שאדם סובל ממנו בשל עודף תשוקות המסכלות את השכל הישר.5 הדרך היחידה להימנע מפאתוס היא לשלוט בתשוקות או להחניקן. הם גם האמינו שהדרך להימנע מסבל באמת ובתמים היא אפתיאה (apatheia) - המטרה האולטימטיבית של הסטואיות, מצב של צלילות המחשבה שבו האדם מסוגל לחשוב ולהגיב בהיגיון ובסבירות, בכל המצבים.6 הסטואיקנים היו בעצם אב־טיפוס של הוולקנים, אלפיים שנה לפני 'מסע בין כוכבים'.

לצערנו, תרבות יוון העתיקה הגיעה לקיצה בסופו של דבר, ואיתה הסטואיקנים. עם זאת, הם הותירו מורשת מכובדת, והשפעתם עדיין ניכרת כיום. היבטים חשובים של הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי המודרני נובעים מתורת הסטואיקנים.7 בשפות שונות עדיין משתמשים במילה "סטואי" לתיאור אדם בעל שליטה עצמית, וב"פאתוס" לתיאור מאפיין שמעורר רגשות עצב או יגון. ואילו "אפתיאה" היא אימה הקדומה של האפתיה. יש בכך מן ההידרדרות, יש להודות, ממשמעות שהיא "הביטוי האולטימטיבי למודעות האנושית" למשמעות של "חוסר אכפתיות". הזמן מרדד הכול.

אבל למה? למה דווקא לענף מסוים אחד של הפילוסופיה היוונית העתיקה הייתה השפעה אדירה כל כך על החברה המודרנית? ובכן, עקרונות הסטואיות התקיימו לאורך זמן, במידה רבה מכיוון ששולבו באופן ניכר בדת, בעיקר בנצרות המוקדמת.8 למשל, הסטואיקנים, שהתנגדו לתאווה לא רציונלית, האמינו שיחסי מין נועדו אך ורק לרבייה במסגרת חיי נישואים.9 רוב העולם הנוצרי עדיין דוגל בכך. יש גם מקבילות רבות בין הסטואיות לבודהיזם, המתמקד בהארה שמגיעים אליה דרך עקירת כל התשוקות הארציות באמצעות משמעת מנטלית ומדיטציה.

ואולם, סִידְהָארְטְהַה גַאוּטַמָה ייסד את הבודהיזם כ־300 שנה לפני הולדת הסטואיות. אם כן, מדוע לא לייחס לבודהיסטים את ראשית מחקר הרגשות?

השאלה במקומה, וייתכן שיש כאן הטיה תרבותית מסוימת. אבל יתרון אחד של הסטואיקנים היה השקפת עולם מטריאליסטית: הם האמינו שרק דברים בעלי קיום פיזי יכולים להיחשב "קיימים". כאשר אנו חווים רגשות - קצב פעימות הלב גובר, אנחנו בוכים, אנחנו מסמיקים, אנחנו מחייכים וכן הלאה. לכן האמינו הסטואיקנים שלרגשות יש נוכחות פיזית. פירוש הדבר הוא שקיימת אפשרות תיאורטית לזהות ולחקור את הרגשות באופן אובייקטיבי. מדעי.

דת לא עובדת ככה. הבודהיזם, למרות כל תכונותיו החיוביות, עדיין כולל מושגים כמו קארמה וגלגול נשמות, ולא משנה מה דעתכם עליהם, קשה ליישב את האמונה בבלתי מוחשי או ברוחני עם ניתוח אובייקטיבי ונתונים מוצקים. לרוע המזל, הטמעתה של הסטואיות בתוך עקרונות ותפיסות דתיות מערביות הביאה גם היא ליותר אמונות מהסוג הראשון ופחות בחינות מהסוג השני.

ביסודו של דבר, הדת קיימה - ואף קידמה - את העניין ברגשות במשך מאות שנים אחרי ירידת קרנה של הסטואיות. אבל משמעות הדבר היא שהרגשות הסתבכו דרך קבע בין סדרי עדיפויות ומנהגים שבסיסם באמונה ובתיאולוגיה, מה שאינו תורם להבנה מדעית.

עם זאת, אי־אז הרגשות לא נקראו כך. הם היו "תאוות", "חטאים", "תאבונות", "דחפים" וכן הלאה. זה היה המצב עד המאה התשע־עשרה, שאז התערבו מדענים ותבעו אחיזה בנושא, בהכרזה שכל אלה מכונים מעכשיו "רגשות", המונח שאנו עדיין משתמשים בו היום (לטובה ולרעה).

היוזמה ל"מיתוג" המחודש הזה הגיעה בהרצאות הפופולריות של תומס בראון, פרופסור לפילוסופיה מוסרית ואיש רפואה מאדינבורו, שיש הרואים בו את "ממציא הרגש".10 כאשר ספרי הרצאותיו של בראון זכו לתפוצה החל ב־1820, התקבעה הגישה שהוא הוביל - הטמעה של כל אותם "תאוות", "תאבונות" ו"חיבות" משכבר בקטגוריה האחת של "רגשות". היא קיבלה חיזוק מצידו של פילוסוף־מדען סקוטי נוסף, פרופ' אלכסנדר בֶּיין, שייסד את Mind, כתב העת הראשון לפסיכולוגיה ופילוסופיה אנליטית. בספרו משנת 1859, "הרגשות והרצון"The Emotion and Will)),11 שרבים רואים בו את הספר הראשון על מדע הרגש הפסיכולוגי, הוא כתב:

רגש הוא השם המשמש כאן לתפיסת כל מה שמובן במונחים של תחושות, מצבי תחושות, תענוגות, כאבים, תאוות, הלכי רוח וחיבה.

השתלטות המדע על הרגשות קיבלה חיזוק מסקוטי נוסף בן התקופה, שעסק גם הוא בפילוסופיה, פרופ' סר צ'רלס בֶּל, שעל שמו קרויה תסמונת בל של שיתוק הפנים.12 העניין שלו בשרירי הפנים ועצביהם הביא אותו לחקור את ההבעות הנובעות מרגשות, מה שעזר לגבש את ההשקפה הרואה ברגשות תהליכים פיזיולוגיים מוחשיים, ולא ישויות רוחניות מטפיזיות.

עבודתו של בל והתגליות שהגיע אליהן בהמשך הביאו לספר רב־השפעה נוסף, "ביטויי רגש אצל בני האדם ובעלי החיים" (The Expression of the Emotions in Man and Animals), שכתב לא אחר מאשר צ'רלס דארווין.13

כל אלה עזרו לבסס את ההכרה בכך שלרגשות יש בסיס פיזי בעולם האמיתי, ועל כן אפשר לחקור אותם. הסטואיקנים אימצו את העמדה הזאת אלפי שנים קודם לכן, אבל המדענים הסקוטים בני המאה התשע־עשרה הם שחיזקו אותה באמת ובתמים כ"עובדה" המקובלת על הכול, כפי שהסביר ד"ר פירת־גודבהיר:

תומס בראון מיקם את הרגשות במוח, ולא בנשמה - הוא הפך אותם לישויות פיזיות מוחיות באופן מוחשי יותר מהקודמים לו.

הגיוני לחשוב שהדבר יספק בהירות למחקר המדעי של הרגשות. במובנים מסוימים אכן כך היה, אבל לא באחרים.

לאחר הסיווג מחדש הזה של תופעות מנטליות קיימות כרגשות פרסם ב־1880 הכומר ד"ר ג'יימס מֶקוֹש (פילוסוף סקוטי בולט נוסף) את ספרו "הרגשות" The Emotions)), ובו יותר ממאה דוגמאות לתחושות, דחפים, כמיהות, תגובות וכן הלאה, שנכללו בקטגוריה חדשה זו של רגשות.

אכן הרבה דברים. אבל האם הייתה הגדרה יסודית, מובנת ועקבית של רגשות, שחלה במידה שווה על כולם? הגדרה שתאפשר לקבוע במדויק על מה אפשר ואי אפשר להחיל את התווית המדוברת?

לא. ועדיין אין. הגדרה כזאת נחשבת עד היום אתגר מרכזי של המדענים והמומחים העוסקים בתחום. למעשה, כפי שאמר פעם תומס בראון עצמו: "קשה לנסח את המשמעות המדויקת של המונח רגש בצורה מילולית כלשהי."15

ב־2010 ראיין הפסיכולוג ד"ר קרול א' איזרד16 מספר רב של מומחים שונים מתחומים מגוונים של מחקר רגשות כדי לברר אם קיימת (או לא) תמימות דעים לגבי ההגדרה של רגשות ותכונותיהם. הסיכום שאליו הגיע בתום המחקר הזה הוא:

רגש מורכב ממעגלים עצביים (המוקדשים לכך באופן חלקי לפחות), ממערכות תגובה וכן ממצב/מתהליך של רגש המניע ומארגן את הקוגניציה והפעולה. רגש גם מספק מידע על האדם החווה אותו, ועשוי לכלול הערכה קוגניטיבית מקדימה וקוגניציה מתמשכת, כולל פרשנות למצב הרגש, ביטויו או סימנים חברתיים־תקשורתיים, ועשוי להניע התנהגות של פעילות או הימנעות, להפעיל שליטה/הסדרה של תגובות ולהיות חברתי או יחסי בטבעו.

אם אתם דומים לי, קראתם את הקטע האחרון ויצאתם ממנו מבולבלים יותר לגבי רגשות, ולא פחות. למען ההגינות, הוא לא אמור להיות הגדרה, אלא סיכום של מה שהמומחים כיום מסכימים שהם מאפיינים עקביים של רגשות. ועם זאת עולה ממנו מדוע ההבנה הנוכחית שלנו לגבי רגשות, בעיקר בהקשר המדעי, עדיין מוגבלת כל כך, אף שהאדם הממוצע מכיר אותם היטב ונראה שמבין אותם אינטואיטיבית.

ביסודו של דבר, מן הפרספקטיבה המדעית, התווית ״רגשות״ דומה לתווית ״חיות משק״. כולנו יודעים מיהן חיות המשק. פרות, סוסים, כבשים, תרנגולות - אלה חיות משק. נשרים, תמנונים, תנינים: אלא לא חיות משק.

אבל מדענים החוקרים רגשות דומים לווטרינרים האחראים לטיפול בחיית משק חולה. עליהם לדעת פרטים ספציפיים, אחרת לא יוכלו לבצע את עבודתם. אי אפשר לומר ״חיית המשק חולה״, וזהו זה. מדובר בפרה? בתרנגולת? בכלב? בחזיר? כל אחד מבעלי החיים האלה זקוק לטיפול ספציפי משלו.

ובשל טבעם החמקמק, הלא־ודאִי ולעיתים קרובות הערטילאי של הרגשות, הווטרינרים באנלוגיה הזאת אפילו אינם יכולים לבוא למשק ולראות במו עיניהם. עליהם לבצע את הטיפול כולו בטלפון.

למרבה האירוניה, יש דבר אחד שחוקרי רגשות אכן מסכימים עליו באמת ובתמים, והוא שהגדרה מהימנה של רגשות, כזאת שתעבוד בשביל כולם, אכן תהיה מועילה מאוד. אבל נראה שלעת עתה, לכל הפחות, היא לגמרי מחוץ להישג ידנו.

עם זאת העבודה נמשכת. חוקרי רגשות מגלים עוד ועוד על אופן פעולתם, ואפשר להניח שיהיו מסוגלים בסופו של דבר להבהיר מה הם.

היבט חיובי בלתי צפוי של הבלבול המתמשך סביב רגשות היה הפרספקטיבה המסוימת שקיבלתי ממנו בדבר הבורות הרגשית שלי עצמי. אולי לא היה לי מושג איך רגשות פועלים, אבל מתברר שלרבים אחרים, כולל המומחים, אין מושג. לפחות זה. ובכל זאת, העניין בעייתי מבחינתי ומבחינת היעדים שלי.

ואולי הבעיה אינה גדולה כפי שנראה. למעשה, זהו מצב מוכר לחוקרי מוח כמוני. הרי בדומה לרגשות, קשה מאוד להגדיר במדוקדק גם דברים כמו מחשבות, תודעות, תחושות וכן הלאה. רוב הדברים החשובים שהמוח שלנו עושה חמקמקים וערטילאיים מטבעם. ובכל זאת אנחנו חוקרים אותם ללא הרף.

איך? אנחנו מתמקדים במוחשי, בדברים שאנחנו יכולים לראות, לאמוד, למדוד ולהגדיר. במקרה זה - בתהליכים ביולוגיים ופיזיולוגיים שמתרחשים כשאנחנו חווים רגשות. אולי לא נצטרך הגדרה מילולית ספציפית לרגשות אם נוכל לראות מה קורה במוח ובגוף בעודם מתרחשים. כך יהיה לנו מושג טוב הרבה יותר על מהותם והתנהלותם.

הפילוסופים וההיסטוריון עשו את חלקם, כעת הגיע הזמן לאפשר למדענים להנהיג את חקר הרגשות. בואו נאמר רק שהייתה לי הרגשה טובה לגבי העניין...

גוף מלא רגשות

כשאבא שלי אושפז לא בכיתי.

רציתי לבכות. דאגתי לו מאוד, והייתי מתוסכל להחריד מהמצב הקשה שכולנו נמצאנו בו. זאת לא הייתה פוזה מצ'ואיסטית. בזמנו הייתי תקוע בבית עם אשתי ושני ילדים קטנים, כך שגישה כזאת הייתה בזבוז זמן מוחלט.

בכל זאת, לא בכיתי. לפחות לא בהתחלה. בסופו של דבר כן, אבל בפרצי בכי קטועים וקצרים. ולמען האמת, בניגוד למה שמקובל לומר, באותם רגעים לא הרגשתי טוב יותר. סערת הרגשות לא פחתה, אבל עכשיו היו לי גם עיניים רטובות ואדומות ואף דולף. גם השמעתי קולות משונים שהפחידו את השכנים. בסך הכול הבכי לא שיפר את מצבי.

אני מתעכב על העניין בגלל מה שקראתי על הסטואיקנים ומחשבותיהם על רגשות. וביתר ספציפיות על המסקנה שהגיעו אליה, שרגשות הם דברים מובחנים ומוחשיים, כי הם מתבטאים בדרכים עקביות מסוימות בגוף האנושי. אנחנו לא רק חווים את הרגשות באופן מנטלי. אנחנו מבטאים אותם גופנית, לעיתים קרובות באופן לא מכוון.

שיערתי שאם אוכל להבין מדוע הדבר מתרחש, מדוע יש לרגשות השפעות פיזיות שכאלה על גופנו, אולי זה יעזור לי להבין מהם הרגשות באמת, איך הם פועלים, ומדוע הם השפיעו עליי כך.

ודוגמה מוכרת וגלויה מאוד של רגשות המביאים לתגובה פיזית היא בכי.

אם כן, מדוע אנחנו בוכים?

אני לא מתכוון "מה גורם לנו לבכות?", הרי זה יכול להיות חיתוך בצל, אבק באוויר, אובדן שובר לב או בעיטה עזה בביצים. לא, אני מתכוון לשאול, למה אנחנו בוכים בכלל? מדוע עלה בדעתה של האבולוציה שזליגת מים מהעיניים היא יכולת מועילה?

הנה העניין: אף על פי שזהו דבר שכיח ובסיסי שכולנו עושים, גם אם נתייחס ל"בכי" אך ורק במשמעות של "יצירת דמעות",* הוא מורכב במידה מפתיעה.

בין השאר, לבני אדם יש שלושה סוגים של דמעות.17 יש דמעות בסיס (basal tears), הנוזל המופק כל העת ויוצר שכבה נוזלית בעובי שלושה מיקרומטר המצפה את העיניים תמידית ושומרת על צלילותן, לחותן ובריאותן.18, 19

כאשר אבק, גרגירים או אדי בצל קצוץ נכנסים לעיניים, אנחנו מפיקים דמעות רפלקס (reflex tears) כדי לסלק את ההפרעה שבעין, כמו שפותחים את הברז כדי לשטוף חרק לביוב.

הסוג האחרון הוא דמעות פסיכו־רגשיות (psycho-emotional tears), המופקות כשאנחנו חווים רגשות עזים: בדרך כלל עצב, אבל גם כעס, אושר ואחרים. לשני סוגי הדמעות האחרים יש תפקידים ברורים, אבל מה מטרתן של דמעות העצב? הרי אי אפשר לשטוף רגש שלילי החוצה דרך העיניים (לפחות כך תמיד הנחתי).

יש תיאוריות רבות לגבי תפקידן של דמעות פסיכו־רגשיות.20 למשל, שהן משדרות החוצה את מצבנו הרגשי. הן מבהירות לסובבים אותנו שאנחנו זקוקים לעזרה, או שאנחנו זמינים לעזור או להשתתף ברגש חיובי.

אבל מחקרים מוכיחים שדמעות הנובעות מרגשות שונות בהרכבן הכימי מאלה הנוצרות בשל גירוי בעין.21 אילו נועדו הדמעות למטרת תצוגה, כדי להיראות בלבד, הרי לא היה בכך צורך.

דמעות רגשיות מכילות אוקסיטוצין ואנדורפינים, כימיקלים של "הרגשה טובה" שמשפרים את מצב הרוח כאשר הם נספגים דרך העור.22 אפשר להניח שהדבר מועיל כשעצובים. אבל הפקה של כמויות קטנטנות של הכימיקלים האלה וטפטופם על הלחיים היא דרך שימוש לא יעילה במיוחד. אנחנו מניחים שאי אפשר להגיע לתחושת סימום באמצעות הדמעות של עצמנו (אם כי זה יכול לשמש הסבר לפופולריות של ביוגרפיות עתירות ייסורים).

מחקרים אחרים מראים שכאשר גברים שואפים דמעות נשים יורדות רמות הגירוי והטסטוסטרון.23 לא ברור אם יש אותה השפעה של דמעות גברים על נשים, אבל יש תיעוד מסוים של נשים המפגינות שינוי התנהגות24 אחרי שאיפה של נוזלי הגוף של אחרים.* כך או כך, מהנתונים עולה שלדמעות הרגשיות שלנו יש השפעה כימית על הסובבים אותנו. יש בזה משהו מטריד.

עוד עולה מכך שהקשר בין הרגשות שלנו לפיזיולוגיה שלנו עמוק ואמיץ בהרבה מכפי שרבים מניחים. רגשותינו אינם כלל ועיקר תוצר מופשט בלתי מוחשי של תהליכים מנטליים ותו לא, ערטילאיים בדומה לצל. יש להם יכולת להשפיע על גופינו ברמות הביוכימיות הבסיסיות ביותר.

אני כמובן לא הראשון שהבחין בכך. כפי שראינו, הסטואיקנים הדגישו זאת לפני אלפי שנים. וזה ניכר גם בהיקף הרחב שבו השפה שעוסקת ברגשות מתמקדת באיברי גוף ובחלקיו שאינם המוח.

כל ההתייחסויות הרומנטיות הן ללב - אנחנו חווים "כאב לב" או "שיברון לב" כשהרומנטיקה משתבשת. יש לנו "תחושת בטן" לגבי החלטות או נטיות שאנו מגיעים אליהן אינסטינקטיבית, בלי לחשוב, לעיתים קרובות דרך רגשות. כאשר אנו חווים רגשות רבי־עוצמה, נשימתנו נעתקת לפעמים, בשילוב של מערכת הנשימה. הבעה של ביטויי כעס היא למשל "חרון אף". אושר גורם פעמים רבות למצב של רוגע ושלווה, המרמז על ירידה במתח השרירים. ואם אנחנו מתרגשים מאוד, יש לנו "פרפרים בבטן". כמה דרכים לתיאור פחד הן וריאציות של "עשיתי במכנסיים?" גם הקרביים ומערכות סילוק הפסולת של הגוף מגיבים לרגשות, אף על פי שהיינו מעדיפים שלא יעשו זאת.

לעיתים קרובות זהו קיצור דרך שימושי, בעיקר אצל אנשי מדעי המוח כמוני, להבחנה בין המוח והגוף, כאילו הם שני דברים שונים, כשהמוח משמש מעין "נהג" של הגוף, שהוא בסך הכול כלי רכב משוכלל בשר ודם. אבל התובנה הנובעת מההפרדה הזו, כאילו הם ישויות נפרדות לחלוטין, שגויה. כפי שניכר מהקשרים הרבים בין הרגשות לתפקודי הגוף, הם כרוכים זה בזה וחופפים במובנים רבים.

הרי למרות כל עוצמתו, המוח הוא עדיין איבר בגוף. הוא זקוק לגוף כדי לשרוד ולתפקד. אמת, המוח אמנם שולט בגוף ומשפיע עליו, אין להכחיש זאת, אבל לעיתים קרובות גם ההפך נכון, והגוף משפיע על המוח בדרכים שונות.

מערכת העצבים המרכזית - המוח וחוט השדרה - נמצאת בתוך הגולגולת ועמוד השדרה, ולכן נזק לאזורים האלה עלול להיות משמעותי (והרסני). אבל למערכת העצבים המרכזית יש אינטראקציה עם שאר הגוף דרך מערכת העצבים הפריפריאלית,25 שגם היא רשת מורכבת של עצבים ונוירונים, המקשרת בין מערכת העצבים המרכזית לכל שאר האיברים והרקמות. יש לה שני רכיבים. האחד הוא המערכת הסומטית, המעבירה מידע תחושתי מהאיברים (טמפרטורה, כאב, לחץ וכו') ושולחת אותות מוטוריים לשרירים, המאפשרים לנו להזיז את הגוף בצורה מודעת.26

הרכיב השני הוא מערכת העצבים האוטונומית,27 המפקחת על תהליכים לא מודעים: כל מה שקורה בלי שאנחנו חושבים עליו, כמו הזעה, הַסדרה של קצב הלב, תפקודי כבד וכן הלאה.

מערכת העצבים האוטונומית עצמה מורכבת משני חלקים נפרדים -מערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפארא־סימפתטית. המערכת הסימפתטית מפעילה את האיברים הפנימיים בהתמודדות עם סכנות ואיומים. היא יוצרת את תגובת "הילחם או ברח"* המפורסמת.28 המערכת הפארא־סימפתטית עושה את ההפך, ביסודו של דבר: היא מקיימת את התהליכים הביולוגיים במצב "בסיסי" רגוע ושלֵו, המכונה לעיתים קרובות "מנוחה ועיכול".29 כלל הפעילות בגוף ובאיברים מתקיים בזכות איזון מדוקדק בין שתי המערכת האוטונומיות הללו.

מה הכי נחמד? מערכות העצבים הפריפריאליות האלה מוסדרות במידה רבה (אם כי לא בלבדית) על ידי המוח. ספציפית, על ידי אחד האזורים העמוקים והבסיסיים ביותר של המוח, ההיפותלמוס,30 אזור מפתח האחראי ל"בקרה" של המתרחש בגוף.

בהתאם לכך, ההיפותלמוס מפקח גם על המערכת האנדוקרינית,31 שם המוח משפיע על חילוף החומרים ותפקודי הגוף באמצעות הורמונים: כימיקלים המופרשים לדם. מבחינה מסוימת, המערכת האנדוקרינית לעומת מערכת העצבים היא כמו דואר רגיל לעומת דואר אלקטרוני. כלומר שתיהן שולחות ומקבלות מידע, ההבדלים הם במהירות ובקיבולת. אני מסביר את זה כאן מפני שהמערכות האנדוקריניות הלא־מודעות האלה הן האופן שבו הרגשות משפיעים על המתרחש בגופנו.32 משום כך חוויה רגשית כרוכה באופן בלתי נמנע בהיבטים גופניים רבים: קצב הלב משתנה. הבטן מתכווצת או שמתעוררת בחילה. אנחנו בוכים. העור מסמיק או מחוויר כשהדם מכוון אליו או למקומות אחרים. ואנחנו מרגישים צורך לרוץ לשירותים. כל אלה תפקודים של מערכת העצבים האוטונומית, שפעילותה כפופה לעיתים קרובות למוח, שחווה לעיתים קרובות רגשות עזים.

ולא הכול נע בכיוון אחד. זה אולי נשמע משונה, אבל הגוף מצידו יכול להשפיע על הרגשות המתרחשים במוח. הזנב בהחלט מכשכש בכלב, ולעיתים קרובות במידה מפתיעה.

ברור מאליו שאם אנחנו שוברים אצבע ברגל, חוטפים הרעלת מזון או צינון קשה, אנחנו אומללים מאוד או כועסים. טכנית, זה מצב שבו הגוף מכתיב את הרגשות שהמוח מפיק. אבל אני מתייחס לדרכים מורכבות, מרומזות וישירות פחות, שבהן הגוף יכול להשפיע על הרגשות.

למשל, מצב שבו אנחנו נוטים יותר לעצבנות או רוגז כשאנחנו רעבים. המילה "hangry" (angry+hungry) היא לכאורה באנגלית מודרנית, אבל שילוב של רעב ורוגז הוא תופעה ממשית, לפי כמה וכמה מחקרים. בניסוי מרשים בהובלת פרופ׳ בושמן מאוניברסיטת אוהיו, זוגות נשואים מפגינים רמת תוקפנות גבוהה יותר זה כלפי זה* כשרמת הסוכר בדמם נמוכה יותר.33

זה הגיוני. המוח תלוי בגלוקוז, כלומר סוכר בדם, כדי לעשות את כל מה שהוא עושה, וכשהוא לא מקבל מספיק ממנו - העניינים משתבשים.34 אם כן, ההיגיון אומר שרמות גלוקוז בדם משפיעות על מה שהמוח מסוגל לעשות, למשל להפעיל שליטה עצמית ולשלוט בדחפים תוקפניים. ומה קובע את רמות הגלוקוז בדם? מערכת העיכול, וכן הכבד והשרירים ושלל ההורמונים שהם מפרישים ומגיבים אליהם.35 והנה מקרה אחד שבו האיברים האחרים מכתיבים מה המוח יכול לעשות, מבחינה רגשית.

למעשה, מערכת העיכול זוכה לאחרונה לתשומת לב רבה בשל תפקידה החשוב להפתיע במצבנו המנטלי וברגשות שלנו. מערכת העיכול היא לא סתם צינור ארוך ורוטט שמזון עובר דרכו. היא מתוחכמת להפליא וכוללת מערך של הורמונים ספציפיים,36 ענף ייחודי של מערכת העצבים (מערכת העצבים המעית, שהיא מורכבת כל כך עד שלעיתים קרובות מכנים אותה "המוח השני"37), וטריליוני38 חיידקים שונים ומשונים היוצרים את המיקרוביום במעיים. ברצינות, מערכת העיכול יכולה להתחרות עם המוח על התואר "האיבר המשפיע ביותר".*

בהתחשב בכל הנתונים האלה, לא מפתיע שמערכת העיכול משפיעה השפעה ניכרת על תפקוד המוח והבריאות הנפשית, הודות למה שמדענים מכנים כיום "הציר מעי־מוח".39 הבנת הקשר ביניהם פורצת גבולות חדשים במחקר בריאות ורווחה ומציעה כיווני טיפול חדשים למצבים כמו דיכאון.40 זאת בהחלט לא קלישאה חסרת משמעות, כאשר המדע עצמו "מקשיב לתחושות הבטן". הביטוי הזה תקף פי כמה מכפי שרבים מניחים. בכל מקרה, זו דרך נוספת שבה הגוף משפיע על רגשות.

אבל איך? איך, או אפילו מדוע, מערכת העיכול, או כל איבר אחר, משפיעים בצורה עמוקה כל כך על התהליכים הרגשיים במוח?

נוסף על רמת הסוכר בדם, מה שמתרחש במעיים משפיע על ההרכב הכימי של הגוף כולו - הרי זה המקום שדרכו נכנסים לגוף כל הכימיקלים החשובים שאנחנו זקוקים להם כדי לחיות - ולכך יש כצפוי השפעה בעקיפין על המוח, המגיב לסביבה הכימית שהוא נמצא בה ונענה לה, כמו כל איבר אחר. קיימת גם חֲבֶרתנוּ המערכת האנדוקרינית. המוח האורגני לא רק מפיק הורמונים ומפיץ אותם, הוא גם מגיב להם. המעיים, הכליות, הכבד, שומן הגוף ועוד: כולם מפיקים הורמונים שהמוח יכול להבחין בהם ולהגיב להם, כך שיש להם השפעה ישירה על המוח והרגשות.* 41

אבל יש דרך ישירה עוד יותר שבה הגוף משפיע על המוח: דרך העצב התועה (vagus).42 זהו אחד מתריסר עצבי הגולגולת, עצבים חשובים להפליא היוצאים היישר מהמוח ומחברים אותו לחלקים חשובים בגוף, כמו האוזניים והעיניים. אלה צינורות חיוניים המעבירים למוח אותות בעלי חשיבות מכריעה, בהם חלק גדול מהמידע החושי.

העצב התועה הוא הגדול בעצבי הגולגולת. רוב התריסר מתחברים לחלקים של הראש והצוואר, ואילו העצב התועה מחבר את המוח ישירות לכמעט כל האיברים הנמוכים יותר. זה החלק הגדול ביותר של המערכת הפארא־סימפתטית, המפעיל השפעה ישירה על איברים ורקמות, כולל הלב, הריאות, מערכת העיכול, שלפוחית השתן, בלוטות הזיעה ועוד. העצב התועה רלוונטי מאוד לפיזיולוגיה של הרגש, שכן 90-80 אחוזים מהנוירונים והסיבים שהוא מורכב מהם הם אַפרנטיים (afferent), כלומר כאלה המעבירים מידע מהאיבר אל המוח.**

פירוש הדבר הוא שבכל רגע מתקיים קו תקשורת ישיר בין האיברים הנמוכים יותר (כלומר אלה שמתחת לראש) לבין המוח. למעשה, העצב התועה מאפשר למוח ״לדעת״ מה קורה בכל חלקי הגוף השונים בכל רגע נתון, ולהגיב בהתאם.

תהיתם פעם למה אנשים אומרים דברים כמו, ״כואבים לי המפרקים, הולך לרדת גשם״? אולי זאת הסיבה. ייתכן שהמפרקים מגיבים לירידה בלחץ האוויר שחלה לפני גשם. התחושה הזאת עוברת למוח דרך העצב התועה, והמוח רב־העוצמה מזהה שהיא מתרחשת לעיתים קרובות לפני מבול, ומחבר את כל הנתונים.

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, פעילות העצב התועה, המכונה "טון ואגאלי" (vagal tone), היא גורם מרכזי ברגשות, בעיקר בהיבט הפיזיולוגי שלהם.43 היא נחשבת לאמצעי שבו המעי משפיע על בריאות הנפש,44 כי אם יש בעיה במעי החשוב כל כך, העצב התועה רוצה שהמוח ידע על כך מייד. ואם האותות שהמוח מקבל ממקור חשוב מאוד אומרים כל הזמן "משהו לא בסדר!" יש להניח שהדבר יעורר תגובה רגשית שלילית, ולעיתים קרובות.

בהתאם לכך, גירוי של העצב התועה משמש יותר ויותר כטיפול לדיכאון וחרדה, שתי הפרעות נפוצות שיש להן קשר חזק לשליטה רגשית לקויה.45, 46

אבל יש פה עניין מסוים: גם בהינתן כל מה שדנו בו עד כה, אם יש דבר אחד עקבי שכולם עשויים להסכים עליו, הרי הוא שהמוח יוצר את הרגשות, נכון? הגוף אולי שולח מידע חשוב שקובע אילו רגשות מופעלים, אבל המוח הוא עדיין זה שמפיק אותם. גם אם הגוף מספק את החומרים הגולמיים, הוא לא "יוצר" את הרגשות, בדיוק כפי שמשאית ההובלה של הלבֵנים לא אחראית לבניית הבית.

כי מדוע שנצפה מכל איבר אחר פרט למוח להפיק רגשות? איפה זה מסתיים? האם נבקש מהריאות לבצע חישוב מתמטי? ניתן לכליות לאחסן זיכרונות? אולי נשתמש בשלפוחית השתן לקריאת מפות?* אין ספק, אם יש משהו שכל חוקרי הרגשות יכולים להסכים עליו, הרי זה שהם מגיעים מהמוח, לא? אלא שגם בזה אין תמימות דעים מלאה, כי מדענים אחדים טוענים שהגוף אכן אחראי ל"יצירה" של רגשות.

לפי תיאוריה בשם "היפותזת הסמן הסומטי",47 הרגשות יוצאים מהמוח רק אחרי שהוא מקבל מערך ספציפי של אותות מהגוף. לדוגמה, משהו קורה (נניח, מכונית כמעט דורסת אותי בזמן חציית כביש), ודרך מידע שהחושים מעבירים, הגוף מגיב (מאיץ את קצב הלב, דורך את השרירים, מנקז את הדם מהפנים וכו'), לעיתים קרובות עוד לפני שתהליכי המוח המודעים מספיקים ממש "לחשוב" על העניין בכל דרך שהיא.

האותות הלא־מודעים האלה מהגוף - קצב הלב, מתח השרירים וכן הלאה - עוברים באופן בלתי נמנע אל המוח. אלה "סמנים סומטיים". במשך הזמן המוח לומד את התגובה הרגשית המסוימת הנדרשת כאשר הגוף יוצר את הסמנים הסומטיים האלה. אם כן, כאשר אנחנו נתקלים במשהו שמגביר את קצב הלב וגורם לשרירים להידרך, השילוב המסוים הזה של סמנים סומטיים אומר למוח לגרום לנו לחוש פחד.

מכאן אפשר לומר שהרגשות נקבעים יותר על ידי הגוף מאשר על ידי המוח. ההרכב הספציפי של תגובות הגוף הוא שמכתיב איזה רגש נחווה. תפקידו של המוח לפרש אותן באופן הגיוני.

זה אולי הבדל קל, אבל הוא חשוב. אם נחזור לאנלוגיה הקודמת של "בניית בית", עולה ממנו שתפקידו של הגוף לא לספק את הלבֵנים לבנאי הרגשות, שהוא המוח. למעשה, הגוף הוא האדריכל. הגוף מספק את תוכנית הרגשות, לא את חומרי הגלם, והמוח מציית להנחיות של הגוף ליצירתם.

זה מסקרן ויש לכך ראיות מסוימות,48 אבל תיאוריית הסמן הסומטי איננה מקובלת על הכול. מדענים רבים הדגישו את מגבלותיה,49 בהן למשל שפעמים רבות אנחנו חווים רגשות בלי אירוע שיפעיל אותם.

כולנו מכירים את המצב: אנחנו הולכים לנו, עסוקים בעניינינו, כשפתאום ללא סיבה מובחנת המוח מעלה זיכרון של חוויה מביכה עד אימה מן העבר (בדרך כלל מגיל העשרה), ואנחנו מתכווצים במבוכה בפינת הרחוב. במקרים כאלה אין שום דבר חיצוני שהגוף מגיב לו. אבל לעיתים קרובות אנחנו חווים רגשות גם בהיעדר "סמנים סומטיים". האין זה מערער במידת מה את התיאוריה עליהם?

תומכיה התייחסו לבעייתיות והציעו לולאה גופנית של "כאילו",50 שבה המוח עושה למעשה חיקוי של סמנים סומטיים, "כאילו" הגוף שולח אותם, וכך יכול ליצור רגשות באופן בלתי תלוי. אבל זה תהליך מאוד לא יעיל. הצורך לדמות את מה שהגוף עושה לפני שאפשר להפיק את הרגשות מוסיף כמה שכבות של "אדמיניסטרציה" עבור המוח, שהוא תמיד איבר חסכן. הדבר נראה בלתי סביר במיוחד בהתחשב במיידיות של התגובות הרגשיות בדרך כלל.51

בסך הכול, השערת הסמנים הסומטיים היא רק אחת משלל תיאוריות הבוחנות את פעולת הרגשות בהיבט הנוירו־ביולוגי. אבל העובדה שמתייחסים אליה ברצינות מוכיחה שיש להיפטר מכל הרעיונות הרואים ברגשות תהליכים מופשטים לחלוטין, המתקיימים אך ורק בתוך התודעה ו/או המוח.

לרגשות שלנו יש השפעה עזה על הפיזיולוגיה, וגם ההפך נכון, מעצב שמשַנה את ההרכב הכימי של הדמעות ועד לחיידקי המעיים שמסוגלים להשפיע על מצב הרוח. אין להתכחש לעובדה שהגוף האנושי מלא רגשות במקומות שונים, ויש להם בבירור נוכחות מוחשית ופיזית. ואם זה המצב, המדע יכול להבחין בהם, לתעד אותם ואולי אפילו לשלוט בהם.

כל הדברים האלה עוררו בי תהייה: אולי זה מה שמונע ממני לבכות בתקופה כה עמוסה רגשית? אולי לא המוח שלי (יש להודות שהוא תמיד שירת אותי נאמנה) "משובש", אלא הגוף. אחרי הכול, ההיבט הפיזי של התגובה הרגשית הוא מה שהרגשתי שחסר, לגמרי או בחלקו. ואני מודה שאמנם הקדשתי שנים לחקר השימוש במוח, אבל בַּגוף די ראיתי מובן מאליו.

אמנם הלכתי יותר לחדר הכושר אחרי שעברתי לעבוד מהבית, אבל אפשר לומר שהגוף שלי אהב את זה עוד פחות. הוא בהחלט התלונן הרבה. אולי הוא מתנקם בי? אולי הוא בשביתה, ושולל ממני את התגובות הרגשיות החשובות ברגע שאני זקוק להן יותר מכול?

אלא שההסבר הזה מניח שיש הפרדה ברורה בין הגוף למוח. וכבר קבעתי מפורשות, שוב ושוב, שזה לא נכון. כל המטרה הייתה לצמצם את הבורות הרגשית שלי, לא להרחיב אותה.

כמו כן, אם אמשיך להאניש את הגוף שלי כאילו הוא ישות נפרדת, ולא - אתם יודעים - אני, כפי שהוא למעשה, ישללו ממני את הרישיון לעסוק במדע.

עם זאת, בשלב זה היה בלתי אפשרי להתכחש לכך שלרגשות יש נוכחות "פיזית" בגוף הרבה יותר מששיערתי, והנוכחות הזאת מרחיקה לכת הרבה מעבר לגבולות המוח.

ואם זה המצב, האם לא צריך להיות אפשרי לקבל לפחות מושג גס לגבי הצורה הפיזיולוגית הבסיסית של רגשות ספציפיים בתוכנו, כמו שיש לנו לגבי זיכרונות ותחושות? ואז להשתמש בכך כדי להבין איך הם פועלים, ואיך ומדוע הם משפיעים עלינו כפי שהם משפיעים?

זה בהחלט טיעון הגיוני. לרוע המזל, בתוך זמן קצר גיליתי שהתעמקות בו העמידה בפניי אתגר של ממש. אתגר שאצטרך להתמודד איתו.

התמודדות רגשית

לשמע האשפוז של אבא שלי, רבים יצרו איתי קשר כדי לבדוק מה שלומי. כשהם שאלו אותי, "איך אתה מרגיש?" עניתי להם בכנות גמורה, "אני לא יודע."

התשובה הייתה מדויקת מבחינה טכנית, בשני אופנים. באמת ובתמים לא ידעתי איך לתאר כיצד אני מרגיש. נמצאתי בארץ לא נודעת, ולא היו לי ניסיון או אוצר מילים שאפשרו לבטא איך הרגשתי. אבל גם לא ידעתי איך אני מרגיש באופן כללי. כלומר, לא ידעתי איך רגשות פועלים במוח, ואיך אנחנו חווים אותם בסופו של תהליך. הודיתי במרומז בבורות הרגשית שלי.

למען הפרוטוקול עליי לציין שאני מודע לחלוטין לכך שאף אחד לא שאל אותי באמת לגבי המנגנון שבאמצעותו אני חווה רגשות. אבל להגנתי אומַר שהייתי במצב נפשי גרוע מאוד, ואם בא לי להשתמש במשחק מילים לא מזיק אבל אנליטי להחריד בתור מנגנון התמודדות, זה מה שאעשה!

הדבר גרם לי בהחלט לתהות: מה אני אמור להרגיש בשלב הזה? מהי התגובה הרגשית הנכונה וההולמת בתרחיש כזה? עליי להיות עצוב, כמובן. או שמא מפוחד? או אפילו כועס, על חוסר הצדק? או כל השלושה גם יחד?

האם אפשר לשלב בין שלושת הרגשות הנפרדים האלה ולהרגיש את כולם בו בזמן? או שדרושה מדיניות של "כל אחד בתורו"? האם יש תגובה רגשית ספציפית לכל תרחיש שאפשר להעלות על הדעת? או שיש לנו מעין "טווח בסיסי" של רגשות שאנחנו משלבים בדרכים מעניינות, בדומה לאופן שבו הטווח המוגבל של תווים שמפיקים קלידי פסנתר יכול ליצור קונצ'רטו כזה או אחר?

השאלה הזאת, כך התברר, חשובה במיוחד בתחום מחקר הרגש, ושנויה למדי במחלוקת.

לד"ר טים לוֹמָס יש פרויקט מתמשך בשם "לקסיקוגרפיה חיובית",52 שבו הוא מקטלג מונחים בשפות שונות לחוויות רגשיות ספציפיות, כאלה שאין להם תרגום ישיר לאנגלית. הדוגמה המפורסמת ביותר למונח כזה היא ככל הנראה המילה הגרמנית Schadenfreude ("הנאה מבּיש מזל של אחר", בעברית - שמחה לאיד). בין האחרים: utepils בנורווגית ("לשבת בחוץ ביום שמש וליהנות מבירה"), jayus באינדונזית ("בדיחה לא מצחיקה שמספרים בצורה גרועה כל כך, עד שהשומעים חייבים לצחוק"), ובשפת ארצי, ולשית, hiraeth ("סוג מסוים של כמיהה למולדת או לראייה רומנטית של העבר").

נכון לעכשיו יש בלקסיקון יותר מאלף ערכים. האם עולה מכך שיש יותר מאלף רגשות אנושיים נפרדים שבני האדם חווים?

לא סביר. אפשר לטעון שכולם וריאציות או שילובים של רגשות "בסיסיים" מוכרים יותר, שקיבלו תווית ייחודית בתרבות מסוימת. לדוגמה, utepils הרי הוא פשוט ביטוי ייחודי של אושר. גם דוברי האנגלית פועלים באופן דומה. ד"ר פירת־גודבהיר תיאר את השילוב של פחד וגועל שאנחנו מכנים בתרבות המערב "בעתה".

אבל אם אלפי החוויות הרגשיות האלה כולן שילובים או וריאציות של רגשות פשוטים יותר, מה הם אותם רגשות פשוטים? כמה עמוק אפשר לרדת לפני שמגיעים לסלע הבסיס של הרגש?

נכון לעכשיו, איש אינו יודע בוודאות. אבל מן הסתם זוהי נקודה בעלת חשיבות מכרעת. כאשר גילינו שחיידקים הם הגורם לשלל חוליים ומחלות, התחוללה מהפכה גמורה ברפואה ובבריאות הציבור, שהצילה את חייהם של מיליונים. אולי זיהוי גורמי הבסיס של רגשות יניב תועלות דומות, גם אם בַּכיוון הפסיכולוגי יותר, והפעם יחולל מהפכה בבריאות הנפש?

קהילת מחקר הרגש חלוקה לשני מחנות בסוגיה זו. האחד מאמין בקיומם מלידה של רגשות בסיסיים מעטים בכל מוח אנושי, שמהם נוצרים כל שאר המצבים הרגשיים המוכרים. לטענת המחנה האחר, אין בנמצא רגשות בסיסיים. חומר היסוד של הרגשות הוא דבר־מה עמוק וכללי יותר המכונה אָפֶקְט (affect), והמוח האנושי בעצם לומד ליצור רגשות "על הדרך", ככל שהם נדרשים ובעת הצורך.

שני הצדדים מנומקים, ומעניין לציין שרוב חילוקי הדעות נובעים ממקור מפתיע: פניהם של בני האדם.

הפנים שלנו חשובות לנו כבני אנוש. זאת עובדה. למוח שלנו יש אזור נוירולוגי ייעודי, אזור הפנים הפוזיפורמי,53 המוקדש ספציפית לזיהוי ולקריאה של פנים. בין השאר בזכותו אנחנו מצטיינים כל כך בזיהוי חיוך "כן" לעומת חיוך "מלאכותי"54 או רואים בקשר עין היבט חיוני באמון ובתקשורת,55 או רואים פרצופים גם במקומות שאינם קיימים,56 וכן הלאה. המוח האנושי התפתח לשימוש בפנים במצבים רבים מאוד, והוא תמיד מחפש אותן.

תכונה חשובה נוספת של פנינו היא הצגה של מצבנו הרגשי. פנינו משתנות כל העת ויוצרות הבעות המשקפות את הרגש שאנו חווים. משום כך אנחנו בדרך כלל מסוגלים לדעת אם מי שמולנו עצוב, כועס, שמח, נגעל וכן הלאה, במבט פשוט.

לרוב זה קורה אוטומטית, בלי מחשבה מודעת מצידנו. למעשה, די קשה לאמץ במודע ארשת פנים משכנעת של רגש שאנחנו לא חווים. אם הכריחו אתכם פעם "לחייך" בפעם ה־743 ברצף לצילום חתונה, אתם יודעים שזה נכון.

מאחר שהדבר מתרחש באופן עקבי ולא רצוני, עולה ממנו קשר נוירולוגי ישיר בין המוח לפנים, המאפשר לרגשות שמתרחשים במוח להשתקף בפנים (כפי שציינו צ'רלס בל וצ'רלס דארווין במאה התשע־עשרה57).

מכאן נובע באופן הגיוני שאפשר להבין מה מתרחש מבחינת הרגש במוח דרך בחינה של הפנים,58 כפי שאפשר ללמוד הרבה על בעל חיים לפי העקבות שהוא משאיר באדמה ובצמחים. רוב המחקרים הבולטים ביותר על רגש מסתמכים על הנחת היסוד הזאת.

המדען המשפיע ביותר בתחום הוא ד"ר פול אֶקְמָן. עד לעבודתו בשנות השבעים האמנו שהבעות פנים המציינות רגשות נלמדות מהסובבים אותנו,59 בדומה לאופן שבו אנחנו קולטים את המילים והשפה שבה אנחנו בקיאים בסופו של דבר. אנחנו לא מגיעים איתם לעולם, הם לא מוּלדים - הם תוצאה של הסביבה ולא של הטבע.

אבל המחקרים של אקמן הוכיחו שבני תרבויות שונות משתמשים לעיתים קרובות באותן הבעות פנים לאותם רגשות.60 זה חשוב, משום שאם הבעות פנים באמת היו נלמדות, תרבותיות, הדבר היה מקביל למצב שבו כל התרבויות השונות בעולם היו מגיעות לדבר אנגלית, באופן בלתי תלוי. זהו מצב בלתי סביר במידה מגוחכת,* ועדיף להשאיר אותו בפרקים הישנים של 'מסע בין כוכבים'.

מהממצאים של אקמן עולה שסביר פי כמה שהבעות פנים רגשיות הן תכונה אבולוציונית ביסודה של המוח. בדיוק כמו שהרוב המוחלט של בני האדם, ולא משנה מה הרקע שלהם, נולדים עם חמש אצבעות בכל יד - לכולנו יש אותן הבעות פנים לרגשות מסוימים. אף אחד לא לומד להצמיח חמש אצבעות.

אקמן זיהה ספציפית שישה רגשות שהבעות הפנים שלהם זהות בתרבויות שונות: שמחה, עצב, כעס, פחד, גועל והפתעה. אלה כונו רגשות "בסיסיים", ועדיין מתייחסים אליהם כך היום.

בהתחלה טענו המבקרים שהסבר חלופי לקיומן של הבעות פנים זהות בשלל תרבויות יכול להיות רמת ההפריה ההדדית ביניהן, שהתרחשה לאורך ההיסטוריה האנושית, רובה הרבה לפני המחקר של אקמן בשנות השבעים של המאה העשרים.

בתגובה, אקמן יישם את שיטות המחקר שלו בשבט פוֹרֶה בפפואה גיניאה החדשה, קהילה נידחת שקיימה מגע מועט עם העולם החיצוני.61 בהנחה שמבקריו של אקמן צדקו, כלומר שרוב התרבויות נוקטות אותן הבעות פנים עקב למידה הדדית במהלך מאות שנות אינטראקציה, הרי שאצל בני פורה יהיו הבעות שונות בעליל משל כל האחרים. מכיוון שהם בקושי התערבבו תרבותית, אם בכלל, יהיו להם הבעות פנים רגשיות ייחודיות. ואתם יודעים מה? בני פורה אכן השתמשו בהבעות פנים מוכרות ברגשות ספציפיים. בתחום מחקר הרגש, הממצא הזה העניק את הבכורה לתיאוריית הרגשות הבסיסיים האוניברסליים. תיאוריית ששת הרגשות הבסיסיים הגדירה והשפיעה על שלל מחקרים והתפתחויות מאז בתחומים מגוונים - מהערכה פסיכולוגית, דרך תוכנות זיהוי פנים ועד לאלגוריתמים שיווקיים.

אבל תיאוריית ששת הרגשות הבסיסיים בהחלט לא חפה מבעיות. לדוגמה, מדוע נכללת בה "הפתעה"? זאת תחושה ארעית יותר מרוב הרגשות, והיא קשורה לתהליכים יסודיים אפילו יותר, כמו תגובת בהלה.62 הדעות חלוקות בשאלה האם הפתעה היא בכלל רגש, שלא לדבר על רגש "בסיסי".63

חילוקי דעות אלה אינם מבשרים טובות לאמינות של תיאוריית הרגשות הבסיסיים. מה היינו חושבים אם מי שמתיימר להיות מומחה בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית היה מתעקש שוב ושוב שהומר סימפסון היה ממייסדי הביטלס? טענה כזו הייתה מטילה ספק בכל אמירה אחרת שלו.

בדומה לכך, מחקר משנת 2014 באוניברסיטת גלזגו, שנעזר במידול ממוחשב מתקדם של הבעות פנים, דיווח על מאפיינים משותפים לארשת של כעס, גועל, פחד והפתעה, ולכן יש למזג אותן לחוויה מרכזית אחת. מכאן שיש רק ארבעה רגשות בסיסיים.64 אלה רק חלק מהממצאים המאתגרים שהתגלו בינתיים.

עניין אחר - גם אם פנינו מבטאות רגשות, ואת זה אין להכחיש, לא נובע מכך אוטומטית שכל הרגשות האנושיים יוצרים הבעות פנים לא רצוניות. איזו הבעה יש לאדם החווה גאווה או סיפוק? פנינו מסוגלות גם לעטות ארשת שאנחנו לא מרגישים, וזה המקור להאשמה בארשת נרגנת תמידית (resting bitch face).

אקמן עצמו הכיר בעובדה הזאת, ובהמשך הרחיב את מערכת הרגשות הבסיסיים שהעמיד. הוא כלל בה רגשות "בלתי נראים" כמו גאווה, אשמה, מבוכה וכן הלאה.65

אם כן, גם בקרב התומכים בתיאוריית הרגשות הבסיסיים, קיימות מחלוקות, אי ודאות ואי הסכמה. אבל ישנם גם מי שלא השתכנעו מהממצאים המקוריים של אקמן ומסקנותיו, בשל טענות ובעיות פוטנציאליות שהתגלו מאז.

בין השאר, אקמן השתמש במחקרו בתמונות הבעות פנים של שחקנים (אמריקאים), שהתבקשו להיראות "מפוחדים" או "נגעלים". האם זהו ייצוג תקף לאופן שבו הבעות פנים של רגשות פועלות בדרך כלל? הרי כשרוב האנשים מרגישים מפוחדים או נגעלים, הם לא מקדישים מאמץ מודע להצגת הרגש על פניהם, כפי שכבר צוין.

כאשר בוצעו מחקרים דומים שהשתמשו בתמונות טבעיות (שבהן צולמו הבעות פנים של אנשים שלא היו מודעים לכך), הזיהוי הכללי של הרגש המובע צנח מכ־80 אחוזים תשובות נכונות ל־26 אחוזים בלבד!66 כמו כן, מחקרים שנקטו שיטות מודרניות מתקדמות יותר גילו שהבעות פנים של תרבויות שונות, אופן הזיהוי והתגובה להן, בהחלט שונים במידה ניכרת.67

אפשר לדון בהרחבה בהשלכות ובפרשנות של המחקרים האלה, אבל נראה יותר ויותר שהרעיון של רגשות בסיסיים אוניברסליים, המובעים ומזוהים בפנים, הוא לא כל הסיפור. ויש מאמץ גדל והולך במחקר הרגש לקרוא תיגר על הדומיננטיות שלו.

בראש המאמצים האלה עומדת פרופ' ליסה פֶלְדְמָן בָּרֶט מאוניברסיטת נורתאיסטרן. בספרה "איך נוצרים רגשות: החיים הסודיים של המוח" (How Emotions Are Made: The Secret Life of the Brain)86 היא מתארת איך חקרה את השפעותיהם של רגשות על תפיסה עצמית, כשהייתה חוקרת צעירה ושאפתנית בשנות התשעים. אבל אף אחד מהניסויים והמחקרים שלה לא עבד, כי שוב ושוב הנבדקים לא הצליחו להבחין בין עצב ופחד, חרדה ודיכאון.

לפי הדעה המקובלת, זה לא היה אמור לקרות. עצב ופחד הם רגשות בסיסיים בעלי הבעות פנים אוניברסליות. האדם הממוצע אמור להיות מסוגל להבחין ביניהם בקלות. ובכל זאת, בכל פעם שברט ניסתה להפיק הבחנה מהנבדקים שלה, הם התקשו. בסופו של דבר היא גילתה מספר גדל והולך של ניסויים ונתונים אחרים שדיווחו על בעיות דומות. אז התגלה שאפילו שינויים קלים בשיטות שננקטו בניסויים המקוריים ופורצי הדרך של אקמן הניבו תוצאות שונות מאוד.69

לדוגמה, המחקרים המקוריים ביקשו מהנבדקים להתאים ארשת פנים לקביעה רגשית. למשל, "האדם הזה זכה הרגע במיליון דולר" בהתאמה לארשת פנים של "שמחה". אבל אם רק נותנים לנבדקים תמונה ושואלים "איזה רגש האדם הזה מפגין?" הביצועים הממוצעים צנחו מטה־מטה.

או שברט ועשרות חוקרים מנוסים אחרים עשו כולם משהו מאוד לא תקין, או שתיאוריית הרגשות הבסיסיים האוניברסליים פגומה כשלעצמה.

התוצאה היא שיותר ויותר חוקרים קובעים היום שרגשות בסיסיים לא קיימים. במקומם הם מציעים את "תיאוריית הרגשות המוּבְנים", שלפיה רגשות - אפילו כאלה שאנחנו מכנים "בסיסיים" - אינם מחווטים מלכתחילה במוח, אלא נוצרים בָּרגע, על פי ובעת הצורך, על סמך נתונים גולמיים מהחושים, הזיכרון והחוויה, תגובות הגוף וכל דבר אחר שלמוח יש גישה אליו (וזה הרבה).

הרעיון שאנחנו "ממציאים" את הרגשות מדי רגע נוגד לכאורה את השכל הישר, אבל זאת עמדה שהולכת ומתקבלת באופן נרחב, ככל שמתגלות ראיות נוספות שתומכות בה.*

חשבו על כך: האם אנו עוטים אותה ארשת פנים בדיוק בכל פעם שאנחנו מרגישים רגש מסוים? כל שחקן סביר יאמר לכם שבהחלט לא. האם כולנו חווים אותה תגובה רגשית לאותם דברים? בשום פנים ואופן לא. יש שירים או מאכלים או יצירות אמנות או אנשים בעולם שמעוררים הנאה ואושר אדירים אצל חלק מהאנשים, תיעוב עמוק באחרים, וכל דבר בין לבין. אפילו בתוכנו לא תמיד יש לנו תגובה רגשית זהה לאותו דבר. ההקשר קובע. מראה של בן/בת הזוג למערכת יחסים רומנטית יכול למלא אותנו אושר עז שבוע אחרי תחילת היחסים או עצב מייסר שבוע אחרי הפרדה.

אם - כפי שטוענות התיאוריות של אקמן - הרגשות מולדים, אזי עם הבעות פנים המלוות אותם, עליהם להיות עקביים הרבה יותר משהמציאות מוכיחה. מכאן נובע הטיעון שהולך ומתבסס כי המוח יוצר את הרגשות מחדש בהתאם למצב ולהקשר. גם אם יש קשר ישיר בין הרגשות במוח וארשת הפנים, יש להניח שהוא רק חוט אחד במארג מורכב ביותר.

הרעיון שהמוח יוצר את הרגשות ספונטנית, רגע אחרי רגע, אינו מופרך כלל וכלל. לדוגמה, הראייה מתחילה כפעימות פשוטות של פעילות נוירונים. אלה עוברות למוח דרך רשתיות העין, המסוגלות להבחין רק בשלושה אורכי גל שונים של אור נראה.70 ביסודו של דבר עינינו מסוגלות "לראות" רק שלושה צבעים. ובכל זאת, מתוך המידע הדל הזה המוח בונה כל העת חוויה חזותית עשירה ומפורטת, המשתנה ללא הרף.

נראה שהמוח שלנו גם עושה דבר־מה דומה עם זיכרונות, שהם "נבנים מחדש" שוב ושוב מתוך גורמים נפרדים אלה מאלה המאוחסנים בקורטקס, אם וכאשר אנחנו נזקקים להם.71 הדבר מסביר מדוע הזיכרונות גמישים כל כך, ונוטים לשינוי וגיוון לפי הזמן וההקשר.

ביסודו של דבר, אם המוח יוצר כל העת, מתוך רכיבים בסיסיים, הן את מה שאנחנו זוכרים והן את מה שאנחנו רואים, מדוע שלא יעשה זאת גם עם מה שאנחנו מרגישים? זאת בעצם הטענה של תיאוריית הרגשות המוּבנים, ההשקפה הקונסטרוקטיביסטית.

למען האמת, הוויכוח "רגשות בסיסיים לעומת קונסטרוקטיביזם" רחוק מהכרעה. ראיות רבות תומכות בשני הצדדים, ובהתחשב בתכונותיהם החמקמקות וחסרות ההגדרה של הרגשות - שלא לציין את הקשיים בהפקת נתונים מוצקים ומהימנים מפעולת המוח - תשובה מכרעת כזאת או אחרת עדיין רחוקה מאיתנו.

אבל הנושא גרם לי לתהות לגבי הבורות הרגשית וחוסר היכולת שלי עצמי. חוסר יכולתי לבכות, הקושי שלי לזהות את מה שאני מרגיש: מה הגורם לכך? תיאוריית הרגשות הבסיסיים אומרת שאולי משהו השתבש בחיווט הבסיסי של המוח שלי. אבל אם טיעון הקונסטרוקטיביזם נכון, ייתכן שהמוח שלי פשוט לא הבין עדיין איך ליצור את התגובה הרגשית ה"נכונה" ולהתמודד איתה, מפני שמעולם לא עברתי חוויה דומה קודם לכן.

האפשרות הראשונה מעידה על בעיה פיזית בחומר האפור במוחי, עניין מטריד. ואילו השנייה רומזת על ליקוי שאוכל לתקן בעזרת סבלנות והתוודעות. אשקר אם אומר שלא מצאתי את עצמי נוטה לתיאוריה הקונסטרוקטיביסטית עקב כך. אבל אז נזכרתי שהמדע לא עובד ככה. אי אפשר פשוט לבחור טיעון משום שהוא "נעים" לנו יותר.

אם כי העדפה של תיאוריה אחת של רגשות על פני אחרת בשל היותה מעודדת יותר רגשית היא אירוניה משעשעת. עולה ממנה גם שאינני משותק רגשית לחלוטין, אחרי הכול.

אף על פי כן, זה לא תירוץ לנטישת העקרונות המדעיים שאני דוגל בהם. אין טעם להמיר בורות רגשית בבורות רגילה. כך שבמקום זאת, החיפוש שלי אחרי אינטליגנציה רגשית הוביל אותי לשאלת המשך ברורה מאליה: אם הגוף משקף את ההתרחשויות הרגשיות במוח, מהיכן במוח נובעים הרגשות האלה באמת?

רגשות במוח

בידוד של חלק ספציפי במוח, צפייה בו ואימות שהוא מבצע תפקיד ספציפי - זהו תהליך קשה להחריד גם במצב אידיאלי. וכאשר מה שמחפשים הוא דבר־מה שמסכל מאמצים להגדרה מדעית שלו, הקושי עוד גובר.

דבר נוסף מסבך את העניינים: הנחות ותפיסות רווחות לגבי אופן הפעולה של הרגשות במוח, שכולנו יודעים שאין להם תוקף מדעי, אבל הם בכל זאת מסרבים למות, כמו אחד האֶלפים של טולקין. או זבוב טורדני במיוחד.

הדוגמה השכיחה ביותר היא כנראה כל עניין "המוח השמאלי מול המוח הימני", לפיה, הצד השמאלי של המוח לוגי ואנליטי, ואילו הצד הימני יצירתי, אקספרסיבי, רגשי. כך שאם את טיפוס סטואי מאופק, את משתמשת יותר במוח השמאלי. ואם אתה מוחצן, רגשי ואמנותי, אתה משתמש במוח הימני. הטענה הזו צצה בהמון משאלים דביליים ברשתות החברתיות שמתיימרים לתת ניתוח פסיכולוגי מפוקפק על פי כמה שאלות אמריקאיות בנאליות, או אם רק נבהה זמן־מה בצורה מסתובבת.

למען הסר ספק: הטענה על המוח השמאלי והמוח הימני שגויה. לכל הפחות היא הפשטה מתועבת של אופן הפעולה של המוח. אבל במסגרת מאמציי להפריך אותה ביסודיות (ובעוקצנות) מרבית, גיליתי שדווקא יש ביסודה כמה אמיתות מדעיות. אני מודה שזה הרגיז אותי.

ראשית, למען האמת, למוח האנושי אכן יש שני צדדים, שני חצאים (הֶמיספֶרוֹת). משום כך הוא נראה כמו שני אגוזי מלך גדולים מחוברים בבסיסם. או שני ישבני מומיות. העניין הוא שאכן יש צד שמאלי וצד ימני נפרדים למוח.

מדוע בדיוק המוח בנוי כך - לא ברור, אבל במשך חצי מיליארד שנים כמעט כל האורגניזמים דבקו בצורה סימטרית, ויש כמה סיבות אפשריות ליתרון שבדבר.72 תהיה הסיבה אשר תהיה, למוח שלנו יש שני חצאים נפרדים, שמאלי וימני, המחוברים ביניהם בכפיס המוח, רצועה עבה של צינורות חומר לבן המעבירים ביניהם מידע, כמו כבל פס רחב רב־עוצמה (אך רך).

יש ראיות המקשרות כפיס מוח עבה יותר לאינטליגנציה גבוהה יותר,73 וזה הגיוני: כפיס מוח עבה יותר פירושו מספר רב יותר של חיבורים בין חצאי המוח, כך שאפשר להניח שלמוח יש יכולת רבה יותר להגיע למידע בשני הצדדים ולהשתמש בו. אפשר להניח שהיכולת הזו מתבטאת כאינטליגנציה גבוהה יותר. הקשר הזה בין חצאי המוח שימושי במיוחד, כי אף שהם נראים כמו תמונות מראה הדדיות, למעשה הם מתפקדים אחרת, כלומר עושים דברים שונים.

חצי המוח השמאלי ככל הנראה מוביל בעיבוד שפה,74 ואילו הימני מטפל בטון, גובה הקול וצלילי יסוד אחרים.75 מחקרים מראים גם דגש בתפיסה גלובלית ומקומית בחצאי המוח השמאלי והימני בהתאמה. כלומר חצי המוח השמאלי עוסק יותר בתפיסה בנוסח "התמונה הרחבה", ואילו הימני מטפל בפרטים הקטנים. המוח השמאלי רואה את היער, והמוח הימני רואה את העצים.76

אם כן, הצד השמאלי והימני של המוח אכן עושים דברים שונים, או דברים דומים בדרכים שונות. וכן, בדרך כלל יש לאנשים חצי מוח אחד דומיננטי, ומכאן שאנחנו ימניים או שמאליים.* יש גם ראיות לכך שחצי המוח הדומיננטי משפיע על היכולות הרגשיות.77 האם זה אומר שהתפיסה הרואה בחצי המוח הימני אחראי לכל הרגשות אכן נכונה?

לא בדיוק.

בתקופה שבה טכנולוגיות סריקת מוח רק התחילו להתפשט, מאגר גדל והולך של ראיות אכן תמך ברעיון שהרגשות מעובדים אחרת בחצאי המוח השונים.78 לרוע המזל, שיטות וניתוחים מודרניים ומתקדמים יותר גילו שהמצב הרבה פחות חד־משמעי.79

אבל אם צועדים צעד לאחור ומביטים בנושא בהיגיון - בהתחשב בגודל המוח, בכל מה שמתרחש בו, באינטנסיביות של החיבורים ההדדיים, ובמידה שבה חלקי המוח יכולים להיות קטנים וממוקדים ועדיין למלא שלל תפקידים מגוונים - ייחוס של תפקיד אחד ספציפי כמו רגשות לחצי מוח במלואו מגוחך למדי. באותה מידה יכולנו לטעון שכל מי שנמצא בחצי הדרומי של כדור הארץ הוא רקדן מעולה, וכל מי שנמצאת בחצי הצפוני של כדור הארץ אינה מסוגלת לרקוד, כי היא מחשבת החזרי מס. טענה כזאת תהיה מגוחכת, וכך גם לגבי חצאי המוח, ולא משנה כמה בדיחות ושאלוני אינטרנט מתהדרים בה בלי שמץ של ביקורתיות.

אבל אם לא בחצי מוח אחד מסוים, מאין במוח נובעים רגשות?

במשך זמן רב האמנו שהרגשות הם בתחום האחריות של המערכת הלימבית,80 האזור במוח שיושב ממש מעל מוח הזוחלים. מוח הזוחלים -התווית המיוחסת לחלקים ולתהליכים הפרימיטיביים ביותר של המוח (הקיימים מימי הדינוזאורים, וכנראה משום כך מיוחסים ל"זוחלים") - הוא השכבה הנמוכה ביותר של מה שמוכר כמודל "המוח המשולש".81 לפי מודל זה, למוח יש שלוש שכבות נפרדות זו מזו, מהעתיקה ביותר בתחתית ועד ל"חדשה" והמתוחכמת ביותר מעל.

אזורי המוח החדשים והחכמים יותר צמחו והתפתחו מתוך החלקים הנמוכים והפרימיטיביים יותר, כמו בצק בתבנית מאפין: ראש גדול ומעוגל התופח מתוך הבסיס הרך. או כמו טבעות של עץ, שהן חדשות ורחבות יותר ככל שמתקדמים ממרכז הגזע להיקפו. אבל העץ הזה מפתח אינטליגנציה עם כל טבעת חדשה.

כאמור, מוח הזוחלים הוא השכבה התחתונה של המוח, האחראית לתפקודים הפיזיולוגיים הבסיסיים, כמו נשימה וכן הלאה. השכבה העליונה ביותר - החלק הענקי והמקומט שמעל, שמהווה את רוב נפח המוח - הוא קליפת המוח, הקורטקס, או נאוקורטקס82 (התוויות משתנות, תלוי עם מי מדברים). זהו החלק ה"אנושי" של המוח, שעושה את הדברים האינטלקטואליים המרשימים.

בין שני החלקים האלה תחוב "מוח היונקים", שלעיתים קרובות מכונה המערכת הלימבית.83 מקור המילה "לימבי" במילה הלטינית "לימבוס", שפירושה גבול או שוליים, כי המערכת הלימבית יוצרת את גבול קליפת המוח, לפני גזע המוח.

במשך זמן רב האמינו שהמערכת הלימבית עוסקת בכל תפקודי המוח המורכבים יותר מתהליכים פיזיולוגיים בסיסיים, אבל יסודיים יותר מהעניינים האינטלקטואליים המתוחכמים ממש. דברים כמו לימוד וזיכרון, מוטיבציות ודחפים, תגמול ועונג, שליטה מודעת בתנועה, וכמובן רגשות.84 המוח האנושי הגבוה, השכבה העליונה שהתפתחה אחרונה, מפיק תוצרים "מוּדעים" כמו ניתוח, שפה, תשומת לב, חשיבה הגיונית ומופשטת.

המסקנה הברורה כאן היא שרגשות הם תהליכים תת־מודעים. הם נוצרים במערכת הלימבית, אזור במוח הקוֹדם למוּדעות כפי שאנחנו מכירים אותה, ולכן הם מתרחשים במוח מתחת למודעות, הן כדימוי והן הלכה למעשה. זה נראה ברור, נכון?

לרוע המזל, גם הפעם העניין לא פשוט כל כך, כי המידה שבה הרגשות מתרחשים באופן מודע או לא מודע עדיין נתונה במחלוקת במחקר רגשות. חלק גדול מהעניין הוא העובדה שהרעיון של מערכת לימבית מוגדרת בבירור שמתמודדת עם רגשות (ועוד) הוא בן יותר מ־130 שנה. אבל לאור הראיות המודרניות וההבנה המתקדמת יותר של אופן פעולת המוח, גם חינה כבר סר. המונח "המערכת הלימבית" עדיין נמצא בשימוש נרחב לגבי האזור הכללי הזה של המוח, אבל קשה יותר ויותר לקבל את התפיסה שמדובר באזור מוגדר היטב, פונקציונלי ועצמאי,85 בהינתן הראיות המצטברות שחושפות עד כמה כל דבר במוח קשור באופן נרחב כמעט לכל דבר אחר.86

היבט אחד שמערער במיוחד את הטענה כי "הרגשות נמצאים ודאי בתת־מודע, כי הם נובעים מהמערכת הלימבית", הוא שידוע כיום שהאזורים הלימביים מקיימים קשרים דו־סטריים ענפים עם האזורים המודעים הגבוהים יותר, כך ששניהם יכולים להשפיע הדדית אלה על אלה בדרכים רבות.87 מכאן שאזורי המוח המודעים יכולים בקלות לעורר רגשות דרך הקשרים המקיפים שלהם עם האזורים הלימביים. רבים דוגלים בכך.88 אלא שגם אם הרגשות אכן מתבטאים דרך המערכת הלימבית, איננו יכולים לדעת בוודאות שזהו מקורם. ייתכן שהדבר מקביל להנחה שכל המכתבים שאני מקבל הם פרי עטו של הדוור. שוב, זהו ויכוח שנמצא בעיצומו.

ההשקפה המקובלת היום היא שאין "חלק" אחד מסוים לרגשות במוח, אין אזור אחד ספציפי שאפשר לומר עליו - "מכאן נובעים הרגשות". במקום זאת, הרגשות נתמכים במגוון של רשתות או מעגלים,89 ואזורי מוח רבים ונרחבים פועלים יחד כדי ליצור את חוויית הרגשות שכולנו מכירים ומזהים (אבל מתקשים לתאר).

זה עדיין לא עונה ממש לשאלה מה "מקור" הרגשות במוח, ואילו תהליכים יוצרים אותם. לדוגמה, השקפה מודרנית יותר90 היא שרגשות, והתגובות וההתנהגויות שהם גורמים לנו, מעובדים במעגל שבו כלולים קליפת המוח הקדם־מצחית הגבית־צידית, קליפת המוח הקדם־מצחית הגחונית אמצעית, קליפת המוח הארובתית־מצחית, האמיגדלה, ההיפוקמפוס, פיתול החגורה הקדמי והאינסולה.

השמות אולי נשמעים ספציפיים מאוד, אבל האזורים האלה נפרשים מחלקו העליון והקדמי ביותר של המוח, שם מתרחשת כל העבודה הקוגניטיבית החשובה, מטה עד לעומק המערכת הלימבית במרכז המוח, כולל אזורים רבים בדרך. וזאת אפילו לא רשימה מקיפה של אזורי המוח החיוניים. גם אילו הייתה מקיפה, לכל האזורים המצוינים בה יש תפקידים מגוונים וחשובים גם בתהליכי מפתח אחרים, כמו זיכרון, תשומת לב, תכנון לעתיד, תפיסת כאב ועוד. הם לא עוסקים אך ורק בתהליכים רגשיים.

נוסף על כל זה, גם אם מוכח בוודאות שלאזור מוחי מסוים יש תפקיד חשוב בחוויית הרגשות שלנו, הדבר לעיתים קרובות לא אומר שהדברים ברורים יותר. דוגמה טובה לכך היא האמיגדלה, אזור עצבי קטן במערכת הלימבית, באונת הרקה של המוח.91

במשך זמן רב מאוד האמיגדלה הייתה ידועה בעיקר בתפקידה בעיבוד ותגובה לרגש הפחד, ונראה כי זה עדיין כך.92 אבל נתונים נוספים שהצטברו הרחיבו וגיוונו את תפקידה של האמיגדלה, וכיום מייחסים לה תפקיד מכריע באספקת הרכיב הרגשי של זיכרונות,93 ביכולת שלנו לזהות רגשות אצל אחרים94 ואפילו בקביעה איזו תגובה רגשית ספציפית נדרשת כאשר אנו חווים או תופסים משהו.95

אם כן, לאמיגדלה יש הרבה יותר מתפקיד אחד ברגש יחיד (פחד). היום היא נחשבת מאזורי המוח החשובים ביותר, אולי אפילו "צומת מרכזי" בחוויית הרגשות.96 להתפתחות הזאת יש גם היבט שלילי - התפיסה של אופן הפעולה של רגשות במוח נהיית מורכבת יותר.

אם כן, אמנם התקדמנו משלב האמירה שחצי מוח בכללותו אחראי לעיבוד הרגש, אבל עדיין נשאר מרחב ניכר לעמימות ואי ודאות. ולכן עדיין קשה ביותר לענות על השאלה "מאין במוח מגיעים רגשות?" למרות כל ההתקדמויות הטכניות והמדעיות ומכלול הנתונים שהופקו בעשרות שנות מחקר.

חלק מהקושי נובע בלא ספק מכך שעדיין אין קונצנזוס אמיתי לגבי ההגדרה של רגשות. אם שתי מעבדות משתמשות כל אחת בהגדרה אחרת, התוצאות שלהן לא יעלו בקנה אחד מן הסתם, גם אם השתמשו באותן שיטות. המקבילה תהיה שני מכונים שעושים סקר על כמות חיות המחמד בארץ מסוימת, כאשר מכון אחד יגדיר חיות מחמד "חתול, כלב, ארנב או דג זהב", ואילו האחר - "כל יצור לא אנושי החי בביתו של אדם", מה שיכלול גם עכברושים, עכבישים וטרמיטים.

שני הסקרים האלה יחפשו את אותו מידע, אבל בשל ההגדרות השונות (האחת ספציפית מדי והאחת רחבה מדי), הם יגיעו לתוצאות שונות מאוד.

נוסף לכל זה, גם אילו יכולנו להגדיר רגשות באופן ספציפי, סוג החוויה הרגשית הנחקרת97 - כגון, האם מדובר ברגש נעים או לא נעים - יניב בלא ספק ביטויים שונים במוח. נראה שאיש לא יחלוק על הטענה שרגשות שונים משפיעים עלינו בדרכים שונות.

תלוי גם אם מסתכלים על החוויה או על תפיסה וביטוי של רגש.98 במוח האנושי יש חפיפה רבה ביניהם יותר משאפשר להניח.

זאת עוד בלי להביא בחשבון את מגבלות הטכנולוגיה הזמינה לבדיקה של הסוגיות האלה. לפי הסיקור באמצעי התקשורת, אפשר לחשוב שסורקי מוח יכולים לקרוא את המתרחש במוח בדיוק כפי שאנו יכולים להבין את התמונות המופיעות על מסך טלוויזיה. לצערנו, היכולות שלהם אפילו לא מתקרבות לכך.

לדוגמה, לסורקי fMRI עדכניים נדרשות כמה שניות כדי להבחין בשינוי בפעילות מוחית, בשל דרך המדידה העקיפה שלהם.99 אבל רגשות מתרחשים מהר. התהליכים שהם נסמכים עליהם עשויים להסתיים בתוך אלפיות שנייה, הרבה לפני שסורק מוח יבחין במתרחש. שימוש בסורק מוח למחקר על רגשות דומה אולי לניסיון להבין איזה סוס ניצח במרוץ על ידי בדיקת סימני הפרסות ליד קו הסיום שלוש שעות מתום המרוץ.

כמובן, איני אומר בכך שמחקרים כאלה חסרי ערך, ודאי שיש להם ערך. אבל לפנינו עוד דרך ארוכה. עם זאת, למען ההבנה הכללית שלנו (ומה שדחוף לי יותר, ההבנה שלי), אולי השאלה "מאיפה במוח מגיעים הרגשות?" היא השאלה הלא־נכונה?

גישה טובה יותר היא אולי לצמצם את הסוגיה - לבחון ביטויים אינדיבידואליים מזוהים של רגשות ולבדוק מה מתרחש במקרים הספציפיים הללו. גישה כזאת אולי תספק מעין חוט מטפורי שנוכל למשוך בו, והוא יעזור לפרום את הגוש הגדול והסבוך יותר שהוא הרגשות ככלל.

קיוויתי שזה המצב, כי זה מה שבחרתי לעשות בשלב הבא.

* משום כך צחקתי מהבדיחה שסיפר לי ד"ר פירת־גודבהיר: "מה מקבלים אם מכניסים שני היסטוריונים לחדר? שלוש דעות."

* היוונים הקדומים אמנם היו מתקדמים למדי, אבל לא הייתה להם טכנולוגיה לסריקת מוח.

* ונתעלם מהנזלת ומהרעשים המשונים שרבים פולטים תוך כדי בכי.

* אני לא יודע על מה אתם חושבים, אבל זה הרבה פחות גס.

* בעצם זה הילחם, ברח או קְפא. מינים רבים בוחרים לא לנוע כלל כשניצב מולם אִיום, ולעיתים קרובות זאת תגובה מועילה לא פחות.

* המחקר המסוים הזה מדד את הרמה על ידי תיעוד של מספר הסיכות שננעצו בבובות וודו שייצגו את בן/בת הזוג של הנבדקים. בפעם האחרונה שבדקתי, סולם המדידה הזה לא נכלל בשיטה המטרית.

* היא אמנם תפסיד בתחרות, ובכל זאת!

* אם עדיין לא השתכנעתם שהורמונים יכולים להשפיע על רגשות, דברו עם כל בן/בת עשרה, אישה הרה או גבר מגורה ולו במעט.

** סיבים אֶפרנטיים (Efferent) עושים את ההפך, מעבירים אותות ופקודות מהמוח לאיבר/רקמה.

* אם כי, בהתחשב בכמות העיכובים שנגרמים בנסיעות ארוכות במכונית בשל עצירות לשירותים, אולי זה לא מגוחך כל כך.

* אם כי הוא עדיין קיים בתפיסתם של תיירים בריטים רבים.

* על פי ניסיוני, דברים רבים המתוארים כתואמים את "השכל הישר" אינם מסקנות ישירות וגם לא תמיד מושכלות.

* כל חצי של המוח שולט בצד המנוגד של הגוף: אצל הימנים חצי המוח השמאלי הוא הדומיננטי, ולהפך.