רד־זון רייוולז 3 : קוורטרבק סניק

חמישה חודשים לאחר מכן

"אני לא עוזר לך לשים עמוד חשפניות באמצע הסלון שלך."

אבא שילב את זרועותיו בנחרצות על החזה וכיווץ את הגבות העבות שלו כמו שתמיד עשה כשצעק על אחד מהשחקנים.

"גם אם לא תעזור לי, הוא יהיה כאן," אמרתי לו וחיברתי את אחד החלקים המתכתיים של העמוד לפני שהידקתי את הברגים.

"יש חלון ענק שפונה לרחוב."

משכתי בכתפיי באדישות. "אז אני מניחה שהשכנים יקבלו הופעה בחינם."

אבא הזעיף עוד יותר את פניו, והלוואי שעדיין הייתה בי טיפה אנושית של אושר כדי שאוכל לחייך ולהרגיע אותו. במקום זה, הנחתי את העמוד בצד כדי לעמוד ולעטוף אותו בחיבוק — למרות זרועותיו הגדולות שהיו שלובות על החזה שלו.

"אני אקנה וילונות, בסדר?"

הוא לא נראה משוכנע.

"תזכור למה אני אוהבת את זה," אמרתי לו. או יותר נכון, התחננתי בפניו.

השאיפה העמוקה ששאף דרך אפו הספיקה כדי לשאוב את כל החדר, אבל הוא התרכך עם הנשיפה, פתח את זרועותיו וחיבק אותי בחזרה. הוא נישק אותי במהירות על המצח לפני שנסוג.

"אני יודע," הוא אמר. "זה לא אומר שאני רוצה לראות את זה."

"אני יכולה להבין," הודיתי. לאחר מכן, הנחתי את הידיים על המותניים ונשכתי את החלק הפנימי של הלחי שלי. "תודה שאתה נותן לי לעשות את זה, אבא."

הוא הנהן ועשה את דרכו למטבח כדי להמשיך לפרוק ארגז שלא כלל חלקים ממתכת שאטפס עליהם בזמן שאני עירומה למחצה.

החלטתי לחכות ולטפל בעמוד מאוחר יותר, לכן התחלתי לפרוק ארגז שעליו היה כתוב חדר שינה במקום. זה היה נס שאבא שלי בטח בי מספיק כדי לתת לי לגור לבד — טוב, עם שותפה, אבל בלעדיו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים החדשים שהוא נתן לי את האישור לעשות את זה, והייתה לי הרגשה שזה משום שהרגיש אשם שהוא העביר אותי באמצע שנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה באביב שעבר, כשלקח את תפקיד המאמן הראשי בקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת נורת בוסטון.

לא שהיה לי אכפת.

לא בדיוק השארתי קבוצה של חברים מאחור — לא היו לי חברים בכלל. ויתרתי על הניסיון ליצור משהו אפילו קרוב למערכת יחסים, אפלטונית או לא, מאז הלילה שבו איבדתי את אחותי.

כאילו היקום שמע את המחשבות שלי, פתחתי את הארגז שעל הרצפה ומצאתי תמונה של אבִּי מביטה בי בחזרה.

מה שנשאר מהלב שלי החסיר פעימה בתגובה לעיניים הכחולות הזוהרות, החיוך הרחב והדרך שבה היא חיבקה את מותניי, כאילו הייתי החברה הכי טובה שלה, בזמן שעמדתי שם ונראיתי ממורמרת מהחיים — כמו תמיד.

אבל לא בכיתי, לא הרמתי את התמונה והעברתי יד על הזכוכית, לא עשיתי שום דבר חוץ מלהניח אותה בצד ולהמשיך לפרוק את החפצים האישיים שנחו מתחתיה.

דלת הכניסה נפתחה והעפתי מבט אל הנערה התשושה שמעדה פנימה בזרועות עמוסות בשקיות קניות.

היא עצרה כשראתה אותי, משקפי השמש הכהים שלה החליקו קצת במורד אפה. היא הרימה גבה מאחוריהם כשבחנה אותי במבטה בזמן שאני עשיתי את אותו הדבר.

ידעתי מי היא בלי לשאול — מרי סילבר, השותפה החדשה שלי.

מצאנו זו את זו דרך אפליקציה שהזכירה לי אפליקציית היכרויות, רק שזאת התאימה לך שותפים פוטנציאליים באזור בוסטון. שתינו "החלקנו ימינה" אחת על השנייה, ואחרי כמה לילות של שיחה החלטנו שאנחנו יכולות לסבול זו את זו מספיק כדי לגור ביחד. זה אולי היה מה שהכי אהבתי בה — היא לא הייתה תוססת ומעצבנת, היא לא ניסתה להיות החברה הכי טובה שלי ולא ציפתה לשום דבר מלבד שאשלם את החשבונות שלי בזמן.

הרגשתי אותו דבר.

הרושם הראשוני המיידי שלי כשראיתי אותה פנים אל פנים היה שהיא יפהפייה.

שערה הבלונדיני הארוך היה מעוצב בגלים על כתפיה והאיפור שלה היה מושלם — שפתיים שנצבעו בגוון ורדרד ואייליינר שהעניק לעיניה מראה חתולי — וזה גרם לי לתהות אם היא הייתה מאפרת מקצועית. היא לבשה שמלה בצבע ירוק יער עם הדפס של פרחים עדינים, הבד נמתח על קימורי המותניים שלה וירכיה השריריות, וכבר קינאתי בה. היא שילבה את השמלה הזאת עם ז'קט עור שהיה חם מדי ומגפיים צבאיים שחורים. הבחנתי בקעקועים שהיו על הרגליים ועצם החזה שלה, בפירסינג הספטום באפה ובכל העגילים שעל אוזניה.

היא זקרה מעט את הסנטר, וזו הייתה ברכת השלום הראשונה שלה. "היי."

"היי," אמרתי בחזרה.

אבא הפסיק לפרוק את הארגז במטבח, ועל אף שהוא נראה מספיק חביב ונעים כלפי חוץ, ידעתי בתור הבת שלו מה הוא חשב כשהביט בשותפה החדשה שלי.

עיניה של מרי נדדו אל העמוד הבנוי למחצה באמצע הרצפה.

"את רוקדת?"

משכתי בכתפיי. "רק כמה תרגילים ושילובים, אבל אני גם רוקדת לפעמים."

היא הנהנה, השפה התחתונה שלה בלטה מעט החוצה כאילו היא התרשמה, אולי הייתה אפילו קצת מופתעת. "מגניב. רק אל תשברי כלום. אני רוצה לקבל את הפיקדון שלנו בחזרה."

בלי לומר מילה נוספת, היא חלפה על פניי ועל פני אבא לאורך המסדרון האחורי ואל המדרגות שהובילו לחדרים שלנו. בדרך היא העיפה מבט אל המטבח. "מה המצב, אבא?"

זוויות הפה שלי התרוממו בחיוך קטן כשהגבה של אבא שלי התרוממה כמעט עד שערו בתגובה.

ברגע שמרי עלתה במדרגות וסגרה את דלת חדר השינה שלה, אבא הביט בי.

"היא נראית נחמדה," אמרתי.

הוא מצמץ, נמנע מלומר משהו נוסף וחזר לפרוק את הארגז.

התכופפתי, הרמתי את הארגז שחיטטתי בו ונשאתי אותו במעלה המדרגות אל חדר השינה שלי. הבית שמרי ואני שכרנו ביחד היה ישן מאוד, רצפות העץ חרקו בכל צעד, וידעתי שהצנרת השברירית שלנו תעשה לנו בעיות יותר מפעם אחת. הייתי די בטוחה שרוח רפאים מתקופת המהפכה האמריקאית תרדוף אותנו בלילות. למרות זאת, אהבתי את האור הטבעי שהסתנן דרך חלון המפרץ הגדול שבחדר שלי, ואת הרעיון למלא את החלל בצמחים ובכל הדברים שמצאתי במכירות חצר.

סוף־סוף היה לי מקום משלי.

לא יכולתי להאשים את אבא שלי בדאגה שלו. נתתי לו את מלוא הזכות לדאוג אחרי הדרך שבה איבדתי לחלוטין את השליטה על חיי כשאבּי מתה. עם המסיבות, האלכוהול, הסמים והאדישות שבה נתתי את עצמי לכל בחור שרצה אותי... הפכתי למישהי שאף אחד לא זיהה, בטח לא אני.

הייתי עושה הכול כדי להרגיש משהו, אף שזה מעולם לא עבד.

אימא שלי ויתרה עליי. לא שנאתי אותה על זה, בעיקר כי הייתי עסוקה מדי בשנאה עצמית. אבל זה הפתיע אותי, הקלות שבה היא התייחסה אליי בביטול אחרי הפעם השלישית או הרביעית שהגעתי לביתם באמצע הלילה והקאתי על הדשא. היה לי מזל שהמעשים שלי לא סיימו את הנישואים שלהם. איכשהו, הם הצליחו להיאחז זה בזה גם כשבחנתי כל אחד מהגבולות.

אבל כשאבא ואני עברנו לכאן בגלל העבודה החדשה שלו, היא נשארה בבית באלבמה.

היא טענה שזה משום שהיא אוהבת את הבית שלנו יותר מדי ולא תעזוב אותו, שהכנסייה לא תוכל להמשיך לתפקד בלעדיה ושיהיה לה קשה למצוא סטודיו טוב ליוגה בניו אינגלנד.

אבל אני ידעתי שהיא פשוט שמחה על ההזדמנות להתרחק ממני.

אבא, לעומת זאת, מעולם לא איבד תקווה. הוא מעולם לא איבד את האמון שלו בי. ואיכשהו, זה היה גרוע יותר.

אני לעולם לא אשכח את הלילה שבו הוא בכה לרגליי והתחנן בפניי שאחזור לעצמי, שאלך ללמוד באוניברסיטה ושאמצא את הרצון לחיות שוב.

אני לא יכול לאבד גם אותך.

המילים האלה ירדפו אותי עד סוף חיי.

אז הנה אני, סטודנטית לרפואת ספורט ששותה רק כוס יין אחת או שתיים בשבוע, מנסה לעשות כל דבר שיעשה אותו מאושר, כי לא היה שום סיכוי שאי פעם אני אצליח להיות מאושרת.

המעט שיכולתי לעשות עם החיים האומללים שלי היה לדאוג שחייו יהיו פחות קשים.

מוזיקת רוק בקעה מחדרה של מרי כשהתחלתי לפרוק את הארגז. הוצאתי מתוכו פסל בודהה מוזהב וחלול שקניתי במכירת חצר לפני כמה שנים והנחתי אותו על הרצפה ליד שידת הלילה שלי. דבר אחרי דבר, מילאתי את חדר השינה החדש שלי עם אגרטלים, ציורים, מראות עם מסגרות מיוחדות וכל דבר אחר שמצאתי במהלך השנים. החלל התמלא יותר ככל שהתקדמתי, וכל תוספת חדשה גרמה לי להרגיש קצת פחות מתה מבפנים.

אהבתי להקיף את עצמי בסיפורים של אנשים אחרים, ואת המחשבה שיש לי חתיכה מהם בחיי. כאילו אנשים זרים יכלו להרגיש קצת פחות בודדים רק בעזרת חיבור פשוט כמו כוס תה ישנה וסדוקה.

בסופו של דבר, חזרתי לתמונה שלי ושל אבּי והנחתי אותה בזהירות על שולחן הכתיבה שלי, לפני שהבחנתי בזווית העין במישהו שנמצא בחצר הבית שמעבר לרחוב.

הבית ההוא נראה רעוע כמו זה שגרנו בו, הצבע התקלף והגג היה זקוק נואשות לרעפים חדשים. פחיות בירה ובקבוקים היו זרוקים ברחבי המרפסת, ובחור עצום שכב מעולף על הנדנדה כשאחת מרגליו מונחת על הרצפה ומייצבת אותו.

אבל זה לא מה שמשך את תשומת הלב שלי.

מהקומה התחתונה, יכולתי לראות רק את חזית הבית ואת הגדר הישנה והרקובה למחצה שהקיפה את החצר הצדדית והמשיכה עד לחלק האחורי של הבית. אבל כאן, מהחדר שלי, יכולתי לראות מה נמצא מעבר לגדר.

זה היה הבחור בחצר האחורית שלא יכולתי להסיט את מבטי ממנו.

אני מודה, המילה בחור נשמעה כמו המונח הלא נכון לתאר אותו. הוא היה בלי חולצה, ושריריו העבים והבולטים נצצו באור השמש בזמן שהוא תלש עשבים שוטים מערוגת פרחים. הזיעה זלגה לאורך גבו המסותת, וכשהוא התיישב על עקביו כדי לנגב את המצח בעזרת הזרוע שלו, הזעפתי פנים.

הולדן מור.

זיהיתי אותו מייד. זה היה בלתי אפשרי לא לזהות את הקוורטרבק של אוניברסיטת נורת בוסטון. ובהתחשב בכך שלמדתי תחת מאמני הכושר שלנו במהלך אימוני הקיץ וצפיתי בהם עובדים על הכתף שלו, חובשים את הקרסול שלו לפני כל אימון ומענים אותו בעזרת שילובים של אמבטיות קרח ועיסוי רקמות עמוק בכל שבוע — הייתי מזהה את הגוף שלו בכל מקום.

הייתי מזהה גם את השיער הבלונדיני הזה, מלא ובגוון חול כהה שהזכיר לי את החוף. ועל אף שראשו היה מורכן בזמן שהתמקד בגינה, הכרתי את הגומות שמסגרו את החיוך שלו, אחרי שאחת מהן צצה על לחיו השמאלית בפעם הראשונה שהוא ראה אותי במהלך אימוני האביב.

אולי הייתי המומה לראות אותו ככה, כשטיפל בזהירות בערוגת פרחים במקום לזרוק כדור פוטבול לאורך המגרש. אולי הייתי מרותקת לראות אותו עושה משהו חוץ מפוטבול — שנראה כמו הדבר היחיד שאכפת לו ממנו מאז הרגע שפגשתי אותו לראשונה. או שאולי היה חלק קטן בתוכי שלא מת לגמרי, שעדיין היה מסוגל להרגיש גל קטן של חום כשראיתי גבר שרירי בלי חולצה מזיע בשמש של ניו אינגלנד.

הוא נעמד, וידו המכוסה בכפפה נכרכה סביב שקית אשפה שחורה מלאה בעשבים שוטים כשגרר את עצמו בחזרה לעבר הבית. הוא הניח את השקית בצד, הרים בקבוק מים ושתה רק לרגע לפני ששפך את השאר על עצמו, והמים התערבבו עם הזיעה שכבר כיסתה את הזרועות והבטן שלו.

הוא קפא לפתע וקימט את המצח, כאילו הרגיש משהו. עיניו הירוקות התרוממו אליי.

יכולתי להסתתר. יכולתי להירתע או להעמיד פנים שאני מתמקדת בתמונה שהרגע הוצאתי מהארגז. יכולתי להתחמק ולהתנהג כאילו לא צפיתי בו. אבל במקום זה, נשארתי לעמוד שם והמשכתי להסתכל עליו כשהוא צמצם את עיניו לעברי.

כשהוא הבין מי אני, הגבות שלו התרוממו מעט, בתנועה קלה שבקושי הבחנתי בה.

הוא נשאר במקום ובהה בי בזמן שאני בהיתי בו. לאחר כמה רגעים, הוא הרים את ידו בהיסוס כדי לברך אותי לשלום.

מצמצתי, הסטתי את הווילונות וחזרתי לעבודה.