רד ליין

פרק 1

מיקי

"היי לכולם, קוראים לי מיקי, ואני לוזרית."

"היי, מיקי..."

הייתי אמורה להיענות על ידי מקהלה של קולות עייפים, אבל לא היה מדובר במפגש אנונימי של המנודים מהחברה. ישבתי בבר. כך שבתגובה להכרזה שלי קיבלתי רק עוד שוט של טקילה.

"חרא של יום?" שאל בגיחוך קול נמוך.

הפניתי את ראשי והבטתי בבחור שישב לידי. הודות לתאורת הנאון המותקנת בתוך פני שטח הבר, עיניו הכחולות נצצו כמו עיניו של ת'ור הזועם מהסרט 'הנוקמים', ומבטו המהפנט הופנה ישירות אליי.

הצטמררתי.

לעזאזל, החתיך הזה היה לוהט אפילו יותר מכריס המסוורת'. שיער בהיר וסמיך עם פוני משוך לאחור, תווי פנים מסותתים ועור חלק ומושלם. לא הייתי מתפלאת לגלות שלבחור יש חוזה פרסום עם מותג קוסמטיקת טיפוח כלשהו. הסוודר בצבעי שחור וכתום הדגיש בהפגנתיות את שריריו המוצקים, והשעון השוויצרי שעל מפרק כף ידו השמאלית עלה בוודאי יותר משתי הכליות שלי יחד.

מעניין איך 'מר שלמות' הגיע לסאות' סייד בכלל? משהו השתבש בג'י־פי־אס שלו?

"חרא של חיים," עניתי לו, שלפתי את פרוסת הלימון מדופן הכוסית והורדתי בלגימה אחת את הנוזל השקוף בעל הטעם הדוחה.

"קוראים לי אש."

בזווית עיני שמתי לב שהבחור מקרב לעברי את הכיסא שלו.

"אתה סתם מבזבז את הזמן שלך, אש."

הנעתי את ראשי לפי קצב המוזיקה, שוקעת בהדרגה בטרנס. הזיכרונות המכוערים על אירועי היום התערפלו בהדרגה בעזרת הטקילה והתמזגו לכתם אחד שחור ואחיד. לא סתם בחרתי במשקה הזה. הטקילה הסתדרה לא רע עם הגוף שלי, ותמיד הצליחה לשגר את התודעה מוכת הבעיות שלי לארץ האלכוהול השמימית וחסרת הדאגות.

נופפתי לברמן והוריתי לו למזוג עוד אחת.

"זה עליי," הנשימה הרעננה־מתקתקה שלו דגדגה את אוזני הימנית, ועיוויתי פניי בגועל. "רד ממני."

קול צחוקו העדין של הבחור גבר על מוזיקת ההיפ־הופ מחרישת האוזניים.

הברמן הצעיר והכחוש זקף גבה בפליאה והביט בי כאילו התכסיתי לפתע בקשקשי דרקון קוצניים. הוא הניח על השולחן את השייקר המתכתי, רכן לעברי ולחש, "זה אש סנדרס. הנשר של שיקגו."

"אוקיי..." אמרתי באריכות ופניתי להביט לעבר אש הקרצייה. "אתה יודע, חבר, לא מעניין אותי מי אתה — נשר, ינשוף או תוכי מחורבן, אני עדיין אומרת לך — פאקינג רד ממני."

נראה שהמילים שלי רק שעשעו את הבריון המגודל הזה עוד יותר כי עכשיו הוא כבר ממש נחנק מצחוק, בעודו אוחז בכף ידו הענקית כמו כפפת בייסבול פחית של בירה.

שרוולי הסוודר שלו היו מופשלים עד המרפקים, חושפים אמות שריריות מלאות קעקועים ומעוטרות ורידים בולטים. השתדלתי לא ללטוש בו מבטים, אבל זה היה קשה.

"פאק, מאז חטיבת הביניים לא נפנפו אותי ככה," התדהמה הכנה לחלוטין על פניו של אש העלתה חיוך בלתי נשלט על פניי.

"סליחה שהרסתי לך את הסטטיסטיקה," מלמלתי בלשון מתפתלת. ולאחר שחיסלתי שוט נוסף, התחלתי לחשב בראש כמה כסף עוד נשאר לי. אופס...

"נראה שאני צריכה לסיים עם הטקילה, אם אני לא רוצה להעביר את הלילה בחברת הומלסים שיכורים שמתחממים סביב מדורה מובערת בחבית דלק."

"אין לך בית?" שאל אש.

כנראה שוב הרהרתי בקול רם. שיט.

"וזה כבר לא עניינך, מוח ציפור."

העיניים הכחולות המפלחות הצטמצמו, ושמתי לב לאהדה המתפשטת על פניו המושלמות כמו סירופ מייפל על פנקייק. "אני יכול לעזור."

"מעניין, איך בדיוק?"

אש משך בכתפיו הענקיות וחייך חיוך רחב. "במקום מגורים."

"תודה, באמת, אבל לידיעתך, אני לא נואשת מספיק בשביל להזדיין עם כל גבר שנקרה בדרכי תמורת קורת גג."

"מי אמר משהו על להזדיין?"

נחרתי בבוז. "ואיך אני אמורה לשלם, לדעתך? נראה ששמעת את המצב שלי — אני תפרנית לגמרי."

"אין לך עבודה?"

"לא... לא עבודה, לא בית, לא משפחה. החל מהיום, אין לי כלום."

כשביטאתי את המילים האלה בקול, הכול סביבי נהיה לפתע חד וברור, הפך למציאות אכזרית.

בר זול.

שתייה גרועה.

ואני, מיקאלה מריה סנטנה, היושבת בגאווה אדירה על חורבות חייה.

אתם יודעים, לפני דקה אחת בלבד לא הרגשתי בכלל שום דבר. שום רגש. כאילו ברגע מסוים הפכתי לנורה שפשוט נשרפה. נראה לי שבפסיכולוגיה קוראים לזה קהות חושים, או משהו כזה. אבל אז, באותו רגע, הרגשתי גוש אדיר מתהווה בגרוני, ובטני התהפכה כל כך חזק, שכל הדם התנקז מפניי. לולא הטקילה שכבר השפיעה עליי כתרופת הרגעה, סביר להניח שכבר הייתי פורצת בבכי.

"היי, סוכרייה," אש רכן מעליי ונטל בעדינות את המרפק שלי. "את בסדר? החוורת פתאום... אולי כדאי שאקח אותך לבית החולים?"

הנדתי בראשי בבהלה. עיניי נעצמו מעצמן, אבל עדיין ניסיתי להתנגד.

"רק לא לבית החולים," הלשון הארורה שלי כבר בקושי צייתה לי. "אין לי ביטוח בריאות."

"לעזאזל..."