רוגבי ואמנות הפיתוי

פרק 1

עשר סיבות עיקריות לכך שהחגים מעצבנים

1. אני שמנה. עד כמה שאני שונאת להודות בכך, המצב הובהר בצורה אכזרית על ידי סבתא גאמס כשראתה אותי בחג ההודיה ואמרה בצחקוק, "נראה שמישהי כבר אכלה את תרנגול ההודו!" הייתי מאשימה את הדמנציה שלה, אבל התמונות שאימא שלחה לי הבוקר מהוות הוכחה בלתי מעורערת שבשנים האחרונות נעשיתי דומה באופן מבהיל לחיית משק.

2. שלג. השלג במנהטן אף פעם לא לבן. הוא בצבע חום חדגוני ודהוי, כמו השיער שלי. (הערה לעצמי: להתקשר למספרה. אדום???)

3. סרטי חג המולד. למה שכחו אותי בבית נחשב סרט משפחתי טוב לחג? קווין מקאליסטר ואחיו צריכים להיות מאומצים בידי קרובי משפחה מודאגים. ואלו חיים נפלאים? סליחה, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה: ג'ורג' ביילי הוא שמוק. יש כל כך הרבה דוגמאות לשמוקיות שלו בסרט, שאני יכולה להכין על זה רשימה בנפרד. אחד הציטוטים האהובים עליי: "אתם קוראים לזה משפחה מאושרת? למה אנחנו צריכים את כל הילדים האלה?" אני יכולה להרגיש את האהבה, סופר אבא.

4. קניות לחג המולד. ידועות גם בשם לעמוד בתור עד שאת מתה. הקניות לחג המולד כוללות שלושה מהדברים החביבים עליי ביותר: ילדים צורחים, אימהות לחוצות וכועסות ואותי משוטטת חסרת מטרה במקום ציבורי הומה אדם עד שאני מכוסה זיעה. דצמבר בקניון הוא כמו משחקי הרעב פוגשים את בעל זבוב, עם שחזור של מרוץ המוות במגרש החנייה כשאת סוף־סוף מנסה לצאת אחרי שתים-עשרה שעות של בזבוז כסף שאין לך. איזה כיף.

5. מסיבות חג המולד במשרד. נהדר! שיחות מביכות ונימוסיות עם חברים לעבודה שאני רוצה לבטל איתם חברות בפייסבוק!

6. מוזיקה לחג המולד. היא איומה ומדכאת. דוגמה מושלמת לכך היא המילים "האם הם יודעים שזה חג המולד?" של באנד אייד: "יש עולם בחוץ מחוץ לחלון שלך/ זה עולם של פחד ואימה/ המים היחידים הזורמים בו הם הדמעות המרות הצורבות/ ופעמוני חג המולד המצלצלים שם/ הם פעמוני האבדון המהדהדים." תסלחו לי בבקשה, אני הולכת לקפוץ מצוק.

7. סנטה לא אמיתי.

8. נשיקה בחצות בליל השנה החדשה? יש סיכוי טוב יותר להתרסק על ידי אסטרואיד תועה.

9. מיכאל עדיין לא אוהב אותי.

10. ראה סיבה מספר תשע.

"ג'וסלין!"

אני שקועה ברשימה וקופצת מבוהלת למשמע הקול. זאת פּוֹרְשְיָה - העורכת הראשית האלגנטית והבלונדינית, הרזה כמו מקל. היא גוהרת מעל שולחני ומחייכת בדרך שגורמת לי להיות מודעת לעצמי ולהרגיש חוסר נוחות. מוקפת בשלמות הפיזית שלה, אני מרגישה נורא.

האישה נראית כאילו עברה ריטוש. לי יש שומן בגב, נקבוביות שילד יכול ליפול לתוכן, ושיער חתולים על הסוודר. בדרך כלל לא הייתי מאפשרת לה להתקרב כל כך, אבל המכשפה התגנבה מאחוריי.

"היי, פורשיה." אני מציצה אליה ומסדרת בעצבנות את משקפיי, מבוהלת מדי מכך שהופיעה מהאוויר כמו דרקולה מכדי להתעצבן שהיא קראה לי בשם הלא נכון. שוב.

"אכפת לך להסתכל בכתב היד הזה? מריה התקשרה והודיעה שהיא חולה ועברנו את תאריך היעד." בלי לחכות לתשובה, היא מפילה חבילת ניירות עבה כרוכה בגומייה על שולחני, ישר על רשימת הסיבות לכך שהחגים מעצבנים, שכתבתי בדפדפת נייר צהוב. "זה צריך להיות מוכן עד יום שני."

"יום שני?" אני בוהה באימה בערימת הניירות הענקית.

"תודה! את נהדרת!" פורשיה פונה ללכת.

אני קמה על רגליי בפתאומיות, מפילה את הכיסא שלי. מובן שאעשה זאת. הוא נופל ברעש על הרצפה וגורם לראשים להסתובב לכיווני. אני יושבת באמצע מבוך תאים בקומה השלושים ושלוש של הוצאת מדוקס, שם אני עובדת בעשר השנים האחרונות. השעה ארבע אחר הצוהריים ביום שישי, ואני עומדת לעשות מעצמי צחוק.

המצב הרגיל בעולמה של ג'ואלן ביקסבי.

"חכי!" אני פולטת.

פורשיה נעצרת. היא פונה לאיטה, מסתובבת בזוג נעלי עקב בעלות סוליות אדומות שככל הנראה עלו יותר מהמשכורת שלי, ואז מניחה יד על ירך גרמית אחת ובוהה בי בגבות מורמות.

מודעת לשקט הפתאומי ולעיניים הבוהות של עמיתיי לעבודה, אני מכחכחת בגרוני. "אני חושבת שלא אוכל לסיים את זה עד יום שני."

העיניים עוברות בלהיטות אל פורשיה, שמסתכלת עליי בחום של קרחון. "את לא חושבת?"

היא גורמת לזה להישמע כאילו היכולת הקוגניטיבית שלי מוטלת בספק. מישהו בתא הסמוך משתעל לתוך ידו כדי להסתיר צחוק.

"זאת אומרת... אני כבר כל כך עסוקה בפרויקטים האחרים שלי, וזה נראה רציני למדי... אצטרך לעבוד כל סוף השבוע."

פורשיה מצירה את עיניה ושולחת בי מבט שיכול לייבש צמחים. "אז את אומרת שאת לא מסוגלת לטפל בעומס העבודה שלך, זה נכון?"

לחישות מתחילות להישמע סביבי. זרזיף זיעה קרה מתפתל בין עצמות כתפיי ולחיי בוערות בחום.

"לא, אני... אני בטוחה שאני יכולה לשלב את זה. ביום שני."

"דבר ראשון על הבוקר," אומרת פורשיה באותו טון שאדם המפנה אקדח אל קופאי יגיד "תן לי את הכסף."

אני בולעת רוק. יותר נכון, לוגמת לגימה גדולה, כמו דג זהב. ואז אני מהנהנת, אבל פורשיה לא רואה כי היא כבר הסתובבה והלכה.

אני מתכופפת ליד כיסאי, מתחמקת מכל הגיחוכים והמבטים המכוונים אליי, ויושבת כפופה על שולחני באומללות כמו קווזימודו. אני נשארת כך כמה דקות, פוקדת בשקט על ידיי להפסיק לרעוד ועל בטני להירגע בעוד אני בוהה בלוח השנה המודבק אל קיר הלבד האפור בתאי. יש עליו שנים-עשר חודשים עם תמונות של חתול תעלול. דצמבר הוא חתול בתלבושת סנטה, כולל כובע אדום קטן ומגפיים שחורים.

מתנה מאימא שלי. כנראה עשיתי כמה דברים באמת נוראים בחיי הקודמים.

"למה לא סירבת, ג'ואלן?"

סו וונג, בוגרת קולג' טרייה והאדם הצעיר ביותר שקודם למשרת מנהלת רכש בשמונים שנות הוצאת מדוקס, עומדת בפתח התא שלי. לסו יש שיער שחור מבריק היורד על כתפיה, פוני כל כך מדויק עד שנראה כאילו נחתך בסכין גילוח וזוג גומות חן מקסימות שגורמות לה להיראות הרבה יותר צעירה מגילה האמיתי - עשרים ושלוש.

אני מקנאת בטירוף בגומות החן האלה. ובאופן שהיא יכולה לחסל חמשת אלפים קלוריות ביום ולא להעלות גרם. ואיך היא בכלל לא מפחדת מפורשיה, מלכת הדרקונים של אפר איסט סייד, או מכל דבר אחר, עד כמה שאני יכולה לראות.

"כי יפטרו אותי אם אסרב! יש לי דברים קטנים כאלה שנקראים חשבונות? שכר דירה? שמעת עליהם?"

סו חושבת שההיגיון שלי מוטעה ומבטלת את דבריי בנפנוף יד. "הם לעולם לא יפטרו אותך. את סוס עבודה."

לרגע לא נעים אני מדמיינת את עצמי כסוס משא - קיטור יוצא מנחיריי, גושי אדמה עפים מאחורי רגליי העבות ואני מושכת עגלת באדוויזר ברחבי סנטרל פארק.

"ואת כאן כבר יובלות," סו ממשיכה. "חוץ מזה, את מוגנת על פי החוק. פורשיה לא תרצה להסתכן בתביעה משפטית."

מבולבלת באמת, אני בוהה בה. "מוגנת? למה?"

"גיל," היא אומרת, כאילו זה מובן מאליו.

"גיל?"

"כן. את לגמרי זקנה."

"אני בת שלושים ושש."

"באמת?" היא מסתכלת עליי מלמעלה עד למטה. "הא."

אני אומרת ביובש, "תודה. גמרנו עם שיחת העידוד? כי יש לי טונה עבודה לעשות."

"רציתי לשאול אם את רוצה ללכת למסעדת הטאפאס החדשה אחרי העבודה. כמה חבר'ה הולכים לשעת המשקאות המוזלים."

היא נחמדה כי אני כל כך מעוררת רחמים, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע. "נחמד מצידך שאת תמיד מזמינה אותי, אבל..." אני מחווה בחוסר אונים על ערימת הניירות שפורשיה השאירה על שולחני.

"בסדר. אולי בפעם הבאה." היא עוזבת במשיכת כתפיים ובחיוך.

אני מעבירה את השעות הקרובות ליד שולחני כשאפי קבור בדפים. אני ממשיכה זמן רב אחרי שכולם הלכו הביתה לסוף השבוע, הרבה זמן אחרי שכל אדם שפוי היה עוזב.

אולי אכלתי את שפיות דעתי יחד עם ליטר הגלידה שזללתי בארוחת הערב אתמול.

כשסוף־סוף אני מגיעה לדירתי, יש לי כאב ראש כאילו רוצח סדרתי קודח חור לתוך ראשי במקדחה חלודה טבולה ברוטב חריף. אני מתכננת לאכול משהו, לחטוף כמה שעות שינה ולחזור למשרד מוקדם בבוקר כדי לעבוד על כתב היד. בדרך כלל אני יכולה לעבוד על הפרויקטים שלי מהבית באמצעות המחשב, אבל אסור להוציא תיקיות מהבניין מסיבות ביטחוניות, כך שאני חייבת לחזור לשולחני.

תודה פורשיה.

ברגע שאני יוצאת מהמעלית, אני שומעת את המוזיקה. היא חזקה במיוחד ורועמת בבס – סוג כלשהו של רוק. או אולי ראפ. אני לא יודעת להבחין. אני רק יודעת שהמילים כוללות כמה ביטויים שהיו מסמרים את שערה של אימי.

כשאני הולכת לאורך המסדרון, אני מופתעת לגלות שהמוזיקה בוקעת מהדירה שנמצאת בדיוק מולי. אם לשפוט מריבוי הקולות ומהצחוק הפרוע, השכן שלי לא לבד.

קלן אף פעם לא עורך מסיבות.

בעצבנות, אני מושכת מעלה את שרוול מעילי ומתבוננת בשעון. אני מתלבטת אם לדפוק על דלתו, אבל הבטן שלי משמיעה קולות חזקים שנשמעים למרות הבס המרעים ולכן אני מחליטה קודם כול לאכול ואחר כך להתמודד עם קלן על בטן מלאה.

במקרה של מלחמה גרעינית, הדבר הראשון שאעשה הוא לאכול. אני לא יכולה להתמודד עם החיים כשאני רעבה.

ברגע שאני פותחת את הדלת, מר בינגלי תוקף.

"אר-רר!" הוא עומד על רגליו האחוריות ונועץ את טפריו בחצאית שלי.

"אני יודעת, מותק, אני מצטערת שאני מאחרת כל כך. אימא תאכיל אותך מייד, בסדר?"

יללה נוספת אומרת לי שמוטב שאעשה זאת או שאשלם על כך.

אני מגרדת מאחורי אוזניו של מר בינגלי, מדברת אליו בשפת תינוקות כמו שהוא אוהב, עובדה שגורמת לו לתקוע בהנאה את טפריו עמוק יותר לתוך החצאית ולי לעוות פנים בכאב. וכך נשמרת מאוזנת מערכת היחסים חתול–בן אנוש. יש לו מזל שהוא מקסים, אחרת אני... לא אעשה כלום. לא משנה.

כשמדובר במר בינגלי, שנינו יודעים מי הבוס.

אני סוגרת את הדלת, מפילה את התיק על השולחן בכניסה, מתחמקת מלהסתכל על עצמי במראה ותולה את מעילי בארון. ואז אני הולכת אל המטבח, מר בינגלי מטופף בעקבותיי.

הוא חתול שמן ושתלטן בעל עיני ענבר וזנב פרוותי ותפוח. כמו כן הוא חירש לגמרי – תופעת לוואי אומללה של האנטיביוטיקה שקיבל לטיפול בדלקת אוזניים. אבל נדמה שלא אכפת לו, או שהוא אפילו לא שם לב שהוא מוגבל. אני חושבת שהוא למד לקרוא שפתיים.

הבעיה היחידה היא שאני לא יכולה להתגנב מאחוריו. פעם הבהלתי אותו והוא נשאר תלוי בציפורניו מהווילונות בחדר המגורים, בעיניים פעורות ושורק.

"יש לך מזל שאתה לא יכול לשמוע את המוזיקה," אני אומרת לו ומוציאה פחית אוכל חתולים מהמזווה. "מישהו נשמע כאילו יש לו בעיית ניהול כעסים."

מר בינגלי מתפתל סביב קרסוליי, מגרגר ומחכך את ראשו ברגליי. אני שופכת את האוכל לתוך צלוחית החרסינה שלו, מניחה אותה על הרצפה ומסתכלת בשמחה כשהוא מתחיל לאכול.

ואז אני קופצת למשמע קול של אישה צורחת.

"מה, לכל הרוחות?" אני רצה אל דלת הכניסה. בלב הולם, אני נצמדת אל הדלת ומציצה דרך העינית. המסדרון ריק. בזהירות אני פותחת את הדלת ומוציאה את ראשי החוצה. ואז אני שומעת עוד אישה צורחת, הפעם הקול מלווה בצחוק נשי ובמקהלת שריקות בוז גבריות.

הרעש מגיע מהדירה שמעבר למסדרון.

אני מרגישה הקלה מכיוון שאני לא צריכה לטפל ברצח, רק במסיבה ביתית היוצאת משליטה; אבל אני מתחילה להתרגז. אני מדמיינת בריכת ילדים מתנפחת מלאה בג'לי באמצע חדר המגורים של קלן, זוג נערות עירומות מתפתלות בה בעוד קבוצה של נערי אחווה מרססים אותן בשמחה בשמפניה ובשטרות של דולר.

לפני שאני יכולה לשכנע את עצמי לא לעשות זאת, אני חוצה את המסדרון ומקישה בחוזקה על דלתו של קלן.

המוזיקה אינה נחלשת, אבל אחרי רגע נשמע קול צעדים כבדים מתקרבים. הדלת נפתחת ואני נאלמת דום.

אדם שלא ראיתי מימיי עומד בפתח. הוא גבוה, רחב, יציב כמו הר וגדול כמעט באותה מידה. יש לו שיער חום פרוע, עיני שקד, הרבה קעקועים וחיוך הורס, שמוחי שם לב אליו בעת שהוא מנסה לעבד את העובדה שהוא נועל נעלי צבא ללא שרוכים, ו... קִילְט1 והוא לא לובש שום דבר אחר.

אפשר ללכת לאיבוד בקניונים שבין שרירי החזה שלו. אם יש לו שומן כלשהו בגוף, הוא כנראה חבוי תחת הקילט, כי שריריו כה מוגדרים עד שנדמה שמסתכלים על ציור אנטומי.

אני בוהה בפה פעור בבטנו ואומרת, "אה..."

"אפשר לעזור לך, לאסי?"2 ההר שואל.

'פשר לעזור לך, לאסי?

אלוהים אדירים, הוא סקוטי. סקוטי ענק, חצי עירום, בחצאית. והוא מחייך אליי כאילו הוא יודע את כל הסודות שלי, באיזה צבע התחתונים שלי ושאני סקרנית לדעת איך תהיה ההרגשה שגבר ימשוך בשערי תוך כדי סקס.

"אה..."

"אויש, מצטער, זאת המוזיקה, כן? זו רק איזו מסיבונת. אני כבר מטפל בזה." מעבר לכתפו הוא מרעים, "תנמיכו את המוזיקה, שמוקים! אתם מפריעים לשכנים!"

בתוך הדירה יש אנשים משני המינים, שותים וצוחקים, בשלבים שונים של עירום. הם שרועים על הספה ויושבים שלובי רגליים על הרצפה סביב שולחן הקפה, שם אישה בלונדינית בשדיים ענקיים חשופים מחלקת קלפים.

אני מתחילה למצמץ כאילו אני מנסה לסמן למישהו בקוד מורס.

המוזיקה מונמכת בדציבל אחד, וההר פונה חזרה אליי בחיוך מנצח. הוא מתנדנד קלות על רגליו. אם הוא לא התקלח בבושם של מאלט ושיפון, הוא כנראה שתה הרבה מאוד בירה.

לפני שכוח הדיבור חוזר אליי, הוא מגהק בקול רם, מחייך אליי בביטחון עצמי וטורק את הדלת בפניי.

1 Kilt – לבוש סקוטי מסורתי, מעין חצאית משובצת.

2 Lassie – בסקוטלנד, כינוי חיבה. נערה, אהובה, ילדונת.