רוחות וגנבים 2: הקסם האפל
מורגן רודס
₪ 39.00 ₪ 28.00
תקציר
חייהן של קריסטל ובקה האצ’ר נסבים סביב חנות הספרים המשומשים המשפחתית, “המוזה המנומשת”, בטורונטו, קנדה. זו עבודה רגילה למדי, ואותה הן מבצעות אחרי שעות הלימודים.
יום אחד מגיעה חבילה מסתורית המיועדת לאימא שלהן. קריס פותחת אותה בתמימות ומגלה ספר עתיק ומוזהב בכריכת עור. היא מעירה בכך קסם קדום, הקושר את גורלן של האחיות לכוחות הבוקעים מהספר המסתורי.
בינתיים ביבשת מיטיקה, שקוראי הסדרה “נפילת הממלכות” מכירים היטב, נער בשם מדוקס קורסו מתחיל לגלות את כוחות הקסם שלו.
העולמות המקבילים מתנגשים, ובקה נשארת במצב קטטוני, לאחר שהרוח שלה נחטפת אל העולם העתיק של מיטיקה.
קריס אכולת רגשות אשם בגלל האירוע שהתרחש לנגד עיניה. היא נשבעת לעשות כל מה שנחוץ כדי להציל את אחותה. בדרך היא נתקלת בנער יפה תואר ויהיר, פארל גרייסון, בן למשפחת עשירים מפורסמת.
הסיפור נע בין נקודות המבט של הדמויות השונות ובין טורונטו של ימינו, על רקע אגודה חשאית הפועלת שם, לבין מיטיקה — עולם שבו יש עדיין אֵלות, מכשפות וספרי לחשים מופלאים.
הגורל חיבר בין הדמויות האלה, אבל כוחות קסם קדומים מאיימים להפריד ביניהן לתמיד.
“’זרה’ של ימינו… מלא הרפתקאות וסכנות… סיפור עוצר נשימה כמו שרק מורגן רודס יודעת לספר”.
Hypable
“… קסם ורומנטיקה משולבים בהרפתקה מרתקת. קשה לי להתאפק עד לספר הבא!”
—קלי ארמסטרונג, מחברת סדרת Darkest Powers
“קסום, חכם ורומנטי. הספר הכי כייפי שקראתי זה זמן”.
—רייצ’ל הוקינס, מחברת הסדרות Hex Hall ו- Rebel Belle
“כתיבה חזקה מניבה סיפור שהוא כמו נסיעה ברכבת שדים, מלא מתח וציפייה”.
School Library Journal—
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לנוער, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לנוער, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
פרק ראשון
צפון מיטיקה
כל פסיעה שלו הייתה עינוי. היה זה כאילו קללת האלה הנקמנית הפכה את בשרו לאש. ועם זאת, הוא ידע שעליו להיות אמיץ – להחזיק מעמד כמה שרק אפשר.
בן לווייתו של מדוקס הביט בו בסקרנות כשצעדו לאורך שביל העפר שחצה את הכפר סִילְבֶרִיב.
“זה בגלל המגפיים, הא?” אמר בַּרְנְבָּאס.
מדוקס חשק את לסתותיו. “אין לי מושג על מה אתה מדבר,” סינן.
“אתה צולע. ואני בטוח ששמעתי אותך מייבב הרגע.” ברנבאס כיווץ את גבותיו. “היית צריך לתת לי לטפל בגנֵבת המגפיים. הייתי מוצא לך זוג במידתך. אבל לא, אתה רצית לעשות את זה בעצמך!”
מדוקס כנראה לא היטיב להסוות את טעותו כפי שקיווה... “לא ייבבתי.”
ברנבאס חייך, שיניים צחורות מבהיקות באור הירח. “אתה חייב להודות שאתה גנב גרוע. קדימה, אל תתבייש.”
מדוקס חרק בשיניו. אולי אי אפשר להאשים את האֵלה בכל קושי שבו הוא נתקל. “בסדר, אם זה מה שאתה רוצה לשמוע. אני גנב גרוע, ואני זקוק נואשות למגפיים חדשים.”
“נשיג לך זוג הערב. אני מבטיח. זוג מגפי עור מעולים הראויים לנסיך.” בדיוק ברגע זה נשמע פרץ קולות רמים מכיוון מרכז הכפר, שהיה מואר בלפידים ובעששיות. ברנבאס הסתובב. “חשבתי שאמרת שהכפר סילבריב הוא מקום שקט.”
כך אכן היה בדרך כלל, ולכן מדוקס נעץ כעת מבט ממושך ונוקב בחזיתות החנויות ובציוני הדרך של כיכר הכפר המוכרת, כדי לוודא שלא ביצעו פנייה מוטעית והגיעו לעולם אחר לחלוטין. הוא בקושי הצליח להתרכז מרוב קולות הצחוק, השירה והצעקות.
הרעש היה חזק כל כך ומדוקס התרכז כל כך, עד שלא הבחין בגבר תפוח כרס בעל לחיים אדומות וחיוך רחב שהתקרב לעברם.
“ברוכים הבאים, חברים!” הרעים הכרסתן בקולו, טפח על גבו של ברנבאס והושיט לו בקבוק ירוק וצר. “היין זורם כאן חופשי הלילה. שתה לחיים!”
ברנבאס לכסן מבט ספקני לעבר הבקבוק שבידו, ואז זיכה את האיש בחיוך אלכסוני. “תודה לך, חבר. ומה פשר הנדיבות הזאת בערב סתמי שכזה?”
עיניו שטופות הדם של האיש נפערו לרווחה. “מה, לא שמעת? רק היום הכריזה האלה יָרוּם זִיוָהּ על הארכת תקופת חגיגות היובל שלה מעונה אחת לשנה שלמה! ואם לא די בכך, לאות תודה לנתיניה הנאמנים, יין נָסוּךְ בקסמיה יזרום כמו מים לאורך כל תקופת החגיגות.”
“מה אתה אומר...” חיוכו של ברנבאס נגוז יחד עם הברק הלבבי בעיניו, שהפכו קרות וקשות. “שנה תמימה? טוב, הרי זו האלה הקורנת שלנו. כה נדיבה ואדיבה אלינו.”
“אכן כן, חביבי,” אמר האיש השמן וכיבד את ברנבאס בטפיחה נוספת על שכמו. “בהחלט. ישתבח שמה: ואלוריה, אלת האדמה והמים! והיין!”
השיכור פנה ללכת, וברנבאס השליך מעליו את הבקבוק כאילו היה מלא תולעים.
“נסוך בקסמיה,” חזר מדוקס על המילים בגועל. “היין נגוע בקסמיה, ליתר דיוק.”
שנה של חגיגות לכבוד הברייה האפלה הזאת. עצם המחשבה על כך הפכה את קרביו של מדוקס.
“בדיוק מה שחשבתי,” אמר ברנבאס. “ככל שאני מחבב לגימה הגונה של יין טוב, אקפיד לא לגעת ביין השנה. בוא, ניקח את אימא שלך ונסתלק מהמקום הזה.”
לאחר שימצאו את דמאריס בריאה ושלמה, הם תכננו לחטוף ולחקור את הסופר האישי של ואלוריה, שעשה את החודשים האחרונים במחיצתה של האלה.
עבודתו, לדברי חברתו המכשפה של ברנבאס, קמילה, היא לכתוב מחדש את תולדות יבשת מיטיקה ולמלא את ההיסטוריה בשקרים שיטעו את הדורות הבאים. בין עשרות הרשומות ההיסטוריות שהסופר כבר הספיק לשנות היה הדוח על שלטון הגבורה של המלך תדיאוס וכן את עובדת קיומה של יורשת חוקית, נערה בשם הנסיכה קאסיה, שאת כיסאה גזלה ואלוריה לאחר שרצחה את המלך.
קמילה הייתה משוכנעת שהסופר האישי של ואלוריה מכיר את נקודות התורפּה שלה.
לכל יצור יש חולשה קטלנית. אפילו לאלה בת אלמוות.
הם המשיכו בדרכם אל הבקתה שבה גדל מדוקס, כשכל הדרך מלווים אותם קולות החוגגים. מדוקס ניסה לחשוב על משהו, כל דבר שהוא פרט לאלה ואלוריה ולכפות רגליו הדואבות. הוא החליט להתמקד בבן לווייתו.
ברנבאס היה גבוה כמו מדוקס. שערו הכהה של הגנב צמח פרא, וכעת הוא אסף אותו לאחור ברצועת עור שחורה. זקן קצר וסמיך כיסה את המחצית התחתונה של פניו השזופות. הגבר הזה יכול בקלות לגלם את תפקיד הטיפש במקרה הצורך, אך פרט לניצוץ בעיניו החומות הוא בהחלט נראה מסוכן – ואכן היה כזה, כפי שידע מדוקס היטב.
וברנבאס שנא את ואלוריה עוד יותר מששנא אותה מדוקס. היו לו סיבות רבות יותר לשנוא אותה.
השנאה הזאת הלכה והתחזקה עם כל צעד שעשה. היא נטעה בו כוח ותכלית ככל שהתקרבו הביתה.
בסופו של דבר, הגיעו לבקתה ומצאו אותה ריקה וחשוכה, בלי אש בוערת באח.
“אל תיבהל,” אמר ברנבאס, והמילים האלה רק הגבירו את דאגתו של מדוקס. הרי אם ברנבאס מצא לנכון להרגיע אותו מראש, זאת אומרת שגם הוא חושש לגורלה של דמאריס קוֹרְסוֹ.
“אני מנסה כמיטב יכולתי.”
“יפה מאוד,” אמר ברנבאס. “סביר להניח שהיא חוגגת עם כולם.”
מדוקס נענע בראשו. “זה בכלל לא סביר,” ענה. “היא מתעבת את האלה. מאז ומתמיד.”
“אה, אבל החגיגות האלה נותנות לה הזדמנות להעמיד פנים כאילו היא לא מתעבת אותה. אתה יודע בדיוק כמוני, שכרגע הרבה יותר הגיוני להיבלע בתוך שאר הטיפשים הבורים בממלכה הזאת מלמשוך תשומת לב לדעותיך המנומקות. אנחנו נמצא אותה. אני מבטיח לך.”
הבטחתו של ברנבאס עודדה במקצת את מדוקס, אך כעת היה עליהם לגבש תוכנית. הם החליטו להמשיך לחפש מידע באזור השוק המרכזי ולבקש את עזרתם של העוברים ושבים.
מבחינתו של מדוקס, כל סנטימטר באזור הזה של סילבריב היה רדוף רוחות רפאים. כרגע רדפו אותו זיכרונות של אם שעבדה בפרך מעלות השחר ועד רדת הערב כדי לפרנס את בנה היחיד ולהגן על הסוד המסוכן: מדוקס מסוגל לראות רוחות רפאים ולשדל את המתים לצאת מקבריהם בלי שום מאמץ. החיסרון היחיד של דמאריס היה היותה מגוננת מדי; היא החזיקה את מדוקס בבית רוב הזמן והבריחה ממנו חברים פוטנציאליים, שגילו סקרנות לגבי הילד החיוור בעל העיניים הכהות, המכושפות. לפעמים הוא שנא את זה, הוא רצה להיות ככל הילדים. אבל זה לא מה שחשב עכשיו. כעת נזכר שאימו הייתה מחבקת אותו כשהתעורר בבעתה מסיוטי לילה ומבטיחה לו שהכול בסדר. היא נהגה לקרוא באוזניו מהספרים האהובים עליו וגם להכין לו עוגיות פריכות בזיגוג סוכר מומס – המעדן המועדף עליו – כשאחז בו הפחד.
היא לימדה אותו לקרוא ונטעה בו את האהבה לקריאה בספרים מהסוג שבזמן האחרון נאסרו לקריאה על ידי ואלוריה. האלה טענה שהחלטתה להרשות רק ספרים שקיבלו את אישורה, ספרים הכוללים מידע מעשי – במקום סיפורי מעשיות שרק משחיתים את מוחותיהם של הקוראים הצעירים וגורמים להם להאמין בשטויות – נועדה לשפר את הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה של כלל האזרחים.
במשך שלוש־עשרה שנים הוא גר כאן, בקושי הרחיק לכת שניים או שלושה קילומטרים מהכפר כדי לבקר עם אימו בכפר הסמוך, בלאקת’ורן. אבל אז הגיע לִיוְיוּס, גילה את סגולותיו המיוחדות של מדוקס והחליט לנצל אותן לטובתו; הוא חטף אותו מבית אימו ושיקר לה שהוא בסך הכול לוקח אותו לביקור של יום בבלאקת’ורן. מדוקס לא ידע שלא ישוב לראות את אימו במשך כמעט שנה.
“אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך,” סינן ליויוס כשעזבו את סילבריב. “אחרת, כשתחזור לכאן בפעם הבאה תגלה שאימא שלך מתה. ותוכל להאשים רק את עצמך.”
קל היה להפחיד נער בן שלוש־עשרה, תמים וחסר ניסיון. הוא האמין באיומים של ליויוס, ועל כן עשה כמצוותו: הוא נדד בחברתו ברחבי צפון מיטיקה ושכנע בני אצולה שאחוזותיהם רדופות רוחות רעות, רוחות שרק הנער המכשף והאפוטרופוס שלו יוכלו לגרש – תמורת מחיר, כמובן.
מדי פעם מדוקס אכן נדרש להתמודד עם רוח אמיתית. אך המפגשים האלה היו נדירים, ובמהרה התברר לו כמה פשוט וקל לרמות את בני האצולה.
במשך כל חייו שנא מדוקס את הקסם האפל שלו, שמשך אליו את הרוחות הקודרות והמפחידות.
אבל באחרונה, כל זה השתנה.
מאחר שלא כל הרוחות הן אותו דבר, כך התברר לו. הוא נתקל ברוח יפה, אדיבה ונדיבה, נערת רוח ששמה בֶּקָה, שטענה כי היא מגיעה מעולם אחר.
לצערו, בקה חזרה לעולמה הרבה לפני שהיה מוכן להיפרד ממנה. כעת נדמה היה לו שמעט הימים שבילו יחדיו לא היו אלא חלום.
אבל בקה לא הייתה חלום, אמר לעצמו עכשיו בנחישות. היא אמיתית – אמיתית ממש כמוני. וביום מן הימים אשוב לראותה.
מדוקס נאחז בתקווה הזאת וסירב לחשוב שזה בעצם בלתי אפשרי.
הם הגיעו לבסוף לכיכר העיירה ההומה אדם. מאות גברים ונשים הסתובבו סביבם, צוחקים ושותים מבקבוקים גדולים וקטנים. מדוקס וברנבאס חיפשו את דמאריס, אך לשווא. כשניסה מדוקס לעצור אנשים כדי לשאול אם הם מכירים אותה – הוא קיבל בתגובה רק נענועי ראש ומלמולי שיכורים.
דאגתו לשלומה של אימו גדלה מדי רגע.
מדוקס אחז בכתפו של גבר אדום פנים עם שיער שחור מדובלל. “סליחה,” אמר, “אבל אולי תוכל להגיד לי אם אתה מכיר אישה בשם דמאריס קורסו?”
“דמאריס קורסו?” חזר האיש על דבריו ופרץ בצחוק. “אני מכיר אותה.”
“מצוין!” אמר מדוקס וניסה לחייך. הוא השאיר את ידו על כתפו של האיש כדי למנוע ממנו לקרב אליו את הבל פיו המצחין. “אתה יודע במקרה איפה אנחנו יכולים למצוא אותה? יש לנו עניין דחוף איתה, והיא לא נמצאת בביתה.”
“לא, היא באמת בבית עכשיו. היא ממלאת את בטניהם של החוגגים בלשון הנחש. ברייה חמודה. הצלחתי לאחוז בשולי חצאיתה מוקדם יותר הערב, אבל היא הצליחה לחמוק ממני.”
“באמת?” אמר ברנבאס בקול שקט. מדוקס קמץ את אגרופיו לצידי גופו, רותח מזעם על דבריו של האיש.
השיכור קרץ. “תן לי קצת זמן ואני אשיג ממנה כל מה שאני רוצה.”
“אני בטוח בכך,” אמר ברנבאס, הנהן, ואז הטיח את אגרופו בפרצופו של האיש. הלה צנח ארצה כמו שק תפוחי אדמה, נאנק ושפשף את אפו השותת דם.
אלמלא ברנבאס, מדוקס היה בוודאי מכה אותו בעצמו.
“למה” – גמגם השיכור – “למה עשית את זה, אידיוט?”
ברנבאס נעץ בו מבט נוקב. “אתה מעליב את אחותי, ואני שובר לך את האף. נראה לי מחיר הוגן.”
מדוקס התפלא. אחות?
“אחותך” – אמר האיש בעודו מתרומם בגמלוניות על רגליו, עיניו רושפות אש – “היא סתם זונה פשוטה.”
הפעם ברנבאס חבט בו עד אובדן הכרה, ואז בחן אותו מכף רגל ועד ראש.
“יופי של מגפיים,” אמר ברנבאס וסימן בראשו. “נראה לי שהם בדיוק במידה שלך, מדוקס.”
מדוקס רק בהה בו. “אחותך?”
פניו של ברנבאס נדרכו. הוא צנח על ברכיו ומיהר לחלוץ את המגפיים. “כן, לא אמרתי לך?”
“אני חושב שהייתי זוכר דבר כזה,” ענה מדוקס.
“טוב, אז אמרתי לך עכשיו. זה נכון. דמאריס היא אחותי, לכן היא אחת האנשים המעטים מאוד בעולם הזה שבהם אני בוטח – למרות החלטתה האומללה למסור אותך לידיו של ליויוס.”
“היא לא בדיוק מסרה אותי לידיו.”
“בכל אופן, זה עניין שבהחלט ארצה לדון בו איתה.”
ראשו של מדוקס היה עדיין סחרחר. “אחותך,” אמר שוב.
“כבר אמרת את זה,” אמר ברנבאס.
זה באמת היה מדהים. איך הוא לא הזכיר קודם דבר חשוב כל כך? “כמה אחים ואחיות יש לך?” שאל מדוקס.
“רק שניים שידוע לי עליהם. דמאריס וסיירוס.”
מדוקס זכר את סיירוס, מורד שמצא עבודה כאחד השומרים של ואלוריה, משרה שהעניקה לו גישה למידע ואפשרה לו לפעמים לעזור למורדים שהושלכו למעצר.
“ולפני שתנזוף בי על שמירת סודות,” המשיך ברנבאס והשליך לעבר מדוקס את זוג המגפיים השחורים והכבדים, “דע לך שזה פשוט מה שאני חייב לעשות. זה כורח המציאות מבחינתי, כדי לשרוד. אני שומר סודות. אני סומך רק על קומץ אנשים בעולם הזה, וזה לא עומד להשתנות בקרוב.”
מדוקס נרגע קצת. “אתה לא סומך עליי?”
“כן. כמובן. אני פשוט—” ברנבאס נאנק. “אני שומר סודות מפני כולם. אתה לא היחיד. טוב,” אמר בניסיון שקוף לשנות נושא, “מה זה בכלל לשון הנחש?”
“בית מַרְזֵחַ. לא הרחק מכאן.”
ברנבאס הנהן. “קדימה, אחריך.”
~ ~ ~
המגפיים הגנובים התאימו למדוקס בצורה מושלמת, כאילו נוצרו במיוחד בשבילו. אבל מדוקס עדיין לא היה מוכן להשתפך בדברי תודה לברנבאס. הוא כעס מאוד על כך שברנבאס חיכה עד הלילה כדי לגלות לו שדמאריס היא אחותו – וגם זה התגלה לו רק בעקבות ההתגרויות מצד השיכור.
זה היה קשה במיוחד, בהתחשב בעובדה שמדוקס רק התחיל לעכל את המידע שהאימא היחידה שהכיר מעודו לא הייתה קשורה אליו בקשרי דם. האישה שילדה אותו הייתה למעשה בת אלמוות שהתאהבה בבן אנוש.
אילן היוחסין שלו הלך והסתעף והתבלבל עם כל יום שחלף.
לא נדרש להם זמן רב כדי להגיע ליעדם. מדוקס מעולם לא נכנס לבית המרזח לשון הנחש, אך חלף על פניו פעמים רבות וידע לזהות את המקום מבחוץ. על דלתות העץ הכבדות בחזיתו היה מגולף ראש נחש שפיו פעור, וחודי הניבים שלו הזדקרו במרחק זרוע בלבד מעל ראשי האורחים שנכנסו למוסד האפלולי והצפוף.
הערב, בשעה שבה רבים כבר היו נכנסים למיטותיהם, בית המרזח המה מקיר לקיר. שולחנות העץ הארוכים היו עמוסים חוגגים מקומיים ואורחים.
“אתה רואה אותה?” שאל ברנבאס.
מדוקס בחן את המוני הפרצופים המיוזעים, שכולם נראו שתויים ועליזים. “לא,” ענה.
“בוא נשב.”
“איפה?” שאל מדוקס והצביע על האולם המלא. “כל המקומות תפוסים.”
לפתע, ובמאמץ קל בלבד, ברנבאס דחף שני גברים מספסל העץ שמשמאלם. “מה אמרת?” שאל כשהתיישבו.
“שום דבר מועיל, כנראה.” מדוקס המשיך לתור את הקהל. לא הרחק ממנו, אישה שעישנה סִיגָרִילָה הפיחה לעברו עננת עשן מצחין שצרב את עיניו וגרם לו לדמוע.
הוא שפשף את עיניו והמשיך לחפש, מבטו סורק את הפרצופים זה אחר זה. למרות העובדה שמדוקס חי כאן כל חייו, איש מהם לא נראה לו מוכר. גם לא נראה שמישהו מהם מזהה אותו.
גבר בריא בשר סחרר אישה צחקנית במעגל לצלילי נגינתו של כנר שעמד על אחד השולחנות. אחרים מחאו כפיים לצלילי שיר שמדוקס לא הכיר. שלושה גברים טפחו על השולחן שלהם וטלטלו אותו כדי למשוך את תשומת ליבה של המלצרית.
“עוד יין!” קראו.
המלצרית הגיעה, מפלסת דרכה במרפקיה בתוך הקהל. היא חייכה, הנהנה והבטיחה לחזור במהירות האפשרית. אחד הגברים סטר לישבנה, והיא הסתובבה ונזפה בו אך צחקה כשפנתה ללכת לדרכה – עד שנתקלה במבטו של מדוקס.
“אימא,” לחש, ליבו גואה מרגשות. הוא הרים את ידו בברכה. לחייו כאבו מהחיוך הרחב שנמתח על פניו.
היא אמנם נראתה שונה הלילה בחולצת המחוך הלבנה ההדוקה, שהבליטה את חזה בצורה שהייתה זרה למדוקס, ובחצאית שחורה ארוכה שהדגישה את מותניה – אך הוא היה מזהה אותה בכל מקום. את חיוכה, את צחוקה, את המבט הטוב בעיניה אפילו כשנאלצה להתמודד עם כופרים שיכורים, כנראה.
דמאריס קורסו התקרבה אליו, נדחקת בין האנשים, חיבקה אותו והצמידה אותו אל גופה.
“ילד מתוק שלי! התגעגעתי אליך כל כך!”
“גם אני התגעגעתי אלייך,” אמר בגרון חנוק משמחה ומהקלה על שמצא אותה. הוא העיף מבט מעבר לכתפו – ברנבאס, שהמשיך לשבת, הנהן באישור. “כשלא היית בבית אני חשבתי... טוב, לא ידעתי מה לחשוב. ועכשיו את כאן ו... את... אה...”
“מלצרית. כן, זה נכון.” היא נאנחה, אך חיוכה לא נמוג. היא נשקה על שתי לחייו. “עם כל החגיגות האלה, זו הדרך הקלה ביותר להתפרנס.” עיניה היו מלאות רוך, אך רק עכשיו הבחין מדוקס בעייפותה הרבה, וחש נקיפות מַצְפּוּן על רגש הבושה שאחז בו לרגע בגלל משלח ידה החדש. “אני שמחה כל כך שבאת הביתה!”
ליבו כמעט התפקע מאושר. “גם אני,” אמר בחיוך, מתאפק לא להזיל דמעה.
אבל אז קדרו פניה של דמאריס. “איפה ליויוס?” שאלה בקול חרישי.
“לא כאן, תודה לאל,” ענה ברנבאס.
היא הפנתה את מבטה המופתע אל ברנבאס, שקם מכיסאו והפשיל לאחור את ברדס גלימתו כדי שתיטיב לראות את פניו.
לסתה של דמאריס נשמטה. היא התאמצה למצוא את המילים הנכונות. “אתה...” הצליחה רק לומר.
ברנבאס הנהן. “כן, זה אני. מה שלומך, אחותי?”
באבחה אחת מהירה כברק היא סטרה לו בחוזקה על לחיו השמאלית.
ברנבאס נרתע לאחור וליטף את לחיו בזהירות. “זה כנראה הגיע לי.”
“שש־עשרה שנים! שש־עשרה שנים בלי לשמוע ממך אפילו מילה! חשבתי שאתה מת!” אמרה ומשכה אותו אליה לחיבוק אמיץ. “התגעגעתי אליך כל כך, יצור נורא שכמוך!”
ברנבאס אחז בכתפיה וחייך. “התחושה הדדית. עכשיו אנחנו חייבים להסתלק מכאן.”
“מה? אני לא יכולה לעזוב. אתה לא רואה כמה אנשים יש כאן? בלילה כזה אני מרוויחה מספיק כדי להתקיים לפחות חודש! תחזרו לבקתה שלי, תישארו שם כמה זמן שתרצו, וכשאני אחזור הביתה נוכל לדבר ולהתעדכן בכל מה שקרה.”
גבר גלוח ראש לבוש טוניקה אדומה טיפס על אחד השולחנות והרים את כוסו באוויר. “לכבוד האלה הקורנת שלנו, ואלוריה!” לעלע בקול שיכורים. “מי ייתן ותמלוך אלף שנים! וארורה האלה האפלה של הדרום, יימח שמה!”
תרועות מחרישות אוזניים ליוו את הברכה, ובאי המקום דפקו על השולחנות בהזדהות. מדוקס הביט בנעשה באי נוחות. מה הם היו עושים אילו ידעו את האמת המחרידה על האלה האהובה עליהם?
“עוד יין לכולם!” קרא השיכור בקול רם.
“אני לא יכולה לדבר איתכם הרבה עכשיו,” אמרה דמאריס והחוותה בידה על הלקוחות הלהוטים, שרצו לקראתה עם הספלים והכוסות בידיהם, “אבל אני מבטיחה לחזור בהקדם האפשרי.”
מדוקס אחז במפרק ידה כשפנתה ללכת. “אני יודע, אימא. אני יודע הכול.”
פניה החווירו כסיד והיא הביטה שוב בעיניו. “ברגע שראיתי את ברנבאס...” היא נאנחה. “אם הוא מצא אותך, ידעתי שזה אומר...” היא בלעה את רוקה. “אתה יודע הכול?”
הוא הנהן בכובד ראש.
“אז אתה יודע שברנבאס הוא... הוא...”
“אבא שלי,” השלים מדוקס את המשפט, עדיין מנסה לעכל את האמת הזאת. “ואת לא באמת אימא שלי, למרות שאת... למרות שאת כן. חשבתי על זה בלי הפסקה במשך ימים שלמים. את תמיד תהיי אימא שלי. את הגנת עליי כל חיי, בלי עזרה של אף אחד, למרות שתמיד ידעת מי אני. מה אני. אני אוֹהֵב אותך בזכות זה – תמיד אוהַב אותך.”
דמאריס נאנחה ודמעות נקוו בעיניה כשמשכה אותו אליה וליטפה את שערו. “רציתי לספר לך, מדוקס, אבל אף פעם לא מצאתי את הזמן הנכון. רציתי להגיד לך שהיכולות שלך, הסגולות שלך, הגיעו ממקום טוב. לא ממקור רע. אף פעם לא רע.”
מדוקס לא רצה להיפרד ממנה, אך כשנפרדו לבסוף, היא משכה באפה ומחתה את עיניה. “כשהגיע ליויוס, חשבתי שאם הוא יידע לפחות חלק מהאמת אולי הוא יעזור לי להגן עליך. סמכתי עליו, ברוב טיפשותי. אני טיפשה כל כך. סליחה. אני מצטערת מאוד על כל הצרות שהאדם הזה גרם לשנינו.”
מדוקס אחז בשתי ידיה ולחץ אותן בעידוד. “כל זה נחלת העבר. באמת. החלק ההוא של חיינו כבר מאחורינו. אבל אני חייב לבקש ממך בכל לשון של בקשה לבוא איתנו עכשיו.”
לא היה פנאי לספר לה הכול. לומר לה שליויוס מת לאחר שנחש הקוברה הארסי של ואלוריה הכיש אותו. לגלות לה שמדוקס וברנבאס ניסו להגלות את ואלוריה לעולם אחר אך נכשלו, והצליחו רק לעורר את זעמה של האלה. לעדכן אותה בתוכניתם לחטוף את הסופר של ואלוריה ולחקור אותו.
דמאריס כיווצה את גבותיה. “מה קרה? ברנבאס, מה קורה כאן?”
קמטים קודרים חרצו את פניו של ברנבאס. “מדוקס הוא לא היחיד שיודע את האמת עכשיו,” ענה.
היא החניקה אנחה. “ואלוריה...”
הוא הנהן. “אנחנו חייבים לקחת אותך למקום מבטחים. כולם יודעים שמדוקס חי איתך כל השנים האלה. עכשיו, כשהיא יודעת מיהו, היא בהחלט מסוגלת להשתמש בך נגדו. היא רוצה את כוחות הקסם שלו לעצמה. רוצה שהוא יעמוד לרשותה בכל עת.”
“אני לא אתן לה,” סינן מדוקס מבעד לשיניים חשוקות.
דמאריס שתקה במשך רגע ארוך, ואז הנהנה נחרצות. “בסדר,” אמרה. “בואו נזוז.”
בלי לומר מילה נוספת פילסו שלושתם את דרכם בתוך ההמון לעבר היציאה. בזכות מגפיו הטובים והידיעה שאימו מוגנת כעת, מדוקס לא חש עוד כאב ברגליו – או בליבו.
“אתם לא נשארים לסיבוב נוסף?” האיש בחולצה האדומה שהרים כוסית לחיי האלה ניצב כעת ביניהם לבין הדלת.
“לצערנו לא, ידידי,” ענה ברנבאס. “זה כנראה אומר שיישאר לכם יותר.”
“יישאר להם יותר,” אמר האיש וסימן בתנועת סנטר לעבר ההמון השתוי. “אני עצמי מתנזר ממשקאות משכרים. הם מערפלים לי את המוח. אתה לא מסכים איתי, ברנבאס?”
ברנבאס שלף את הפגיון מהנדן הצמוד לחגורתו. “מי אתה?”
“שמי הוא גוֹראן.”
“ומאיפה אתה יודע את שמי, גוראן?”
גוראן העיף מבט במדוקס, שליבו התחיל להשתולל. “ואתה מדוקס, נכון? ציפיתי לראות נער, אבל תראה אותך, ממש גבר.”
“תן לנו לעבור,” נהם מדוקס, ודמאריס אחזה בזרועו.
גוראן הביט בכלי הנשק בידו של ברנבאס. “זה לא רעיון טוב לנפנף בזה, ברנבאס. אנשים חפים מפשע עלולים להיפגע.”
“אני לא מתכוון לפגוע באף אחד מהם,” ענה ברנבאס. “רק במי שיפריע לנו לעזוב.”
“אולי אתה לא רוצה לפגוע באף אחד. אני, לעומת זאת, מוכן להרוג כאן את כולם בלי להניד עפעף.”
ברנבאס צמצם את עיניו. “מי אתה? רוצח שכיר?”
“הייתי, בעבר. אבל בזמן האחרון נבחרתי באופן אישי ללכת בדרך ראויה יותר.”
ברנבאס הטה את ראשו. “תן לי לנחש. בידי ואלוריה?”
גוראן חייך. “ירום זיווה סיפרה לי מה קרה. באמת חשבתם שזה יוכל להסתיים בדרך אחרת? הנער בא איתי הלילה. אם תנסה לעצור אותי, אהרוג אותך ואת כל הנוכחים כאן.”
“זה יהיה הישג כביר אפילו למתנקש המיומן ביותר.”
“חשבת שזה יהיה קל כל כך?” נהם מדוקס לעבר האיש גלוח הראש. “שפשוט תיקח אותי מכאן כאילו כלום?”
גוראן הרים גבה. “שמעתי על כוחות הקסם שלך, נער. אני יודע שברגע שנצא מכאן אתה תנסה להרוג אותי. לכן אני אוודא שתהיה מחוסר הכרה במשך המסע.”
מדוקס הביט סביבו בדאגה. נראה שאיש מבאי בית המרזח לא היה מודע לכך שעימות לחיים ולמוות מתרחש בקרבם. בטנו התהפכה, אך ההבעה המבודחת על פניו של ברנבאס הרגיעה אותו מעט.
“ואלוריה שלחה בעקבותינו מתנקש יחיד,” אמר ברנבאס והעביר כבדרך אגב את הפגיון מיד ליד. “לעזאזל, נראה שהובסנו.”
“אתה לועג לי,” אמר גוראן. “לא כדאי לך.”
“אה, כן, אתה צודק. אני ממש רועד מפחד.” ברנבאס התקרב אל גוראן והביט ישירות בעיניו. “תסתלק מדרכנו, או שאשלח אותך בחזרה לאלה הקורנת שלך בחתיכות קטנות.”
“אין צורך להשמיע איומים אלימים,” לחשה דמאריס, מהדקת את אחיזתה בזרועו של מדוקס. “אפשר למצוא פתרון בדרכי נועם.”
מדוקס כמעט חייך למשמע הדברים. אימו תמיד חיפשה פתרונות בדרכי נועם. לעיתים קרובות מצא עכביש גדול ליד מיטתו וראה את אימו אוספת אותו בעדינות בתוך סיר כדי לשחררו בטבע – בזמן שהוא עצמו חיפש משהו להרוג באמצעותו את היצור.
“לכל יצור מגיעה הזדמנות לחיות,” הייתה אומרת לו, “אפילו ליצורים מכוערים עם שמונה רגליים.”
אבל מתנקש הפועל מטעמה של ואלוריה בהחלט עלול לגרום למצב מכוער יותר מכל עכביש.
מדוקס בחן היטב את גוראן. קעקועים כיסו את צווארו ואת זרועותיו השריריות, מעין כתובת בשחור ובזהב. מדוקס לא הצליח לקרוא את הכתוב, אם כי השפה נראתה לו מוכרת. הוא התיק את מבטו מהקעקוע כשהרגיש שהמתנקש מבחין שהוא מתעמק בו.
“כתובות הקעקע שלי,” אמר גוראן ופשט את זרועותיו. “הדיו בקושי יבשה. אלה מתנות מהאלה עצמה. היא אמרה לי שאילו הפגיון שלה היה בידה, היא הייתה יכולה להעמיק עוד יותר את הקעקועים, לעשות אותם נצחיים יותר מכפי שהייתה מסוגלת לעשות באמצעות קסם האדמה בלבד. אם כי גם אלה יעבדו טוב מאוד.”
לצד שאר הפריטים שחיפשה בחמדנותה, הפריט שהאלה השתוקקה אליו ביותר היה פגיון מוזהב. היא האמינה שבכוחו של הפגיון הזה להפוך בני תמותה לעבדים, אם משתמשים בו כדי לחקוק בבשרם סמלים מיוחדים.
מדוקס חשד כבר זמן מה, שהסמלים האלה אינם אלא מילים שנכתבו בשפתם של בני האלמוות – השפה והסמלים שגדשו את ספר הקסמים המסתורי ששלח את רוחה של בקה האצ’ר אל יבשת מיטיקה.
“כמה מגונדר,” אמר ברנבאס ביבושת. “אבל הציורים הקטנים שלך לא משנים כלום. ואתה עדיין עומד בדרכנו. אני מציע לך לזוז.”
הוא הרים את הפגיון אל צווארו של גוראן, אך המתנקש אפילו לא הניד עפעף.
“כשתחזור לאלה שלך בבושת פנים, עם הזנב בין הרגליים,” אמר ברנבאס, “תגיד לה בבקשה שהיא יכולה לנשק לי בתחת.”
גוראן פעל במהירות על־טבעית ושלף את הפגיון מאחיזתו של ברנבאס, שהביט המום בידו הריקה. הוא לא הספיק להרים את ראשו שוב לפני שגוראן הרים אותו והשליכו מעבר לחדר כאילו היה חלוק אבן קטן שנזרק לנהר. ברנבאס נחבט בחוזקה בקיר וצנח על שולחן, מפזר סביבו לכל עבר צלחות וכוסות. דמאריס צרחה והרפתה מזרועו של מדוקס. כל באי בית המרזח השתתקו פתאום ופנו כאיש אחד לעבר מוקד האלימות.
מדוקס לא חיכה אפילו דקה. הוא קמץ את ידיו לאגרופים וזימן את קסם המוות בכמות מספקת כדי לפגוע, אך לא להרוג. זה היה כמו צל שגאה בתוכו, ממלא את גפיו בעוצמה אפלה, והוא מיקד את טעימת הקסם הזאת ביריבו.
“כן,” נאנק גוראן, “אני מרגיש את זה. כמו יד שנהדפת לתוך החזה שלי כדי ללפות את ליבי. בדיוק כמו שהאלה הזהירה.”
מזווית עינו ראה מדוקס את ברנבאס קם על רגליו ומתקרב.
גוראן פסע פסיעה מתנודדת קדימה. צעדו הבא היה יציב יותר. ואז הוא עשה צעד נוסף.
איש לא הצליח להדוף כך את הקסם של מדוקס.
זה לא היה אדם רגיל.
“מדוקס, תיזהר,” אמר ברנבאס.
“לא עד כדי כך חזק, בעצם,” סינן גוראן מבעד לשיניים חשוקות. “זה כל מה שיש לך, ילד?”
קסם האדמה בקעקועים של גוראן, אמר בליבו מדוקס. יכול להיות שהוא מעמעם את השפעת הקסם?
“בכלל לא,” ענה מדוקס בלי לחשוב.
מדוקס שלף מתוכו כוחות קסם נוספים. תחושת כפור דהרה בעורקיו ובגפיו, אך זיעה החלה מבצבצת על מצחו מרוב מאמץ. הוא לא נזקק לכל כך הרבה כוחות קסם בעבר, וכעת תהה כמה יש לו בכלל. האם זה יספיק?
הוא חשק בחוזקה את שיניו וקמץ את אגרופיו, שריריו נדרכים לאורך זרועותיו ורועדים מרוב מאמץ לעצור את האיש הזה מלהתקרב אליו.
“מספיק עם זה,” אמרה דמאריס. “מדוקס, מספיק!” היא נעמדה מולו והרימה את כף ידה מול גוראן. “אני לא מוכנה שמישהו ייפגע כאן הלילה. צא מפה עכשיו. תגיד לאלה שאם היא רוצה את מדוקס, שתבוא לכאן בעצמה ותתייצב מולנו.”
“זוזי ממנו,” לחש ברנבאס.
היא המשיכה למקד את מבטה במתנקש. “לא, ברנבאס. תן לי לטפל בזה. אתה כבר עשית מספיק.”
גוראן עצר במרחק זרוע ממדוקס ומדמאריס. זוויות פיו התרוממו בחיוך. “את מתכוונת למה שאמרת, נכון? את רוצה למצוא לזה פתרון בדרכי נועם.”
דמאריס זקפה את סנטרה. “אכן.”
“אין לי חולשות רבות, בעיקר לא עכשיו,” אמר ובחן את הקעקועים הטריים שלו. “אבל אחת החולשות שלי היא נשים אמיצות שעומדות על שלהן. שמגוננות על יקיריהן. אין לי מילים לתאר כמה אני מעריך את זה.”
מדוקס צפה בתדהמה בחילופי הדברים האלה. האם אימו תצליח לעצור את המתנקש הזה באמצעות שימוש במילים בלבד כנשק?
דמאריס הנהנה נחרצות. “טוב מאוד.”
חיוכו של גוראן התרחב. “למרבה המזל, למדתי מזמן להתגבר על החולשות שלי.”
הלהב הכסוף נצנץ באור העששית כשהניף גוראן את פגיונו של ברנבאס ושיסף את צווארה של דמאריס בחתך אחד עמוק.
“אימא! לא!” מדוקס אחז בה כשהתחילה ליפול ארצה, ידיה מתרוממות בניסיון נוֹאָל לעצור את זרם הדם. היא הביטה בעיניו של מדוקס במבט מלא כאב וחרטה. גם ברנבאס היה שם ליד אחותו, אוחז בידה.
גוראן הסתכל עליו מלמעלה. “בוא איתי עכשיו, ילד, ואף אחד אחר כאן לא יצטרך למות.”
מדוקס קרע את מבטו מאימו הגוועת כדי לשלוח גל של קסם קר לעבר הרוצח. עיניו של גוראן נפערו בכאב כששמט את הפגיון המגואל בדם ולפת את צווארו. הוא כשל לאחור, פניו מתעוותות ומאדימות.
“מה—?” השתנק. “הכוחות שלך... הם הרבה יותר... חזקים...”
גוראן צנח על ברכיו בעוד מדוקס מפתל את כוחות הקסם שלו כמו סכין שחור. דם החל ניגר מאפו.
בית המרזח הפך ממאורת חוגגים שתויים למהומה פרועה. האנשים הבינו שחייהם בסכנה והחלו נוהרים לעבר היציאה, חוצצים בין מדוקס לבין המתנקש. כשהסתלק האחרון שבהם, גוראן כבר לא היה.
המתנקש נמלט.
“לעזאזל,” אמר ברנבאס בקול מלא כאב ורעד. “לעזאזל הכול. ושתלך ואלוריה לאלף עזאזלים!”
דמעות חמות ניגרו על לחיו של מדוקס. דמאריס אחזה בזרועו ביד רפה.
“אני מצטער,” אמר מדוקס בקול חנוק. “אימא, אני כל כך מצטער. סליחה.”
הוא המשיך להביט בדמאריס ככל שהיה יכול. פרט לכאב בעיניה שטופות הדמע של אימו, הוא ראה בהן רק אהבה. ושלווה.
ואז מבטה נאטם והבעתה הפכה דוממת וחסרת חיים.
מדוקס משך אליו את גופה הרופס של אימו והתייפח על כתפה. עוצמת יגונו התפשטה לכל עבר, וכוחות הקסם שלו ניפצו את כל זגוגיות החלונות בבית המרזח.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.