רוחות של נייר

"מי את, לעזאזל?"

אני מחליקה את המלכה שלי משבצת אחת קרוב יותר אל המלך שלו. "אתה יודע מי אני."

הוא מניף מעל הלוח את זרועו הימנית, זו שעדיין משתפת פעולה. בתנועה אחת, מהירה. כלי משחק מתעופפים באוויר, מקפצים על השטיח, מתגלגלים לתוך פינות נידחות המכוסות באבק של עשור. אני מיומנת היטב, אפילו לא ממצמצת. וכך גם האישה היחידה שנמצאת איתנו בחדר, חירשת שסורגת פיסת כחול אינסופית. או שמא ירוק או זהב או ורוד. זה יכול להיות כל צבע.

אין לה מסרגות ביד. ידיה מתנועעות באוויר בשיטתיות, ופרי מלאכתה הבלתי נראה נערם כמו אקורדיון. הינומה מונחת עקומה מעל השערות הכסופות שמבצבצות מקרקפתה. המחוג הקטן של שעון הפלסטיק שתלוי מעל לראשה מקפץ.

בכל ביקוריי רציתי תמיד לקרוע את השעון הזה מהקיר. לזמן אין שום משמעות לגבי דיירי הבית הזה. אין להם שום צורך לפתוח את הדלת על שלושת מנעוליה ולצאת החוצה, וגם לא לתהות מי או מה שרט את שלוש השריטות הלבנות והארוכות שחורצות את דלת העץ כמו תלמים. אין להם סיבה טובה לחשוב על כל האנשים שלא מבקרים אותם אף פעם או על כל הדברים האיומים שעשו. אז מה אם הם לא זוכרים שמעולם לא אהבו בננות שחורות או את הצחוק המלאכותי של הקהל בסדרה 'לוסי אהובתי', ובכל זאת עכשיו הם אוכלים בננה שחורה תוך כדי צפייה בסיטקום הישן?

אני תוהה מה עובר בראשו של קרל. אולי הוא חושב לעצמו שהיה שמח לרצוח אותי. אני בת עשרים וארבע, בטווח הגילים המתאים. לבנה. רזה. יש הטוענים שאני דומה לאחותי. רק בהבדל אחד, כי היא הייתה מוארת מבפנים. דרמטית. נועזת. שחקנית מבטן ומלידה. אנשים נשאבו אליה. אהבו אותה. גם קרל נשאב אליה, ואז קיפד את חייה.

אולי הוא חושב שאני אחותי בדמות רוח רפאים.

אני השחקנית המחליפה, קרל. אני תרמיל הקליע שלה, גדוש חומר נפץ, להוט לנקמה. אני המחליפה, זו שכוססת ציפורניים מאחורי הקלעים ומתכוננת לזנק על הבמה. אתה ואני נהיה שחקני המשנה.

ובכל ביקור אני גם אישה זרה לחלוטין, או שאולי הוא מעמיד פנים. כי בכל ביקור הוא טוען ששכח את שמי. הוא לא עונה לי גם כשאני שואלת אותו מדוע ביוני הוא ענב את עניבת חג המולד שלו עם הפרצוף של גרינץ', והוא לא מספר לי היכן קנה את המגפיים האפורים ועתיקי היומין שלו או מהו המקום הכי יפה שבו צעד בהם לאחרונה. מגפיים מזכירים לי תמיד נופים. הם מזכירים לי עמידה יציבה ואיתנה על סף תהום מסוכנת, כשכל היופי הזה נפרש לאורך קילומטרים לנגד עיניי.

הוא לא מתרשם כהוא זה מההרהורים האקראיים שלי על מגפיים או מוולט וויטמן ומג'ון גרישם שאני קוראת לו ליד החלון שטוף השמש היחיד בבית הזה או מסִדרת הבדיחות על פרות מדברות שאני מספרת לו תוך כדי טיול בשכונה. דברים שכל בן משפחה אוהב היה עושה. היום אחר הצהריים, בבית הפנקייק הבינלאומי, ראיתי אותו מטביע את הפנקייקים שלו בסירופ תות ומבתר אותם לנגיסות קטנות ומדויקות. רציתי לשאול אותו, האם הסירופ מזכיר לך דם?

הוא מנסה לעורר בי תחושה שהעיניים שלו הן הצצה אל מערכת שמש אפלה שלתוכה הוא נסוג לבדו, אבל אני לא משלה את עצמי. אני תוהה מה הוא רואה בעיניי. משהו מוכר?

הוא חתיכת שחקן, כך על פי עדות ישנה מבית המשפט.

והנה עכשיו, באמצעות אקט קטן של אלימות לא מזיקה, הוא מזכיר לי שהוא עדיין חזק. רלוונטי. כאילו שאני לא יודעת. חקרתי אותו בקפידה. שקלתי את הסיכונים. ערכתי חיפוש בחדרו בזמן שהיה במקלחת ומצאתי את המחבוא הסודי שלו בתוך מזוודה חבוטה מתחת למיטה – את גומיות הכושר האדומות שיוצרות בליטה קטנה וגבשושית על זרועו הימנית ואת המשקולות של חמישה קילוגרמים. מצאתי גם את האולר המחודד ואת המצית הכסוף עם האות N שחרוטה עליו, תחובים בכיס הרוכסן שבגב המזוודה לצד סיגריה אחת ויחידה.

וגם תצלום של 10x8 שנשמר שטוח לחלוטין מתחת לבטנה. התמונה צולמה אולי ב־1920, ואולי שנתיים קודם לכן. קרל הצלם, שספר הצילומים הסוריאליסטי שלו 'מסע בזמן' כיכב בעבר ברשימת רבי־המכר, האיש שמתמחה בנצח. פינות נייר הצילום קמוטות קלות, וקפל לבן חותך את הנערה לשניים במרכז התצלום. היא עומדת בנוף חלוד וצחיח שמעולם כנראה לא ראה טיפת גשם.

קמע זעיר בצורת מפתח מכסף מונח בשקערורית של צווארה. זה אותו מפתח שמשתלשל כעת רחוק מהעין, אי־שם בין התלתלים המאפירים שעל חזהו. ראיתי אותו פעם, כשהחליק החוצה מתוך חולצתו ונתלה מעל לוח השחמט. האם היא עוד אחד מהקורבנות שלו?

מובן שגם רוצחים סדרתיים מזדקנים וגם הם צריכים להשתקע איפשהו. חשבתי על זה הרבה. גם הם ודאי מתעייפים. מחליטים לגדל ורדים או נכדים. גם הם ודאי שוברים ירך ולוקים בהתקף לב. הם מאבדים את כוח הגברא או שאולי נגמר להם הכסף. הם לא שמים לב למכונית המתקרבת או שאולי הם מצמידים אקדח לרקה.

כל אותם רוצחים שחומקים מעונש, כל אותן מפלצות אלמוניות שלעולם לא נתפסות וממשיכות לפעול במחשכים, כמו מוזיקת רקע שקטה. אבובים צורמים והלמות תופים. רק מעטים שומעים את פסקול חייהם, ממש לקראת הסוף, ואז זה מאוחר מדי.

לקח לי המון־המון זמן למצוא את האיש שרצח את אחותי, ככל שידוע לי. שנים. עשרות ראיונות. מאות חשודים. אלפי מסמכים. קריאה, מעקב, גנבה. זו אובססיה ייחודית וחסרת מעצורים שפיתחתי מאז הייתי בת שתים־עשרה, כשאופניה של אחותי לא הגיעו ליעדם, רק חמישה קילומטרים של רכיבה לאור יום מביתנו ועד לבית שבו עבדה כשמרטפית בחודשי הקיץ. זה קרה בבוקר.

שני ילדים מתוקים, אוסקר וטדי פּרקר, חיכו לה בסוף הדרך. קשה להאמין, אבל עכשיו הם תלמידי תיכון. לפני כמה חודשים אימם מצאה את כתובתי ושלחה לי את החיבור שצירף אוסקר לטופסי ההרשמה לקולג', עם פתק שבו ציינה כי היא מקווה מאוד שהיא עושה את המעשה הנכון כשהיא שולחת לי את החיבור.

האמת היא שהתקשיתי להחליט. לא שלפתי מייד את פיסת הנייר. לא היה לי מושג מה כתוב שם, אבל ידעתי שאחותי היא הנושא המרכזי. תחבתי את המסמך לתוך מסגרת המראה בחדר האמבטיה שלי. לא מצאה חן בעיניי המחשבה שחייה יהפכו מושא לביקורת ולציון כזה או אחר מצד ועדת הקבלה לקולג'.

רק אחרי חודש אזרתי מספיק אומץ. שום דבר כבר לא היה אותו דבר, כתב אוסקר. הייתי רק בן חמש, אבל ההיעלמות שלה שינתה הכול. ענדתי את צמיד הידידות שהכנו יחד עד שהחוטים נפרמו והוא נפל לי מהיד. אף שמרטפית מעולם לא השתוותה לה. במלוא הכנות, אף בחורה מעולם לא השתוותה לה. שום מילות נחמה לעולם לא יעזרו לי להרגיש שוב ביטחון מלא, ובכל זאת אני חושב עליה בכל פעם שאני רוצה להיות גיבור. היא הסיבה לכך שאני רוצה להתמחות בהליך הפלילי.

תמיד התעסקתי בשאלה עד כמה עמוק השפיע מותה של אחותי על משפחתי. עליי. אפילו פיזית כבר לא הייתי אותה ילדה, כאילו כל תא בגופי עבר שינוי כימי, נכנס לעד לכוננות גבוהה.

מעולם לא הקדשתי מחשבה לכאבם של שני הילדים הקטנים שהתחננו בפניה שתקרא להם את 'הארי פוטר' משום שהייתה חקיינית קולות מצטיינת. כשגברת פרקר התקשרה בדיוק ב־9:22 כדי לשאול למה רייצ'ל לא הגיעה, הוצאתי קמח מהמזווה כדי להכין עוגיות שבבי שוקולד.

הוריי, שניהם רואי חשבון, יצאו לעבודה חמש־עשרה דקות קודם לכן. הייתי כמעט בת שלוש־עשרה, ובמהלך חופשת הקיץ הופקדו בידיי ניקיון הבית והכנת ארוחת הערב. היה זה עוד יום רגיל במשפחה רגילה.

רייצ'ל חולה? שאלה גברת פרקר בטלפון. אני זוכרת שהיא לא כעסה, היא רק נשמעה מודאגת. יש לה חום או משהו?

תאונה, חשבתי מייד. מכונית דרסה אותה כשרכבה על אופניה. ואולי היא שוכבת חסרת הכרה אי־שם. מכל הקמח נפל מידיי וצנח על הרצפה, ואבקה לבנה התפזרה על אריחי המטבח השחורים.

איש לא ניקה את הבלגן זמן רב לאחר מכן. באנדרלמוסיה שהשתררה בביתנו השאירו עשרות אנשים עקבות של קמח בבית, וטביעות הרגליים נשארו על הרצפה במשך שבועות. גם אחרי חודשים עדיין שמעתי אותם מתלחששים קלות. נדמה היה שרייצ'ל עדיין איתנו, מסתובבת בינינו כמו רוח רפאים.

עכשיו, כשאני סוף־סוף כאן עם קרל, מבצעת את המהלך שלי, אני תוהה בפעם האחרונה אם לא כדאי לי לבטל את הכול. לא סיפרתי לאיש על התוכנית שלי לחטוף אותו ולגלות את האמת.

זו לא תהיה ההבטחה הראשונה שאפר. הנערה מהמזוודה, זו עם המפתח הזעיר שלא הוביל לשום דבר, כמו התחננה בפניי בעיניה שאסתובב ואברח ולא אביט שוב לאחור.

אני לא רוצה לחשוב מה קרל עדיין מסוגל לעשות עם שתי ידיים בריאות.

המזגן ממשיך לקרקש. רוח פושרת מנשבת מתוך פתח האוורור שבתקרה. ההינומה מתבדרת קלות, כמו קורי עכביש המלטפים לחי מקומטת.

אני כורעת ברך כדי להרים את כלי השחמט שהתפזרו ונעלמת מתחת לשולחן הקלפים המתקפל.

"מי את, לעזאזל?" הוא צועק כעת וחובט בשולחן הקלפים בעוצמה כזו שאני מקבלת מכה בראש. המגף שלו נורה קדימה, והוא מועך את אצבעותיי בכוח ובכוונה תחילה. אני מושכת את ידי לאחור, מסרבת לזעוק מכאב, ואז פותחת את אגרופי הקפוץ ומגלה את הכלי הנחות ביותר על לוח המשחק. רגלי, כמובן.

"אני הבת שלך," אני משקרת ואומרת.

זו הדרך היחידה שעלתה בדעתי להעביר אותו להשגחתי.

ומי אתה, לעזאזל?