רוח בכנפיה

מברק

בחוץ ירד שלג כבד. בתוך הבית פנימה, ליד האח המבוערת, ישבו בני המשפחה, אחים, גיסות ובני דודים, ולגמו לאִטם תה חם, טובלים בו קוביות סוכר שנטלו מקערה כסופה. המבוגרים שוחחו זה עם זה בשקט על הדוברוֹת שטרם הגיעו ליעדן, ועל הלקוחות שמעבר לים המחכים לעצים שהן נושאות. הילדים ישבו בצד, משחקים או קוראים בספרי הרפתקאות החביבים עליהם. זה עתה ניצח ישעיהו את בן דודו במשחק שחמט.

השנה היא 1917. בעולם השתוללה מלחמה גדולה שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה. משהו מדאיג את ההורים שלהם, ידעה נחמה, שבעוד חודשים אחדים ימלאו לה שתים-עשרה, אבל היא אינה יודעת מהו הדבר. היא התקשתה להתרכז בספר שבידיה.

דפיקה בדלת הקפיצה את כולם. מי מסתובב בחוץ בשלג הזה?

שלמה, בן דודה של נחמה, ניגש לדלת ופתח אותה לרווחה. משב קור עז חדר פנימה. היה זה שליח המברקה, עטוף במעיל ובצעיף, שהביא מברק דחוף. שלמה לקח את המברק מידיו ומסר אותו לאביו, צבי, בעוד אמו דבורה מציעה לשליח הקפוא כוס תה חם.

"ליפמן מגיע," אמר צבי, אוחז במברק הפתוח. "מחר."

"הוא הרי צריך לחשוש יותר מכולנו," אמרה פריידה בקול נמוך לדבורה גיסתה, וזו היסתה אותה: "למה להפחיד את הילדים?"

מרבית הילדים לא שמו לב לחילופי הדברים והיו עסוקים בחדשה המרעישה ששמעו זה עתה: דוד ליפמן מגיע! הוא מגיע ואיתו החידונים, המשחקים והסיפורים. הידד! לליפמן, דודם הצעיר, יש סבלנות שלא תמיד יש לאחיו הגדולים. והוא יודע לספר סיפור, ועוד איך הוא יודע.

נחמה דווקא כן שמעה את חילופי הדברים בין אמה לדודתה, ושאלה את עצמה ממה יש לכולם לחשוש ולמה צריך דוד ליפמן לחשוש יותר. היא כבר תשאל אותו כשיבוא, החליטה. הוא יספר לה את האמת.

בלילה התקשתה להירדם, ובבוקר לא הקשיבה כמעט לדבריו של יהודה, המורה הפרטי שבא מדי יום ללמד את ילדי משפחת ליבוביץ. "נחמה, איפה הראש שלך מונח היום?" שאל אותה המורה המופתע, "את לא מרוכזת בכלל."

היא סיפרה לו את האמת. "כולם דואגים פתאום," אמרה בקול מתוח. "למה?"

"זה לא פתאום," השיב המורה הממושקף וליטף את שפמו הכהה. "רוסיה נמצאת במלחמה, כמו מחצית מאירופה כולה. כשיש מלחמה, מלחמה גדולה, עולמית - מבוגרים דואגים."

"אבל המלחמה לא התחילה היום," התערב ישעיהו. "היא מתנהלת כבר שלוש שנים. מה קרה עכשיו?"

"יש שמועות," ענה המורה ביושר, "כל מיני שמועות על הפגנות בסנט פטרבורג הבירה. היתה שם הפגנה גדולה של נשים. אך אל דאגה, לטביה היא אמנם חלק מרוסיה, אבל סנט פטרבורג רחוקה מריגה. אם תרצו אראה לכם את לטביה ואת המקום שאנו גרים בו על המפה מאוחר יותר. כעת מוטב שתתרכזו בתרגילים שנתתי לכם. אנשים בוגרים צריכים לדעת מתמטיקה!"

נחמה נאנחה. היא לא חיבבה תרגילי חשבון והתקשתה לפתור אותם. לא כמו אחיה ישעיהו, שהיה טוב ממנה לאין ערוך. היא הסמיקה מבושה כשנזכרה בשיחה שהתנהלה ביניהם לפני שנים אחדות, כשעוד היתה קטנה מאוד, שיחה שישעיהו עדיין נוטה להזכיר לה מדי פעם. אחיה סיפר לה בהתלהבות על קרבות יהודה המכבי שקרא עליהם כבר אז, כילד קטן, בספרו של יוספוס פלביוס, "מלחמות היהודים". "לליסיאס היו לוחמים רבים וצבא גדול מאוד," הסביר ישעיהו, "וליהודה המכבי - שש מאות חיילים."

נחמה הקשיבה בנשימה עצורה.

"נו, מה את אומרת," שאל אחיה, "שש מאות חיילים זה הרבה?"

"המון!" קראה נחמה הקטנה בהתפעלות.

"שטויות," זעף האח. "בהשוואה לצבא של ליסיאס זה שום דבר. ואת, את לא מבינה כלום."

את זיכרונותיה של נחמה קטע קולה הצוהל של בת דודה מירה: "הוא פה, הוא פה, הוא הגיע!"

ישעיהו היה כבר נער בוגר, בר מצווה, ולא נאה היה לו לרוץ לחלון כשאר הילדים, בני דודיו. אבל נחמה, הצעירה ממנו בשנתיים בלבד, מחלה על כבודה ורצה בשמחה אל החלון כדי להספיק לראות את דוד ליפמן יורד מהעגלה שהביאה אותו מתחנת הרכבת, עם מזוודה גדולה ותיק שבוודאי מלא הפתעות עבורם. היא שכחה את תלאות השיעור במתמטיקה ואת שאר דאגותיה, ופניה הוארו בחיוך גדול.

לאכזבתה הגדולה של נחמה, ביקורו של דוד ליפמן לא דמה כלל לביקוריו הקודמים. האיש המקסים, המשעשע, שופע הסיפורים והבדיחות, הפך פתאום רציני בדיוק כמו שאר המבוגרים. "דברים קורים בעולם, וכשדברים קורים בעולם, היהודים מרגישים את זה מיד," אמר הדוד לאחייניו. "יש מלחמה בעולם, ומלחמה יוצרת גלים שלא תמיד אפשר לצפות אותם.

"הייתי שם," הוסיף ואמר, "בסנט פטרבורג. ראיתי את הפגנות הנשים. הן מחו על המחסור במזון וקראו לרוסיה לפרוש מהמלחמה. 'אוכל לילדים,' הן קראו, 'חשוב ממלחמות.' אם מדינה משקיעה כסף במלחמה, יהיה לה פחות כסף לספק מזון לאזרחיה. ההפגנה שלהן גררה עוד הפגנות ושביתות. בתי חרושת גדולים הפסיקו לעבוד במחאה, העובדים שלהם פוטרו, והמחאה גדלה עוד יותר. כעת כולם חוששים: השלטון חושש לחייו. העם חושש לחייו. רוסיה אינה יציבה."

"אינה יציבה?" שאלה נחמה. "מה פירוש הדבר? האם היא עומדת ליפול?"

"זו שאלה רצינית מאוד, נחמה," ענה דודהּ. "הדבר ייתכן מאוד. לא רוסיה עצמה עלולה ליפול, אלא השלטון שלה, וכששלטון נופל, אזרחים נלחמים זה בזה," הסביר. "צפויים מחסור ורעב עוד יותר משיש עכשיו. צפויות מחלות. יהיו הרוגים רבים. לזה קוראים חוסר יציבות," המשיך. "אנשים מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם, כמו ברעידת אדמה, אבל זו אינה רעידת אדמה אמיתית אלא רק תחושה כזו, שהעולם משתנה. שהמציאות משתנה."

דוד ליפמן תמיד מדבר איתה ברצינות ובכבוד. נחמה הביטה בו בתודה.

"ואתם חוששים שגם לנו יקרה משהו?" שאלה נחמה.

"היהודים," אמר ליפמן, "הם הלב של העולם, לב המרגיש כל זעזוע. כשהאדמה ברוסיה רועדת עבור היהודים, זה בדרך כלל סימן מבשר רעות.

"אני, ואביך, ושאר האחים שלנו בני משפחת ליבוביץ, כולנו סוחרים. פרנסתנו תלויה במצב הכללי במדינה. מעמדו של הצאר, כך אומרים, נחלש מאוד. זה מדאיג אותנו. זה מדאיג אותי. את הרי יודעת מה אני עושה לפרנסתי."

"כן," השיבה נחמה. "יש לך בית חרושת, אתה תופר בו בגדים לחיילים של שליט רוסיה, הצאר. כך הסביר לי אבא."

"בדיוק," אישר דוד ליפמן. "ואם הצאר ייפול, כפי שרוצים הקומוניסטים, לא יהיה למי לתפור בגדים, נכון? ואיך ארוויח כסף? לי עדיין אין אישה וילדים, אבל לדוד צבי ולאביך, מרדכי, יש פיות להאכיל ובני משפחה לדאוג להם. אין פלא שהם דואגים." הוא לא אמר לאחייניו את כל האמת: בהשוואה לשאר הסוחרים, מי שמספק את בגדיהם של חיילי הצאר אהוב אפילו פחות בקרב המורדים הקומוניסטים, המבקשים לסלק את הצאר מכיסאו. אבל ליפמן לא רצה להדאיג את הילדים יותר מדי.

"למה הקומוניסטים רוצים להפיל את הצאר?" שאלה נחמה.

"כי הם רוצים לשלוט במקומו," הסביר ליפמן. "הם רואים בעצמם את נציגי הפועלים, והם רוצים שהפועלים, אלה שעובדים, יהיו מי שינהלו את המדינה, ולא העשירים והסוחרים."

נחמה הקשיבה. "אני זוכרת את הגלויה ששלחת לאוריה," אמרה. "מזמן, לבר מצווה שלו. כתבת לו שמעתה הוא בוגר ואחראי, וחייב במצוות. כתבת לו שהוא צריך להיות גיבור: היכון נא יהודי צעיר לקראת תפקידך, שנס מותניך, לבש גבורה והיה לאיש חיל!" דיקלמה נחמה בעל פה את גלויתו של דודה. "אם מלחמת היקום - או הקיום - שוררת בתבל וקשה היא לכל נברא, ליהודים כמונו קשה היא ונכבדה כפליים. שיהודי אתה על פי מולדת לא יחדלו מהזכיר לך מבחוץ, ואתה מצדך השתדל להיות יהודי באמת: ברוח. חזק ואמץ עברי קטן - היה גדול!"

ליפמן מחא כפיים בשמחה: "ממש למדת את המכתב בעל פה! אכן, הדברים שכתבתי לאוריה יפים לכולכם. לכולנו. גם לך, נחמה. מלחמות הן דבר קשה לכולם, וליהודים הן קשות כפליים. ואתם, ילדים, השתדלו להיות יהודים ברוח, להתחזק ולגדול."

דוד ליפמן הוא יהודי גאה, חשבה נחמה, ונזכרה איך כשהיו קטנים יותר לימד אותם לשחק כמו יהודים. "שמעתי שאתם שרים אן-דן-דינו כדי לבחור מי יתחיל במשחק," אמר לה כשביקר בביתם לפני שנים אחדות, "והתפלאתי. מדוע לא נזכור שיהודים אנחנו, ויש לנו דרכים נאות יותר לספור?"

"איך למשל?" שאלה נחמה.

"נו, חשבי בעצמך. אילו אפשרויות יש לנו לספור?" חייך ליפמן.

"עשר המכות? שנים-עשר השבטים?" הציעה נחמה הקטנה.

"למה לא עשרת בני המן," צחק דוד ליפמן. "אבל אני מציע את שמות עשרת בניו של בנימין." וכשראה את הפנים המבוישות של נחמה, שלא הכירה את השמות, הוסיף ואמר: "מה הבעיה, קחי תנ"ך וחפשי. קדימה!"

נחמה הלכה לדפדף בתנ"ך, ובעזרת רמז או שניים מדודה מצאה את הפסוק שהתכוון אליו: "ובני בנימין: בלע ובכר ואשבל, גרא ונעמן, אחי וראש, מופים וחופים וארד".

"יופי," שמח הדוד. "עכשיו למדי את הרשימה בעל פה והשתמשי בה!"

ונחמה כך עשתה. בפעם הבאה שעמדו לשחק, אמרה לישעיהו בתחושת חשיבות: "אנחנו יהודים, אנחנו לא אומרים אן-דן-דינו אלא מונים את בני בנימין."

"את לא מבינה כלום!" זעם ישעיהו. "לא סופרים בפסוקים מהתורה!"

"אבל דוד ליפמן אמר!" כעסה נחמה. "למה אתה מחליט שאסור?"