רוח הרפאים של אלכסנדר וולף

 רוח הרפאים של אלכסנדר ווֹלף

מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי. מאז אותו הרגע איני זוכר יום אחד שבו לא הצטערתי על כך. אף פעם לא איים עלי עונש, שכן הדבר קרה בנסיבות לא רגילות, והיה ברור שלא יכולתי לנהוג אחרת. חוץ מזה, איש זולתי לא ידע עליו. זאת היתה אחת מהמון האפיזודות של מלחמת האזרחים; בתוך מהלך האירועים של אותה תקופה היה אפשר לראות בה פרט חסר חשיבות, מה גם שבדקות ובשניות המעטות שקדמו לה, חוץ משנינו — אני ועוד אדם אחד שלא הכרתי — לא היה אכפת לאיש איך היא תסתיים. לאחר מכן נשארתי שם לבדי. חוץ מאתנו לא השתתף בזה אף אחד.

לא הייתי יכול לתאר במדויק את מה שקרה קודם לכן, שכן הכול התרחש בצלליות מעורפלות וחמקמקות, האופייניות כמעט לכל קרב במלחמה, שלמשתתפיו אין אלא מושג קלוש מה בעצם קורה במציאות. זה היה בקיץ, בדרום רוסיה; כמעט ארבע יממות רצופות כבר התנהלה תנועה מתמדת ולא סדירה של כוחות צבא, מלוּוה בירי ובקרבות שנדדו ממקום למקום. איבדתי לחלוטין את מושג הזמן, ואפילו לא אוכל לומר היכן בדיוק הייתי אז. איני זוכר אלא את התחושות שהייתי יכול לחוות גם בנסיבות אחרות: הרעב, הצמא והעייפות המתישה; בשני לילות וחצי שקדמו לזה לא ישנתי. היה חום לוהט, באוויר רטט ריח הולך ונחלש של עשן; שעה קודם לכן יצאנו מיער שצד אחד שלו בער, ובמקומות שאור השמש לא הגיע אליהם זחל לאטו צל עצום חיוור. השתוקקתי לישון, לא יכולתי לתאר לי אושר גדול יותר עלי אדמות מלעמוד מלכת, להישכב על הדשא החרוך ולהירדם מיד ולשכוח הכול, הכול־הכול. אבל דווקא את זה אסור היה לעשות, וכך המשכתי ללכת דרך הערפל החם והישנוני, בולע את רוקי מפעם לפעם, ומזמן לזמן משפשף את עיני המודלקות מחוסר שינה ומהחום. אני זוכר שכאשר עברנו דרך חורשה קטנה נשענתי על עץ, לשנייה אחת, כך היה נדמה לי, ונרדמתי בעמידה לקולות הירי, שמזמן כבר הספקתי להתרגל אליהם. כשפקחתי את עיני לא היה איש בקרבתי. חציתי את החורשה והלכתי בדרך בכיוון שחברַי, כך הנחתי, הלכו בו. כמעט מיד עקף אותי קוזק על סוס חום מהיר, הוא נופף לי בידו וצעק משהו לא ברור. כעבור זמן קצר התמזל מזלי ומצאתי סוסה שחורה כחושה שבעליה, ככל הנראה, נהרג. היו עליה רסן ואוכף של קוזקים; היא לחכה עשב ובלי הרף השיבה רוח על עצמה בהנפת זנבה הארוך והדליל. כשעליתי על גבה, מיד פתחה בדהרה נמרצת למדי.

רכבתי בדרך השוממה המתפתלת, מפעם לפעם נקרו לי חורשות קטנות שהסתירו מעיני חלק מפיתוליה. השמש עמדה ברום השמים, האוויר כמעט הדהד מעוצם החום. אף על פי שרכבתי מהר, השתמר אצלי זיכרון שגוי של התרחשות אטית. כמו קודם, השתוקקתי לישון, התשוקה הזאת מילאה את כל גופי ואת תודעתי, ולכן נראה לי הכול מתיש וממושך, אף על פי שבמציאות, כמובן, לא ייתכן שהיה כך. כבר לא התנהל קרב סביבי, היה שָׁקט; לא ראיתי איש לא מאחורי ולא מלפני. והנה, באחד מפיתולי הדרך, שפנתה במקום הזה בזווית כמעט ישרה, קרסה סוסתי הדוהרת במלוא המהירות, ובבת אחת צנחה ארצה בכבדות. יחד עמה נפלתי אל תוך חלל רך וכהה — כי עיני היו עצומות — אבל הספקתי לשחרר את הרגל מתוך הארכוף וכמעט לא נפגעתי מהנפילה. הכדור חדר לתוך אוזנה הימנית של הסוסה ופילח את ראשה. כשקמתי ועמדתי, הסתובבתי וראיתי שבמרחק לא רב ממני רוכב בדהרה כבדה ואטית, כך נדמָה לי, פרשׁ על סוס לבן ענקי. אני זוכר שכבר זמן רב לא היה לי רובה, בוודאי שכחתי אותו בחורשה, כשישנתי. אבל עדיין היה לי אקדח, שבקושי נשלף מתוך הנרתיק החדש הקשה. עמדתי כמה שניות, אוחז את האקדח בידי; היה שקט כל כך, ששמעתי ברור מאוד את היפחות היבשות של הפרסות על גבי האדמה הסדוקה מהחום, את נשימתו הכבדה של הסוס, ועוד צליל אחד, שנשמע כאילו מנערים בחוזקה צרור קטן של טבעות מתכת. אחר כך ראיתי את הפרש מרפה מהמושכות ומניף אל כתפו את הרובה שהיה נטוי לפנים קודם. באותה שנייה יריתי. הוא נרעד על האוכף, החליק ממנו מטה ונפל לאט על האדמה. שתיים או שלוש דקות הוספתי לעמוד תחתי בלי נוע, ליד גופת סוסתי. עדיין רציתי לישון כמו קודם, עדיין חשתי את אותה העייפות המתישה. אבל אז עלה בדעתי שאיני יודע מה צפוי לי וכמה ימים עוד נותרו לי לחיות, והרצון הלא־נשלט לראות את האיש שהרגתי הכריח אותי לזוז ממקומי ולגשת אליו. מעולם ובשום מקום לא התקשיתי כל כך לעבור מרחק כלשהו כמו שהתקשיתי לעבור את חמישים או שישים המטרים האלה שהפרידו ביני ובין הפרש שנפל; ובכל זאת הלכתי, מזיז את רגלַי לאט על האדמה הסדוקה הלוהטת. לבסוף הייתי על ידו ממש. הוא היה בחור כבן עשרים ושתיים או עשרים ושלוש; כובעו עף מראשו, והראש בהיר התלתלים נח, נטוי הצדה, על השביל המאובק. הוא היה יפה למדי. נרכנתי אליו וראיתי שהוא גוסס; בועות של קצף ורוד קפצו ופקעו על שפתיו. הוא פקח את עיניו העכורות, לא אמר כלום, ושוב עצם אותן. עמדתי מעליו ובהיתי בפניו, מוסיף להחזיק באצבעותי המתקשות את האקדח, שעכשיו לא הייתי זקוק לו עוד. פתאום הביא לאוזנַי משב רוח קל, חם, את רקיעותיהם הלא־נשמעות כמעט של כמה סוסים דוהרים. ואז נזכרתי בסכנה שאולי עדיין מאיימת עלי. סוסו הלבן של הגוסס, אוזניו זקופות בדריכות, עמד במרחק צעדים אחדים ממנו: סוס זכר ענקי, מטופח ונקי מאוד, שגבו כָּהה קצת מזיעה. הוא היה מהיר ובעל כוח סבל יוצא מהכלל; ימים אחדים לפני שעזבתי את רוסיה מכרתי אותו למתיישב גרמני, שסיפק לי כמות גדולה של מזון ושילם לי סכום נאה של כסף, שלא היה שווה כלום. את האקדח שממנו יריתי — אקדח מצוין מדגם פרבלום — השלכתי לים, ומכל זה לא נותר דבר חוץ מהזיכרון המציק, שרדף אחרי לאטו לכל מקום שגורלי נשא אותי לשם. עם זאת, ככל שחלף הזמן הוא הלך והחוויר בהדרגה, ולבסוף כמעט איבד את אופיו המקורי של חרטה חסרת תקנה וצורבת. ואף על פי כן, לשכוח לא יכולתי מעולם. פעמים רבות — אם בקיץ ואם בחורף, אם על חוף ים ואם בלבה של יבשת אירופה — הייתי עוצם את עיני בלי לחשוב, ופתאום שב ועלה מחדש מעומק זיכרוני היום החם ההוא בדרום רוסיה, וכל תחושותי מהימים ההם חזרו אלי באותה העוצמה. שוב ראיתי את הצל הוורוד־האפור העצום הזה של היער הבוער ואת תנועתו האטית בתוך חריקת הענפים הנשרפים, חשתי את העייפות המתישה, הבלתי־נשכחת ההיא, ואת הרצון לישון שכמעט לא יכולתי להתגבר עליו, את השמש המסנוורת בלי רחמים, את החום המהדהד, ולבסוף, את הזיכרון האילם של אצבעות ידי הימנית על כובד האקדח, את מגע הידית המחוספסת שלו, שכמו הוטבע בעורי לתמיד, את הנדנוד הקל של הכוונת השחורה לפני עיני הימנית — ואחר כך הראש הבלונדיני הזה על השביל האפור והמאובק, והפנים שהשתנו בהשפעת קרבתו של המוות, אותו מוות שאני, כן, דווקא אני, הזמנתי אותו רגע קודם לכן לבוא מתוך העתיד הלא־נודע.

בימים שבהם קרה הדבר הייתי בן שש־עשרה — הרצח הזה היה אפוא תחילתם של חיי הבוגרים, ואפילו איני בטוח שהוא לא טבע חותם בלתי־רצוני על כל מה שנגזר עלי לגלות ולראות לאחר מכן. בכל אופן, הנסיבות שליוו אותו וכל הקשור אליו, הכול עלה לפנַי בבהירות מיוחדת כעבור שנים רבות, בפריז. זה קרה מפני שהתגלגל לידי קובץ סיפורים מאת סופר אנגלי אחד, שעד אז לא שמעתי את שמו מעולם. הקובץ נקרא "אבוא מחר", "I’ll Come Tomorrow", על שם הסיפור הראשון שבו. היו בו רק שלושה סיפורים: "אבוא מחר", "דגי הזהב" ו"ההרפתקה בערבה", "The Adventure in the Steppe". הסיפורים היו כתובים היטב, נפלאים במיוחד היו הקצב הקפיצי והמדויק של הסיפור והדרך הייחודית לראות את הדברים שלא כמו שאחרים רואים אותם. ואף על פי כן, לא הסיפור "אבוא מחר" ולא הסיפור "דגי הזהב" לא יכלו לעורר בי שום עניין אישי מלבד העניין הטבעי שכל קורא אחר היה מוצא בהם. "אבוא מחר" היה סיפורה האירוני של אישה בוגדת, של שקריה הלא־מוצלחים ושל אי־ההבנות שנבעו מהם. "דגי הזהב" — עלילת הסיפור התרחשה בניו יורק — היה בעצם דיאלוג בין גבר לאישה ותיאור של מנגינה מסוימת; עוזרת הבית שכחה להוריד אקווריום קטן מגוף החימום של ההסקה המרכזית, הדגיגים קפצו החוצה מתוך המים שהתחממו מאוד, ופרכסו וגססו על השטיח, ואילו שני המשוחחים לא שׂמו לב לזה, כי היא היתה עסוקה בנגינה בפסנתר והוא — בהאזנה לנגינתה. עניינו של הסיפור היה להכניס את המנגינה כפרשנות רגשית שאין לערער עליה, ולשתף בכל זה, שלא מרצונם, את הדגים המפרכסים על השטיח.

אבל הסיפור השלישי, "ההרפתקה בערבה", הכה אותי בתדהמה. המוטו שלו היה לקוח מאדגר אלן פו: "Beneath me lay my corpse with the arrow in my temple".1 השורה הזאת לבדה די היה בה למשוך את תשומת לבי. אבל איני יכול לתאר את התחושה שהשתלטה עלי עם הקריאה. הסיפור סיפר אפיזודה מסוימת שקרתה בְּמלחמה; שֵׁם המדינה שהיא קרתה בה לא צוין, וגם לא צוינה ההשתייכות הלאומית של המעורבים בה, אם כי הכותרת עצמה, "ההרפתקה בערבה", נתנה כמדומה להבין שהיא התרחשה בוודאי ברוסיה. הסיפור התחיל כך: "הסוס הטוב ביותר שהיה לי מימַי היה סוס זכר לבן, מגזע מעורב, גדול מאוד, שדהרתו היתה רבת תנופה במיוחד. הוא היה טוב כל כך, שברצון הייתי משווה אותו לאחד הסוסים הנזכרים באפוקליפסה. הדמיון אף התחזק, מבחינתי האישית, מפני שעל הסוס הזה דווקא דהרתי לקראת מותי שלי, על האדמה הלוהטת, באחד הקיצים החמים ביותר שידעתי מעודי."

מצאתי שם שִחזור מדויק של כל מה שחוויתי בימים הרחוקים של מלחמת האזרחים ברוסיה ותיאור של אותם ימים חמים מנשוא שבהם התחוללו הקרבות הממושכים והאכזריים מכולם. לבסוף הגעתי לעמודים האחרונים של הסיפור; קראתי אותם כמעט בנשימה עצורה. הכרתי שם את סוסתי השחורה ואת פיתול הדרך שבו היא נהרגה. המסַפר היה בטוח תחילה שהפרש שנפל עם הסוסה היה לכל הפחות פצוע קשה, שכן הוא ירה פעמיים, ונדמָה לו שבשתי הפעמים קלע. איני מבין למה שמתי לב רק לירייה אחת. "אך הוא לא נהרג, וככל הנראה אפילו לא נפצע," המשיך המחבר, "מפני שראיתי אותו קם על רגליו; באור השמש הבוהק נדמָה לי שאני מבחין בנצנוץ הכהה של אקדח בידו. לא היה לו רובה, זאת אני יודע בוודאות."

הסוס הלבן המשיך את דהרתו הכבדה והתקרב אל המקום ששם עמד האיש, עמד בלי נוע משום־מה, כמו שכתב המחבר, אולי משותק מפּחד, ובידו אקדח. ואז עצר המחבר את הסוס השועט קדימה והרים את הרובה אל כתפו, אבל פתאום, בלי לשמוע ירייה, חש כאב קטלני במקום לא ברור בגופו, וחושך לוהט בעיניו. כעבור רגע שבה אליו הכרתו להרף עין קצר ונואש ואז שמע צעדים אטיים קרבים אליו, אבל מיד שוב שקע הכול בתוך האַין. כעבור עוד איזה פרק זמן, כשכבר כמעט היה שרוי בהזיות המוות, חש, לא ברור כיצד, שמישהו עומד מעליו.

"עשיתי מאמץ על־אנושי לפקוח את עיני ולראות סוף־סוף את מותי. כל כך הרבה פעמים ראיתי בחלומי את פרצוף הברזל האיום שלו עד שלא יכולתי לטעות, בכל עת הייתי מזהה את התווים הללו, המוכרים לי לפרטי פרטים. אבל עכשיו ראיתי מעלי בפליאה פנים נעריות וחיוורות, לא מוכרות לי כלל, ובהן, כך נראָה לי, עיניים מרוחקות וישנוניות. זה היה נער כבן ארבע־עשרה או חמש־עשרה, בעל פרצוף רגיל ולא יפה, שלא הביע כלום חוץ מעייפות ברורה. הוא עמד כך רגעים אחדים ואז הכניס את אקדחו לנרתיק והסתלק. כששוב פקחתי את עיני ובמאמץ אחרון סובבתי את ראשי, ראיתי אותו רוכב על סוסי. אחר כך שוב איבדתי את ההכרה ולא התעוררתי אלא כעבור ימים רבים, בבית־החולים. קליע האקדח פילח את חזי במרחק חצי סנטימטר מעל ללב. הסוס האפוקליפטי שלי לא הביא אותי עד המוות ממש. אבל אני חושב שהמרחק אליו היה קצר ביותר, וסוסי המשיך במסע הזה ועל גבו פרש אחר. הייתי משלם ברוחב יד תמורת האפשרות לגלות היכן, מתי וכיצד פגשו השניים את מותם, ואם היה הנער הזה זקוק שוב לאקדח, כדי לירות ברוח הרפאים שלו. בעצם, איני סבור שהוא היה צלף טוב בדרך כלל, הוא לא נראה כך; קרוב לוודאי שקליעתו בי היתה מקרית, אבל לא לי כמובן לבוא אליו בטענות על זה. לא הייתי עושה זאת גם מפני שבוודאי נהרג מזמן ונבלע בתוך האַין, רכוב על הסוס הלבן: החיזיון האחרון של ההרפתקה הזאת בערבה."

כמעט לא היה לי ספק עוד שמחבר הסיפור הוא אותו אלמוני חיוור שיריתי בו אז. את הדמיון המושלם של העובדות, על כל פרטיהן המיוחדים, לרבות תיאור הסוסים וצבעם, לא היה אפשר, לדעתי, להסביר על ידי שורה של צירופי מקרים. הבטתי שוב בכריכה: "I’ll Come Tomorrow", by Alexander Wolf. כמובן, זה היה יכול להיות שֵׁם בדוי. אבל האפשרות הזאת לא עצרה בעדי; השתוקקתי לפגוש את האיש. העובדה שהסופר אנגלי, גם היא היתה מופלאה. עם זאת, לא מן הנמנע היה שאלכסנדר וולף הוא בן ארצי ושולט בשפה האנגלית די הצורך לא להזדקק למתרגם, זה היה ההסבר הסביר ביותר. בכל אופן, רציתי לברר את כל זה ויהי מה, הלוא כל כך הרבה זמן הייתי קשור אל האדם הזה בלי לדעת עליו כלום, כל כך הרבה זמן היה זכרו נטוע בעוצמה רבה בחיי. מלבד זה, מסיפורו היה ברור שקרוב לוודאי שהוא מתעניין בי כמעט באותה המידה, שכן לַ"הרפתקה בערבה" היתה משמעות גדולה מאוד בחייו, וככל הנראה היא קבעה את גורלו במידה רבה אף יותר מכפי שהזיכרון שלי ממנו קבע בחיי את הצל ההולך ונעלם הזה, שהאפיל על שנים רבות בהם.

כתבתי לו מכתב לכתובת בית־ההוצאה הלונדוני שפרסם את ספרו. תיארתי את העובדות שאותן הוא לא ידע וביקשתי ממנו להשיב לי היכן ומתי נוכל להיפגש, כמובן, בתנאי שפגישה כזאת מעניינת אותו כפי שהיא מעניינת אותי. עבר חודש ולא קיבלתי תשובה. ודאי, לא מן הנמנע היה שהוא השליך את מכתבי לפח בלי לקרוא אותו, כי שיער שאת המכתב כתבה איזו מעריצה של כישרון הכתיבה שלו והיא מבקשת שישלח לה תצלום שלו עם הקדשה ויחווה את דעתו על רומן שהיא עצמה כתבה, ושהיא תשלח לו או תקרא אותו באוזניו בעצמה מיד כשתקבל את תשובתו. האפשרות הזאת התקבלה על הדעת במידת־מה גם מפני שלמרות הכישרון האמנותי האמתי, הוודאי, שניכר בספר, היה בו, לדעתי, משהו שמושך במיוחד נשים. אבל בין כך ובין כך תשובה לא קיבלתי.

כשבועיים לאחר מכן התגלגלה לידי הזדמנות בלתי־צפויה לנסוע ללונדון לצורך כתיבת כתבה קטנה. שהיתי שם שלושה ימים ומצאתי זמן להיכנס למשרדי בית־ההוצאה שפרסם את ספרו של אלכסנדר וולף. מנהל בית־ההוצאה קיבל אותי. הוא היה איש גדל גוף כבן חמישים, משהו בין בנקאי לפרופסור על פי חזותו. הוא דיבר צרפתית שוטפת. הצגתי לו את סיבת ביקורי וסיפרתי לו בקצרה כיצד קראתי את "ההרפתקה בערבה" ומדוע הסיפור הזה עורר בי עניין.

"הייתי רוצה לברר אם מיסטר וולף קיבל את מכתבי."

"מיסטר וולף לא נמצא עכשיו בלונדון," אמר המנהל, "ולצערנו אין לנו כרגע אפשרות ליצור אתו קשר."

"זה כבר נשמע כמעט כמו רומן בלשי," אמרתי במידה של תסכול. "לא אנצל לרעה את זמנך ואני מאחל לך כל טוב. האם אוכל לסמוך על כך שכשיתחדש הקשר שלך עם מיסטר וולף, אם זה יקרה מתישהו, תזכיר לו את מכתבי?"

"תנוח דעתך, בעניין הזה אין לך מה לדאוג," הוא ענה בחופזה. "אבל הייתי רוצה להוסיף פרט משמעותי אחד. אני מבין שאתה מתעניין במיסטר וולף האיש לא מתוך אינטרסים תועלתיים כלשהם. ועל כן אני חייב לומר לך שלא ייתכן שמיסטר וולף הוא האיש שאתה מתכוון אליו."

"עד כה הייתי כמעט בטוח שההפך הוא הנכון."

"לא, לא," הוא אמר. "למיטב הבנתי האיש הזה צריך להיות בן ארצך, לא?"

"זה היה הדבר הכי מתקבל על הדעת."

"אם כך, אין כל ספק שזה לא הוא. מיסטר וולף הוא אנגלי, אני מכיר אותו שנים רבות ויכול לערוב לכך. יתר על כן, הוא אף פעם לא יצא מאנגליה ליותר משבועיים או שלושה, שאותם בילה, על פי רוב, בצרפת או באיטליה. הוא לא נסע רחוק יותר, זאת אני יודע בוודאות."

"אם כך, כל זה אי־הבנה, אף על פי שהדבר מפתיע אותי," אמרתי.

"ובנוגע לסיפור 'ההרפתקה בערבה' — זה סיפור בדוי מהשורה הראשונה ועד האחרונה."

"ודאי, בסך הכול גם זה אפשרי." ברגעים האחרונים של השיחה עמדתי, מוכן ללכת. גם המנהל קם מכורסתו, ופתאום הוא אמר, והנמיך מאוד את קולו:

"כמובן, 'ההרפתקה בערבה' הוא סיפור בדוי. אבל אילו היה אמת, כי אז לא הייתי יכול שלא לומר לך שנהגת ברשלנות בלתי־נסלחת. היית צריך לכוון בצורה מדויקת יותר. זה היה פוטר מסיבוכים מיותרים גם את מיסטר וולף וגם כמה אנשים אחרים."

הסתכלתי בו בפליאה. הוא חייך חיוך מאולץ מאוד, שלא היה במקומו כלל, בעיני.

"אם כי היית צעיר מדי, והנסיבות מסבירות את חוסר הדיוק שלך. וחוץ מזה, כל זה, כמובן, אינו אלא שעשועי דמיון מצד מיסטר וולף, שבאופן מקרי כל כך תואמים את המציאות שלך. אני מאחל לך כל טוב. אם יהיו לי חדשות, אעדכן אותך. הרשה לי להוסיף עוד משהו: אני מבוגר ממך במידה משמעותית, ונדמה לי שיש לי איזו זכות לזה. אני מבטיח לך שהיכרות עם מיסטר וולף, אילו יצאה אל הפועל, לא היתה מביאה לך שום דבר מלבד אכזבה, ברכה לבטלה, ולא היה בה אותו עניין שאתה מייחס לה."

השיחה הזאת עשתה עלי, בהכרח, רושם מוזר ביותר. היה ברור ממנה שלמנהל בית־ההוצאה יש אי־אלה חשבונות אישיים עם וולף, וסיבות אמתיות — או מדומות — לשנוא אותו. זה שהוא כמעט בא אלי בטענות על הירייה, שלא היתה מדויקת די הצורך, נשמע בפיו של האיש הכרסתן ושוחר השלום הזה לכל הפחות מפתיע. מכיוון שהספר יצא לאור שנתיים קודם לכן, היה מקום להניח שההתרחשויות שאילצו את המנהל לשנות את יחסו אל וולף קרו בפרק הזמן הזה. אבל כל זה, כמובן, לא היה בו כדי לתת לי מושג כלשהו על מחברו של הקובץ "אבוא מחר", והדבר היחיד שנודע לי עליו היה דעתו השלילית עליו של מנהל בית־ההוצאה, דעה לא אובייקטיבית מעיקרה. קראתי שוב את הספר בעיון, והרושם שלי לא השתנה: אותו הקצב הסיפורי הנמרץ והגמיש, אותם התיאורים הקולעים, אותו חיבור מדויק שכמו נמצא אחת ולתמיד בין תוכן הסיפור ובין דברי הפרשנות הקצרים ורבי ההבעה של המחבר.

אי־אפשר לומר שהשלמתי עם זה שנבצר ממני לגלות את מה שמעניין אותי בנוגע לוולף, אבל פשוט לא ידעתי איך אוכל לעשות זאת. מאז השיחה הלונדונית המוזרה שלי עבר חודש שלם, וכמעט לא היה לי ספק שאין לצפות לתשובתו של וולף, אולי לעולם לא, ועל כל פנים לא בעתיד הקרוב. וכמעט חדלתי לחשוב על כך.

בעת ההיא חייתי בגפי לגמרי. בין המסעדות שהייתי אוכל בהן ארוחות בוקר או צהריים — היו ארבע כאלה, באזורים שונים בעיר — היתה מסעדה רוסית קטנה, הקרובה ביותר לביתי, שפקדתי אותה פעמים אחדות בשבוע. באתי לשם בערב חג המולד, בסביבות עשר בערב. כל השולחנות היו תפוסים, נשאר מקום פנוי אחד בלבד — בפינה המרוחקת ביותר, ששם ישב לבדו גבר מבוגר בבגדי חג, שאת פניו הכרתי היטב, שכן הוא היה לקוח קבוע במסעדה. הוא היה בא תמיד עם גברות שונות, מסוג שקשה להגדירו בכמה מילים, אבל מה שהיה אופייני לרובן הוא שבעיסוקיהן חלה איזו הפסקה: אם שחקנית, היא היתה שחקנית לשעבר, אם זמרת, היא איבדה לאחרונה את קולה, אם סתם מלצרית, היא נישאה לא מכבר. יצאו לו מוניטין של דון ז'ואן, ואני סבור שבקרב חוג זה של נשים באמת היתה לו הצלחה, כנראה. לכן הופתעתי במיוחד שביום כזה הוא היה בגפו. על כל פנים, הציעו לי לחלוק עמו שולחן, ואחרי שבירכתי אותו לשלום בלחיצת יד, דבר שלא הזדמן לי לעשות קודם לכן, התיישבתי מולו.

הוא היה עגמומי למדי, עיניו החלו להתערפל. לאחר שהתיישבתי, הוא שתה שלוש כוסיות וודקה כמעט בזו אחר זו ונעשה פתאום עליז יותר. סביבנו נשמעו שיחות קולניות, הפטפון של המסעדה ניגן תקליט אחרי תקליט. בשעה שמזג לו את הכוסית הרביעית, החל הפטפון לנגן שיר צרפתי נוגה:

Il pleut sur la route,

Le coeur en déroute...

הוא האזין בתשומת לב, תוך כדי הטיית ראשו. כשהגיע התקליט למילים:

Malgré le vent, la pluie,

Vraiment si tu m’aimes...2

הוא אפילו הזיל דמעה. רק אז שמתי לב שהוא כבר שיכור מאוד.

"הרומנסה הזאת," הוא פנה אלי בקול רם במפתיע, "מעוררת אצלי אי־אלה זיכרונות."

שמתי לב שעל הספה שהוא יושב עליה מונח לידו ספר עטוף בנייר, והוא כבר העביר אותו פעמים אחדות ממקום למקום והקפיד בעליל שלא לקמט אותו.

"אני חושב שבאופן כללי יש לך די הרבה זיכרונות."

"למה אתה חושב ככה?"

"נדמה לי שהמראה שלך מעיד על כך."

הוא צחק ואישר שבאמת יש לו די הרבה זיכרונות. הוא נתקף גילוי לב וצורך לשוחח, האופייני במיוחד לאנשים תוססים מהסוג הזה כשהם שתויים. הוא החל לספר לי על הרפתקאות האהבים שלו, ובמקרים רבים, כך נראָה לי, המציא והגזים. עם זאת הפתיע אותי לטובה שאין הוא מדבר רעות אף לא על אחת מקורבנות פיתוייו; בכל זיכרונותיו היתה איזו מזיגה של הוללוּת ועדינות. זה היה גוון מיוחד של רגש, שהיה אופייני לאיש המסוים הזה. אין ספק שהיה לו כוח משיכה בלתי־רצוני, והבנתי למה אכן יכול היה להצליח עם נשים רבות. אף על פי שעקבתי אחרי סיפורו בתשומת לב, לא הצלחתי לזכור במדויק את הרצף הלא־מסודר והאקראי של שמות הנשים שבהם נקב. אחר כך הוא נאנח, קטע את עצמו, ואמר:

"אבל בכל חיי לא היתה לי אחת טובה יותר מהאהוּבונֶת הצוענייה שלי, מרינה."

הוא הרבה להשתמש בלשון ההקטנה ביחס לנשים: אהובונת, ילדונת, בהירונת, שחרחורת, זריזונת, מה שעורר אצל השומע מהצד את הרושם שהוא מספר כל הזמן על נערות מתבגרות.

הוא האריך בתיאורה של מרינה, שלדבריו הצטיינה בכל המעלות כולן, דבר נדיר למדי כשלעצמו; אך יותר מכול הופתעתי לשמוע שהיא היטיבה לרכוב על סוסים יותר מכל פרש מקצועי והיתה מושלמת בקליעה למטרה.

"אם כך, למה החלטת להיפרד ממנה?" שאלתי.

"לא אני החלטתי, ידידי החביב," הוא אמר. "הלכה ממני השחמחֶמֶת, ולא הרחק הלכה, אל השכן. הנה," הוא הראה לי את הספר העטוף, "אליו היא הלכה."

"אל מחבר הספר הזה?"

"אלא למי?"

"אפשר לראות?" שאלתי והושטתי את ידי.

"בבקשה."

פתחתי את נייר העטיפה — ומיד קפץ לעיני רצף האותיות המוכר: "I’ll Come Tomorrow", by Alexander Wolf.

זה היה מפתיע ומופלא כאחד. שתקתי רגע והוספתי להביט על הכותרת. אחר כך שאלתי:

"אתה בטוח שהמוכר בחנות לא נתן לך משהו אחר בטעות?"

"בחייך," הוא אמר, "איזו טעות יכולה להיות כאן? אני לא קורא אנגלית, אבל בדבר כזה לא אטעה, בזה אתה יכול להיות בטוח."

"אני מכיר את הספר הזה, אבל לא מזמן אמרו לי שהמחבר אנגלי."

הוא שוב צחק.

"סשה וולף — אנגלי! ולמה לא יפני, לעזאזל?"

"סשה וולף, אמרת?"

"סשה וולף, אלכסנדר אנדרייביץ', אם תרצה. הוא אנגלי בדיוק כמו שאתה ואני אנגלים."

"אתה מכיר אותו טוב?"

"ועוד איך!"

"מתי ראית אותו בפעם האחרונה? מזמן?"

"בשנה שעברה," הוא אמר ומזג לו וודקה. "לחייך. בשנה שעברה, בערך בעונה הזאת. התגלגלנו אז למוֹנמַרְטְר ואיך שהתגלגלנו לשם ככה נתקענו שם יומיים שלמים. אני כבר לא זוכר מה הלך שם ואיך הגעתי הביתה. זה קורה בכל פעם שהוא בא לפריז. אתה יודע, אני עצמי לא מתנגד לשתות ואיך לומר, להשתובב, אבל הוא כבר מגזים. אני אומר לו, סשה, קצת יראת שמים. והוא תמיד עונה לי את אותו הדבר: אנחנו חיים, הוא אומר, רק פעם אחת, וגם הפעם האחת הזאת גרועה מאוד, אז בשביל מה, לכל הרוחות? מה תגיד על זה? אין ברֵרה אלא להסכים."

הוא כבר היה שיכור לחלוטין, לשונו נהייתה כבדה.

"אם כך, הוא לא גר בפריז?"

"לא, הוא חי בעיקר באנגליה, אף על פי שהוא מתרוצץ ומתגלגל בכל מיני מקומות. אני אומר לו, למה, בן־זונה, אתה לא כותב ברוסית? היינו קוראים אותך. אין טעם, הוא אומר, באנגלית יותר רווחי, משלמים יותר."

"אז מה קרה עם מרינה?"

"יש לך זמן?"

"כמה שתרצה."

ואז הוא החל לספר בפרוטרוט על מרינה, על אלכסנדר וולף, ומתי ואיך כל זה קרה. זה היה סיפור מבולבל וצבעוני למדי, שמפעם לפעם נקטע בשתייה, פעם לחייו של וולף ופעם לחייה של מרינה. הוא הרבה והאריך בדיבור, ולמרות העדרו של סדר כרונולוגי הצלחתי לבנות לי תמונה ברורה פחות או יותר על הכול.

אלכסנדר וולף היה צעיר מהאיש הזה — ולָדימיר פֶּטרוֹביץ' ווֹזְנֶסֶנְסְקי היה שמו, והוא היה בן למשפחת כמרים — בחמש או שש שנים. וולף בא ממוסקבה, ואולי ממקום אחר, על כל פנים מצפון רוסיה. ווזנסנסקי פגש אותו בפלוגת הפרשים של החבר אוֹפיצֶרוֹב, מהפכן שמאלן בעל נטיות אנרכיסטיות. הפלוגה הזאת ניהלה מלחמה פרטיזנית בדרום רוסיה. "נגד מי?" שאלתי. "באופן כללי, נגד כל צבא סדיר שניסה לתפוס את השלטון בדרך בלתי־חוקית," אמר ווזנסנסקי בנחישות לא צפויה. ככל שהבנתי, החבר אופיצרוב לא שאף לשום מטרה פוליטית מוגדרת. הוא היה מאותם הרפתקנים טהורים המוכרים בתולדותיה של כל מהפכה ושל כל מלחמת אזרחים. מספר הלוחמים בפלוגתו גדל ופחת לסירוגין — בהתאם לנסיבות, לקשיים הגדֵלים או הפוחתים, לעונת השנה ולגורמים רבים אחרים, לעתים מקריים. אבל הגרעין הקשה שלו נשאר תמיד כמות שהוא, ואלכסנדר וולף היה יד ימינו של אופיצרוב. לדברי ווזנסנסקי הוא הצטיין בכמה תכונות שהן תכונות קלאסיות בסיפורים מהסוג הזה: אומץ לב בלתי־מעורער, כושר לחימה, יכולת שתייה עצומה, וכמובן, נאמנות לרעיו. הוא היה בפלוגה של אופיצרוב יותר משנה. במשך התקופה הזאת הם נאלצו לחיות בכל מיני תנאים: בבקתות של איכרים ובבתים של בעלי אחוזות, בשדה וביער; לפעמים הם רעבו ללחם ימים שלמים, לפעמים זללו בלי מידה ובלי גבולות, בחורף הם סבלו מהקור ובקיץ מהחום — בקיצור, אלה היו חיים שכמעט כל מי שהשתתף מעודו במלחמה לא קצרה התנסה בהם. וולף היה אנין וקפדן במיוחד — עד היום איני מבין מתי הוא הספיק להתגלח כל יום, אמר ווזנסנסקי; הוא ידע לנגן בפסנתר, היה יכול לשתות כוהל נקי, אהב מאוד נשים ומעולם לא שיחק בקלפים. הוא ידע גרמנית, הדבר התברר פעם אחת כשווזנסנסקי והוא באו אל ביתם של מתיישבים גרמנים, והחוואית, שלא דיברה רוסית, רצתה לשלוח את בתה בעגלה לעיר הקרובה, שלושה קילומטרים משם, כדי להודיע למטה האוגדה הסובייטית שבכפר יש שני פרטיזנים חמושים. היא אמרה את כל זה לבתה בגרמנית, בנוכחותם של ווזנסנסקי ושל וולף.

"ומה היה אז?"

"הוא לא אמר לי כלום, רק לא נתַנו לנערונת לנסוע, קשרנו אותה וסחבנו אותה לעליית הגג, אחר כך לקחנו לנו צידה והסתלקנו משם."

לדברי ווזנסנסקי, כשעזבו את המקום הניד וולף בראשו ואמר: "אוּף, איזו זקנה!" "אז למה לא ירית בה?" שאל ווזנסנסקי אחר כך, כשוולף הסביר לו מה היה. "שתישרף," אמר וולף, "גם ככה לא נשאר לה הרבה לחיות, אלוהים ייקח אותה גם בלעדינו."

לוולף היה מזל גדול במלחמה; הוא הצליח לצאת ללא פגע מהמצבים המסוכנים ביותר.

"הוא לא נפצע אף פעם?" שאלתי.

"רק פעם אחת," אמר ווזנסנסקי, "אבל פציעה כזאת, שכבר תכננתי את תפילת האשכבה שלו. זה לא façon de parler,3 כמו שאומרים הצרפתים; הרופא אמר שלסשה נותרו רק שעות ספורות."

אבל הרופא טעה; ההסבר של ווזנסנסקי היה שהוא לא העריך נכונה את כוח ההתנגדות של וולף. ווזנסנסקי הוסיף ואמר שוולף נפצע בנסיבות מסתוריות ביותר, שהוא לא רצה לדבר עליהן בשום אופן, באמתלה שאינו זוכר איך זה קרה. בעת ההיא התחוללו קרבות אכזריים בין כוחות הצבא האדום לכוחות הלבנים הנסוגים; פלוגתו של אופיצרוב הסתתרה ביערות ולא השתתפה בהם כלל. כשעה אחרי שהשתתקו היריות האחרונות, וולף הכריז שהוא יוצא לבדוק את השטח, ורכב לבדו. עברו כשעה וחצי, והוא לא חזר. ווזנסנסקי ועוד שני חברים יצאו לחפש אותו. זמן קצר קודם לכן הם שמעו שלוש יריות, הירייה השלישית היתה מרוחקת וחלשה יותר משתי קודמותיה. הם רכבו שתיים או שלוש ורסטאות בדרך השוממת, היה שקט מוחלט ולא נראתה נפש חיה מסביב. עמד חום כבד. ווזנסנסקי היה הראשון שראה את וולף; וולף שכב בלי נוע באמצע הדרך ו"חרחר דם וקצף", כדבריו. סוסו נעלם, וגם זה היה מפתיע; בדרך כלל הוא היה הולך אחריו כמו כלב, בשום אופן הוא לא היה עוזב אותו מרצונו החופשי.

"אתה לא זוכר איזה סוס זה היה? באיזה צבע?"

ווזנסנסקי הרהר, ואחר כך אמר: "לא, אני לא זוכר. השד יודע, זה היה מזמן. הוא החליף סוסים רבים."

"אבל איך זה, הרי אתה אומר שהסוס היה הולך אחריו כמו כלב."

"היה לו מין כישרון כזה," אמר ווזנסנסקי, "כל הסוסים שלו היו כאלה. אתה יודע, כמו שיש אנשים שכלבים אף פעם לא מתנפלים עליהם, אפילו הכי רעים לא. והוא, היה לו כישרון כזה עם סוסים."

הן בעיני ווזנסנסקי והן בעיני חבריו, נסיבות פציעתו הקשה כל כך של וולף היו מוזרות ביותר. הרופא אמר אחר כך שהפצע נגרם מכדור של אקדח, הכדור נורה ממרחק קטן, וקרוב לוודאי שוולף לא היה יכול שלא לראות את מי שירה בו. בייחוד, לא היו שום קרב ושום אדם בסביבה; במרחק קטן מהמקום שבו מצאו את וולף היתה רק גופתה של סוסה שחורה שהאוכף לא הוסר ממנה. ווזנסנסקי הניח שהאדם שירה בוולף היה, ככל הנראה, בעליה של הסוסה הזאת, ושהוא זה שרכב משם אחר כך על סוסו של וולף, שנעלם באופן מסתורי כל כך. הוא הוסיף ואמר שלולא הם איחרו, ווזנסנסקי ובני לווייתו, הם לא היו חוסכים בכדורים כדי לנקום את נקמת חברם. נזכרתי במשב הרוח הלוהט שנשא לאוזני את קול רקיעותיהם של סוסים אחדים — זה הקול שדחף אותי להסתלק משם מיד.

"ואולי בעצם," אמר פתאום ווזנסנסקי, "האיש ההוא פשוט הגן על חייו, וגם אותו אי־אפשר להאשים. לרגל זה אני מציע לך להרים כוסית לחייו. אתה חייב לשתות, יש לך פרצוף מהורהר מאוד, משום־מה."

הנהנתי בראשי, בלי לומר מילה. קול נשי נמוך שר אותה שעה מתוך הפטפון:

כלום לא נחוץ לי עוד

לא חרטות נוגות...

השעה כבר היתה אחרי חצות, באוויר עמד ריחה הצונן של השמפניה עם עננים קטנים של בשׂמים; היה גם ריח של אווז צלוי ותפוחי עץ אפויים. מהרחוב נשמעו צפירות עמומות של מכוניות, מעבר לחלון המסעדה, מופרד מאתנו בזכוכית לבדה, החל הלילה החורפי, עם אור הפנסים הדהוי והקר הזה שהשתקף על הכביש הפריזאי הלח. וראיתי בעיני רוחי, בבהירות עצובה באופן בלתי־מוסבר, את יום הקיץ החם, את הדרך השחורה־האפורה הסדוקה שהתפתלה לאט, כמו בתוך חלום, בין החורשות הקטנות, ואת גופו הדומם של וולף, המוטל על האדמה הלוהטת אחרי נפילת המוות הזאת.

ווזנסנסקי הביא אותו לעיירה לבנה־ירוקה קטנה — לבנה מסיד הבתים, ירוקה מהעצים — מעל גדות הדנייפר, ואשפז אותו בבית־החולים המקומי. הרופא אמר לווזנסנסקי שלוולף נותרו רק שעות ספורות. אך כעבור שלושה שבועות הוא השתחרר מבית־החולים, ובלחייו השקועות ובזיפים העבים שעל פניו לא היה עוד דומה לעצמו כלל. ווזנסנסקי בא לקחת אותו בלוויית מרינה, שאותה פגש למחרת בואו לעיירה. היא לבשה שמלה לבנה קלה; על פרקי ידיה השחומים הצטלצלו צמידים. כשנתיים קודם לכן היא עזבה את משפחתה, ומאז טיילה ברחבי רוסיה הדרומית והיתה מתפרנסת פעם כמגדת עתידות ופעם כזמרת. ווזנסנסקי האמין באמת ובתמים שאלה היו מקורות ההכנסה שלה; על פי התיאור שתיאר אותה איני סבור שהיה עליה להתאמץ מאוד למחייתה. היא היתה אז כבת שבע־עשרה או שמונה־עשרה. כשווזנסנסקי דיבר עליה השתנה אפילו קולו, ונדמה לי שלולא היה שיכור כל כך לא היה מספר לי על תכונות מסוימות שלה שאין לתארן והן באמת נדירות, ורק אנשים שחוו פעמים רבות את העדנה הלוהטת, הבלתי־מנוצחת, שביחסי הקִרבה עמה, יכלו לדעת עליהן. הוא גר עם מרינה בבית קטן; במרחק שני בתים מהם התיישב וולף, שעדיין היה חלש מכדי לחזור לאורח חייו הפרטיזני הקודם. בביתו של ווזנסנסקי היה פסנתר כנף. למחרת בא וולף לבקר את ידידו בחליפה אזרחית, מגולח ונקי כתמיד, הם אכלו יחד ארוחת צהריים, ואז הוא התיישב אל הפסנתר והחל ללוות בנגינה את מרינה, ששרה את שיריה.

כעבור זמן־מה נסע ווזנסנסקי לימים אחדים אל אופיצרוב; כשחזר, מרינה לא היתה בבית. הוא הלך לביתו של וולף — והיא פתחה לו את הדלת. וולף עצמו נעדר מביתו באותו יום. היא הביטה בווזנסנסקי ללא כל מבוכה ובפשטות ישירה של פראים אמרה לו שאינה אוהבת אותו עוד, ושהיא אוהבת את סשה. באותו רגע, כך אמר ווזנסנסקי, היא היתה דומה לכרמן.

"אני הייתי אדם קשוח," אמר, "חברים שלי נהרגו לי מול העיניים, אני עצמי סיכנתי את חיי הרבה פעמים והמשכתי הלאה כאילו לא קרה כלום, אבל באותו יום באתי הביתה, נשכבתי על המיטה ובכיתי כמו ילד."

מה שסיפר לי לאחר מכן היה מפליא ותמים. הוא ניסה לדבר על לבה של מרינה שוולף עדיין חלש מדי, שעליה לרחם עליו ולהניח לו.

"כשהוא מתחיל להשתעל ולחרחר, אני מרפה ממנו," היא ענתה לו באותה פשטות שהיתה אופיינית לה.

עם זאת, בגידתה של מרינה לא השפיעה כלל על היחסים בין ווזנסנסקי לוולף. ווזנסנסקי מצא בעצמו את הכוח לנהוג בידידות אפילו עם מרינה עצמה. היא חייתה עם וולף חודשים רבים, ליוותה את הפלוגה לכל מקום, ובתקופה הזאת הם למדו להעריך את כישורי הרכיבה והקליעה למטרה שלה.

לאחר מכן באו ימים נוראים. בעקבות הפלוגה, שנותרו ממנה מאתיים איש, נשלחה אוגדת פרשים שלמה. במשך שבועות אחדים הם הסתתרו ביערות. זה היה בקְרים. אופיצרוב נהרג. באחד הימים האחרונים של שהייתם שם הם מצאו ביער שוחות מצוידות היטב, שננטשו לא מכבר. לראשונה אחרי שבוע וחצי עבר עליהם לילה שקט, חמים יחסית, ובתנאים די נוחים. הם ישנו ברציפות שעות רבות. כשקמו בשעות הבוקר המאוחרות, מרינה לא היתה שם.

"מעולם לא הצלחנו להיוודע מה קרה לה ולאן נעלמה," אמר ווזנסנסקי.

אך לא היו להם לא זמן ולא אפשרות לחפש אותה. הם הגיעו ברגל אל החוף ועזבו את רוסיה בתא המטען של ספינה טורקית, שנשאה פחם. הם נפרדו בקונסטנטינופול כעבור שבועיים — ונפגשו כעבור תריסר שנים בפריז, בקרון של המטרו, כשוולף, לא בפעם הראשונה כלל וכלל, בא לצרפת מאנגליה, מקום מגוריו הקבוע.

על גורלה של מרינה עדיין לא ידע ווזנסנסקי דבר. כשם שהופיעה בהפתעה בבוקר קיצי אחד בכיכר השוק של אותה עיירה קטנה שמעל גדות הדנייפר, כך גם נעלמה בהפתעה בדמדומי הבוקר בסופו של ליל סתיו, בקְרים. "הופיעה, שָׂרפה ונעלמה," הוא אמר. "אבל לא שכחנו אותה, לא סשה ולא אני."

הבטתי עליו וחשבתי על צירוף המקרים שלא ייאמן הקושר את חיי לכל מה שהוא סיפר. לפני חמש־עשרה שנה האיש הזה, שעכשיו ישב מולי במסעדה פריזאית וחגג את חג המולד עם וודקה, אווז צלוי וזיכרונות ובתוך כך רחש ידידות רבה לבן שיחו, רכב עם שניים מחבריו לחפש את אלכסנדר וולף, ולולא משב הרוח הקל לא הייתי שומע אותם מתקרבים והם היו יכולים להשיג אותי, ואז, כמובן, האקדח שלי לא היה מציל אותי. אמנם אני חושב שסוסו הלבן של וולף היה זריז מסוסיהם, אבל הוא עלול היה להיפצע או להיהרג, בדיוק כמו סוסתי השחורה. ואולם לא זה הדבר שהעסיק את מחשבותי. זה היה מקרה שנגע לגורלי שלי, ואילו שאלו אותי מה עדיף — שהייתי נהרג אז או שניצלתי בשביל החיים שנועדו לי, איני בטוח שהיה שווה לבחור באפשרות השנייה. לבסוף נפרדתי מווזנסנסקי, הוא הלך בצעדים בלתי־יציבים, ואני נשארתי לבדי, שקוע במחשבותי על כל מה שנודע לי בתקופה האחרונה ושעורר אותי לתאר לי את וולף בשוּרה של אופנים מאוד לא סדורים וסותרים. כמובן, ייתכן שבסיפורו של ווזנסנסקי היתה מנה גדושה של בדיון, דבר כמעט בלתי־נמנע בסיפורי זיכרונות שבעל־פה כאלה, אבל זה לא נגע לעיקר. מה שאמר לי מנהל בית־ההוצאה עמד בסתירה מובהקת למה שגיליתי בערב הזה של שיחה במסעדה; אם כי נטיתי להאמין למנהל בית־ההוצאה הרבה פחות מאשר לבן שיחי מסעודת חג המולד. ואולם לשם מה היה נחוץ לו למנהל ההוא לשכנע אותי שוולף לא עזב אף פעם את אנגליה לתקופה ארוכה, ולמה הוא הצטער שלא הרגתי אותו? אבל גם אלה היו מחשבות צדדיות. מה שהפליא אותי יותר מכול היה דבר אחר: כיצד סשה וולף זה, ידידו של ווזנסנסקי, הרפתקן, שתיין, חובב נשים, המפתה של מרינה, כיצד סשה וולף זה יכול היה לכתוב את "I’ll Come Tomorrow"? לא ייתכן שמחברו של הספר היה כזה. ידעתי שהוא היה, בלי ספק, אדם חכם, משכיל מאוד, שהתרבות בשום אופן איננה לדידו בגדר עניין מקרי; חוץ מזה, הוא לא יכול היה שלא להיות זר בנפשו לשתיין חביב והולל כווזנסנסקי, ובכלל, לכל האנשים מהסוג הזה. התקשיתי לדמות לי אדם שבקי ומתמצא כל כך במעברים ובגוונים פסיכולוגיים כובל נערה ממשפחה של המתיישבים הגרמנים, למשל. כמובן, זה לא היה בלתי־מתקבל על הדעת, מה גם שהדבר קרה לפני שנים רבות, ואף על פי כן, איכשהו זה לא התאים בשום פנים לדימוי המתבקש של מחבר "I’ll Come Tomorrow". השאלה אם הוא אנגלי או רוסי אף היא היתה בעיני חסרת משמעות. יותר מכול רציתי לדעת — בהנחה שסיפורו של ווזנסנסקי היה נכון בעיקרו, דבר שכמעט לא פקפקתי בו — כיצד סשה וולף, ההרפתקן והפרטיזן, נהפך לאלכסנדר וולף, שכתב ספר שכזה. דמיוני התקשה לחבר בין הדברים: בין הפרש הזה על הסוס הלבן, הדוהר לקראת מותו, ומוות כזה דווקא, מכדור של אקדח בעיצומה של הדהרה, לבין מחברו של קובץ הסיפורים, הבוחר לו כמוטו מובאה מכּתבי אדגר אלן פו. במוקדם או במאוחר, חשבתי, בכל זאת אגלה זאת, ואולי אצליח לעקוב אחרי סיפור החיים הזה מתחילתו ועד סופו, באותו היבט כפול שריתק אותי במיוחד. אולי זה יקרה ואולי לא; על כל פנים, לא היה אפשר לדבר על כך אלא בלשון עתיד ולא היה לי שום מושג באילו נסיבות אגלה זאת, אם אני עתיד לגלות זאת כל עיקר. נמשכתי אל האיש הזה שלא מרצוני; ומלבד אותן סיבות שהיו ברורות ודי היה בהן מן הסתם להסביר את העניין שלי בו, היתה עוד סיבה אחת שלא נפלה מהן בחשיבותה, והסיבה הזאת היתה קשורה לגורלי שלי. עם זאת, כשחשבתי עליה לראשונה, היא נראתה לי כמעט מגוחכת. זה היה משהו דומה לכמיהה של אדם למצוא לעצמו הצדקה, או לחיפוש הבנה, והתחלתי להידמות בעיני לאחד שנגזר עליו עונש מסוים ובאופן טבעי הוא מבקש את חברתם של מי שנידונו אף הם לאותו עונש. במילים אחרות, גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימי מפיצול בלתי־מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי. ייתכן שהכפילות שייחסתי לאלכסנדר וולף היתה פרי דמיוני ושכל הסתירות שנוצרו בדימוי שלו אצלי לא היו אלא מרכיבים שונים של ההרמוניה הנפשית שציינה את מחברו של "I’ll Come Tomorrow". אבל אם כאלה היו פני הדברים, כי אז רציתי שבעתיים להבין איך הוא הצליח להגיע לתוצאה מזהירה כל כך ולהצליח במקום שאני עצמי נחלתי בו זה זמן רב, ובלי שום הפתעות, כישלון אחרי כישלון.

סיפורם של הכישלונות הללו היה גלוי וברור לי עוד בימים שבהם בעיית הפיצול האישי שלי היתה עניין תמים לחלוטין ולא ניבאה כלל, לכאורה, את התוצאות הרות האסון שהיו לה בהמשך. הכול התחיל בכך שנמשכתי באותה מידה לשני דברים הפוכים: מן הצד האחד לתולדות האמנות והתרבות, לקריאה, שהקדשתי לה זמן רב מאוד, ולשאלות מופשטות; ומן הצד האחר לספורט ולכל מה שקשור בחיים הגופניים לגמרי, השריריים־החייתיים, שאהבתי באותה עוצמה בלתי־מרוסנת. כמעט לקיתי בהתקף לב בהרמת משקולות שהיו כבדות לי מדי, קרוב למחצית חיי ביליתי במגרשי ספורט, השתתפתי בתחרויות רבות, וכמעט עד לאחרונה העדפתי משחק כדורגל על כל הצגת תיאטרון. נשארו לי זיכרונות מתועבים ביותר מהקטטות האכזריות שאפיינו את נעורי ושלא היה להם דבר וחצי דבר עם ספורט. כל זה, כמובן, היה מאחורי; נותרו לי שתי צלקות בראש — כמו מתוך חלום אני נזכר שידידַי הביאו אותי אז הביתה, מכוסה בדם קרוש ולבוש תלבושת אחידה קרועה. אך לכל זה, כמו גם לעובדה שביקשתי בקביעות את חברתם של גנבים, ובכלל, של טיפוסים שאינם חופשיים אלא באופן זמני בין מאסר למאסר — לכל זה לא היתה כביכול כל משמעות, אף על פי שגם אז היה אפשר להניח שאהבה יציבה באותה המידה לדברים כה נבדלים זה מזה, כמו שירי בודלר וקטטה עקובה מדם עם בנדיטים כלשהם, יש בה משהו מוזר. אחר כך כל זה לבש צורות שונות מעט, אך עדיין רחוקות מכל שיפור, מפני שככל שזה נמשך כן גדלו הקרעים והסתירות המאפיינים את חיי. הם עמדו בין מה שבלבי פנימה נטיתי ונמשכתי אליו ובין מה שנלחמתי בו באופן כה חסר תוחלת: היסוד הסוער והחושני של אישיותי. הם הפריעו למהלך חיי כולו, הם טשטשו אפשרויות מסוימות של התבוננות, שדווקא אותן הערכתי יותר מכל דבר אחר, הם לא הניחו לי לראות את הדברים כמו שהיה עלי לראותם, הם עיוותו אותם על ידי הפריזמה הגסה שלהם, גסה ובכל זאת בלתי־מנוצחת, הם גרמו לי לעשות מעשים רבים שאחר כך הצטערתי עליהם תמיד. הם הניעו אותי לאהוב דברים שידעתי היטב שאין להם שום ערך אסתטי, יצירות סרות טעם מכול וכול שנמשכתי אליהן בכוח שרק הדחייה שחשתי כלפיהן באותה שעה עצמה השתוותה לו בעוצמתה.

ואולם התוצאה העצובה ביותר של הפיצול הזה היתה החוויות הנפשיות שהתנסיתי בהן ביחסִי אל נשים. פעמים רבות הייתי תופס את עצמי עוקב בעיניים חומדות, כמעט זרות, אחרי פני אישה כבדות וגסות, שאפילו הצופה המתעמק והאובייקטיבי ביותר היה מחפש בהן לשווא איזה שאר רוח. לא יכולתי שלא לראות שהאישה הזאת לבושה בקביעות ובבוטוּת בטעם רע, וגם לא יכולתי שלא להניח שאין בה כלום מלבד יצרים חייתיים מובהקים — ואף על פי כן, בכל פעם עשו עלי תנועות גופה והילוכה המתנדנד רושם עז שלא היה אפשר להסבירו. אם כי מעולם לא היה לי כל קשר עם נשים מהסוג הזה, להפך, כשהתקרבתי אליהן, בכל זאת הרגשתי כלפיהן יותר מכול רגש של בוז. נשים אחרות שהיו בחיי השתייכו לחוג שונה לחלוטין, הן היו חלק מאותו עולם שבו היה עלי לחיות תמיד ושממנו נגררתי באין מעצור מטה. רגשותי כלפיהן, כך נדמֶה לי, היו הרגשות הטהורים ביותר שהייתי מסוגל להרגיש, אך בכל זאת היה בזה טעם לוואי של איזה חן נבול, שבכל פעם השאיר בי תחושה של חוסר סיפוק עמום. זה היה כך תמיד — מעולם לא הכרתי משהו אחר; אני מניח שנמנעתי מלעשות את הצעד האחרון בגלל משהו שדומה ליצר ההישרדות, הבנה לא מודעת שלוּ עשיתי אותו, היה הדבר נגמר באסון נפשי. ואולם לעתים קרובות הרגשתי שהאסון הזה קרוב; וחשבתי שאותו גורל שעד כה חילץ אותי במזל גדול כל כך מהרבה מצבים קשים, ולפעמים אף מסוכנים, הוא גם זה שהיטיב עמי, כשהעניק לי — לכמה שעות קצרות בחיי — את האשליה של אושר שלֵו וכמעט מופשט, שבו לא היה מקום למשיכה חסרת המעצורים שלי מטה. הדבר דמה לחיים של אדם שנמשך תמיד אל התהום והוא גר בארץ שאין בה לא הרים ולא צוקים אלא רק מרחבים מישוריים שטוחים.

ככל שחלף הזמן ועמו נעו חיי לאטם, התרגלתי לקיום הכפול שלי, כמו שאנשים מתרגלים, למשל, לכאבים הקבועים הכרוכים במחלתם חשוכת המרפא. אבל לא יכולתי להשלים לגמרי עם הידיעה שהאופן החושני הפראי שבו אני תופס את העולם גוזל ממני אפשרויות נפשיות רבות מאוד, ושיש דברים שאני מבין אותם להלכה, אבל אף פעם לא אוכל להגיע אליהם, כשם שלא אוכל להגיע אל העולם של הרגשות הנשגבים במיוחד אף על פי שמשחר ימי אני מכיר ואוהב אותם. הידיעה הזאת השפיעה על כל מה שעשיתי ויזמתי; תמיד ידעתי שהמאמץ הנפשי הנחוץ לזה, שבעצם היה עלי להיות מסוגל לו ושאנשים אחרים היו זכאים לצפות לו ממני, לא יהיה לפי כוחי — ולכן, לדברים מעשיים רבים לא ייחסתי שום חשיבות, מה שהפך את חיי בדרך כלל למקריים וטרופים כל כך. זה מה שקבע גם את בחירת המקצוע שלי: במקום להקדיש את זמני לכתיבה ספרותית, שנמשכתי אליה ושדרשה ממני להשקיע זמן רב ומאמץ חף משיקולים תועלתניים, שלחתי ידי בעבודה עיתונאית, עבודה מאוד לא סדירה, ורבת פנים במידה מייגעת. נדרשתי לכתוב על כל נושא שבעולם, לפי הצורך, החל במאמרים פוליטיים וכלה בביקורות סרטים ובדיווחים מתחרויות ספורט. זה לא תבע לא מאמץ מיוחד ולא ידע מעמיק; חוץ מזה השתמשתי פעם בשם בדוי ופעם בראשי תיבות, וככה התחמקתי מן האחריות לדברים שאני כותב. אם כי את זה למדתי מהניסיון: כמעט איש מן האנשים שנאלצתי לחַוות עליהם דעה לא חיובית ביותר לא הסכים עם הביקורת שלי, וכל אחד מהם חש צורך דחוף להסביר לי את טעותי באופן אישי. לפעמים היה עלי לכתוב על משהו בתחום שלא היה לי בו שמץ של מושג, זה היה קורה כשהייתי מחליף עמית שֶחלה או נסע. פעם אחת, למשל, הוטל עלי לכתוב את טור ההספדים, ובתוך שבועיים ימים כתבתי שישה הספדים, מפני שעמיתי שהיה מופקד על כך בדרך כלל — הוא היה עושה את מלאכתו בלהיטות מופלגת וביושר מקצועי מעורר השתאות והיה מכונה בפינו "בּוֹסוּאֶה"4 — נפל למשכב בגלל דלקת בשתי הריאות. כשבאתי לבקרו, הוא אמר לי בחיוך אירוני:

"אני מקווה, עמיתי היקר, שלא תיאלץ לטרוח ולכתוב הספד גם עלי. מבחינתך זה יהיה מעשה ההקרבה הגדול ביותר שיש לנו הזכות לצפות לו ממך."

"בוסואה יקירי," אמרתי לו, "אני מבטיח לך בכל לשון של הבטחה שלא אכתוב את ההספד עליך. אני חושב שאיש לא ייטיב לכתוב אותו כמוך..."

והדבר המפליא מכול היה שבוסואה באמת הכין לעצמו הספד. הוא הראה לי אותו, ומצאתי בו את כל מה שהתרגלתי אליו בינתיים, את כל דברי השבח הקלאסיים של הסוגה הזאת: עָשָׂה את מלאכתו באהבה שאינה תלויה בדבר, מת בשעת מילוי תפקידו — pareil à un soldat, il est 5mort au combat עברוֹ הנקי ללא רבב, צער המשפחה — 6que vont devenir ses enfants? וכן הלאה.

תקופת ההספדים נחרתה בזיכרוני במיוחד גם מפני שהמערכת החזירה לי את מאמר ההספד האחרון — השישי במספר — בדרישה שאדגיש יותר את צדדיו החיוביים של המנוח. זה היה קשה ביותר, כי האיש היה פוליטיקאי שמת משיטיון שהתפתח כסיבוך של עגבת; כל חייו הצטיינו בעקביות מפליאה: שורה של פרשיות מפוקפקות, פעולות בנקאיות מזויפות, בגידות רבות במפלגתו, ומלבד זה גם מסיבות פאר, ביקורים בקברטים המפורסמים ביותר ובבתי הבושת היקרים ביותר, ולבסוף, מוות שנגרם מסיבוך של מחלת מין. העבודה היתה דחופה, ישבתי עליה ערב שלם, לא הספקתי לאכול בזמן, ורק אחרי שכתבתי את השורות האחרונות ומסרתי את המאמר לבית־הדפוס, נכנסתי למסעדה הרוסית שבה חגגתי את חג המולד בשעתו, ושוב פגשתי שם, אחרי הפסקה ארוכה, את ווזנסנסקי, ששוב ישב בגפו ושמח בי כבידיד ותיק שלו. הוא פנה אלי בחופשיות ובטבעיות, כאילו אנחנו מכירים זה את זה משכבר הימים; אך כתמיד, כמו בכל מה שאמר או עשה, לא היה בכך שום דבר צורם. הוא שאל אותי לאן נעלמתי והאם צריך לחכות כל פעם לאיזה חג חשוב כדי לראות אותי. אחר כך הוא שאל במה אני עוסק בכלל. כשאמרתי לו שאני עיתונאי, אחזה אותו התלהבות לא רגילה.

"איזה מזל יש לך," אמר, "אותי לא בירך אלוהים במזל כזה."

"מה בדיוק המזל הגדול?"

"במחילה ממך, לו הייתי עיתונאי, הייתי כותב דברים כאלה, שכולם היו פשוט משתוממים."

"אני חושב שלא צריך להיות עיתונאי בשביל זה. למה שלא תנסה?"

"ניסיתי," אמר, "לא יוצא לי כלום."

והוא סיפר איך ישב פעם אחת לכתוב את זיכרונותיו, הוא כתב עד אמצע הלילה ובעצמו התפעל כמה נפלא יצא לו הכול.

"איזו כתיבה חכמה, אילו השוואות יפות, איזה עושר סגנוני, תשמע, זה היה פשוט מדהים."

"מצוין," אמרתי, "אם ככה, למה לא המשכת?"

"שכבתי לישון לפנות בוקר," אמר. "הייתי מסונוור כולי מהכישרון שלי, שהתגלה בהפתעה כזאת."

ואז נאנח והוסיף:

"אבל כשהתעוררתי וקראתי את הכול מחדש, הרגשתי, תקשיב לי, גועל נפש, פשוט גועל נפש, עד כדי כך. אילו שטויות, הכול היה כתוב בצורה כל כך מטומטמת, שרק יכולתי לנפנף ביד. לא אכתוב יותר אף פעם."

הוא ישב והביט נכחו בהבעה מהורהרת, על פניו היתה ארשת של צער כן. אחר כך, כאילו נזכר במשהו, שאל:

"אה, כן, על זה רציתי לדבר אתך. אמור לי, בבקשה, איך הכתיבה של סשה? טובה — או ככה־ככה? אתה זוכר, סשה וולף, שדיברנו עליו?"

אמרתי לו את דעתי בעניין הזה. הוא נענע בראשו.

"והוא לא כותב בספר הזה על מרינה?"

"לא."

"חבל, היה כדאי לכתוב עליה. אז על מה הוא כותב? סלח לי שאני שואל אותך. איני יודע אנגלית, הספר של סשה מונח אצלי כמו איזה כתב־יד בשפה לא ידועה."

סיפרתי לו בערך את תוכן הסיפורים. את עיקר תשומת לבו משך כמובן הסיפור "ההרפתקה בערבה". הוא התקשה להתרגל למחשבה שסשה וולף, סשה זה שהוא מכיר היטב כל כך — אחד משלנו, הוא אמר — שסשה זה הוא סופר, ועוד סופר אנגלי.

"מאיפה זה בא לו? אני לא מבין," אמר. "תראה מה זה כישרון. איש בדיוק כמוני. אני בזבזתי את כל חיי על שטויות, בזמן שעל סשה יכתבו אחר כך מאמרים, ואולי אפילו ספרים. וגם בָּנו ייזכרו אולי, אם הוא יכתוב עלינו, וכעבור חמישים שנה כל מיני תלמידי גימנסיה אנגלים יקראו עלינו, וככה כל מה שהיה לא יהיה לשווא."

הוא שוב הביט נכחו במבט שאינו רואה.

"וככה הכול גם ימשיך להתקיים," הוא הוסיף לחשוב בקול רם. "איך שהצמידים הצטלצלו על פרקי ידיה של מרינה, ואיך שהדנייפר נראה בקיץ ההוא, ואיזה חום היה, ואיך שסשה שכב באמצע הדרך. ובכן, הוא ראה מי ירה בו אז? על פי התיאור שלו, אתה אומר, נער? איך זה כתוב אצלו?"

חזרתי ביתר פירוט על המקום הזה בסיפור.

"כן, כן," אמר ווזנסנסקי. "זה מאוד ייתכן. הוא נבהל, אולי, הנער. אתה מתאר לעצמך? הרגו לו את הסוסה, הוא עומד, המסכן, לבד בשדה, ולקראתו דוהר איזה בנדיט עם רובה."

הוא שוב שקע בהרהורים.

"ככה לעולם לא נדע עליו כלום. האם הוא היה תלמיד גימנסיה שעד לא מזמן פחד מהמורים יותר מאשר ממקלע, וקרא בבית את הספרים של אמא, או עבריין צעיר, איזה ילד משוטט, והאם הוא ירה מתוך פחד או מתוך חישוב מיושב, כמו רוצח? בכל אופן," הוא הוסיף במפתיע, "לו היה קורה איזה נס והייתי פוגש אותו, הייתי אומר לו: תודה לך, חבר, שהחטאת קצת; בזכות ההחטאה הזאת כולנו נישאר בחיים — גם מרינה, גם סשה, ואולי אפילו אני."

"ואתה מייחס לזה חשיבות כזאת?"

"אלא מה?" אמר. "החיים חולפים בלי להשאיר עקבות, מיליוני אנשים נעלמים ואף אחד לא ייזכר בהם לעולם. ומתוך המיליונים האלה נותרים יחידים. מה יכול להיות נפלא יותר? או, למשל, הנה חיה לה בעולם יפהפייה, מרינה כזאת, שאולי עשרות אנשים מוכנים למות למענה — וכעבור שנים אחדות לא יישאר ממנה כלום חוץ מהגוף שלה שנרקב אי־שם? זה הוגן?"

"אכן, באמת אפשר להצטער שאתה לא סופר."

"כן, יקירי, כמובן. מה חשבת, שסתם ככה קוננתי לך פה על זה? אני אדם פשוט, אבל מה אפשר לעשות אם יש בי כמיהה לאלמוות? חיי היו חיי פריצות, כל היום בחורות ומסעדות, אבל זה לא אומר שאף פעם לא עשיתי שום חשבון נפש. להפך, אחרי הבחורות והמסעדות, בַּשקט ובַבדידות, אתה נזכר אז בכול, והנשמה עצובה במיוחד. את זה כל ההוללים והשתיינים יאשרו לך."

הפעם הוא היה במצב רוח מהורהר וכמעט לא שתוי. לקראת הסוף הוא התחיל לדבר אתי כמו מבוגר שמדבר עם צעיר ממנו. כשתגיע לגילי... אתה כמובן צעיר מדי... אחר כך שוב הוזכר וולף, אבל הוא לא אמר עליו שום דבר חדש.

חלפו עוד כמה שבועות ובכל הזמן הזה לא נוסף לי כל מידע, אפילו לא בתחום ההשערות שלי עצמי. לא קיבלתי שום מכתב מלונדון. לא פעם עלה בדעתי שככה זה יישאר תמיד: וולף עלול למות, אני עלול לא לפגוש אותו לעולם, ומה שאני יודע עליו יישאר בגבולות סיפורו "ההרפתקה בערבה", זיכרונותי שלי מימי הקיץ החמים ההם ומה שסיפר לי ווזנסנסקי. אזכר עוד כמה פעמים בדרך ההיא, בעיירה הלבנה־הירוקה מעל הדנייפר, בצלילי הפסנתר בבית הקטן ובצלצול הצמידים על פרקי ידיה של מרינה, שווזנסנסקי לא יכול לשכוח, אחר כך כל זה יחוויר וידהה לאטו, ואז לא יישאר כמעט כלום, מלבד, אולי, הספר הזה, הכתוב בשפה קפיצית וקולעת, שכותרתו גם היא תישמע לאוזני כאיזה לעג מרוחק.

כמו קודם, הוספתי לפקוד את המסעדה הזאת מזמן לזמן, אבל אף פעם לא יצא לי לבוא בשעות שווזנסנסקי היה שם, ובלאו הכי העניין שלי בו פחת מאוד עכשיו. כמו קודם, הפטפון המחובר לרמקול ניגן את תקליטיו, ובכל פעם שקול נשי נמוך פתח ברומנסה:

כלום לא נחוץ לי עוד

לא חרטות נוגות...

זקפתי שלא מדעת את ראשי, והיה נדמה לי שפתאום תיפתח הדלת וייכנס ווזנסנסקי ואחריו ייכנס בצעדים מהירים איש בעל שׂער בהיר ומבט קפוא בעיניו האפורות. בצבע עיניו האפור נזכרתי ברור עכשיו, אף על פי שבפעם שראיתי את עיניו העכיר אותן דוק הגסיסה, ולא שמתי לב לצבען אלא מפני שזה קרה בנסיבות יוצאות דופן.

המשכתי לנהל את אותם חיים, שום דבר לא השתנה בהם, הכול היה כתמיד — חיים טרופים ועצובים, ומזמן לזמן לא יכולתי להיפטר מהרושם שאני חי כך זה עידן ועידנים, וזה עידן ועידנים אני מכיר, עד כדי שעמום קטלני, את כל מה שעיני רואות: את העיר הזאת, את בתי־הקפה ובתי־הקולנוע האלה, את מערכות העיתונים האלה; אותן שיחות על אותם נושאים ועם אותם אנשים בערך. והנה פעם אחת, בחודש פברואר של חורף קל וגשום, ללא כל הכנה, ללא כל ציפייה למשהו חדש, התחילו להתרחש דברים שהיו עתידים לקחת אותי הרחק. האמת היא שתחילתם לא יכלה בשום אופן להיחשב לעניין מקרי, על כל פנים לא מבחינתי. כשם שזמן־מה קודם לכן עסקתי בכתיבת הספדים במקום בוסואה, שעכשיו החלים למרבה המזל ושב לכתוב בהתלהבות לא מחוּורת את ההספדים הליריים שלו — כך נדרשתי אחר כך להחליף כתב אחר של העיתון, שהתמחה בדיווחים על תחרויות ספורט ונסע לברצלונה כדי לצפות במשחק כדורגל בינלאומי שהיה חשוב מאוד בעיניו. ביום שלמחרת אותו משחק עמד להתקיים בפריז אירוע ספורט משמעותי לא פחות: תחרות הגמר באליפות העולם באגרוף במשקל כבד־קל, והדיווח עליו הוטל עלי. תוצאת התחרות עניינה אותי מאוד. הכרתי לא רע את הקריירוֹת והתכוּנוֹת של כל אחד מהמתחרים, והמפגש ביניהם ריתק אותי באופן מיוחד. אחד מהמתאגרפים היה צרפתי, אמיל דיבּוּאה המפורסם, השני היה פרד ג'ונסון האמריקאי, שזאת היתה התחרות הראשונה שלו על אדמת אירופה. כולם סברו שדיבואה ינצח; אני הייתי בין המעטים שהאמינו בניצחונו של ג'ונסון, שכן היה לי מידע שלא היה ידוע לרוב הצופים, ואפילו לא לרוב העיתונאים, ולכן היה לי יסוד מסוים לחשוב כך. אחרי דיבואה כבר עקבתי זמן רב; בשנים האחרונות הוא לא הובס אפילו בתחרות אחת. ואף על פי כן לא היה אפשר לקרוא לו מתאגרף יוצא מן הכלל. אין ספק שהיו לו נתונים טבעיים ודאיים, אבל הם היו בעיקר היעדר של פגמים מסוימים ולאו דווקא מעלות: הוא הצטיין בכושר שרידוּת בלתי־רגיל, יכול היה לעמוד בהרבה מאוד מכות אכזריות, היו לו לב וריאות מצוינים ונשימה בלתי־נדלית. אלה היו תכונותיו החיוביות, תכונות שלא היה בהן די להקנות לו אישיות מקצועית מובהקת. הטקטיקה הקבועה שהוא נקט תמיד העידה שאין לו שמץ של השראה או דמיון; היא הנחילה לו הצלחה פעמים אחדות, ומאז הוא לא נטש אותה מעולם. היו לו זרועות קצרות, והוא לא היה לא מהיר ולא גמיש דיו. הוא היה מנצח בקרבות בזכות 7corps à corps תכופים, המכות שלו פגעו תמיד בצלעות היריב, ובכל הקריירה שלו היו לו רק שני נוקאאוטים קלאסיים, שניהם מקריים לחלוטין. אוזניו היו משוטחות מזמן, ואפו נמחץ בפגיעות ישירות; בדרך כלל הוא היה נע לעבר היריב כמו שור, מרכין את ראשו החזק ועומד בכל המכות באומץ קהה שלא היה מוטל בספק. הוא היה אלוף אירופה במשקל כבד־קל, והעיתונות כולה ניבאה לו הפעם ניצחון מהיר. בחייו הפרטיים הוא היה איש טיפש וטוב־מזג מאוד, שמעולם, דרך אגב, לא בא בשום טענות לעיתונאים, אחת היא מה הם כתבו עליו; הוא גם כמעט לא ידע לקרוא, ולא היה לו עניין רב בעיתונים.

1 "מתחת לי מוטל היה פגרי, החץ ברקתי." אדגר אלן פו, "סיפור הר הגבנון". תרגם מאנגלית: אהרון אמיר, מחברות לספרות, 1957. (ההערות שבספר הן של המתרגמת.)

2 גשם יורד על הדרך, הלב מובס... למרות הרוח, הגשם, אם את אוהבת אותי באמת..." (צרפתית. וכך להבא, כל מה שמתורגם בהערות השוליים — אלא אם כן מצוין אחרת.)

3 סתם דיבור.

4 בוסואה ((Jacques-Bénigne Bossuet, בן המאה השבע־עשרה, היה בישוף ותיאולוג צרפתי שנודע בדרשות ובהספדים שחיבר, ובשליטתו המופתית בשפה הצרפתית. 

5 נפל בקרב כחייל.

6 מה יהיה על ילדיו?

7 טכניקה המבוססת על היצמדות לגופו של היריב ויצירת מגע רציף עמו.