רויאל 5: יורש נופל

1

״זכרו שלא משנה באיזו פונקציה תבחרו, סכום ההפרשים מבוקר על ידי האיבר הראשון והאחרון,״ מסכמת גברת מאן, בדיוק כשהפעמון מצלצל כדי לאותת על סוף השיעור. זה השיעור האחרון להיום.

כולם מתחילים להתקפל. כולם חוץ ממני.

אני נשען לאחור בכיסא ומתופף בעיפרון שלי על שולי ספר הלימוד, מסווה חיוך בעודי צופה במורה החדשה מנסה להשתלט בייאוש על תשומת ליבם של התלמידים, שמתפוגגת במהירות. הבלבול שלה חמוד בעיניי.

״תרגילים 1 א' ו־1 ב' למחר!״ היא קוראת, אבל אף אחד כבר לא מקשיב. כולם שועטים החוצה.

״אתה בא, איסטון?״ אלה הַרפֵּר עוצרת ליד השולחן שלי ועיניה הכחולות מביטות בי. היא נראית רזה בימים אלה. אני חושב שהתיאבון שלה הסתלק עם אחי.

טוב, ריד לא עזב אותה. אחי הגדול עדיין מאוהב לחלוטין באלה, האחות החורגת שלנו. בערך. אם הוא לא היה אוהב אותה, הוא היה בוחר ללמוד בקולג' יוקרתי הרחק הרחק מביי־ויו. במקום זאת, הוא לומד באוניברסיטה המקומית כדי להיות מספיק קרוב ולאפשר להם להיפגש בסופי שבוע.

״לא,״ אני אומר. ״יש לי שאלה למורה.״

כתפיה הצנומות של גברת מאן נדרכות כשהיא שומעת את המילים שלי.

אפילו אלה שמה לב.

״איסט —״ קולה דועך ושפתיה היפות מזדעפות.

אני מדמיין אותה נואמת לי כמה אני צריך לשפר את ההתנהגות שלי. אבל הלימודים התחילו לפני שבוע ואני כבר משועמם תחת. מה יש לי עוד לעשות חוץ מבלגנים? אני לא צריך ללמוד. פוטבול ממש לא מעניין אותי. אבא שלי קרקע אותי ולא מרשה לי לטוס. בקצב הזה בחיים לא אקבל רישיון טיסה. ואם אלה לא תניח לי, אני אשכח שהיא החברה של אחי ואפתה אותה סתם בשביל הכיף.

״נתראה בבית,״ אני אומר לאלה בקול נחרץ. גברת מאן מפלרטטת איתי בלי הפסקה מהיום הראשון ללימודים, ואחרי שבוע של החלפת מבטים לוהטים, אני עובר לשלב הבא. נכון, זה לא בסדר, אבל לכן זה מלהיב — את שנינו.

נדיר שתיכון אסטור פארק מעסיק מורות צעירות ושוות. ההנהלה יודעת שיש כאן יותר מדי תלמידים עשירים ומשועממים שמחפשים אתגר. המנהל ברינגר היה צריך לחפות על יותר מקשר אחד בין מורה לתלמיד. ואני אפילו לא מסתמך על חרושת השמועות, כי אחד מאותם קשרים ״בלתי הולמים״ התנהל איתי. אם בעיניכם להתמזמז עם המורה לתזונה מאחורי אולם ההתעמלות נחשב לקשר.

לא בעיניי.

״לא אכפת לי שתישארי לצפות,״ אני אומר לאלה, שרגליה העקשניות נטועות על המרצפות, ״אבל אולי תרגישי יותר בנוח אם תחכי במסדרון.״

היא שולחת אליי מבט מצמית. היא שמה לב לכל דבר. היא גדלה במקומות מפוקפקים ומכירה את העולם. או שאולי היא פשוט יודעת כמה אני סוטה.

״אין לי מושג מה אתה מחפש, אבל לא נראה לי שתמצא את זה מתחת לחצאית של גברת מאן,״ היא ממלמלת.

״לא אדע עד שאבדוק,״ אני עונה.

אלה נאנחת ונכנעת. ״תיזהר,״ היא נוזפת בי בקול רם שמגיע אל גברת מאן, שמסמיקה ומביטה ברצפה בזמן שאלה יוצאת.

אני כובש את הרוגז שמציף אותי. למה היא שיפוטית? אני רק מנסה לחיות את החיים הכי טובים שיש, וכל עוד אני לא פוגע באף אחד, מה הבעיה? אני בן שמונה־עשרה. גברת מאן היא אדם בוגר. אז מה אם המקצוע הנוכחי שלה הוא ״מורה״?

דממה מתפשטת בחדר כשהדלת נסגרת מאחורי אלה. גברת מאן משחקת בחצאית הכחולה הבהירה שלה. תראו, תראו. מישהי פה מתלבטת.

אני קצת מאוכזב, אבל הכול בסדר. אני לא הטיפוס שמזיין כל בחורה שהוא פוגש, בעיקר כי יש המון בנות בחוץ. אם בחורה אחת לא מעוניינת, עוברים לבאה בתור.

אני מתכופף להרים את התיק שלי, ואז רואה זוג נעלי עקב יפות בשדה הראייה.

״רצית לשאול משהו, מר רויאל?״ שואלת גברת מאן בעדינות.

אני מרים את הראש לאיטי, מתבונן ברגליה הארוכות, בקימור של ירכיה, במקום במותניה שבו החולצה הלבנה החסודה תחובה בתוך חצאית צנועה לא פחות. החזה שלה עולה ויורד תחת מבטי, והדופק בצווארה מפרפר בפראות.

״כן. יש לך פתרונות לבעיה שלי בשיעור?״ אני מניח את ידי על מותנה. היא משתנקת ואני מעביר אצבע לאורך רצועת המותניים של החצאית שלה. ״קשה לי להתרכז.״

היא נושמת עמוק שוב. ״מה אתה אומר?״

״אהה. אני חושב שזה מפני שבכל פעם שאני מסתכל עלייך, אני מרגיש שגם לך קשה להתרכז.״ אני מחייך חיוך קטן. ״אולי כי את מפנטזת שיכופפו אותך על השולחן בזמן שכל כיתת המתמטיקה צופה בך.״

גברת מאן בולעת רוק. ״מר רויאל. אין לי שמץ של מושג למה אתה מתכוון. בבקשה תוריד את היד שלך מהמותן שלי.״

״ברור.״ היד שלי יורדת כך שאצבעותיי נוגעות בשולי החצאית שלה. ״יש מקום אחר שהיית רוצה שאשים אותה בו? כי אני יכול להפסיק לגמרי.״

מבטינו נפגשים.

הזדמנות אחרונה, גברת מאן. שנינו מודעים היטב לעובדה שאני הורס את החצאית שלה וגם את המוניטין, אבל כפות רגליה דבוקות לרצפה.

קולה צרוד כשהיא סוף־סוף מדברת. ״הכול בסדר, מר רויאל. אני חושבת שהפתרון לבעיית הריכוז נמצא בידיים שלך.״

אני משחיל את כפות ידיי מתחת לחצאית שלה ושולח אליה חיוך יהיר. ״אני מנסה לסלק את הפונקציות הבעייתיות.״

עיניה נעצמות בכניעה.

״אסור לנו לעשות את זה,״ היא משתנקת.

״אני יודע. לכן זה כל כך טוב.״

ירכיה מתכווצות תחת ידיי. ההתרחשות האסורה הזאת, הידיעה שאנחנו עלולים להיתפס בכל רגע, הידיעה שהיא האדם האחרון שמותר לי לגעת בו, הופכת את כל הסיפור ללוהט פי כמה.

ידיה נושרות אל כתפיי ואצבעותיה ננעצות בבלייזר התלבושת האחידה שעיצב טום פורד ועולה מאתיים דולר, בעודה מנסה לייצב את עצמה. האצבעות שלי מחוללות את הקסם. קולות חרישיים וחנוקים ממלאים את הכיתה הריקה, עד ששומעים אך ורק את נשימותיה הכבדות.

באנחה מסופקת, גברת מאן מתרחקת, מחליקה בידיה את החצאית המקומטת ויורדת על ברכיה.

״תורך,״ היא לוחשת.

אני מותח את רגליי ונשען לאחור. מתמטיקה למתקדמים הוא ללא ספק השיעור הכי טוב שלמדתי באסטור פארק.

כשהיא מסיימת לתת לי את נקודות הבונוס, חיוך מהוסס מתפשט על שפתיה. השיער שלה מתחכך בחלק העליון של ירכיי והיא רוכנת וממלמלת, ״אתה יכול לבוא הערב. הבת שלי הולכת לישון לפני עשר.״

אני קופא. זה היה יכול להסתיים בכל מיני כיוונים, אבל קיוויתי מאוד שזה לא ייגמר ככה. עשרה תירוצים מתרוצצים לי בראש, אבל לפני שאני מספיק לומר אחד מהם, דלת הכיתה נפתחת.

״אוי אלוהים!״

גברת מאן ואני מסתובבים לעבר הדלת. אני רואה בחטף שיער שחור כעורב ואת הז'קט הכחול הכהה של אסטור פארק.

גברת מאן מזנקת על רגליה ומועדת. אני קופץ כדי לתפוס אותה. ברכיה מתרפות כשאני עוזר לה להחזיק בשולחן ולהתייצב.

״אלוהים אדירים,״ היא אומרת בקהות חושים. ״מי זו הייתה? אתה חושב שהיא ראתה —?״

ראתה את גברת מאן על הברכיים, ראתה שהמכנסיים שלי פתוחים ושהבגדים של גברת מאן מקומטים? כן, בהחלט. היא ראתה.

״היא ראתה,״ אני אומר בקול רם.

האישור רק מבהיל אותה עוד יותר. באנחה מיוסרת, היא שומטת את פניה אל כפות ידיה. ״אוי אלוהים! יפטרו אותי.״

אני מסיים לסדר את עצמי ומושיט יד לתיק. אני ממהר להכניס לתוכו את החפצים. ״לא. הכול יהיה בסדר.״

אבל אני לא אומר את זה בביטחון רב, והיא יודעת את זה.

״לא, זה לא יהיה בסדר!״

אני שולח מבט מודאג אל הדלת. ״ששש. מישהו ישמע אותך.״

״מישהי ראתה אותנו,״ היא מסננת בתגובה. בהלה מציפה את עיניה ומרעידה את קולה. ״אתה מוכרח למצוא את הבחורה הזאת. תמצא אותה ותפעיל את קסמי האיסטון רויאל שלך כדי לוודא שהיא לא אומרת מילה.״

קסמי האיסטון רויאל שלי?

גברת מאן יוצאת במהירות, לפני שאני מספיק לשאול מה לעזאזל היא מצפה שאעשה. ״אסור שיפטרו אותי. אסור. אני צריכה לפרנס ילדה!״ קולה רועד שוב. ״תתקן את זה. בבקשה, פשוט לך ותקן את זה.״

״בסדר,״ אני מבטיח לה. ״אני אתקן את זה.״ אין לי מושג איך, אבל גברת מאן על סף התמוטטות עצבים.

היא שוב נאנחת בשקט. ״ואסור שזה יקרה שוב, אתה מבין אותי? לעולם לא.״

אין לי שום בעיה עם זה. הבהלה שלה חיסלה את האווירה וגם כל עניין מצידי בשידור חוזר. אני אוהב שהסטוצים שלי נגמרים יפה כמו שהם מתחילים. אין שום דבר סקסי בבחורה שמתחרטת, ולכן צריך לוודא מראש שהיא לגמרי בעניין. אם יש ספק אם היא מעוניינת, זה לא יקרה.

״ברור,״ אני מהנהן.

גברת מאן מביטה בי בתחינה. ״למה אתה עדיין כאן? לך!״

בסדר.

אני תולה את התיק שלי על הכתף ויוצא מהכיתה. במסדרון אני עורך בדיקה מהירה. הוא צפוף מהרגיל. למה כולם שורצים במסדרונות? הלימודים הסתיימו בשם אלוהים. לכו הביתה, אנשים.

עיניי סוקרות את פליסיטי וורתינגטון, שמניפה את שיער הבלונד־פלטינה על אחת מכתפיה. קלייר דונהיו, האקסית שלי, נועצת בי עיניים כחולות וחדורות תקווה — היא מתה שנחזור להיות ביחד מאז תחילת הלימודים. אני מתחמק ממבטה וממשיך אל קייט ואליסה, האחיות בולינג'ר. לאף אחת מהן אין שיער שחור. אני סוקר את שאר המסדרון אבל לא מוצא כלום.

אני עומד להפנות את הגב כשפליסיטי רוכנת ללחוש משהו באוזנה של קלייר, ובחלל שתפס קודם ראשה של פליסיטי, אני רואה אותה. פניה של הנערה בתוך הלוקר שלה, אבל אי אפשר לטעות בשערה השחור, כמעט כחול תחת תאורת הפלורסנט.

אני צועד קדימה.

״איסטון,״ אני שומע את קלייר אומרת.

״אל תשפילי את עצמך,״ פליסיטי מייעצת.

אני מתעלם משתיהן וממשיך ללכת.

״היי,״ אני אומר.

הנערה מרימה את עיניה מהלוקר. עיניים אפורות מבוהלות פוגשות בעיניי. שפתיים ורודות נפשקות. אני מחכה לחיוך שלה — התגובה שאני זוכה לה מתשעים ותשעה אחוזים מהנשים, ללא קשר לגילן. החיוך לא מגיע. במקום זאת, אני מקבל שיער בפנים כשהיא מסתובבת ורצה במסדרון.

הפתעה מעכבת את תגובתי. וגם העובדה שאני לא רוצה למשוך קהל. אני סוגר את הלוקר שלה בנונשלנטיות והולך בעקבות דמותה הבורחת במסדרון. כשאני פונה, גם אני מתחיל לרוץ. הרגליים שלי ארוכות בהרבה משלה, ואני מצליח לתפוס אותה מחוץ לחדר ההלבשה.

״היי,״ אני אומר ונעמד מולה. ״מה בוער?״

היא עוצרת באחת וכמעט נופלת. אני תופס בכתפה כדי לוודא שהיא לא מתנגשת באריחים.

״לא ראיתי כלום,״ היא פולטת ונחלצת מהיד שלי.

אני מציץ מעבר לכתפה כדי לוודא שאין לנו קהל אבל המסדרון ריק. יופי.

״ברור שלא. לכן ברחת כמו ילדה שנתפסה עם היד בתוך צנצנת העוגיות.״

״טכנית, אתה זה שהכניס את היד לתוך הצנצנת,״ היא משיבה. ואז היא סוגרת את שפתיה כשקולטת במה הודתה. ״לא שראיתי משהו.״

״אהה.״ מה אני אעשה עם החמודונת הזאת? חבל מאוד שאני אמור להפחיד אותה כדי שתשתוק.

אני מתקדם. היא זזה הצידה.

אני ממשיך עד שהיא נדחקת לקיר. אני מתכופף עד שהמצח שלי במרחק סנטימטרים ספורים משלה. אני קרוב כל כך עד שאני מריח את המנטה של המסטיק שלה.

תתקן את זה, אמרה גברת מאן. והיא צודקת. מה שקרה בכיתה ההיא היה אמור להיות כיף. זה כל מה שאני רוצה — ליהנות, לא להרוס לאנשים את החיים. היה כיף לעשות משהו מלוכלך ואסור. היה כיף להשתעשע במחשבה שאיתפס.

אבל שגברת מאן תאבד את העבודה והבת שלה תהפוך להומלסית? לא כיף.

״אז —״ אני מתחיל לומר בשקט.

״אה, רויאל, נכון?״ הנערה קוטעת אותי.

״כן.״ לא מפתיע שהיא מכירה אותי. לא שאני גאה בזה, אבל משפחת רויאל מנהלת את בית הספר כבר שנים. למרבה המזל, הצלחתי להתחמק מתפקיד הניהול. אלה היא בת רויאל שמנהלת את העניינים עכשיו. אני רק אוכֵף בשבילה את החוקים. ״ואת?״

״הארטלי. תקשיב, אני נשבעת, לא ראיתי שום דבר.״ היא מרימה את ידה כאילו היא נשבעת שהיא דוברת אמת.

״אם זה היה נכון, לא היית בורחת, הארטלי.״ אני הופך את שמה בראש שלי. השם יוצא דופן אבל אני לא מצליח לשייך אותו למשהו. או את הפנים שלה, לצורך העניין. אין באסטור הרבה פרצופים חדשים. הייתי עם רוב החארות האלה מאז ומתמיד.

״ברצינות. אני אחת משלושת הקופים.״ הארטלי ממשיכה במסע ההגנה החלוש שלה, מכסה את עיניה ביד אחת ואת פיה באחרת. ״לא רואה כלום, לא אומרת כלום. לא שעשית משהו. לא שראיתי משהו. לא ראיתי כלום.״

אני מוקסם, וטופח על היד שמכסה את פיה. ״את מקשקשת.״

״אני בלחץ כי אני חדשה בבית הספר.״ היא מיישרת את הבלייזר ומבליטה את הסנטר. ״אולי ראיתי משהו, אבל זה לא ענייני, בסדר? אני לא אגיד כלום.״

אני משלב את זרועותיי והבלייזר שלי נמתח על כתפיי. היא נראית כאילו בא לה לריב. אני מת על זה, אבל פלירטוט איתה לא יניב את התוצאות הנדרשות. אני מחדיר מעט איום לקולי, ומקווה שהפחד יגרום לה לשתוק. ״הקטע הוא שאני לא מכיר אותך. אז איך אני אמור להאמין לך?״

האיום פועל כי הארטלי בולעת את הרוק בקול. ״אני... אני לא אגיד כלום,״ היא חוזרת.

אני מייד מרגיש רע. למה אני מפחיד אותה ככה? אבל פניה המפוחדות של גברת מאן עולות בעיני רוחי. לגברת מאן יש ילדה, והארטלי היא סתם עוד תלמידת תיכון עשירה. היא יכולה להתמודד עם אזהרה קטנה.

״כן? ומה אם מישהו — המנהל ברינגר, אולי — ישאל אותך בעניין?״ אני מטה את ראשי בהתרסה ונימת קולי נעשית מאיימת יותר ויותר. ״מה אז, הארטלי? מה תגידי?״