רומן סבוך – ציפורניים

התקרבתי למעלית וכבר חיכו שם שלושה. הדלת נפתחה. באצילות פינו לי את הדרך להיכנס ראשונה. בפתאומיות הגיח צעיר עם טלפון צמוד לאוזן. מרוגז נדחף ראשון ונהם לתוך המכשיר:

"גבירתי הנאווה, לא מוכן יותר להיות קורבן, לא כותל הדמעות שלך ולא מספר שתיים בבחירה. במטותא ממך, הסירי חסדך, חִזרי לאימך ועזביני במנוחה. אל תייללי, זה לא עושה עליי רושם.

תביאי הערב מזוודה גדולה, תארזי בה כל התכולה ותעופי מעיניי, בבקשה".

נפתחה דלת המעלית, שוב הוא נדחף ראשון, התרחק בכעס והמשיך לרטון. משהו היה תמוה בעיניי, שפה יפה מעורבת בשפת רחוב. הלכתי לדרכי ולעיסוקיי. להפתעתי בדרך חזרה לאחר כשעה, ליד אותה המעלית נתקלתי שוב בצעיר הזועף.

"שלום", אמרתי וחייכתי. הוא הסתכל עליי ונדהם.

"סליחה, אני מכיר אותך מאיזה מקום?"

"כן, מהמעלית, מלפני כשעה".

"מעניין, לא שמתי לב, לא ראיתי אותך, סליחה".

"כן, היית כעוס נורא".

"אה... זה בגלל החברה. יש לה אימא שאותי לא סובלת. חתן תרבותי לה מחפשת. קובעת לה פגישות עם בחורים בתקווה שתזרוק אותי לכלבים".

"הסיפור מעניין ואני כותבת ספר. אולי אם תסכים להוסיף פרטים, אוכל לשבצם בסיפורים".

"בשמחה אספר לך על זאת האיוולת, נמשכת חודשים ללא תועלת. ואני כה סובל ובלי סוף מבליג. אין פתרון, מה שקורה ממש אסון".

"נשב בבית קפה בערך שעה, ואתה תספר כל מה שקרה".

התיישבנו לשולחן שם בבית הקפה, הקדמתי ושאלתי:

"לפני שתתחיל רציתי לדעת, למה אתה משתדל לקלקל שפה שבפיך כל כך יפה?"

"אני רואה שעלית עליי. אני צריך להיזהר. את חכמה מדי".

תודה. צריך לפתור את החידה".

עוד בטרם ענה, קם פתאום ונתן לי דחיפה. תוך שנייה נחתה המנורה מהתקרה ישר במקום שבו ישבתי קודם.