רוני ותום החקירה השישית

פרק 1

המשאית

דלת המשאית נטרקה, ורוני ותום מצאו את עצמם בבת אחת בעלטה מוחלטת. עיניהם התאמצו להסתגל לחשכה, כשסיבוב מפתיע הטיל את שני הבלשים אל הקיר הצונן של תא המטען. הם ניסו להיאחז במשהו, אבל המשאית פנתה שוב, והשניים עפו לצד השני ונחתו זה על זה בפינת התא.

"אני לא מאמינה שעשית את זה!" אמרה תום בכעס.

"מה יכולנו לעשות? לתת להם לברוח?" ענה רוני מיד.

המשאית התייצבה, והשניים התיישבו בזהירות, כשגבם נשען על קיר המתכת.

תום ניסתה להשיב את נשימתה. היא עדיין הרגישה את הדופק המהיר בחזה.

"אז מה התוכנית, רוני?" שאלה, עדיין מתנשפת, "אין לנו מושג אפילו לאן הם נוסעים!"

רוני לא ענה, רק הוציא את הנייד והתחיל לסמס.

"אני שולח לפיני את המיקום שלנו. כל עוד הניידים שלנו פועלים הוא ימצא אותנו."

"וואלה." תום חשה הקלה, ותהתה איך לא חשבה בעצמה לשלוח את המיקום למפקד מחוז תל אביב במשטרה.

"העיקר שאנחנו פה ולא ניתן להם להתחמק," פסק רוני בנחרצות.

המשאית קיפצה על מהמורה בכביש, ושני הנערים הרגישו את המכה בישבנם.

"איי!" נאנקה תום, "זה פשוט סיוט!"

"טוב, אנחנו כבר פה, נכון?" רוני ענה בקוצר רוח, "מה יעזור להתלונן?"

תום כבר עמדה להשיב משהו, אבל החליטה לוותר.

המשאית האטומה המשיכה לדהור. עיניה של תום בהו בתא המטען הגדול והאפל. עכשיו, כשהתאוששה קצת, הבחינה בריח מוזר ולא נעים.

"נשאר אצלך אולי עוד פנקייק?" רוני שאל פתאום.

"מה פנקייק עכשיו? אתה לא מריח את הריח הזה?"

"ברור. כל הרכב מסריח. תחשבי מה הם הסיעו פה."

"וואלה."

רוני התקרב אל תום וידו ליטפה בעדינות את שערה. "היי, יצאנו מדברים טיפה יותר מסובכים, נכון?" הזכיר לה.

תום נאנחה והנהנה. היא נהנתה מהליטוף והרגישה איך דפיקות הלב שלה הולכות ונרגעות.

"אין לנו מה לעשות כרגע חוץ מלשבת יחד ולחכות. זה לא כזה נורא, נכון?" שאל רוני.

תום משכה בכתפיה, ושמחה שרוני לא יכול לראות בחושך את הסומק בלחייה.

ממעמקי התא עלה פתאום רחש מוזר ומתכתי.

"שמעת את זה?" הזדקפה תום.

"זה כלום," אמר רוני, "זה בטח הציוד שלהם."

תום נשמה עמוק, מנסה להרגיע את עצמה.

אבל היא לא הצליחה להירגע.

"אני חייבת להבין מה זה," מלמלה. היא הושיטה את ידה אל הכיס האחורי וניסתה לשלוף את הנייד שלה כדי להדליק את הפנס, אבל באותו הרגע המשאית בלמה פתאום ושניהם עפו קדימה. הנייד של תום עף מידה ונעלם באפלה.

"נו, מה יהיה?!" תום קראה בתסכול.

"ששש! אסור להם לדעת שאנחנו פה!"

המשאית חזרה לנסוע.

"תביא רגע את הנייד שלך, הטלפון שלי עף פה איפשהו."

רוני נאנח והוציא מכיסו את הנייד, כששוב נשמע השקשוק המתכתי, אבל הפעם התלווה אליו רעש נוסף, עמוק ונמוך.

"מה זה?"

תום התכווצה במקומה ורוני נצמד אליה. "שמעת את זה, נכון?" הוא לחש כמעט בלי קול.

"אמאל'ה..."

"יכול להיות שאנחנו לא לבד פה," קולו של רוני רעד.

"אין מצב. יכול להיות שזה בא מבחוץ?" שאלה תום בתקווה.

אבל רוני לא הספיק לענות לה. הרעש נשמע שוב, והפעם הוא היה הרבה יותר חזק וברור. והרבה יותר קרוב.

זו היתה נהמה.

אצבעותיה של תום רעדו, היא עמדה ללחוץ על כפתור הפנס, אבל לא באמת רצתה לראות את מה שידעה שתראה.

"אני מתה מפחד," לחשה.

היא הרגישה את רוני מחבק אותה. "אני פה איתך."

על החיים ועל המוות, חשבה תום ולחצה על הפנס.

הדבר הראשון שהם ראו היה זוג עיניים צהובות, שנעצו בהם מבט שהקפיא את דמם.

ואז הם הבחינו ברעמה הזהובה שהקיפה אותן.

שני הבלשים קפאו במקומם, משותקים מאימה.

הם לא העזו אפילו לנשום.

אריה עצום עמד בתא המטען, שנראה פתאום קטנטן. חיית הטרף התבוננה בשני האורחים המוזרים ובפנס המרצד במבט שנראה כמו פליאה. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, ניער האריה את רעמתו ופער את פיו הענק לשאגה מחרידה.

גררררררררררר!