רוני ותום החקירה החמישית

פרק 1 אגם הפטל

מוזיקה מקפיצה מילאה את הסלון התל אביבי של משפחת גבריאלי. השמש הקיצית בצבצה מבעד לתריסים בקרניים חמימות, שכאילו רקדו בעצמן בקצב של השיר.

על הספה המרווחת ישבו בישיבה מזרחית זה מול זה תום ויהלי, כשביניהם לוח שש־בש והם בעיצומו של משחק סוער.

רוני צפה במשחק מלמעלה, כשהוא יושב על גב הספה מאחורי תום, שותפתו לעסקי הבילוש, ולאחרונה גם החברה הרשמית שלו.

"אחלה פלייליסט," אמר רוני וליטף בידו את תלתליה של תום.

בצדו האחר של הסלון התפנקו על השטיח עומרי ופּוּגי, שכמו תום כבר הפכה במהלך החופש הגדול לבת בית אצל הגבריאלים.

"טוב, אפשר להכריז מרס ולסיים עם ההשפלה?" שאל יהלי במבט זחוח. "פשוט לא נעים לי מהחברה של אח שלי."

"ההצעה שלך מקסימה, יהלי," ענתה תום, "אבל אני ממשיכה לשחק."

"אין בעיה. יש לך שניים בחוץ, בהצלחה." יהלי הושיט לה בחיוך של ניצחון את הקוביות. "אה," הוסיף, "והדבר היחיד שיעזור לך עכשיו זה חמש חמש כדי להיכנס ולאכול אותי. כל תוצאה אחרת — את מפסידה."

"אבל חמש חמש ואני מנצחת, נכון?" וידאה תום.

יהלי משך בכתפיו.

"אוקיי, אז לא הכול אבוד." אמרה תום באדישות ושקשקה את הקוביות בכף ידה.

"אני סומך עלייך," אמר רוני, שידו המשיכה לשחק בשערה של תום.

"תודה, אבל אתה חייב לתת לי להתרכז," ניערה תום את ידו משערה. היא נשפה על כף ידה הסגורה, להוסיף לזריקה הגורלית עוד טיפה של מזל.

"מה הסיכוי שיצא לך חמש חמש?" יהלי מלמל.

"קצת יותר משניים וחצי אחוזים," ענה רוני. יהלי ותום הביטו בו מופתעים.

"המצאת את זה על המקום, נכון?" פקפק יהלי.

"תבדוק בגוגל," ענה לו אחיו הגדול.

יהלי שלף את הנייד והקיש במהירות על המסך.

"וואלה! 2.77! מאיפה הבאת את זה?" שאל בפליאה.

"תביא לראות," רוני רכן מעל תום כדי להציץ בנייד של יהלי.

"פּוּגי נראית לי עצובה!" קולו של עומרי נשמע פתאום מהקצה השני של החדר.

"טוב, אפשר בבקשה שכולם יירגעו?" קראה תום בניסיון להשתיק את שלושת האחים, "אתם מפריעים לי להתרכז!"

היא התרוממה מעט ממקומה, שקשקה את הקוביות מאחורי גבה, מלמלה להן משהו שנשמע כמו לחש עתיק, העבירה את הקוביות פעמיים בין שתי כפות ידיה, ואז הכריזה "חמש חמש!"

היא זרקה את הקוביות אל הלוח ועצמה את העיניים.

רוני ויהלי הביטו בלוח, ואז בתום, ואז שוב בלוח, ושוב בתום, שעדיין לא פקחה את עיניה. במרכז הלוח נחו הקוביות, והתוצאה שהראו היתה דאבל חמש.

"אבל איך?!" זעק יהלי.

תום סוף־סוף מצמצה. "ראית? רק צריך להאמין."

"אין מצב," יהלי המשיך לקונן.

"מטורף," רוני הסכים איתו.

"אני מכניסה אותם, אוכלת אותך, וממשיכה לשחק כי עכשיו אתה לא יכול להיכנס."

יהלי רצה להגיד משהו, אבל לא יצא לו שום קול מהגרון. הוא ישב מכווץ, הביט בייאוש בלוח השש־בש, והיה נדמה שעוד רגע תצוץ דמעה על לחיו.

"תקשיבי, תום," רוני אמר בהערצה, "זה אחד הניצחונות היפים."

"זה לא פייר. זה כבר היה משחק שלי," מלמל יהלי בתסכול.

תום הביטה בו רגע ארוך. "אתה צודק," אמרה לבסוף. "אתה ניצחת, לא אני."

יהלי הזדקף בפליאה. "מה?"

תום שלפה מכיסה זוג קוביות והטילה אותן על הלוח.

"מה הולך פה?" רוני ניסה להבין.

תום הוציאה מהכיס השני שקיק בד אדום. קול שקשוק עלה מהשקיק, ותום נתנה ליהלי ולרוני להציץ פנימה.

"אני לא מבין, מה זה כל הקוביות האלה?"

"מתנה מאבא שלי. הן נראות כמו קוביות רגילות, אבל הן קוביות של קוסמים. לכל קובייה יש מספר קבוע שהיא תמיד תיפול עליו."

"זה רמאות אבל!" יהלי התקומם.

"לגמרי. בגלל זה אתה ניצחת. סתם, עשיתם כל כך הרבה בלגן שניצלתי את הרגע ששניכם לא הסתכלתם כדי להחליף את הקוביות בשתיים כאלה, ואף אחד לא שם לב."

רוני לקח את שתי קוביות הקסם והטיל אותן שוב על הלוח.

"חמש חמש. איזה קטע," מלמל. "אין, את אלופה."

ההתפעלות של רוני רק גדלה אחרי הווידוי של תום. יהלי לעומתו סירב לראות את היופי במהלך שעשתה.

"הלב שלי נעצר כשראיתי שקיבלת בול את המספר שרצית. את צילקת אותי לכל החיים, תום," אמר יהלי בטון הציני שלו, ותום לא היתה בטוחה לרגע אם הוא מתבדח או מדבר ברצינות.

"שנייה," רוני התערב, עדיין בוחן את הקוביות מקרוב, "הן נראות רגילות לגמרי. איך ידעת שדווקא השתיים האלה הן קוביות של חמש?"

"זה כבר סוד. שבועת קוסמים, מצטערת," ענתה תום בחיוך.

"פּוּגי עשתה פיפי!" עומרי קרא מאחוריהם. השלושה הביטו לעברו, וראו שהוא מצביע על שלולית קטנה לא רחוק מהעציץ הגדול שעמד בפינה.

"אוי, מה הקטע, פּוּגי? אנחנו לא עושים דברים כאלה!" תום קראה ומיהרה להביא מהמטבח סמרטוט.

"מתי ירדנו איתה בפעם האחרונה?" תהה רוני ולא זכה למענה, כי באותו הרגע תום ניסתה לדלג מעל השולחן הקטן כדי להגיע מהר יותר לפּוּגי, אבל מעדה, והרגל שלה הפילה קנקן עם מיץ פטל שעמד שם. המיץ האדמדם נשפך על השטיח הלבן.

"מה את עושה?!" יהלי התחלחל.

"את בסדר?" בירר רוני.

תום, שעדיין ניסתה לאזן את עצמה, הצליחה איכשהו לדלג, אבל עכשיו הרגל השנייה שלה נתקלה בשולחן, ולוח השש־בש התעופף באוויר ונחת לתוך אגם הפטל הדביק.

"שיט! תראי מה עשית!" יהלי אהב מאוד את השש־בש שקיבל במתנה ליום הולדתו העשירי.

"טוב, אולי במקום לצעוק תנסה לעזור?" רוני ענה לו.

יהלי רכן אל כלי השש־בש שהתפזרו על השטיח.

"הכול דביק ודוחה!"

"אתם מתישהו תנקו את הפיפי?" עומרי צעק מהעבר השני.

"וואי, אני מצטערת… אוף… עזבו, אני אנקה הכול, אל תדאגו…" תום מלמלה במבוכה. הסלון נראה כאילו סיימו לצלם בו סצנה מסרט אימה.

ובאותו הרגע הנייד של רוני החל לצלצל.

"היי, אמא!" רוני ענה וסימן לאחרים להיות בשקט.

"רונצ'וק, אתה יכול לרדת לעזור לי עם השקיות מהסופר? אני פה למטה," קולה של אורנה נשמע ברמקול והילדים החווירו.

"אני יורד," ענה רוני בקול הכי לא מודאג שאפשר.

תום היתה מבוהלת. "מה נעשה?"

"אני אנסה לעכב אותה, לא יודע איך, ואתם תנקו הכול עד שהיא עולה!"

תום הנהנה, ורוני יצא בריצה מהבית.

"יהלי," תום אמרה בנחישות, "דלי, מים, חומרי ניקוי."

יהלי לא ענה, ורץ למלא את ההוראות.

"עומרי, תביא לי שקית זבל, בבקשה."

עומרי מיהר למטבח ותום גחנה על ברכיה והתחילה לאסוף את כלי השש־בש.

"הנה," עומרי הושיט לה את השקית והיא הכניסה לתוכה את הלוח, הקוביות וכלי המשחק שהדיפו ריח של מיץ פטל.

יהלי חזר בינתיים עם חומרי הניקוי. "מה לעשות עם זה?" שאל את תום.

"תנקה את הפיפי של פּוּגי."

"נראה לך? אין מצב!"

"אז תחליף אותי פה." היא לקחה מיהלי את הסמרטוט והדלי וניגשה אל פּוּגי, שהביטה מבוישת בשלולית הקטנה שלידה.

"מה זה, פּוּגי, לא מתאים לך," נזפה בה תום, ופוגי השפילה את מבטה כאילו הבינה שאכזבה אותה.

"מה עושים עם השטיח?" יהלי שאל בייאוש.

תום עצרה לרגע ובהתה בשטיח המוכתם. לנקות אותו ייקח שעות, חשבה. ואז עלה בראשה רעיון.

"עומרי, תביא את השמיכה הלבנה מהספה."

"אבל זו השמיכה שלי!" עומרי ניסה להתנגד, אבל מבט נוסף מתום האומללה גרם לו להבין שאין ברירה.

תום סיימה לנקות את השלולית, בזמן שיהלי ועומרי הזיזו את השולחן ופרשו בזריזות את השמיכה הלבנה על השטיח.

"נו, עוד שנייה היא מגיעה!" תום האיצה בהם. "עומרי, תעיף מפה את הדלי והסמרטוט."

"אולי תעזרי במקום לחלק הוראות?" סינן יהלי.

* * *

"נו," אורנה התעצבנה, "למה אתה הולך כל כך לאט?" רוני, שעלה לפניה במדרגות כשהוא מחזיק שתי שקיות בכל יד, התקדם כמו צב.

"זה כבד," רוני ניסה לתרץ.

"זה באמת כבד, אבל אתה לא זז."

רוני המשיך לעלות באיטיות, וכשהתקרב לדלת הבית שמע מאחוריה בליל רחשים של תזוזות רהיטים ולחישות רועמות. הוא הבין שעליו למשוך עוד קצת זמן. הוא הניח את השקיות ופנה אל אמו.

"אז מה, אמא, איך היה היום שלך?"

"מה?" אורנה הביטה בו בתימהון.

"לא יודע, איך היה בעבודה?"

"אתה מוכן בבקשה להיכנס כבר הביתה?"

"לא, פשוט אף פעם לא יוצא לנו לדבר ככה שנינו."

"איפה, במסדרון? מה עובר עליך, רוני?"

"אסור לי לשאול מה שלומך?"

"קרה משהו?" אורנה הביטה בו בחשדנות.

"לא, מה פתאום."

מעבר לדלת, תום ויהלי הרימו את השולחן והניחו אותו על השמיכה הלבנה של עומרי.

"קצת ימינה," סימנה תום, אבל יהלי משך את השולחן לכיוון ההפוך.

"איי!" צעקה תום כשפינת השולחן נתקעה לה בקרסול.

"מה הולך שם?" לאורנה נמאס והיא עקפה את רוני, דילגה מעל השקיות ופתחה את הדלת.

רוני עצם את עיניו בייאוש.

"היי!"

יהלי, עומרי ותום עמדו בסלון שנראה מבהיק ומסודר וחייכו בתמימות אל אורנה. רוני הביט בהם בהערצה. לא היה שום זכר לחורבן שהיה שם רק לפני כמה דקות.

"הכול בסדר?" אורנה שאלה והביטה שוב ברוני. "למה כולכם מתנהגים מוזר?"

"הכול מצוין, אורנה," השיבה תום.

"פּוּגי עשתה פי…" התחיל עומרי להגיד, אבל יהלי תקע בו מרפק והוא השתתק מיד.

אורנה נאנחה.

"רוני, תסדרו את הקניות, בסדר? אני חייבת לעלות לאיזה זום."

"בטח," ענה רוני מיד.

אורנה הביטה שוב בכולם, ואז לקחה את המחשב הנייד שלה והחלה ללכת לעבר חדר העבודה. הילדים הביטו בה בשקט, ממתינים בסבלנות. היא כבר כמעט נעלמה מעיניהם כשלפתע נעצרה וסובבה את ראשה שוב לעבר הסלון.

"הכול בסדר, אמא?" שאל רוני, אבל אורנה לא אמרה דבר. היא הניחה את המחשב וניגשה לאט אל זירת הפשע.

"למה השמיכה של עומרי על השטיח?" שאלה ולא חיכתה לתשובה. היא התכופפה, הסיטה הצידה את השולחן והרימה את השמיכה.

"אמא אני מצטער, זה פשוט…"

"הכול בסדר," אמרה אורנה. "תקפלו בבקשה את השטיח ושימו אותו ליד הדלת. אני אקח אותו מחר לניקוי."

אף אחד מהנוכחים לא פצה פה. רק עומרי לא התאפק.

"זה היה רעיון של תום."

שלושה זוגות עיניים זועמות ננעצו בו, אבל אורנה לא הגיבה.

היא לקחה את המחשב ולפני שהלכה הספיקה עוד לומר בחיוך, "עבודה יפה. כמעט הצליח לכם."