רחובות של אתמול

I 1903

אדוארד ורטהיים סבר שכל התינוקות מכוערים, ותמיד, בלי יוצא מן הכלל, העביר את המידע לאמהות. כשנכנס לחדר ההסבה של גיסתו ביום אביב מלבב כדי להעיף מבט ראשון בהֶלֶנֶה המעורסלת בזרועותיה של קרולינֶה ורטהיים, קרא: "אלוהים! היא נראית כמו אבוריג'ינית כועסת!"

הֶדוויג, המטפלת, פלטה נחרה של שאט נפש, והחיוך המהוסס על פניה של קרולינה קמל. היא ישבה על ספת הסבה ניאו-קלאסית מהודרת, לבושה בחלוק מאריג לבן ורך מעל כתונת לילה תפוחה ומיושנת מאריג מוסלין, אבל סבלה קצת מכאבים; שדיה נכרכו בבד הדוק כדי לייבש את זרימת החלב. דוקטור שלזינגר, רופא המשפחה, לא הקשיב לה כשהתלוננה על אי-הנוחות, והמשיך להמליץ על מנוחה ותזונה קלה. "בלי שומן אווז," אמר בעליזות.

למרות הכאב, קרולינה השתדלה לנהוג בחביבות בכל מבקריה, ובמיוחד באֶדוּ, שהרגיז אותה לעתים קרובות. "בעיני היא יפהפייה," אמרה. "אתה פשוט לא אוהב תינוקות!"

"היא תהיה יפהפייה, כשתתחיל להיות דומה לאמא שלה," השיב אֶדוּ באבירות. עננה של עשן סיגר נפלטה מנחיריו בשעה שהמתין לקרולינה שתמחל לו.

הֶדוויג מלמלה, "אתה תחנוק את הילדה למוות," לקחה במפתיע את לֶנֶה מידי אִמה והסתלקה איתה מהחדר.

קרולינה, שלא התרצתה, חשבה מה אפשר להגיד לאדו, שאמנם היה רק בן עשרים אך התיימר להיות איש העולם הגדול. זה עתה חזר משהייה של שנתיים באמריקה, והחזיק בדעות נחרצות על כל נושא. אבל לרגע קל גם הוא לא ידע מה לומר. עדיין לא פיתח את מיומנות השיחה הנינוחה עם נשים, או את הביטחון להתעלם בקלילות מהפוגות בדיבור. הוא היה שנון, אבל נזקק לסביבה גברית כדי להתבלט ולהיות במיטבו; בחברת נשים הפכה שנינותו על נקלה לעלבון.

"עכשיו שהתפעלתי מהמפלצת הקטנה, אני יכול להיפרד לשלום," אמר, וקרולינה חייכה אליו בהקלה מתוקה. גם עשן הסיגר שלו וגם חוש ההומור שלו לא מצאו חן בעיניה, ויהירותו נראתה לה מעליבה.

"תודה שבאת," אמרה וקיבלה את הנשיקה המהירה שהעניק לה כדי לצאת ידי חובה. "כולנו שאלנו את עצמנו אם תישאר באמריקה."

"אמריקה היא לא בשבילי," הוא הצהיר בהתנשאות. "הגברים חסרי תרבות לגמרי; פלא שהם לא מתרוצצים כמו האינדיאנים מרוחים בצבעי מלחמה. והנשים! כולן מכשפות! ופמיניסטיות," הוסיף. הוא קם ללכת אבל נשאר עומד רגע - גבר דק גזרה ונאה לבוש במיטב ההיצע של חייטי הצמרת האנגלים - והעביר את מבטו סביב החדר. הוא שם לב איך האור המשתקף ברהיטי המהגוני מקנה למרבד הישן מראה של גן אוריינטלי שופע וססגוני. היה טוב לחזור הביתה לגרמניה, אבל בעיקר לפרנקפורט, אל חיק בני משפחתו.

אדו כיבה את הסיגר במאפרת השיש הנקייה, שעמדה בדיוק במרכז מפת הברוקד שכיסתה את השולחן הקטן הסמוך לדלת. "תרגישי טוב," אמר לקרולינה, שעצמה את עיניה נגד השמש שפלשה לחדר, "ותמסרי דרישת שלום ממני לאחי נתן."

"נתראה בשבת," היא מלמלה.

הוא הקפיד לסגור את הדלת בשקט. לא היה איש במבואה שבקומה התחתונה, ולכן לקח בעצמו את הכובע מעל המתלה, ולא השאיר תשר למשרתת הרשלנית. כשירד בנחת במדרגות הרחבות של בית אחיו הבחין בפרחי הלילך שגלשו מעל גדר הגינה בשפע ריחני, ובעץ הערמון המפואר שהוכתר בקבוצת עננים צמריריים אשר ריחפו בשמי מאי הכחולים, האינסופיים. אך הוא הבחין גם כי המעקה המעוקל זקוק לצחצוח, וכי שער המתכת זקוק לשכבת צבע.

אדו היה מרוצה מעצמו, ולכן גם מרוצה מן העולם. הוא בחר במסלול עקיף, דרך הפָּלמֶנגָרטֶן, בדרכו חזרה לבית הוריו. תוך כדי הליכה הרהר בתקופה שחי בניו יורק ועבד במוסד הבנקאי קוּהן, לוֹבּ ושות'; בעיניו זאת היתה גלות. הוא ביצע את מלאכתו בדקדקנות, אפילו בקנאות, אבל לא הצליח להכניע את בדידותו. האמריקאים הקולניים, השופעים אופטימיות ותמימות, עוררו בו ביישנות בלתי-מוסברת. הוא לא רכש לו ידידים. לא התקבל בזרועות פתוחות, כפי שקיווה, בבתי המכובדות שבמשפחות האמריקאיות, אף על פי שאביו, מוריץ ורטהיים, התרברב בקשריו עם יעקב שיף.

"סבא שלי גר בדיוק מול משפחת שיף ביוּדֶנְגַאסֶה," אמר מוריץ תמיד כאשר שקע בזיכרונות על ימיו ברובע היהודי, "והמשפחות היו קרובות מאוד. אתה יודע, כולם מדברים על הרוטשילדים, אבל הם לא המשפחה המכובדת היחידה שיצאה מגטו פרנקפורט. הם הכי עשירים, ללא ספק, אבל היו עוד כמה שדי הצליחו." בשלב הזה הוא תמיד רכן קדימה. זה היה הנאום הקטן שנשא, כמעט מילה במילה, באוזני כל אחד מילדיו ונכדיו ברגע שהיו בוגרים דיים כדי להבין אותו. "יש עוד משהו שאסור לך לשכוח," נהג לומר. "יש יוקרה מסוג אחר - פעם היהודים קראו לה 'ייחוס' - ולמשפחה שלנו היה שפע ממנה, גם כשלא היה לנו כסף."

"אני יודע," נהג אדו לענות לאביו, אבל הנאום הקטן הזה ריחף סביב ראשו כמו האֵדים בעלי הריח המוזר שאמו השתמשה בהם לריפוי ברונכיט; ניחוח מן העבר, נטול כל קשר לְמה שידע על ההווה.

"היא קשורה ליושר, לטוּב לב ולצדקה, לכבוד כלפי אנשים שבורכו באוצרות הרוח: למדנות ובקיאות. די אם תקרא - אם כי ברור שאינך יכול - את המילים על המצבות בבית הקברות הישן, ותראה מה העדיפו אבות אבותיך שהעולם יראה ושאלוהים יזכור."

מוריץ התרווח אז בכיסאו, ואדו לבש ארשת רצינית כי ידע שזה מה שמצופה ממנו. אבל עכשיו תהה בינו לבין עצמו למה פגש את יעקב שיף פעמים מעטות כל כך במרוצת חודשי החניכוּת שלו אם הקשר בין המשפחות אכן היה הדוק כפי שטען אביו. פעם אחת - רק פעם אחת - הוזמן לארוחת ערב שבת. הוא לא התרשם, כפי שסיפר למשפחתו. האדיקות החרידה אותו. "תארו לעצמכם, הם הכריחו את הגברים לחבוש כיפות! בימינו אלה!" ונוסף על כך (וזה, הודה, לא היה באשמתו של יעקב שיף), ניו יורק הלכה והתמלאה במיליון או יותר מהגרים עניים, רבים מהם, אם לא רובם הגדול, יהודים ממזרח אירופה. "רק חכו ותראו איזה סוג אנטישמיות זה יוליד בדמוקרטיה היקרה שלהם," אמר, ואמו, הַאנשֶן, הנהנה. היא תמיד הסכימה עם אדו; הוא היה הצעיר בחמשת בניה והחביב עליה מכולם.

אדו טייל בשמחה בפָּלמֶנגָרטֶן; הוא אהב מאוד את מיני הצמחים המוכרים והאקזוטיים שבו. מאז זכר את עצמו נהג לסייר בשבילים ובחממות של הגן הבוטני, לבחון פרטי פרטים בפרחים ובקקטוסים, בדקלים הטרופיים ובסחלבים, ואפילו לשנן את שמותיהם הלטיניים. הגננים כבר הכירו אותו וקידמו את פניו בהרמת כובע. מפעם לפעם, אף על פי שהיו חבורה שתקנית, הם אפילו הסבירו לו איך מטפלים בצמח שהיה יקר ללבו במיוחד. גידול פרחים נראה לאדוארד ורטהיים כעיסוק נפלא ומשתלם, שגומל על עבודה קשה ביופי או בניחוח בושם מתוק, ולעולם אינו דורש הפגנות חיבה רגשניות.

אחר הצהריים, בשבת שלאחר ביקורו של אדו אצל התינוקת, התכנסו כל בני משפחת ורטהיים בביתם של נתן וקרולינה בגִילֶטשטרַאסֶה. בשבתות, אם לא נקבע שום אירוע חברתי אחר, הם נהגו בדרך כלל לקפוץ לתה אצל נתן. ימי ראשון היו שייכים באופן מוחלט להורים, הַאנשֶן ומוריץ, וכללו ארוחת צהריים בדיוק בשעה אחת. נתן, עורך דין, היה הבן הבכור וה"מסודר" ביותר. הוא היה קפדן ועגמומי, ונטה קצת להתבודד. זקן התיש שלו היה קצר ומטופח, ושולי שפמו הסתלסלו קלות. בגיל שלושים הוא היה כמעט קירח, ורגיש כל כך בנוגע לזה, עד שלא הרשה לעצמו להצטלם בלי כובע.

הבן הבא, זיגמונד, בן עשרים ותשע, עבד בעסק הסיטונאי לצמר של אביו ונחשב למטופח שבחבורה. הוא גם היה השאנן מכולם וניגן - גרוע - בצ'לו. לעתים קרובות שמעו אותו אומר שהוא היה צריך להיוולד למעמד הגבוה של בעלי האדמות, וכך היה נחסך ממנו הכורח לצאת לעבודה בכל יום. במשרד חיזר בקלילות אחרי המזכירות והקסים סוכנים-נוסעים. מעולם לא עבד גם רגע אחד יותר מן הנחוץ. חותנו היה עשיר מאוד. פאולינה, אשתו, שגדלה אפופת מותרות, פיתחה כבר בגיל צעיר תשוקה לבגדים וחיבה למסיבות פזרניות.

גוטפריד, בן עשרים ושמונה ורווק, זכה למחמאות על מראהו מאז מלאו לו שלוש, ולכן צפוי היה שיגדל גאוותן. אך איש לא שיער שההתמכרות לסיפוק תאוותיו תתפוס חלק ניכר כל כך מחייו ותגביל עד כדי כך את יכולתו לרכוש חברים. גם גוטפריד עבד בעסק של אביו, ולחץ על מוריץ ליטול סיכונים גדולים מדי למיטב שיפוטו השקול. מערכת היחסים שלהם לא שפעה אושר.

ליעקב בן העשרים וחמש, תמציתי בדיבורו ונבון, איש לא אמר מעולם שהוא יפה. לאמיתו של דבר הוא נחשב לברווזון המכוער, אך עוד בהיותו ילד הוא גילה כי אביו מוקיר את כישוריו השכליים ומוכן לפנק אותו בזכותם. הוא בילה, כפי שניסחה זאת אמו, "יותר מדי שנים מכפי שהיה טוב בשבילו" באוניברסיטה, וניגן כינור שני בקוורטט החובבים של אחיו זיגמונד.

כל האחים מלבד גוטפריד הגיעו בזמן לביתו של נתן באותה שבת אחר הצהריים. זה היה עוד יום מרהיב של חודש מאי, ואדו הרחיב את הדיבור על הנושא החביב עליו, ניתח את האופי האמריקאי ותיאר את תנאי החיים האומללים בלוֹאֶר איסט סייד בניו יורק. נתן, שחזר זה עתה מביקור קצר בברלין, ציין כי זרם היהודים מפולין הופך לאיוּם גם שם.

"אז תודה לאל שאנחנו גרים בפרנקפורט," אמר יעקב בנימה סרקסטית.

"הם יגיעו גם הנה," אמר זיגמונד.

"הייתי שוכב במיטה בלילה בניו יורק," אמר אדו, "ומדמיין את עצמי שוב כאן, משוטט בפָּלמֶנגָרטֶן או נוסע בחשמלית לבּוֹקֶנהַיים. ספרתי את התחנות כדי להרדים את עצמי."

"לא היה שום דבר שאהבת בניו יורק?"

"למדתי לשרוד בין פראים. אהבתי את המחשבה שאני הופך אדון לגורלי."

הגברים ישבו יחד בסלון בשעה שהנשים פטפטו בחדר השמש הפונה אל הגינה, אשר בשיאו של האביב הציגה לראווה מגוון מדהים של ירוקים, מהירוק הכהה והבוהק של המגנוליות ועד העלים הצהבהבים הנוצתיים של עצי הטיליה. מעל כולם התנשאו שני עצי אשור דרומי ועץ ערמון עתיק. זקנים יותר מהבית, יותר מכל אדם שחי כעת, הם ניצבו על פיסת אדמה זו עוד לפני שנהרסו חומות העיר, עוד לפני שהיהודים הורשו לצאת מגבולותיו הצרים של הגטו. אולי כבר היו שם - שתילים רכים, ללא ספק - כאשר נפרד גתה לשלום מעיר הולדתו.

חלונות חדר השמש היו פתוחים לרווחה, והנשים שוחחו בקולות משולהבים בשעה שהילדים - התאומים של קרולינה, ארנסט ואנדריאס; בתה הבכורה אֶמָה; ושתי בנותיה של פאולינה ורטהיים, יֶני ויוליה - שיחקו על שבילי החצץ תחת עינה הצופייה של פרויליין גרוּנדליך, האומנת. לֶנֶה ישנה בעגלת התינוקות שלה, מוגנת בסוכך מפני השמש והרוח, ידיה הקטנות, למרות מזג האוויר האביבי הנעים, נתונות בכפפות צמר ורודות, ורעמת שערה השחור והפרוע עטויה מצנפת ורודה תואמת.

לא היה זה חריג שהגברים והנשים יתקבצו בנפרד. כשבני המשפחה נמצאו יחד - "אַנְטְרה נוּ", בינינו לבין עצמנו, כפי שנהגו לומר - אהבו הגברים לפרוק מלבם תסכולים עסקיים, ואילו הנשים העדיפו לדון במשרתים ובשערוריות האחרונות של אזור הווסט אנד האופנתי של פרנקפורט. הם אמנם היו משוחררים ותרבותיים, כולם כאחד, אך הכירו בכך שבחייה של משפחה בורגנית אמידה שולטים כללים ומנהגים קבועים, שיוצרים חלוקה לספֵרוֹת: לנשים תחום משלהן ולגברים תחום משלהם; ילדים חיים במעין עולם נחות ("להיראות ולא להישמע"); ומשרתים שייכים להמונים המרופשים. הַאנשן ורטהיים בכבודה ובעצמה בדקה את ציפורני המשרתות בכל בוקר ועיקמה את האף בחשאי למראה בגדיהם של המשרתים כולם. רק יעקב, שהשתעמם משיחות העסקים האינסופיות של הגברים, ואחותה של קרולינה, אווה זוּסקינד, הטילו אי-פעם ספק ביציבותו הבלתי-מעורערת של הסדר החברתי. אווה, שהיתה בת תשע-עשרה, רצתה ללמוד או לעבוד; היא לא רצתה להתחתן. היו לה רעיונות "מתקדמים", ואנשים חשבו כי מותה המוקדם של אִמה ואופייה הקשה תרמו במידה שווה לדעותיה החריגות. הַאנשן סברה שאווה לא היתה מצהירה על דעותיה בגילוי כזה אילו היתה יפה יותר, אבל קרולינה ידעה שלבה של אחותה, ולא פניה, הוא האחראי להתנהגותה העצמאית. לפעמים הצטערה במעורפל ובהיסוס על כך שאינה נחושה וממוקדת כמו אווה.

מוצאה של משפחת זוסקינד היה צנוע משל משפחת ורטהיים. (בעיני מוריץ היתה משמעות הדבר שהם לא נשמו את אווירהּ המתוחכם של פרנקפורט זמן ארוך באותה מידה). אביה של קרולינה היה רוקח. אין ספק שזכה להצלחה, אבל בית המרקחת שלו ודירתו היו בגְרוּנְשטרַאסֶה, קרוב לגן החיות, באזור האיסט אנד הבלתי-אופנתי להחריד. כשהיה צעיר הגיע מכפר קטן על יד מיינץ. בני משפחתו היו "דוֹרְפְיוּדֶן" פשוטים ואדוקים, יהודים כפריים שהסתובבו במגפיים מלוכלכים בבוץ וישנו כולם בחדר אחד, ודאי גם עם התרנגולות! היתה אמת בכך - נאלץ מוריץ ורטהיים להודות - שזוסקינד היה שאפתן ופילס את דרכו למעלה. הוא התכוון לשלוח את בנו הבכור, יונה, לבית ספר לרפואה, ואת אליאס, הצעיר, ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטת פרייבורג. אליאס ואדו היו חברים מבית הספר, ולאליאס שלח המתמחה הצעיר ואכול הגעגועים את רוב מכתביו הנוגים מאמריקה.

האנשן ורטהיים ניהלה ביד רמה את הקבוצה שהתכנסה בחדר השמש באותה שבת, בקסמה האישי הרגיל ובשנינותה. העובדה שהבית היה של בנה ולא שלה לא הטרידה אותה כהוא זה. היא השתלטה על השיחה בכל מקום, אפילו בין הגברים, הביאה אנשי מכירות רבים לידי דמעות והפילה אימה על סוחרים רבים מספור. האנשן היתה גאה - גאה להיות נשואה לגבר טוב ומצליח, גאה להיות אמם של חמישה בנים, גאה להיות אזרחית של פרנקפורט על המיין. היא הביעה דעה על הכול, אפילו על בניה, ואף פעם לא הסתירה מי החביב עליה ביותר ומי מרגיז אותה. היה ברור שנישואיה למוריץ מאושרים; גם את זה לא הסתירה מעולם. מוריץ העריץ אותה וייחס לה את כל הדברים הטובים שהתרחשו במשפחה. אם משהו השתבש, זה היה מפני שלהאנשן לא היה חלק בו. היא היתה אישה מוצקה, נאה אבל לא יפה, שהתנשאה בראש מעל בעלה והלכה עם מקל הובנה שלא נזקקה לו. היא נולדה בבּוֹקֶנהַיים, הכפר הקטן ממערב לפרנקפורט שבו היה למשפחתה מפעל רהיטים קטן. אביה חדל לקיים את מצוות הדת כשהיה צעיר, אבל האנשן תמיד הקפידה ללכת לבית הכנסת בימים הנוראים ולשלוח תרומה ביום השנה למות הוריה.

מוריץ היה יליד פרנקפורט. משפחתו התגוררה ביודנגאסה שבעיר העתיקה מאז ראשית המאה השבע-עשרה, והוא הכיר היטב את תולדות חייהם של תושבי הרובע היהודי ואת פני הבניינים הישנים, ממש כפי שהכיר את עסקי הטקסטיל. הוא נהג לספר לכל מי שהסכים לשמוע, לעתים קרובות ובהנאה רבה, שיותר יהודים מנוצרים יכולים להתחקות על שורשיהם עד פרנקפורט של ראשית המאה השש-עשרה. עכשיו שהיה קרוב לפרישה וקצת חולני, דש לפעמים בנושא עד זרא, ורבים ממכריו, בייחוד הלא-יהודים, התחילו להתחמק ממנו. אף על פי שהיה איש נמוך, ראשו הגדול עם רעמת השיער הצחורה כשלג והשפם המיושן ופאות הלחיים בכל זאת הפך אותו לדמות מרשימה. הוא שנא בלהט את הפרוסים, שצעדו לפרנקפורט כמנצחים בשנת 1866, והתייחס לבניו בהגינות. יעקב היה הקרוב ביותר ללבו, זה שסיכוייו היו טובים משל כל השאר לחדש את המסורת הנערצה של הלמדנות וההשכלה, אשר אבדה במרוצת המאבק העיקש לטפס מהגטו לעמדה של כבוד בקהילת הסוחרים של פרנקפורט. זה אכן היה עולם רב עוצמה, כי לפרנקפורט היתה היסטוריה ארוכה של מסחר, אשר גתה בעצמו התייחס אליה בזלזול, בכל הבוז שהצליח לגייס בגאונותו.

מוריץ הקים קרן נאמנות בשביל יעקב, למקרה שיגלה ביום מן הימים כי אינו מצליח להתפרנס בכבוד. הסיכויים שיקבל מינוי באוניברסיטה אכן היו קלושים; אדם עדיין היה צריך להמיר את דתו כדי שייחשב כראוי לתפקיד, ובהתחשב בגאוותו העקשנית של יעקב, הסבירות שיעשה מהלך כזה היתה נמוכה מאוד. אֶחיו לא הביעו עוינות גלויה לסידור; ואף על פי כן, את ביקורתם החריפה ביותר הם הפנו כלפיו. אדו נחפז במיוחד לגנות אותו על בגדיו המרושלים ועל חייו חסרי הסדר. אבל הוא אף פעם לא הצליח להמשיך לכעוס עליו לאורך זמן, כי יעקב היה נדיב ונעים הליכות ושעשע את כולם בכישרון החיקוי שלו.

"בן אינטלקטואל חסר ערך מקנה למשפחה איזו יוקרה," אמר מוריץ באותו יום אחר הצהריים, תחת ענן עשן כחול שריחף בסלון. ואז הנמיך את קולו, הרים את האצבע המורה של יד ימינו והוסיף, "זה הרבה יותר טוב מכבשה שחורה או מהומוסקסואל, או מגנב שמוכרחים לגרש אותו לאזור הטרופי. אם אתם זוכרים, אפילו ההגדה מזכירה את הבן הרשע. הוא מופיע בהרבה מאוד משפחות יהודיות טובות."

באותו רגע, כאילו על פי אות, נפתחה הדלת וגוטפריד נכנס. הוא ענד פרח על דש בגדו והדיף ריח עז של שמן שיער.

"איכס!" אדו עיקם את פרצופו.

"בדיוק דיברנו עליך," אמר יעקב, וחמק ממבט מורת הרוח ששיגר אליו אביו.

"אני בטוח שלא אמרתם דברים טובים," אמר גוטפריד. "סליחה שאיחרתי," אמר לנתן, "אבל הספָּר הכריח אותי לחכות. הוא אמר שזה לא באשמתו, הוא היה צריך לגלח את נספח התרבות הצרפתי. החמצתי את הסיפורים האמריקאיים של אדו?"

"הוא מתלונן על הרדידות של החברה בניו יורק," אמר זיגמונד, "וחושב שהילידים עומדים לאבד את הסבלנות."

"אני מעדיף לשמוע על אנשים מהמעמד הגבוה יותר," אמר גוטפריד והסתובב אל אדו. "לא פגשת אפילו קוּהן או לוֹבּ אחד?"

אדו הסמיק מכעס.

"תעזוב את הילד המסכן בשקט," אמר מוריץ, "ולך תגיד שלום לאמא שלך."

גוטפריד מצא את הנשים משוחחות על המשרתת של האנשן. "היא הכניסה את עצמה להיריון שוב?" שאלה פאולינה בתדהמה.

"גם אני לא האמנתי," אמרה האנשן. "בפעם השלישית, יקירתי! תודה לאל שהשניים הראשונים מתו."

"היא לא ניסתה לעשות הפלה?" שאלה קרולינה בהיסוס. היא חיה חיים מוגנים גם לפני נישואיה וגם אחריהם, והמילה "הפלה" עוררה בה צמרמורת. היא העלתה בדמיונה המוני תמונות איומות של אנשים עניים בחדרים נטולי שמש, מבאישים מצחנת כרוב וחומר חיטוי. נשים זקנות ומלוכלכות ביצעו שם את מלאכתן הנוראה בעזרת מסרגות. פלא שלא רבות יותר מקורבנותיהן מתו.

"היא כן הפילה את הראשון," אמרה האנשן, "ולא הגיעה לעבודה כמה ימים. כשהגיעה בסופו של דבר, חיוורת כמו רוח רפאים, היא עדיין דיממה ונאלצתי לקרוא לדוקטור שלזינגר כדי שיבדוק אותה. תבוא עליו ברכה, הוא בא מיד. התינוק השני נולד לפני הזמן וחי רק כמה שעות. היא בכתה עליו חודשים, ואף פעם לא סיפרה לי מה באמת קרה."

"גם אני לא מצליחה לשכנע את המשרתת שלי לדבר על החיים הפרטיים שלה," אמרה פאולינה, שמעולם לא עלה על דעתה לפני כן שיש למשרתות חיים פרטיים.

"הן חושבות שאנחנו מחטטות," אמרה קרולינה.

"כשאנחנו רק מנסות לעזור," התערב גוטפריד, שעמד בפתח הדלת.

"אל תצחק עלינו," אמרה האנשן.

"אל תדאגי," אמר לה גוטפריד, "הנוצרים-כביכול מתייחסים למשרתים שלהם הרבה יותר גרוע מאיתנו."

אחותה של האנשן, ברטה, שהיתה נמוכה ושמנה עד כדי כך שכינו אותה "המלכה ויקטוריה", טפחה על פיה בעדינות במפית פשתן שהיא עצמה תפרה ורקמה את שוליה לכבוד חתונתה של קרולינה, ואמרה, "נראה לי שאנחנו לא עושות שום דבר חוץ מאשר לדבר על משרתים." היא היתה רווקה זקנה והעסיקה רק עוזרת בית במשרה חלקית.

חדר השמש החשיך, שעת בין הערביים הלכה וקרבה, והגינה הירוקה דהתה לגוון סגול; הילדים נלקחו זה מכבר לחדר הילדים.

"אני חושבת שהגיע הזמן שנצטרף לגברים," אמרה פאולינה, וכולן קמו והלכו לסלון.

גוטפריד הביט בשעון הכיס שלו. "אני מוכרח ללכת," הוא אמר. הוא לחץ את ידו של אביו ונישק בצייתנות את מצחה של אמו.

"מת כבר להיפטר מאיתנו?" שאל מוריץ, כפי ששאל תמיד כשגוטפריד נחפז ללכת.

"אני מאחר לפגישה," נשמעה התשובה הקבועה באותה מידה.

"אני לא יודע למה הוא טורח בכלל לבוא," העיר אדו אחרי שנטרקה הדלת מאחורי אחיו.

"הייתי היום בחנות הספרים," אמרה פאולינה לקבוצה כולה, "וראיתי שיצא לאור תרגום לגרמנית של 'תמונתו של דוריאן גריי'..."

"אני מופתעת שהרשו את זה," אמרה ברטה.

"קראתי את זה כמובן באנגלית," המשיכה פאולינה, "אבל העפתי מבט בתרגום והוא נראה לי מספק. אני ממליצה מאוד על הספר. הוא מקורי מאוד."

"שמו את האיש הזה בכלא," אמרה ברטה.

"על מה אתן מדברות בכלל?" שאלה האנשן במידה מסוימת של רוגז. היא לא אהבה שהשליטה בשיחה נופלת לידיה של אחותה.

"הוא מנוון מבחינה מוסרית," אמרה ברטה ביהירות.

"איזה עוד חדשות תרבות הבאת לנו?" שאל מוריץ ורטהיים את פאולינה.

"שמעתי שמוזיאון שטַאדְל מחפש מימון כדי לקנות יצירה גדולה של רמברנדט מאוסף וינאי."

"הנה ההזדמנות שלך!" אמר יעקב. "אם תתרמי לשטאדל מובטח לך שתעלי לגן העדן של הקוּלְטוּר וגם תתקבלי בחוגים המכובדים ביותר."

"למשפחת שיף היו תמונות טובות?" שאלה האנשן את אדו.

"היה כל כך חשוך בערב שהייתי שם, שלא ממש ראיתי מה יש להם על הקירות," השיב. "הרהיטים היו גדולים ומוצקים; כנראה גם התמונות היו כאלה."

"הרי לא ייתכן שבאמריקה מעריכים יצירות אמנות טובות," אמר יעקב, אירוני כתמיד.

"גדול, גדול, גדול," נִחרר אביו. "אדו אומר שרק הגודל חשוב להם שם."

על קירות ביתם הגדול והמפואר של מוריץ והאנשן בנוֹיֶה מַיינְצֶר שטראסה היו תלויים העתקי יצירות של רבי-אמנים, בעיקר אלה שמקורן הוצג ממש מעבר לנהר המיין, באולמות השטאדל.

"אני מציע שתצטרפי לקרן לקניית 'שמשון ודלילה'," אמר אדו.

"איך אתה יודע איך קוראים ליצירה?" שאלה אותו פאולינה, נרגזת על כך שהוא שותף למידע שנמנע ממנה.

"יש לי מקורות משלי," אמר בחיוך נעים.

"שמעתי שהעבודות החדשות של האמנים מתנועת ה'זֶצֶסיוֹן' מברלין ממש מהממות," מיהרה פאולינה להגיד, ושמחה לגלות שזכתה לומר את המילה האחרונה בנושא. אדו ציין לעצמו לשאול את אליאס על הציורים הנדונים.

באותו הרגע הציפה את החדר קרן שמש זהובה אחרונה שפרצה מבין העננים האפלים שבאופק. היא החליקה על פני דלתות הזכוכית של הוויטרינה הגדולה והציתה זוהר רגעי בחפצי הכסף שבתוכה. אחר כך, לפני שנבלעה בגדר הגבוהה ובפרחי הלילך שגלשו מעליה, הטילה זוהר יוקד על זר ורדי התה שעמד באגרטל בדולח דקיק על פסנתר הכנף.

בעיני קרולינה, שישבה לבדה על הספה הפינתית, נראה הרגע "קסום". היא הרשתה לעצמה לשקוע מרותקת בפרטים קטנים וססגוניים מעין אלה. הם גרמו לה להרגיש כמו אמנית.

"הימים מתארכים," אמרה האנשן. ואחר כך, בלי קשר לכלום, המשיכה, "אני קוראת את 'בית בּוּדֶנבּרוּק' של תומאס מאן." היא נאנחה. "הוא ארוך מאוד, יחסית לרומנים."

"לא יותר מ'מלחמה ושלום'," אמר יעקב. "וגם לא כל כך טוב כמוהו."

"הוא מגלה את כל הסודות המשפחתיים," אמרה ברטה, שהתגאתה בכך שקראה את הספר כשיצא לאור, שנתיים קודם לכן. "וזה חולל מהומה בכל העיר ליבּק."

"פגשתי אותו פעם במינכן," אמרה פאולינה בסיפוק. "בנשף מסיכות."

האורלוגין העתיק בסגנון בּידֶרמאייר צלצל שש, ומוריץ שלף את שעון הכיס שלו כדי לוודא ששני השעונים מתואמים. זיגמונד ויעקב פיהקו, כמעט בעת ובעונה אחת. נותר עוד לא מעט זמן עד ארוחת הערב, ובמשך דקות ספורות כולם שתקו, שקועים במחשבות פרטיות.

האנשן זכרה את שעות אחר הצהריים השקטות של השבת בבית הוריה - שלווה מושלמת. היא מעולם לא מצאה שוב משהו שידמה להן. עכשיו היו דאגות והסחות דעת, זרמים חבויים של מרירות. מחשבותיה אף פעם לא הרחיקו הרבה מעבר לנושא גוטפריד - אין ספק שסופו יהיה רע. היא נזכרה בפעם הראשונה שקיבלה אישור לחששותיה בנוגע לאופיו. זה היה כשגנב את מטבע הזהב מארנקה של המטפלת. מוריץ העניש אותו, כמובן, הצליף בו היטב ושלח אותו להחזיר את המטבע ולהתנצל. גוטפריד עשה זאת בזעף, בידיעה שלא יזכה לסליחה. ילדים ממשפחות טובות פשוט לא גונבים ממשרתים.

לפתע החשיך מאוד; האנשן לא יכלה עוד לראות את פינות החדר. אולי היא טועה ובסופו של דבר הכול יסתדר. היא העדיפה לסלק ממוחה מחשבות לא נעימות. טוב יותר לחשוב על דברים עליזים. איפה, למשל, כדאי להם לבלות את חופשת הקיץ? יש כל כך הרבה מקומות יפים, העולם נעשה נגיש יותר מיום ליום.

"שמישהו ידליק אור, בשם אלוהים!" אמר מוריץ, ואז התחילו כולם להתכונן אט-אט ללכת.

גוטפריד שמח שנמלט מוקדם. הערב היה יפה, האוויר נעים - לו רק יכלו רגשותיו להתאים לעונה! הוא כעס, אבל לא הצליח לתלות את האשם בשום דבר מסוים. אווירת השלווה של העיר עצבנה אותו. זאת היתה עיר מחניקה, מדושנת עונג, עיר של מידות טובות בורגניות - ושל שחיתות. לא פלא שהמשפחה שלו העריצה אותה! במשך כל שעות אחר הצהריים הוא נאלץ להקשיב לשבחים שהרעיפו עליה - שהשתלבו בהרמוניה מושלמת בהערותיו המזלזלות של אדו על ניו יורק. אחיו היה מרוצה עד כדי גיחוך להיות "בבית". למה לא שלחו אותו במקומו? הוא היה כובש את המקום בסערה, גובר עליהם בשיטות שלהם. לאדו לא היה האופי הנחוץ כדי להצליח בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. צריך להיות מהמר - גוטפריד היה בטוח בכך - כדי להכניע את ניו יורק. רק טיפש יכול לחשוב שהעתיד טמון כאן.

הוא הלך במהירות בחשיכה הגוברת. הוא לא הביט לאן הוא הולך, הוא הכיר את הדרך בעל פה. בכלל לא הבחין בשני הגברים שהתקרבו לעברו על המדרכה, אבל לפתע הם היו ממש מולו. הוא נתקל בנמוך שבהם לפני שקלט שהם שם. "סליחה," אמר גוטפריד, אבל הם חסמו את דרכו, והוא נאלץ להביט בפניהם. הם היו שיכורים, כמובן. שלושתם היו ליד פנס רחוב שזה עתה נדלק. "זֶאוּיוּדֶה!" אמר הגבוה מהשניים, "חזיר יהודי," והאחר חזר על דבריו כהד, "זֶאוּיוּדֶה!"

"מה?" סינן גוטפריד, שלא היה מוכן לעימות. הם הניפו אגרופים - שני עירונים מוצקים, במגבעות דֶרבּי וחליפות גזורות היטב, עיניהם מזוגגות ממשקה. "שמעת אותנו," אמר הנמוך יותר, ואז נשא גוטפריד רגליים וברח. הוא פשוט פרץ בריצה והמשיך לרוץ כל הדרך הביתה - כמו ילד קטן שעושה במכנסיים מרוב פחד, חשב כשהגיע למחסה הבטוח של מבואת הבניין שלו. הוא התבייש. שום דבר לא קרה בעצם, בסך הכול כינו אותו בשם גנאי, זה קורה כל הזמן. לו זה אף פעם לא קרה לפני כן, אבל הוא ידע שזה רק מקרה. למה הרגיש מבויש כל כך? זיעה היתה על עורפו ובין רגליו, וברכיו רעדו. ברגע שנכנס לדירה מילא את האמבטיה. הוא מזג לעצמו קוניאק, ישב במים החמים שעה ארוכה ורוקן את מוחו ממחשבות.

הכרכרה באה לאסוף את מוריץ והאנשן בדיוק בשש וחצי. "קדימה, בואי," אמרה האנשן לברטה. "וִיט, וִיט!" מהר, מהר! היא היתה להוטה להגיע הביתה, ופרקה את קוצר הרוח שלה על האישה הנמוכה והשמנה, שתגובתה היחידה היתה להאריך ולהרחיב עוד יותר בדברי הפרידה שלה. כשהתיישבו סוף-סוף בכרכרה, השמיע כל אחד את צליליו הקלים - צלילים של השלמה, נוחות ועייפות.

"אנחנו באמת מוכרחים לקנות אוטומוביל," אמרה האנשן והניחה את ידה הקטנה והעבה הנתונה בכפפה על ברכו של מוריץ בשעה שהסוס טופף בזריזות על פני בית האופרה, חלף על פני פסלו הרכוב של וילהלם הראשון ולצד עצי האשור המשתרע שבאָנְלַאגֶן, הפארק החינני בסגנון אנגלי שהקיף את העיר העתיקה בחגורה של צמחייה.

"אל תשכחו אותי!" אמרה ברטה, שהתגוררה קצת צפונה משם ומעולם לא הבינה למה לא הורידו אותה ראשונה.

"בּרוּנוּ יודע את זה," אמר מוריץ והניד ראש לעבר הרַכָּב. "הוא יסיע אותך מיד אחרי שייקח אותנו הביתה. את ממהרת במיוחד?"

"לא, לא," אמרה ברטה, שהיתה תלויה בחסדי אחרים.

"למטילדֶה רוטשילד יש כזה," אמרה האנשן.

"כזה מה?" שאל מוריץ.

"אוטומוביל. אתה בעצמך אמרת שיום יבוא ואף אחד כבר לא ישתמש בסוס וכרכרה."

"מה שאני אומר ומה שאני מתכוון זה לא תמיד אותו דבר."

"זאת יכולה להיות מתנת יום הולדת נפלאה," לחשה האנשן, שלא רצתה שברונו ישמע אותה.

בית משפחת ורטהיים בנוֹיֶה מַיינְצֶר שטראסה נבנה בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. סגנונו הקלאסי הפשוט, כמעט חמור הסבר, נחשב למיושן עכשיו שנכנסה לאופנה אדריכלות אקלקטית וראוותנית יותר, אבל להאנשן ולמוריץ הוא התאים. זה היה בית גדול מאוד, וכשרכשו אותו בשנת 1878 הוא ייצג את שיא העידון והפאר, אשר סבו של מוריץ, שמכר מוצרי סדקית ביודנגאסה, לא יכול היה להעלות בדמיונו שאחד מצאצאיו יזכה להם.

כאן הם גידלו את חמשת בניהם, ואדו עדיין התגורר בדירה "מודרנית" בטוב טעם בקומה השלישית. (שאר חדרי הבית היו מעוצבים בסגנון הוויקטוריאני המקובל, שהיה כהה וצפוף מדי.) בגן הגדול שמאחורי הבית היתה מדשאה ירוקה רכה כקטיפה, שעליה שיחקו לפעמים קרוקט. המדשאה לא השתוותה בגודלה לזו של משפחת רוטשילד, אבל מרקמה, נשבע הגנן, היה באיכות דומה.

למוריץ נראתה ההשוואה למשפחת רוטשילד מטופשת, אבל הוא הרשה להאנשן להתענג עליה - בגבול המותר. אולי באמת יקנה לה אוטומוביל, חשב, אם אפשר יהיה ללמד את ברונו לנהוג בו.

אדו לא התלווה להוריו; הוא רצה לנהל שיחה פרטית עם נתן על עניין משפחתי עדין ולא נעים. "בוא נשתה קוניאק בחדר העבודה שלך," אמר.

זיגמונד ופאולינה, ששלחו את הילדות הביתה עם האומנת האנגלייה הרבה לפני רדת החשיכה, התכוננו ללכת. "פאולינה צריכה הרבה מנוחה," אמר זיגמונד. "אתם יודעים, היא שוב אוֹנְסַאנְט."

"בפעם השלישית," אמר יעקב.

"אחרי שתי בנות, אולי זה יהיה בן," אמר זיגמונד.

"התכוונתי להגיד שסיפרת לנו את החדשות הטובות בפעם השלישית היום," אמר יעקב.

"על חדשות טובות תמיד אפשר לחזור," אמרה קרולינה, שההתנצחות המילולית שגיסיה אהבו כל כך תמיד עוררה בה אי-נוחות. האווירה במשפחתה הצטיינה באיפוק רב, ללא ספק בתגובה למות אִמה. כשאשתו נפטרה בגיל ארבעים ושמונה מסרטן השד, עשה בנדיקט זוסקינד מאמץ נחוש לכלכל את משפחתו ללא עזרתה של מנהלת משק בית במשרה מלאה או - אלוהים ישמור - אישה שנייה. הם הפכו למשפחה מלוכדת, אבל זה הצריך הבלגה מצד כולם. בנדיקט התרה בילדים בלי הרף להתנהג בטוּב לב זה כלפי זה ולרסן את המילים המרושעות ואת התגובות הכעוסות.

במשפחת ורטהיים לא היה צורך באיפוק מעין זה. הם היו נתונים בתחרות נמרצת כבר מן ההתחלה, ורק בנוכחות זרים חשו צורך להפגין חזות מכובדת ומאוחדת כיאות. לבנים הזכירו לא לדבר עם הידיים כמו האוֹסְטְיוּדֶן, יהודי מזרח אירופה, ונעשה מאמץ מודע ללמד אותם לדבר בשפה הגרמנית במבטא נקי ככל האפשר מהדיאלקט ההמוני של פרנקפורט. אולם בזה היתה למוריץ השפעה משחיתה, כי את כל הבדיחות והסיפורים החביבים עליו צריך היה לספר בסגנון מקומי.

ברגע שזיגמונד ופאולינה הלכו מיהרה קרולינה לעלות לקומה העליונה כדי לבדוק מה שלום התינוקת והתאומים, ארנסט ואנדריאס. יעקב עלה בעקבותיה, כי אֶמָה בת השלוש ביקשה להגיד לו לילה טוב. היא היתה ילדה קטנה בעלת עיניים כהות ופנים עגולות ויפות, ממוסגרות במפל של תלתלים מסולסלים. אֶמה ירשה את ארשת פניו העגמומית של אביה, ששיוותה לה רצינות רבה מדי, כך נראה ליעקב, יחסית לילדה קטנה כל כך.

"מה שלום האחיינית הקטנה והחיננית שלי?" שאל אותה.

"ידעתי שתבוא," לחשה.

יעקב נשק לה.

"תן נשיקה גם לבובה התינוקת שלי," ביקשה, והוא עשה זאת.

"מה זה 'ננית'?" היא שאלה.

"מה זה מה?"

"אמרת לי 'מה שלום האחיינית הקטנה והכי ננית שלי'."

יעקב צחק. "זה כינוי מיוחד שדודים נותנים לילדות שהם הכי אוהבים."

"אז גם לֶנֶה התינוקת היא ה'ננית' שלך?"

"בהחלט לא!" הרגיע אותה יעקב. "תבטיחי לי שתקומי מחר בבוקר עם חיוך?"

"אם תקרא לי סיפור."

"עכשיו?"

היא הנהנה.

"כבר מאוחר."

"אז אני לא אחייך!"

יעקב הגביר את האור והוריד מהמדף את 'שטְרוּבֶלפֶּטֶר'.1 "איזה סיפור לקרוא?" שאל. "את הסיפור על פאולינשן ששיחקה בגפרורים ונשרפה לגמרי?"

עד שהגיע לקטע שבו בוכים שני החתולים על אפרהּ של הילדה הקטנה, כבר היתה אֶמה שקועה בשינה עמוקה.

קרולינה, שהציצה לחדר הילדים, ראתה את הֶדוויג נותנת לתינוקת בקבוק. ידיה הקטנות והוורודות של לֶנֶה התנופפו באוויר בסיפוק בזמן שינקה מהבקבוק בכל כוחה. "אני מקווה שלא קר לה," אמרה קרולינה ונגעה בעדינות בכף רגל קטנטונת ויחפה. היא זכתה למבט מצמית מהמטפלת. שדיה של קרולינה עדיין כאבו, והיא תהתה, בפעם המאה, למה נחשב לא ראוי - בעיני רופאים וגם בעיני נשים אחרות בנות מעמדה - שתניק את התינוקת בעצמה. היא חשה שהיא אסירה של מעמדה ממש כמו אלה שלא שפר מזלם כמוה.

הֶדוויג הרימה את התינוקת אל כתפה כדי שתגהק וטפחה בעדינות על גבה.

"היא באמת נראית כמו אבוריג'ינית," אמרה קרולינה בשעה שהתבוננה בפרצוף האדום והמקומט עם הילת השיער הפרועה, שנשמט בנמנום על כתפה של המטפלת.

"סליחה?" אמרה הדוויג.

"היא תינוקת שמנה ומתוקה," אמרה קרולינה.

הבנים היו שקועים בשינה עמוקה בחדרם, ארנסט לופת דובון ואנדריאס מוצץ פינה מהשמיכה.

כשקרולינה חזרה לקומה התחתונה, מצאה את יעקב מחכה במבואה. "רציתי להגיד שלום," אמר. "לי ולבת שלך היתה שיחה נעימה מאוד בארבע עיניים."

"היא תמיד כל כך חיוורת," אמרה קרולינה. "ולמרות שהפנים שלה עגולות - היא קיבלה את זה מהצד שלי - היא עדינה. אני דואגת לה."

בעיני קרולינה היה יעקב החביב ביותר מכל גיסיה. היחיד שהיה מוכן להפגין גם פן עדין. אבל במובן מסוים הוא גם היה המרוחק ביותר; מעבר לגבול מסוים הוא פשוט התאדה כמו רוח.

"אני מוכרח ללכת," הוא אמר. "תמסרי ד"ש לנתן ולאדו. תגידי להם שאני יודע שהם מדברים על סודות."

"איפה הם?"

"בחדר העבודה."

הוא נשק לקרולינה קלילות ויצא מהבית, אך חזר כעבור רגע כי שכח את הכובע.

קרולינה חזרה לקומה העליונה כדי לנוח בחדר ההסבה שלה. היא היתה עייפה ולא רצתה לחשוב על אֶמה. פרויליין גרונדליך מטפלת בילדים בצורה מצוינת ובאמת אין סיבה לדאוג, גם אם אֶמה לא אוכלת טוב. דוקטור שלזינגר אמר שהיא אחת מאותם ילדים שיגדלו דקיקים וחזקים. קרולינה פשטה את שמלותיה והשתרעה על ספת ההסבה. היה חשוך ונעים בחדר, החלון היה פתוח, והיא הריחה את פרחי הלילך.

לפתע נתקפה תשישות עמוקה הרבה יותר מסתם עייפות. עלה על דעתה שהיא לא רוחשת אהבה אמיתית לילדיה, שבלב לבה היא אדם קר וחסר רגש. אותם רגעים "קסומים" שהצליחו לגעת בה היו רק לעתים נדירות ביטויי אהבה - למַעט זו שגילה נרקיסוס כשהתבונן במי האגם. אלה היו רגעי הרמוניה יקרים של חפצים דוממים, של צבע, של אור, מנוכרים לכל תשוקה אנושית. אילו היתה אמנית אמיתית, אולי אפשר היה לסלוח לה על כך שרק לדברים כאלה היא מגיבה, אבל היא לא היתה אמנית. היה לה כישרון קל, פנקס הרישומים שלה היה מלא בציורים קטנים וחביבים בצבעי מים, אבל - אז מה? היא תשקיע מאמץ קצת גדול יותר, חשבה כשהתחילה השינה לעמם את מחשבותיה. היא שכחה שרק לפני רגע חשה ריקנות.

אדו ונתן ישבו זה מול זה בחדר העבודה המרוהט בנוחות ששימש כמשרדו של נתן. האנשן בחרה את פרטי הריהוט. הם כללו שולחן כתיבה מרשים באמת שהלוח שלו היה מכוסה במשטח גדול של עור מרוקאי, ומגירותיו - שהכילו תאים סודיים - היו מעוטרות באביזרי פליז. נתן, שעסקי עריכת הדין שלו לא תאמו את סביבתו הנסיכית, ישב מאחורי השולחן והשתעשע בסכין לפתיחת מכתבים.

"אתה נראה מתוח," אמר אדו, שנראה מבוגר מעשרים שנותיו. פניו, מלבד השפם המטופח, היו מגולחות למשעי, ושערו הגלי במקצת מסורק בקפידה. הוא דמה לנתן, ולמעשה לכל אחיו, בקו הישר והתקיף של פיו, בעפעפיו השמוטים קמעה ובגבות עיניו שהסתיימו בפתאומיות. הארשת המצועפת ששיוו לו העפעפיים השמוטים גרמה לו להיראות מכונס בעצמו, ולעתים קרובות עוררה באנשים תחושה שהוא לא מקשיב, אם כי למעשה קלט כל פרט. נתן, לעומת זאת, נראה מתבונן מתחת לאותם עפעפיים כמו מעומק בל ישוער. הוא הבחין לא בפרטים אלא בהיגיון העומד בבסיסם; הוא נהג לשתוק במשך פרקי זמן ארוכים ואז, לפתע, להציע איזה קישור מדהים. הוא לא ניחן בהידור של אדו, או בקסמו האישי של זיגמונד, או בעקשנותו של גוטפריד, או בתבונתו של יעקב. אנשים התקשו לאפיין אותו. אולי פשוט משום שהיה הבן הבכור, זה שהוריו השגיחו עליו יותר מאשר על האחרים.

"אני לא מתוח," אמר נתן. "על מה אנחנו הולכים לדבר?"

"אתה יודע שביום שני אני מתחיל לעבוד בוורטהיים ובניו - כלומר באופן רשמי." אדו נשמע קצת יהיר. "באופן לא רשמי כבר הלכתי לשם כדי לבדוק איך הדברים עובדים. בהחלט למדתי כמה דברים בניו יורק."

"אתה רוצה ליישם את הדברים האלה?" נתן הפתיע את אחיו. אדו התכוון להתקדם לאט יותר.

"כן, ברור."

"למה אתה מדבר איתי? דבר עם פאפא."

"נראה לי שיש בעיות..." נתן לא אמר דבר, ולכן הוא המשיך. "למען הכנות, הן קשורות לגוטפריד."

"הוא רשלני וחסר התחשבות. אין בזה שום חדש."

"הוא מקבל את חלקו ברווחים, הוא מוכרח לתרום את חלקו."

"מה אתה מציע לעשות?"

"אנחנו מוכרחים להתארגן מחדש - לאט, בזהירות, אבל מלמטה כלפי מעלה, ולגמרי."

"אני עדיין לא מבין למה באת אלי. אתה מתכוון לפנות לבית משפט? אתה רוצה להגיש תביעה?"

"אני בספק אם זה יהיה נחוץ - כרגע."

"אבל חשבת על זה?"

"חשבתי על הכול." פניו של אדו לבשו הבעה נמרצת ומרוכזת. "יש לי הרבה רעיונות, ואני רוצה שתתמוך בי אם אתקל בצרות. פאפא הולך ומזדקן, הוא פחות שם לב, הוא כבר לא חושב קדימה. צריך לא רק להמשיך כמו תמיד אלא גם להתכונן לעתיד."

נתן לא הביט באחיו, אבל הקשיב לדבריו. היה להם צלצול של פלדה.

"אני רוצה להצליח," הוא אמר, "ויש לי את הידע ואת הכלים לזה. אני לא מהמר כמו גוטפריד, אין לי את הנטייה הפרועה הזאת... אבל אני אוביל את העסק לשגשוג גדול יותר מאי-פעם."

נתן התרשם משאפתנותו של אדו. "וזיגמונד?" שאל.

"זיגמונד הגון וישר, אבל הוא לא מרוכז. הוא מתעניין בדברים אחרים. הכסף של פאולינה תמיד יעניק לו מידה של ביטחון. הוא עושה את העבודה שלו - ועושה אותה היטב - אבל לא יותר מזה. אני זה שיירש את מקומו של פאפא. אני חושב שהוא יודע את זה, אם כי הוא אף פעם לא דיבר על זה. הוא רוצה להיות 'הוגן', אבל למה הוא שלח אותי לאמריקה? כי הוא מבין שתוך עשר שנים אני אפתֵח את ורטהיים ובניו לעסק הגדול מסוגו בפרנקפורט - אולי בכל גרמניה."

"וגוטפריד מפריע לך?"

אדו קם וניגש לשולחן. "גוטפריד מוכרח להתפטר," אמר בשלווה ובקול יציב. "בטווח הארוך זה יהיה הפתרון הכי זול לכולם, אם פאפא ירכוש חלק מעסק נוסף."

גוטפריד לא היה מסוגל לסלק ממחשבותיו את התקרית הלא-נעימה ברחוב. הוא יצא מהאמבטיה, מזג לעצמו עוד כוסית קוניאק והשתרע על המיטה. היו לו כרטיס למופע האופרה "אמני השירה מנירנברג" לאותו ערב ומפגש מתוכנן לארוחה מאוחרת עם נֶלי, צעירה מהמקהלה. תצלום שלה, בתפקיד זעיר באיזו אופרה שאף פעם לא הצליח לזכור את שמה, ניצב בחדר השינה שלו על שולחן קטן. הוא לא הרשה לאמא שלו לרהט את דירתו; היא ביקרה בה רק פעם אחת והביעה התנגדות לטעמו המפוקפק קצת. עכשיו ראה את תמונתה של נלי והיא עזרה לו לכוון את מחשבותיו אל הערב המצפה לו.

גוטפריד הבחין בה לראשונה ביום מושלג, כשחצה את גשר הולכי הרגל שמעל נהר המיין, מפרנקפורט לזָקסֶנהַאוּזֶן. היא היתה לבושה כמו ילדה קטנה, ידיה נתונות בּיְדוֹנִית מפרוות ארנבת לבנה, וכובע תואם על תלתליה הבלונדיניים. היו בעיר מאות כמוה, פשוטו כמשמעו, אבל גוטפריד זכר את פניה כשראה אותה בשנית, כעבור שבוע, בשוק חג המולד בכיכר של בניין העירייה. הוא חייך אליה והיא מיהרה להסיט את מבטה. בפעם השלישית ראה אותה באוֹפֶּרנפּלַאץ ביום קר וסוער. הפעם עקב אחריה וראה אותה נכנסת לבניין האופרה דרך כניסת האמנים. עכשיו כבר היה נחוש להכיר אותה. זה לא היה קשה. צעיר אמיד ממשפחה טובה היה יכול לארגן דברים כאלה בלי שום בעיה. נלי לא הביעה עניין; גוטפריד הניח שזאת העמדת פנים. הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו שמישהי במעמדה תסרב לנהל פרשיית אהבים עם מישהו במעמדו. היא נפגשה איתו פעם אחת לקפה והסבירה שאין בחייה מקום לקשר מיני אסור - איתו או עם כל אדם אחר. היא אמרה (וגוטפריד חשב שהיא משקרת) שהיא המפרנסת היחידה של אם אלמנה (אדם יכול רק לצחוק על קלישאה כזאת) ושהיא משקיעה עבודה קשה ב"קריירה" שלה. גוטפריד המשיך לשלוח לה פרחים וממתקים. עקשנותה משכה אותו. ונלי המשיכה להרשות לו לקנות לה קפה או כוס יין. פעם או פעמיים יצאה איתו לטיול רגלי ביום ראשון בבוקר.

אבל אז, יום אחד, אכן קרה מה שידע שיקרה בסופו של דבר. הוא נפגש איתה בשבת אחר הצהריים בגן החיות. כשאמרה שהיא עייפה הוא לקח אותה לַמסעדה שנשקף ממנה נוף יפה ושהיתה חביבה על תיירים ועל זוגות צעירים מאוהבים. כאן פרצה נלי בבכי וסיפרה לו בהתייפחות את סיפור הנכאים שלה. מובן שהיה כרוך בו נוכל שמכר פוליסות ביטוח מזויפות וגזל מאלמנות זקנות את קצבתן הדלה. גוטפריד לא טרח להקשיב בקפידה, הוא רק שאל, "כמה את צריכה?" כשנלי מחתה שלא הבין אותה, שהיא רוצה רק הלוואה קטנה, נשק לידה, אמר לה שהיא מקסימה, הכניס לארנקה מאה מארקים והפציר בה שלא תוסיף מילה.

זה קרה שלושה שבועות קודם לכן, וגוטפריד ציפה עתה בקוצר רוח לקצור את פירות העסקה - אולי כבר הלילה. לא היה לו רצון להתנהג בגסות והוא לא לחץ עליה, אבל הוא לקח אותה לתיאטרון ולארוחות ערב בכמה מהמשובחות במסעדותיה של פרנקפורט. בכל פעם שאכלה צדפה או לגמה שמפניה היא ידעה שעליה לשלם לו כגמולו; כל ורד וכל תות טבול בקצפת היו הכרה בחובתה; ובכל פעם שלשונה זינקה מבין שפתיה כדי ללקק מהכפית קורטוב של גלידה איטלקית, תשוקתו של גוטפריד אליה התעצמה.

גוטפריד, ששכב שרוע על המיטה, השפיל מבט אל גופו העירום. הוא תכנן - בקפידה רבה - מה ילבש. הוא שכח את שני הגברים; הוא חשב רק על נלי ועל הערב המצפה לו.

זיגמונד ופאולינה הוזמנו למסיבה בבית משפחת זליגמן. שניהם נהנו מההכנות לערב של בילוי בחברה נפלאה והקציבו להן זמן מספיק כדי שיהיו רגועים וייראו במיטבם כשיֵצאו לבסוף מביתם הצנוע לנסיעה קצרה בכרכרה אל וילה מהודרת נוספת בווסט אנד. בני משפחת זליגמן היו בעליה של אחת הווילות המפוארות ביותר. היא נבנתה בשנת 1870 והיו בה שלוש קומות ומרתף מרוהט לגמרי עם דלפק משקאות ומגורי משרתים. כל אחד מהחדרים שבקומת הקרקע היה מעוצב בסגנון שונה, החל בחדר המוזיקה בסגנון לואי החמישה-עשר וכלה בחדר האוכל שעוצב בסגנון שיא הרנסנס הפלורנטיני; היה שם אפילו חדר פרחים עם פרסקאות בסגנון פומפיי - בסיכומו של דבר, "ארמון", כפי שאמרה פאולינה לעתים קרובות. גולת הכותרת (ומקור שעשוע בלתי-נדלה לבני ורטהיים החצופים) היתה הכיפה שמעל גרם המדרגות הגדול, שעליה היתה מצוירת, בצבעים ססגוניים, דמות החירות. "היא משגיחה על ההשקעות שלהם," העיר זיגמונד ביובש כשראה את הגברת לראשונה.

אבל עם כל צחקוקיה על יומרנות שכזאת, פאולינה השתוקקה שיהיה לה "ארמון" משלה, כדי שתוכל לארח בפאר והדר. היא לא הצליחה להבין את הסתייגותה של קרולינה מההצטרפות למערבולת החברתית, ולא תפסה מדוע עובר על גיסתה רגע של מתח מייסר בכל פעם שהיא יורדת מהכרכרה מתחת לשער כרכרות של וילה מסחררת, מוארת באור יקרות.

פאולינה חשבה על קרולינה מאז יצאו מביתו של נתן, ועכשיו, בעוד המשרתת שלה מברישה את שערה - מאה פעמים בבוקר ומאה בערב - מצאה את עצמה מונה שורה ארוכה של טענות, שבראשן ההתנהגות המרַצה שהפגינה קרולינה כאשר הניחה לחמותה לפקח על רכישת הרהיטים לביתה. הזקנה פשוט לקחה את הבחורה לבית העסק של א' בֶּמבֵּיי (יש להודות שהוא אכן הטוב ביותר) והזמינה ריהוט לשמונה חדרים בהינף יד. נראה שהיא גם נוהגת לקנות את כל הבגדים שלה בבת אחת, ותמיד מפגרת קצת אחרי האופנה הנוכחית, כאילו היא צריכה לוודא איך נראה סגנון אופנתי מסוים על כל נשות העיר לפני שהיא מעזה לנסות אותו בעצמה. ואחר כך, אם משהו מוצא חן בעיניה, היא ממשיכה ללבוש אותו זמן רב מדי.

זיגמונד נכנס לחדר בדיוק כשהמשרתת סיימה את תנועת ההברשה האחרונה. הוא נעמד מאחורי אשתו וקשר את העניבה הלבנה שלו מול המראה, ששיקפה את פניה הנלהבות. המשרתת נסוגה לאחור וצפתה בזוג בעיניה העמומות והבולטות.

"תהיה מוזיקה הערב?" שאלה פאולינה.

"תמיד יש, לא?" השיב זיגמונד. "אני רק מקווה שזה לא איזה ילד פלא."

"אני מקווה שהם כיוונו את הפסנתר," אמרה פאולינה. "אתה זוכר כמה הוא זייף בפעם שעברה?"

זיגמונד הרים את שערה ונשק לה בעורף. היא חשה שצמרמורת של תשוקה חולפת בגופה.

הוא תמיד נראה בעיניה הנאה מכל בני משפחת ורטהיים. היא זכרה שראתה אותו חולף על פני ביתה בדרכו לבית הספר בהיותו נער בן שלוש-עשרה. כבר אז שמה עליו עין, והוא ידע זאת. למן ההתחלה היה לאהבתם היבט חושני מאוד, והם התחתנו בגיל צעיר, למרות ריטוניו של מוריץ.

"תהיה מוכן בעוד רבע שעה," אמרה. כמה ציפתה לבילויי הערב!

יעקב התגורר בדירה גדולה ומבולגנת בפַארְגַאסֶה, בבניין שנבנה בראשית המאה השמונה-עשרה. כמו רבים מהבניינים בעיר העתיקה, הוא כבר לא היה במצב טוב במיוחד, וגם דייריו לא היו מובחרים. האנשן לא נהגה לבקר שם, אבל מוריץ, שאהב לרחרח אחר שרידים מעברו, קפץ לביקור מדי פעם, מתנשם ומתנשף בכבדות אחרי שטיפס במדרגות שלוש קומות כדי לפטפט עם בנו.

יעקב העסיק מנהלת משק בית בשם גֶרדָה, שהיתה גם הפילגש שלו, ואולי זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה סירבה האנשן להיכנס לדירה. מערכת היחסים לא היתה בדיוק שערורייתית, אבל היא הרימה גבות פה ושם, חרף התנהגותו הדיסקרטית של יעקב - והוא היה דיסקרטי מטבעו. אף פעם לא הביא את גרדה לאירועים ציבוריים ואף פעם לא הציג אותה בפני איש מבני משפחתו. במובנים מסוימים, כך חשב לעתים קרובות בתחושה אשמה, התנהג כאילו גרדה אינה אלא רהיט.

לגרדה עדיין לא מלאו עשרים. היתה לה לקות דיבור שגרמה לה צער רב ובגללה היתה ביישנית מאוד וממש אילמת. היא כמעט לא דיברה עם איש מלבד יעקב, שהתייחס אליה בטוב לב ובעדינות. היו מי שחשבו שהיא לוקה בפיגור שכלי, אבל רק עילגותה, חיפושיה הנואשים אחר צורתה של מילה, גרמה לתושבי הכפר הקטן בהֶסֶן, שממנו באה, להתייחס אליה כאל שוטה. יעקב לימד אותה קרוא וכתוב, והיא התענגה על תיעוד רשמיה המצחיקים, המבולבלים לעתים, מחיי הרחוב של פרנקפורט.

היא הגיעה מהכפר כדי לחפש עבודה, אבל בגלל בעיית הדיבור שלה סירבה סוכנות כוח האדם להמליץ עליה. בסופו של דבר מצאה את עצמה עובדת מעלות השחר עד רדת היום ככובסת במרתף אפוף אדים, על רצפת אבן קרה. יום אחד, כשהחזירה כמה חולצות לאחת משכנותיו של יעקב שהיתה ידועה בקמצנותה וסירבה לשלם לה בתירוץ זה או אחר, הוא מצא אותה ממררת בבכי על מפתן דלתו. בסבלנות רבה הצליח לדובב אותה ולחלץ מפיה את הסיפור, ואחר כך, בהתקף כעס, הלך אל האישה ודרש שתיתן לו את כספה של הכובסת. גרדה היתה אסירת תודה והציעה לעשות לו כביסה, אבל יעקב הודה במבוכה קלה שהוא לוקח את הכביסה לביתה של אמו. ואולם הוא שאל אם תהיה מוכנה לבוא לנקות את דירתו. בפרץ של רחמים הציע לה סכום כסף גדול הרבה יותר מדי, והיא הסכימה מיד.

ליעקב לא היה מושג שמערכת היחסים תתפתח לאינטימיות. מטבעו המעיט בערכם של דברים, ואף פעם לא הודה, אפילו בפני עצמו, עד כמה הוא אוהב אותה. היא נכנסה לחייו מיד אחרי שהשלים שש שנים של לימודי היסטוריה ופילוסופיה בגֶטינגֶן; עכשיו כתב תזה על עמנואל קאנט, למד עברית באופן פרטי אצל רב זקן ושיגרוני וקרא יוונית בחברתו של פרופסור ללימודים קלאסיים שפרש לגמלאות. למרות עיסוקים אלה התיחסו אליו חבריו כאל ליצן, כי ידע לחקות כמעט כל דבר, מפרעוש ועד הקייזר. פניו, שלא היו נאות על פי אמות המידה של משפחתו, היו רבות הבעה, אבל גם הוא חשב את עצמו כמתאים רק לליצנות.

כשהרהר בהשתלשלות העניינים הבין יעקב שמערכת היחסים הוכרעה כנראה (כמו כל הדברים האלה) ברגע שעצר לעזור לנערה. אחרי שהזמין אותה להשתלב בחייו, היא התאימה את עצמה לשגרת יומו בטקט נדיר.

הם לא פיתחו אינטימיות במשך זמן רב. שניהם היו ביישנים וחששו מדחייה. כשיעקב הכניס אותה סוף-סוף למיטתו, זה קרה ללא כוונה תחילה. הוא ישב לשולחן ועבד על עבודת המחקר שלו, וגרדה ישבה בכורסה ותיקנה משהו. כשהרים את עיניו ממלאכתו כדי לשוחח איתה הבחין יעקב שהיא נרדמה. הוא קם כדי לשלוח אותה למיטה, וכשרכן מעליה כרכה את זרועה סביב צווארו כמו ילדה קטנה. רק כשפקחה את עיניה ראתה מי זה. אבל המחווה כבר נעשתה, ושניהם הגיבו לה.

יעקב נראה מהורהר ועצבני קצת כשחזר הביתה באותו ליל שבת. גרדה שמה לב שלעתים קרובות הוא מתוח כשהוא חוזר מביקור אצל קרובי משפחתו, אבל היא לא אמרה לו דבר על כך. משפחתו היתה כספר החתום בעיניה; לא נוצר אצלה שום רושם לגביה מלבד מה שהסיקה מהתצלומים שניצבו על שולחנו העמוס של יעקב, ואלה יכלו להיות באותה מידה פני האבן של מלכים מעל שערי הכניסה של קתדרלת שָ‏‏ארְטְר או דיוקנים מצוירים של פרעונים מקבר מצרי, עד כדי כך לא יכלה לדמיין לעצמה את מראם או את חייהם של בני המשפחה. מוריץ, שהקפיד "לקפוץ לביקור" רק כשיצאה לקניות, לא היה בעיניה אמיתי הרבה יותר מהתצלומים. אם נפגשו במקרה במדרגות, היא הסבה את פניה והוא הישיר את מבטו קדימה.

גרדה מעולם לא הכירה יהודי עד שפגשה את יעקב. היא לא היתה אפילו מודעת לעובדה שהוא יהודי עד שאחת מהמשרתות של השכנות אמרה לה. המחשבה הפחידה אותה זמן-מה, ולפעמים שלחה אליו מבט פתאומי כאילו היא מנסה לתפוס אותו ביהדותו, אך מעולם לא הצליחה - להקלתה הרבה.

על יד שולחן ארוחת הערב מלמל יעקב משהו לא ברור בזמן שהמתין שתגיש לו. גרדה, שחשבה שדיבר אליה, אמרה "מה?"

"יהיו בעיות," אמר. "אדו וגוטפריד יתנפלו זה על זה במוקדם או במאוחר. כנראה במוקדם."

היא הביאה לו קערה של מרק כרוב חם. היא לא ידעה - כי מעולם לא אמר לה - שהוא רגיל למאכלים שונים.

"אדו חושב שמפני שהוא היה באמריקה, הוא יודע הכול. ולא שהוא יכול לספר משהו מעניין על המקום הזה, חוץ מאשר לחזור על דברי הביקורת הרגילים. אם מבקשים ממנו לתאר את הסביבה החברתית הוא נכשל לגמרי. 'היית צריך לקרוא את טוֹקוויל,' אמרתי לו. 'מי זה?' היה כל מה שהוא ענה. ולא שהוא רצה לדעת."

יעקב דיבר אל גרדה כאילו הוא מדבר עם עצמו. הוא נהג לעשות זאת תקופה ארוכה כל כך, עד שכבר לא הבחין שגרדה מבינה רק כמחצית מדבריו.

"זה היה טעים מאוד," אמר כשסיים לאכול את המרק. הוא ידע להחמיא לגרדה רק על איכות בישוליה. את הדברים האחרים שאהב בה לא ביטא במילים.

גרדה לקחה את הקערה הריקה והניחה לפניו צלחת של נקניקיות עגל ובצל מטוגן. היא מזגה לו כוס בירה והתיישבה, זרועותיה שלובות על השולחן, כדי להתבונן בו כשאכל. היא תמיד אכלה מאוחר יותר, לבדה, ויעקב מעולם לא ניסה לשנות את מנהגיה, אף על פי שכשיצאו למסבאה בזקסנהאוזן או נסעו להרי הטאוּנוּס כדי לשתות יין תפוחים ולאכול צלעות, היא אכלה ושתתה בחברתו בתיאבון רב.

אחרי ארוחת הערב הוא עישן סיגר, ובזמן שגרדה הדיחה כלים יצא כהרגלו לטיול רגלי, למטה אל נהר המיין ולאורך הרציף שעל גדתו, עד סוללת המגן העתיקה פרידבֶּרגֶר אָנְלַאגֶה, ובחזרה על פני מחסום האגרה העתיק, לאורך בית הקברות היהודי הנטוש, והביתה. הוא הבחין שהאוויר נעשה לח וערפל התרומם מפני הנהר. "יֵרד גשם," אמר לגרדה. באותו לילה נשאר ער עד שעה מאוחרת וקרא יוונית, בשעה שגרדה הטליאה את גרביו.

אדו הזמין שולחן לארוחת ערב בשמונה לעצמו ולאליאס במסעדה שנחשבה למצוינת. הוא תכנן לסלק ממחשבותיו את ענייני העסקים ולהתמקד בחברה הנעימה ובאוכל הטוב. עכשיו התחיל ללמוד להתמצא בסביבה. מדי פעם הלך לאופרה ולתיאטרון או לקונצרטים יחד עם זיגמונד ופאולינה - הוא נהנה לא רק מהמוזיקה אלא גם מבילוי הערב העליז בחברתם של אחיו וגיסתו. גם כאן כרה אוזן כדי ללמוד כמה דברים. ההבנה היא המפתח לכול. מי שיש לו הבנה יכול לפרש כל מצב כאילו הוא תוכנית קרב, וליטול לידיו את הפיקוד עליו. כך מתקדם אדם בכוחות עצמו ונפטר לנצח מהעדר. כך זוכה אדם בחירוּת.

אדו חי בחסכנות. הוא אכל בבית בכל הזדמנות, אף פעם לא הימר, ולא הוציא סכומי כסף גדולים על נשים. המלתחה שלו היתה מצומצמת, אבל החליפות שלו היו מהאיכות הטובה ביותר ונתפרו במיומנות.

ארוחת הערב הנוכחית, שתוכננה שבועות מספר מראש, נועדה לחגוג את חזרתו לפרנקפורט. הוא רצה לחלוק אותה עם חברו אליאס מפני שחיבב אותו, אבל גם - באופן מעורפל יותר - מפני שרצה להתרברב בפניו. אליאס היה היפוכו. אמנם, בדומה לאדו, עמד בתחילת הקריירה שלו, אבל שלא כמוהו, רק עבודתו היתה חשובה לו. הוא הכחיש את שאפתנותו, אבל אדו ידע את האמת. זאת היתה אחת הסיבות לכך שהם היו חברים. ומלבד זאת, אדו אהב לשמוע אותו מספר על הקורסים שלו בתולדות האמנות. אדו אולי הלך לתיאטרון ולאולם הקונצרטים מתוך תחושת מחויבות, אבל לשטאדל הלך בתחושת פליאה ומשהו הקרוב לאהבה. ציורים ריגשו אותו תמיד, והוא קינא באליאס על השעות הרבות שבילה בהתבוננות ביצירות אמנות.

אדו הגיע למסעדה קצת מוקדם מדי. המלצר הראשי לא הכיר אותו, אבל כשאמר לו את שמו, נראה שזיהה את השם והגיב באדיבות. אדו לא נאלץ להמתין, והשולחן שאליו הושיב אותו היה טוב. אליאס נכנס במהירות כמה דקות מאוחר יותר, מראהו פרוע וטרוד והוא גורר אחריו צעיף.

"איחרתי?" שאל והתנשם בכבדות רבה כדי להדגיש את המאמץ שעשה על מנת להגיע בזמן.

"בכלל לא," אמר אדו בגדלות וסלח לו.

אליאס היה נמוך ועדין למראה, אבל ראשו היה גדול, ושערו הפרוע שחור כמו עיניו הכהות כפחם. הוא דמה לאחותו קרולינה רק בצורת פניו ופיו. למרות העובדה שהיה מגולח למשעי היה משהו אנרכיסטי בהופעתו; מדי פעם עקבו אחריו בחשאי סוכני משטרה, בייחוד כשהופיע במוסדות מהודרים.

אבל אליאס אף פעם לא הבחין בדברים כאלה. בשונה מאדו, הוא לא הקדיש שמץ תשומת לב למתרחש סביבו. בדרך כלל היה במצב של ריגוש עז מאיזו תגלית אינטלקטואלית.

"נחש מה!" אמר ברגע שהתיישב.

"בוא נסתכל קודם בתפריט," אמר אדו, "ונבחר את היינות, אחר כך נדבר." הוא קיבל החלטה לעולם לא להיות נבוך בהתנהגותם של חבריו או קרובי משפחתו, אלא לעשות כל מאמץ כדי לנתב את דרכיהם הבלתי-צפויות לערוצים מקובלים יותר.

"ראיתי כמה יצירות חדשות של סזאן בביקור בפריז," אמר אליאס. "הוא הולך ונעשה יותר ויותר מופשט..."

"אתה מעדיף את הכבש," שאל אדו, "או את חזה העגל?"

"כבש נשמע טוב. אתה יודע שנסעתי לפריז, נכון?"

"אכן. אתה יודע משהו על יינות?" לחש.

"אין לי שמץ של מושג. למה שלא תשאל את אוצֵר היינות, הוא אמור להיות המומחה."

"הוא ימליץ על היין הכי יקר אם הוא יחשוב שאני לא מבין שום דבר."

"ככה תלמד. אם אתה מאמין שזה כל כך חשוב, היין הנכון ודברים כאלה, פשוט תצטרך לשבת וללמוד על זה הכול."

זה סיכם את העניין מבחינתו של אליאס, והוא חזר לנושא החביב עליו, סיפר לאדו על היצירות של מונֶה שראה, כל כולן בוהקות בצבע, ועל היצירות של מונק ושל ואן גוך בברלין, שגם בה ביקר והתפעל כמעט מכל מה שראה בתערוכה השנתית של תנועת הזֶצֶסיוֹן.

"אתה מוכרח לספר לי על זה," אמר אדו, שנזכר בהערתה האקראית של גיסתו. הוא פרש את המפית על ברכיו והזמין את ארוחת הערב וגם את היינות. המלצר הראשי התייחס אליו בכבוד, ואדו חש שעשה עליו רושם טוב. עכשיו היה מסוגל להירגע ולהקשיב לכל מה שרצה אליאס לספר לו. חברו כמעט לא הצליח להפסיק לדבר.

"נפלא שחזרת הנה," אמר בשעה שנעלמה בפיו נגיסה מכיסוני הבשר המעודנים. "אתה יודע," המשיך, "נראה לי שהאמנות בת ימינו נעה בכמה כיוונים בבת אחת..." הוא ניגב את פיו במפית. אדו הבחין בפירורים וכתמי רוטב על המפה סביב צלחתו של אליאס.

"היין הלבן היבש, הוא מוצא חן בעיני," אמר אדו.

"פעם סגנונות לא הופיעו ונעלמו במהירות כזאת," המשיך אליאס. "וגם החדשנות לא שיחקה תפקיד חשוב כל כך."

"תטעם את הכבש," אמר לו אדו.

"המממ! ורוד וטעים," אמר אליאס. הוא החליק אותו במורד גרונו בלגימה גדולה של יין אדום.

"הלבן היה יותר טוב," אמר אדו.

"שמעת על מָאיֶיר-גְרֶפֶה?" שאל אליאס פתאום.

אדו הניד את ראשו.

"הוא מבקר אמנות חד הבחנה. לא תמיד אני מסכים איתו, אבל הוא אחד הקולות הבודדים שמדברים על האמנות החדשה בתבונה. מאייר-גרפה אומר, למשל, שסזאן בא כדי להפיל את האימפרסיוניזם - אמנות בורגנית, רדודה וגסה."

הוא השתתק לרגע כדי לאפשר לדבריו להיקלט. "כמו סוציאל-דמוקרטיה, משהו לכל אחד. אבל סזאן נפטר ממנה. הוא מגיע כמו רמברנדט - ללא פשרות. אריסטוקרט שמתעב ארמונות."

אדו לא היה בטוח לגמרי שהוא מבין. מחקרים תיאורטיים וביקורתיים לא נראו לו מועילים לצרכיו - פיתוח עין חדה ומהירת קליטה ויכולת הבנה מה טוב ומדוע, מה בעל ערך ומה לא. הוא היה אדם מעשי, ולא התבייש בכך.

"אני מעוניין יותר בפיתוח טעם טוב מאשר בביקורת," אמר.

"אי-אפשר להשיג את האחד בלי האחר," קרא אליאס, שנטה לאחור בכיסאו בצורה מסוכנת. "במיוחד לא כשמדובר בציור עכשווי, שהתנתק מהעבר במידה קיצונית ולא מסגיר את סודותיו בקלות."

"חשבתי שתחום המחקר שלך הוא כתבי יד מימי הביניים המוקדמים," אמר אדו.

"נכון, נכון," אמר אליאס, "אבל אי-אפשר להימלט מהאמנים המודרנים. הם נמצאים מכל עבר סביבנו. אנחנו חיים בתקופה מופלאה, רק תראה מה קורה בפריז, ברלין, מינכן, וינה..."

"עוד לא הסברת לי את הזצסיון," אמר אדו. הם סיימו לאכול את הפְרֶז דוּ בּוּאָה, תותי הבר, ועכשיו לגמו ברנדי לקינוח הסעודה.

"אני אסביר, אני אסביר" - דבריו של אליאס פרצו מפיו תמיד בחזרות מקוטעות - "אבל לפני שאשכח - יש לך עוד תוכניות הערב?"

אדו הניד את ראשו. הוא השקיע את כל מרצו בארגון ארוחת הערב.

"אני שואל אותך, כי פגשתי כאן בפרנקפורט צייר צעיר - לא להאמין, כי אף צייר ראוי לא עבד כאן מאז קוּרבֶּה. ניהלנו שיחה ארוכה, והוא שאל אותי אם ארצה לראות את העבודות שלו. אין לי מושג איך הן, אבל השיחה היתה נהדרת, ואמרתי שאולי אקפוץ אליו מאוחר יותר הערב. אתה רוצה לבוא איתי?"

אדו, שהיה זקוק לזמן כדי לחשוב על כל מה שתכנן לעשות, הופתע מההצעה הבלתי-צפויה. "אני לא מכיר אף צייר," אמר. "היחיד שפגשתי אי-פעם היה האיש הזה שצייר את הדיוקן של פאפא, והוא נראה כמו איש עסקים רגיל."

"פרנץ בּלייכֶר לא ייראה לך כמו איש עסקים רגיל, אני מבטיח לך. הוא בוהמי לגמרי. אבל הוא באמת יודע הרבה על ציור."

"אני לא בטוח..."

"אל תהיה זהיר כל כך," קרא אליאס. "בוא תראה איך חיים אנשים בצד השני."

"הוא ממש עני?" שאל אדו.

"מה זה משנה?"

"זה מביך."

"שטויות! אתה חייב להבין, אדו, שלא כולם מסתכלים על המעמד המיוחס שלך בקנאה. פרנץ מרוצה מאוד מהחיים שלו. אמן עני לא רוצה להיות סוחר עשיר. הוא חולם להיות אמן מצליח. כשהוא פוגש מישהו שיש לו קצת כסף הוא רואה לפניו רק פטרון אפשרי."

אדו תהה מדוע הוא עצמו לא ראה את הביקור באור הזה. לקנות יצירת אמנות היישר מהאמן - איזה רעיון נפלא! לא רק שזה יהיה זול יותר מאשר לקנות מסוחר, אלא גם ייתכן שיתמזל מזלו והוא יגלה מישהו! הוא זכר את אינספור הסיפורים ששמע על ציירים שמכרו יצירות מופת במחיר פרוסת לחם ובקבוק יין, ועכשיו היו מפורסמים ויצירותיהם נמכרו באלפי פרנקים.

אדו ביקש את החשבון, בדק אותו בקפידה, שילם והוסיף תשר נדיב. המלצר קד קידה עמוקה, והמלצר הראשי אמר "ערב טוב, הֶר ורטהיים" כשיצאו. אדו היה בטוח שיזכרו אותו בפעם הבאה שיבוא. אליאס, בדרכו האדישה הרגילה, לא הציע לשלם את חלקו. אדו שמח לשחק את תפקיד המארח האדיב, וגם התרגז קצת על הסכמתו פזורת הנפש של אליאס.

"שניקח מונית?" הציע אדו.

"הוא יתלונן שהוא צריך למצוא את הדרך באָלְטְשטַאדט," אמר אליאס. "בוא נלך ברגל."

"איפה הוא גר, בשם אלוהים?" שאל אדו, ששוב התעוררו בו ספקות וזהירוּת.

"על יד היודנגאסה הישן, איפה שהורסים הרבה בניינים עתיקים כדי להרחיב את בְּרָאוּבָּכְשטראסה - כולל כמה בניינים היסטוריים, שמעתי."

"למה הוא גר שם? רוב הבניינים האלה מועדים להריסה."

"בדיוק," אמר אליאס. "כנראה הוא לא משלם שכר דירה, או אולי משלם רק כמה פרוטות."

הם הלכו זמן-מה בשתיקה בלילה אפוף העלטה. לפעמים נראו גגות הבניינים העתיקים כאילו הם סוגרים עליהם מלמעלה; השמים לא נראו כלל, מלבד זוהר חיוור בכל פעם שחצו אחת מהכיכרות הקטנות הרבות.

"תודה על ארוחת הערב," אמר אליאס פתאום.

"בבקשה," השיב לו אדו.

***

פרנץ בּלייכֶר התגורר בקומה העליונה של בניין שהיה כבר נטוש למחצה. כמעט בכל קומה נעקרו חלונות ממקומם; האוויר הלח הרטיט טפטים קרועים בכמה דירות שבהן נתלו דלתות מדולדלות על ציריהן. אדו הצטמרר באוויר הלילה הקריר. אליאס טיפס במדרגות בריצה, שתיים-שתיים, ודפק בהחלטיות בדלתו של הצייר.

בלייכר פתח אותה בלי לשאול מי שם, מעשה שנראה לאדו תמים עד כדי טיפשות בהתחשב באופי הבניין ובמצבו. כשנכנס לסטודיו הגדול והאפלולי, המואר באור נרות, כמעט מעד על לוח עץ רקוב. הזגוגית שבחלון הגג הענקי קרקשה עם כל משב רוח מהנהר, עם כל פסיעה. הצייר עצמו היה עב בשר, בעל כרס בולטת וידיים שמנמנות ומלוכלכות. הוא לבש חליפת קורדרוי וסוודר עבה שהדיף ריח של צבע, זיעה ויין. בפיו היה מרווח שנבע מחסרונן של שתי שיניים, אבל דומה שדיבורו הבלתי-ברור נבע דווקא מיין.

אליאס ובלייכר התחילו כמעט מיד לשוחח בערנות ובתנועות ידיים נרגשות על צייר שאדו לא קלט את שמו. הוא כלל לא הצליח להבין את השיחה, מפני שלא יכול היה להעלות בעיני רוחו תמונה של היצירות המדוברות. הוא ישב על הכיסא קשה-המסעד שאליו נשלח, כאילו הוא ממתין למשהו לא נעים - נזיפה בבית הספר, או טיפול כואב אצל רופא השיניים. פעם או פעמיים ניסה לבדוק אם יש ציורים על הקירות או על כן ציור היכנשהו, אבל העלטה בעליית הגג אפפה הכול.

"אז אתה אוהב ציורים, מה?" שאל אותו פרנץ בלייכר פתאום.

"כן, ברור," אמר אדו. "כחבר של אליאס אין לי ברירה אחרת. רק לאהוב אמנות." הוא הרגיש כאילו ההצהרה יצאה מפיו מסורסת. זה לא מה שהיה אומר אילו הקדיש לדבריו יותר מחשבה. אבל הוא כעס על אליאס מפני שהביא אותו הנה, והניח למילים להיפלט מפיו בצורה אקראית לגמרי. זה משהו שלמד לעשות באמריקה, שם התנהלה כל הזמן פטפטת רחבה.

"קנית פעם משהו מאמן חי, או שאין לך אומץ?"

"לא," אמר אדו. "ולא אקנה עד שאלטש עוד קצת את ההבנה שלי."

"אתה לא סומך על החבר שלך? הוא הביא אותך הנה."

"הוא לא אמר שהוא ראה את היצירות שלך, רק שאתה יודע לדבר."

"את זה נתקן מיד," צעק הצייר, קפץ מהארגז שעליו ישב והלך לנבור בפינה מרוחקת שבה נערמו כמה בדי ציור גדולים כנגד הקיר.

"הוא שיכור," לחש אליאס במעין התנצלות.

אדו לא הסיר את מבטו מהצייר שהחווה תנועות מוגזמות של ליצן, אף על פי שטיפל בבדי הציור הגדולים בעדינות ובזהירות. אדו ראה כי החלק מהסטודיו שבו כנראה עבד בלייכר הוא מסודר, בניגוד למרחב זרוע הפסולת שבו אירח - וגם שתה ואכל ובישל. מכחולי ציור ניצבו בצנצנות פשוטות וחינניות, הפָּלֶטָה הגדולה היתה נקייה לגמרי, ושפופרות הצבע היו מסודרות על שולחן אלון ישן כמו חיילים במסדר. אדו הרגיש זר. גשם התחיל לתופף על הגג. שלולית קטנה נקוותה לרגליו.

הציורים לא מצאו חן בעיניו. הוא רצה שימצאו חן בעיניו, אבל היצירות, כמו יוצרן, היו מטרידות וגסות. היו שם הרבה דמויות מרקדות, טבע דומם עם פירות מגואלים בדם, פרשי האפוקליפסה. שכבות הצבע היו עבות, הצבעים עזים.

"הם לא מוצאים חן בעיניך!" צהל בלייכר בחדוות ניצחון.

"לא, הם לא מוצאים חן בעיני," אמר אדו באופן בוטה באותה מידה, אף על פי שעד כה חיפש מילים שיבהירו את כוונתו בצורה דיפלומטית.

"אולי כדאי שתסתכל על עוד כמה," הציע אליאס, "לפני שאתה ממהר להסיק מסקנות."

"הוא זה ששם לי את המילים בפה," אמר אדו.

"קראתי את הבעת הפנים שלך," אמר הצייר. "אני תמיד קולט. אפילו בחושך. אני לא אשאל אותך מה אתה חושב," אמר לאליאס וסובב את כל התמונות בחזרה אל הקיר.

אליאס ניסה שוב למשוך את בלייכר לשיחה, לדובב אותו בשאלות טכניות על מלאכתו. אבל הצייר סירב להגיב. הוא ישב על הארגז שלו, השפיל מבט אל ידיו השמנמנות וחיטט בציפורניו השחורות. לא היה מה לעשות מלבד ללכת.

שני הצעירים ירדו במדרגות בלי לומר דבר. הרחוב היה מלא בשלוליות מרופשות. היה ברור שאין להם סיכוי למצוא מונית; שחליפתו של אדו תתלכלך בכתמי בוץ; שהם יצטננו.

"אל תגיד שום דבר," אמר אליאס.

"אני לא מאמין -"

"בבקשה שתוק. אני לא רוצה לשמוע את דעתך."

"היה שם מסריח, האיש שיכור, הציורים שלו מחרידים, והוא בז לי והעליב אותי, אבל אתה לא רוצה לשמוע את דעתי! אתה מצפה שאתנצל על זה שאני מתרחץ, ומתנהג בנימוס?"

הם הלכו בגשם במהירות, ואיש משניהם לא הוסיף מילה. בגֶתה-פּלאץ, שם נפרדו בדרך כלל, עמדו רגע, ואיש משניהם לא ידע מה להגיד. עכשיו היו נבוכים יותר מאשר כעוסים, ואם כפות הרגליים שלהם לא היו רטובות כל כך, אולי היו מתחבקים ומחייכים זה אל זה.

"צ'וּס, להתראות," אמר אליאס והסתובב כדי להימלט בריצה מאסון הערב. "בפעם הבאה אני אזמין אותך."

"מתי זה יהיה?" צעק אדו, אבל לא נשמעה שום תשובה, רק צליל צעדים משכשכים הנחפזים על פני אבני הריצוף הבוהקות של המדרכה.

גוטפריד שלח את בנה של בעלת הבית להזמין מונית, ואת הרַכָּב לקנות לנלי תריסר ורדים. הקוניאק העכיר את רוחו, והאוויר הלח העצים את תערובת ריחות הפיח וגללי הסוסים של העיר.

עד שהגיע לבית האופרה כבר התחילה ההופעה, ולכן מסר את הפרחים בכניסת האמנים, שילם לנהג ונכנס לאולם הכניסה המואר באור יקרות. הוא חש בקרבו את חלל התשוקה המתוחה אשר המוזיקה של ריכרד וגנר - הוא שמע אותה קלושות במסדרונות המכוסים בשטיחים של הבניין הנאה - כלל לא עזרה למלא. גוטפריד התיישב על ספסל קטיפתי ופוקק את אצבעותיו - הוא לא רצה להיכנס לתאו באמצע מערכה.

בהפסקה אמר לכולם שההופעה נראית לו משעממת וחסרת חיים. נלי לא הרשתה לו להיכנס אל מאחורי הקלעים עד תום ההדרן האחרון, והוא נאלץ לשוטט לבדו בתוך הקהל, לחייך ולקוד למכרי המשפחה בידיעה ברורה שכל מי שבירך לשלום ילך להתלחש עליו.

גשם התחיל לרדת עד שהאופרה הסתיימה סוף-סוף. גוטפריד המתין לנלי בפנים, ליד דלת האמנים. הוא לא היה היחיד; סביבו היה אספסוף של גברים לבושים בהידור ונושאים פרחים. מכיוון שלא רצה לצוד את מבטו של איש, נעץ את עיניו בשעון הקיר שמעל ביתן השומר וקיבע את פיו בחיוך שופע בוז. נלי התלבשה לאט, ותמיד היתה הרקדנית האחרונה שהופיעה.

"קיבלת את הפרחים?" שאל אותה גוטפריד כשיצאה לבסוף מחדר ההלבשה בידיים ריקות.

"אה, כן, תודה. נתתי אותם לחברה שאחותה בבית חולים. אני מקווה שלא אכפת לך."

פניו של גוטפריד הסגירו את אכזבתו.

"הם היו ישנים ונבולים, " היא אמרה. "לא שמת לב?" גוטפריד גידף בשתיקה את הנהג.

היה להם שולחן מוזמן באותה מסעדה שבה אדו ואליאס אכלו כמה שעות קודם לכן. גוטפריד ונלי אכלו ארוחה מפוארת ושתו כמות ניכרת של יין. הם לא הרבו לדבר, אבל הדברים שאמרו היו מתובלים ברשעות. נלי מתחה ביקורת על מנצח המקהלה; גוטפריד אמר שהזמרים נשמעו לו חסרי השראה.

השעה כבר היתה מאוחרת מאוד כשהגיעו לביתה של נלי. גוטפריד שלח את נהג הכרכרה לדרכו. "אל תעשה את זה," אמרה נלי כשהסוס התרחק בדהרה קלה. "תקרא לו בחזרה!" אמרה, וקולה הביע בהילות רבה.

"למה, בשם אלוהים?"

"אני לא רוצה שתישאר כאן," אמרה, ושיניה נקשו. "אני נורא עייפה."

הכרכרה נעלמה מעבר לפינה, והרחוב הגשום דמם.

"תני לי להישאר," אמר גוטפריד. "בבקשה! חיכיתי כל כך הרבה זמן."

"לא הלילה," אמרה נלי.

אבל גוטפריד, שהיה טרוד מאוד בעלבונות אחר הצהריים ובשעמום הערב, חש שמגיעה לו קצת הנאה. "אני רוצה אותך, אני מוכרח," אמר ולפת אותה בזרועותיו בכוח רב כל כך, עד שנעשתה מפוחדת מתמיד. הוא הדף אותה אל הקיר ונשק לה, לא באהבה אלא בכעס. הוא תפס את כתפיה וטלטל אותה. היא היתה כמעט מאובנת מרוב אימה, וזה העצים את זעמו. הוא טלטל אותה בכוח רב יותר ויותר עד שהתחילה להתנגד לו וניסתה להיחלץ מידיו. היא כמעט הצליחה, אבל הוא הסתער עליה, החליק על אבני הריצוף הרטובות, וכשנפל משך אותה איתו. הנפילה הכאיבה לו, והוא שמע את זעקת הכאב של נלי סמוך לגרונו. היא שכבה עכשיו מתחתיו, והוא חשב שהיא עומדת להיכנע לו, כשלפתע צעקה שוב והוא ראה לרגע את שיניה, כאילו היא מתכוננת לנשוך אותו. הוא הידק את פיו לפיה כדי לסתום אותו, וטעם דם רגע לפני שהגיע לאורגזמה.

הלם הפליטה הותיר אותו מיוזע ומסוחרר. פתאום התחיל להריח את המדרכה המלוכלכת במי שופכין ובזבל. נלי שכבה לגמרי בלי נוע. אור נדלק אי-שם; הוא שמע חלון נפתח. הוא ברח. הוא צלע הביתה, נצמד לקירות הבתים. כשהגיע לדירתו, זמן קצר לפני עלות השחר, נפל על מיטתו מותש. הוא ישן שינה טרופה, מיטלטל בין צמרמורות קרות והתקפי זיעה של חום. ראשו פעם בכאב שדמה להלמות תופים. ברגעים צלולים חשב שעליו להתקשר לאמו במרוצת הבוקר ולהודיע לה שלא יגיע לארוחת הצהריים מחר. על נלי לא חשב כלל.

האנשן שאבה הנאה מארוחת הצהריים של יום ראשון, בהשתתפות כל בני משפחתה, יותר מכל אירוע אחר במהלך השבוע. על יד שולחנה היא היתה הקיסרית. היא יכלה להנחות את השיחה, לפנק את בניה במטעמים החביבים עליהם ביותר, לבחון את פני כלותיה כדי לחפש סימנים לבריאות לקויה או לאומץ דועך.

היא תכננה את הארוחות בקפידה, כאילו כל אחת מהן היא ארוחתה הראשונה (או האחרונה, אם בוחרים לראות זאת כך), ורק ארוחות חג המולד, ערב ראש השנה האזרחית וחג הפסחא, סדר הפסח וארוחת ראש השנה היו מפוארות יותר.

היא תיעדה בקפידה את ארוחות יום ראשון. ביומן כרוך עור רשמה מה הגישה, מה לבש כל אחד, על איזה נושא דיברו הכי הרבה. היא אפילו דיווחה מה היה מזג האוויר. מוריץ העמיד פנים שכל העניין משעשע אותו, אבל היה נעלב, שלא לומר שבור לב, אילו היה איזה אירוע הרה אסון מונע את קיומו של אחד המפגשים הללו. רק בשני חודשי הקיץ ובחופשת החורף הם לא התקיימו - תאריכים שנשמרו באותה קפידה כמו השישה-עשר באוקטובר, היום שבו בעלי הבתים בפרנקפורט הפעילו את ההסקה, ונשים וילדים התגנדרו במעילי החורף ובכובעים החדשים שלהם.

גוטפריד התקשר בשעה עשר וחצי בבוקר והכריז בקול שנשמע, כפי שאמרה האנשן מאוחר יותר, "כאילו הוא בוקע מהקבר", שהוא חולה ולא יוכל להגיע לארוחת הצהריים. האנשן שאלה אותו אם הוא זקוק לדוקטור שלזינגר או אם לשלוח לו קדירת מרק מכוסה; היא היתה בטוחה שברונו יוכל להביא לו אותה בעודה חמה. גוטפריד סירב גם לרופא וגם למרק, ואמר שהוא צריך רק לנוח במיטה ולצום יום אחד.

בערך באותו זמן קיבל נתן שיחת טלפון מהמשטרה. השוטר, שאותו הכיר קצת, אמר לו - לא בקיצור וגם לא בישירוּת כפי שנתן היה רוצה - שאישה צעירה (והוא עצר כדי לקרוא את שמה בקפידה רבה, אם כי בעיני נתן הוא היה כמובן חסר כל משמעות), שנמצאה מחוסרת הכרה וחבולה בחצר בניין המגורים שלה והועברה לבית החולים על ידי המשטרה, טענה שגוטפריד ורטהיים הוא שתקף אותה והכה אותה אחרי שסירבה לחיזוריו המיניים. כאן נאנח השוטר בכבדות. הוא מתקשר, אמר, לבקשתו של הממונה עליו כדי להזהיר את נתן שעלולים להגיש כתב אישום.

נתן הודה לו וניתק.

האנשן עדיין לא שמעה את החדשות על חטאו האחרון של גוטפריד, אבל ניכר בה שהיא חושדת, עוד לפני שבני המשפחה התיישבו לארוחת ערב, ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק", כפי שהיא עצמה ניסחה זאת מאוחר יותר. תחושה עגמומית ומהורהרת ירדה על כולם.

יעקב ניסה לשעשע, אבל הבדיחות שלו לא זכו לשום תגובה, וגם הוא, למראה המבט המצמית ששיגר אליו אביו, שקע בשתיקה קודרת. רק פאולינה לא קלטה כמדומה את האווירה ופטפטה בעליזות על המסיבה שנערכה בערב הקודם בבית משפחת זליגמן.

כולם חשו הקלה כאשר הוגש סוף-סוף הקינוח, ואכלו אותו בצייתנות.

"קציפת הקפה ממש טעימה," העזה קרולינה לומר.

"חבל שאנחנו לא יכולים ליהנות ממנה," אמרה האנשן.

לשמע המילים האלה קמו כל הגברים, כמו על פי פקודה, ביקשו סליחה והלכו לחדר העישון.

"ועכשיו," אמר מוריץ, "ספר לנו את החדשות הרעות. את הכול."

נתן סיפר את הסיפור, פחות או יותר כפי ששמע אותו מפי השוטר.

"עשית משהו?" שאל מוריץ בסופו.

"לא," אמר נתן. אדו תהה מדוע נתן עדיין נראה כאילו הוא מתכווץ מפחד מול אביו.

"למה לא?" התערב. מוריץ שלח בו מבט נרגז.

"לא רציתי לעשות שום דבר לפני שאתייעץ עם כולכם."

"אתה זה שלמד משפטים," אמר זיגמונד.

"זאת לא שאלה של לימודי משפטים. צריך לקבל איזו החלטה כללית לגבי גוטפריד והצרות שהוא מסתבך בהן."

"גם בעסקים," התערב אדו בהעזה.

"דיברת עם גוטפריד?" שאל יעקב.

"אי-אפשר להבין מה הוא אומר. זה מה שמאמא אמרה."

"מה נעשה?" שאל זיגמונד.

"נשלם לה כדי שתשתוק," אמר מוריץ.

"בכל זאת יש לה זכויות," רטן יעקב.

"איזה זכויות?" תבע מוריץ לדעת.

"אולי יש לה זכויות," אמר נתן, "אבל כל עוד היא לא יודעת עליהן... המשטרה לצדנו."

"מה אם היא תאבד את העבודה שלה?"

"אני מכיר את עוזר הבמאי," אמר זיגמונד.

נתן, כך החליטו, יבקר את הצעירה בבית החולים וידבר איתה. הם הסכימו על סכום כסף שבו יפתח את המשא ומתן וגם על הסכום המרבי שיוכל להציע לה.

"וגוטפריד?" שאל יעקב.

"אני לא רוצה לראות אותו שוב," אמר מוריץ.

"לעולם?" שאל אדו.

"לעולם!" אמר מוריץ.

ארבעת בניו קפאו כאילו רוח קרה חלפה בחדר. לקולו של הזקן היה צליל נורא, צרוד.

"אבל מה הוא יעשה?" שאל זיגמונד.

"הוא ייסע לאמריקה," אמר יעקב. "כמו כולם."

"מספיק!" צעק מוריץ.

"נדבר על זה בפעם אחרת," אמר נתן.

נלי, כך התברר, לא נזקקה ליותר מכמה ימים של מנוחה והחלמה. היא קיבלה את פניו של נתן באצילות ובמין גאווה נוגעת ללב, ושמחה לקבל סכום כסף שלא היה גבוה בהרבה מהסכום הראשוני שהציע לה. תוך שבועיים חזרה לשיר במקהלה.

אדו בדק בקפדנות את ספרי החשבונות של ורטהיים ובניו וגילה כמה חריגות, אך עד שנתן בדק אותן והן הוצגו למוריץ, כבר היה מאוחר מדי לשאול עליהן את גוטפריד. הוא היה בדרכו לניו אורלינס עם סכום כסף ומכתב המלצה לאדון מפרנקפורט שעבר בבורסת הכותנה. הוא לא חזר להתראות עם אביו, אבל יעקב וזיגמונד הלכו להיפרד ממנו לשלום. הוא אמר להם - קצת בהתרסה, חשב יעקב - שהוא שמח לנסוע ממש כמו שבני המשפחה שמחים לראות אותו נוסע.

1. תורגם לעברית בשם "יהושע הפרוע".