רחוב המרגלים

1

אז כך נראה האביב בלונדון: הנשים בשמלות באורך הברך עם פסי רוחב בכחול־לבן, הגברים בז'קטים כהים מעל סוודרים בגוני פסטל. שני המינים נשאו תיקי כתף עם יותר תאים וסוגרים מהנחוץ, של הנקבות באדום או שחור, הזכרים בגוון מדברי בריא וגברי, וגם כובעים הרשימו מדי פעם, לצד קשתות שיער — בל נשכח את קשתות השיער. קשתות, בפסים בגוני הקשת, שיוו לנשים מראה מתלהב, כאילו סירבו להרפות מאופנת ילדותן, אף שגם ילדות ממש התפארו באותו אביזר בלא חשש ניכר. כפות רגליים עטו סנדלים או כפכפים, פרצופים עטו שביעות רצון משתאה, ושפת גוף הייתה אילמת אך מרובת הבעה, לוכדת רגע יחיד של רווחה ומקרינה אותו סביב. הם נראו מרוממים ומרודדים כאחד, אותם בלייני אביב מפלסטיק, ופסנתר המתיק נעימת רקע סתמית להנאתם, ומפל מים מיניאטורי תופף מקצב קבוע, וסמיר סידיקי צפה בכל זה בצמצום עיניים, פניו הצנומות דרוכות וחשדניות.

בחוץ, יום העבודה הראשון של השנה נסחב לו באומללות, גורר את משקלו הנפוח מהנגאובר לעבר אחר הצהריים המוקדמים, אבל בתוך וֶסטאייקרז — היכל מסחר ותענוגות רחב ידיים בפאתיה המערביים של לונדון — התֶמה הייתה של בוא האביב, אם כי עד שאכן יגיע כבר ידיפו חלונות הראווה ניחוחות בילויי קיץ עצלים במקום. באלמנך הדימויים של המקום, שכבר עבר לדף הבא, יוצגה השנה החדשה על ידי מזחלות וצעיפים וציפורי אדום חזה ידידותיות, אך המציאות סירבה להתפשר, והחיים מעברם הנגדי של חלונות הראווה לא דמו לאלו שמהם נהנו בובות התצוגה. כאן, קונים למודי סבל נדדו מחנות אחת למשניה במסע שרצפה חלקלקה מרטיבות הפכה למסוכן. כאן עצרו מותשים לנוח על אדן הבטון מסביב למזרקה, שכוס קלקר צפה במימיה וקצף עכור הצטבר בשוליה. המזרקה שכנה בנקודת מפגש שבה הצטלבו מסדרונות מכל כנפות שמיים, וכל מי שביקר בווסטאייקרס חלף על פניה במוקדם או במאוחר. מטבע הדברים כאן בעיקר השתהה סמיר, כדי לבחון לעומק את הלקוחות.

שלהם לא רחש חיבה יתרה. אם וסטאייקרז היה מקדש, כפי ששמע אנשים מתארים אותו, החסידים שלו לא היו אדוקים באמונתם. אף מאמין אמיתי לא היה זורק פסולת מזון מהיר בחזית הקתדרלה שלו, ומי שמבקש לקיים בכנות את מצוות אמונתו, לא צורך שישיית בירה לפני תשע וחצי בבוקר ואז מקיא על רצפת הכנסייה שלו. כמוסלמי אדוק, סלד סמיר מהמנהגים שהיה עֵד להם על בסיס יומיומי, אבל כמי שנמנה עם צוות קציני ההכוונה הקהילתיים המסור של וסטאייקרז — או המאבטחים, כפי שכינו את עצמם — הוא נמנע מלקרוא לאל לשלח נקמתו בכופרים, והסתפק בהנפקת אזהרות תקיפות למשליכי הפסולת ובהרחקת השתויים מתוך המתחם. בשאר הזמן הוא סיפק הוראות הכוונה, עזר לאתר פעוטות תועים, ופעם — הוא עדיין נזכר בכך תכופות — רדף אחרי גנב ותפס אותו.

אחר הצהריים האלה לא צפנו התרגשות דומה. האווירה הייתה לחה ואומללה, עקצוץ בעומק גרונו של סמיר רימז להצטננות קרבה, והוא תהה מניין יוכל לשנורר לו כוס תה כשהם הופיעו: שלושה צעירים התקרבו במסדרון המזרחי, אחד נושא תיק ספורט שחור גדול. סמיר שכח מהגרון שלו. אחד הפרדוקסים הגדולים בחוויית מרכזי הקניות הוא הרצון למשוך לשם צעירים, החיוניים לרווחיותם ולשגשוגם של מרכזים כאלה, אך בה בעת, משיקולי שקט ושלווה, ממש לא רצוי שיסתובבו במקום יותר מדי. השאיפה היא שהם יופיעו, ימסרו את כספם ויתחפפו. ולכן שכשצעירים מגיעים בשלשות, נושאים תיק ספורט שחור, מן התבונה לפקפק במניעיהם. או לכל הפחות להיות ערוך למעשי קונדס.

ולכן סמיר ערך סקירה של שלוש מאות שישים מעלות, וגילה שתי חבורות נוספות מתקרבות בשדרה הצפונית, אחת של צעירות שנראה שסברו שהעולם הוא מקור לשעשוע בלתי נדלה, האחרת חבורה מעורבת, כולה בג'ינס נפולי מפשעה ובנעלי ספורט פרומות שרוכים, מפיצה את העגה הג'מייקנית הרגילה של מתבגרים ילידי לונדון. ומערבה משם הסיפור היה דומה, בני נוער קרבים, במספרים משתנים, ופתאום החבורות כבר לא נראו נפרדות אלא מגוּדדות להמון, הנשלט על ידי תבונה יחידה. וכן, עדיין היה חופש, וצריך לצפות לנוכחות כבדה של נוער, אבל... במקרה של ספק, תדווח, אמרו לסמיר. וזה היה מקרה של ספק: לא רק הילדים, הכמות שלהם — והגיעו עוד כל הזמן — אלא איך שהם התקדמו לעברו, כאילו עמד סמיר סידיקי לחזות בפריחתה הראשונית של תנועה חדשה. הפיכה, אולי, כנגד מקדש כביר זה שעל שמירתו הופקד.

עמיתיו החלו להגיע, נסחפים בזרם. סמיר נופף בבהילות ושלף את מכשיר הקשר שלו בדיוק כשהשלשה המקורית נעצרה במרכז הזירה והניחה את תיקה על הרצפה. בזמן שלחץ על כפתור הדיבור הם פתחו את רוכסן התיק וחשפו את תכולתו. ובזמן שדיבר, זה התחיל: בבת אחת הקהל כולו, עשרות על גבי עשרות של ילדים נאספו סביב המזרקה — חסמו את הכניסה לחנויות — וטיפסו על שוליה. כולם עד אחד, כך נראה, פשטו את מעיליהם וחשפו חולצות ססגוניות מתחת, בגוני יסוד עליזים ובמערבולות של צבע, ואז הנערים לחצו על כפתורי טייפ ענקי בסגנון רטרו שפרקו מהתיק, ומרכז הקניות כולו נשטף רעש קולני מאוד ומקצב בס עמוק.

חיים בשביל השמש, וו־הו

וכולם רקדו, כולם עד אחד, בזרועות מונפות מעל ראשים, רגליים בועטות אל־על, אגנים מתנועעים וכפות רגליים נשלחות לכל עבר — אף אחד שם לא לקח שיעורי ריקוד, זה בטוח, אבל הילדים האלה ידעו לעשות חיים, וחיים הם אכן עשו.

חיים בשביל הקיץ

וכמה שזה טוב. פְלאש־מוֹבּ, הבין סמיר, ריקוד המוני. להיט גדול לפני שמונה או עשר שנים, שהתגלה על ידי דור חדש. סמיר כבר נתקל בזה פעם, ברחוב ליברפול: הוא עמד מהצד, משתוקק להצטרף, אבל משהו — משהו? מבוכת נעורים — עצר בעדו, והוא רק צפה בקהל, שהתפרץ בספונטניות עליזה ומתוכננת. הפעם, כמובן, הדבר קרה במשמרת שלו, ולכן יש לעצרו, אבל כרגע לא היה באפשרותו לעשות דבר — רק כלבים ומגפונים יוכלו לעצור את זה עכשיו. ואפילו מבוגרים שחררו עניבה ותופפו ברגלם למקצב הקיצי. אחד מהם, ממש באמצע, פתח את כפתורי מעיל הגשם שלו. ולרגע עיוור אחד גם סמיר נסחף לו באושרם הגואה של החיים, למרות הקור, למרות הרטיבות, והוא גילה ששפתיו מבקשות לנוע — אם כדי לחייך ואם כדי להצטרף בשירת הפזמון, חיים בשביל השמש, וו־הו, אפילו סמיר עצמו לא ידע — והוא נאלץ לכסות את פיו בכף ידו כדי להסתיר את תגובתו. התנועה סייעה לסוכך על שיניו, שבעזרתן הוא זוהה אחר כך.

משום שהפיצוץ, כשהגיע, לא הותיר דבר על כנו. הוא ריסק עצמות וכתש בני תמותה, והותיר מכל צורות החיים שסביבו רק שרידים חרוכים. חלונות הפכו לרסיסים, והמזרקה רחשה תחת מטר בוער של גושי אבן, לבנים, פלסטיק ובשר שנשרו לתוכה. כדור אש זועם בלע את המוזיקה ואת הרקדנים כאחד, ושילח גל הדף של חום ורוח לכל ארבע השדרות, בזמן שבובות הראווה האביביות בבגדיהן החדשים התפוצצו מאחורי זגוגיות שהיו ואינן. זה נמשך שניות, אך לא פסק לעד, ואלו שנותרו מאחור — הורים ומשפחות, אהובים וחברים — לנצח יציינו את התאריך כמועד של שיחות שלא נענו ושל רכבים שלא נאספו, יום שבו משהו כמו השמש זרח בכל המקומות הלא נכונים, וצרב לצמיתות את דמותו בחייהם של כל מי שנקרו בדרכו.