ריברדייל 1: היום שלפני

פרק 1 בטי

יומני היקר:

אני לא מאמינה שכבר 4 ביולי! מוזר נורא לחגוג את זה כאן באל־איי, רחוק מפולי וארצ׳י וג׳אגהֶד. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פספסנו את פסטיבל הקיץ של ריברדייל. בטח בקיץ ההוא שארצ׳י שבר את היד כשבנה בית עץ עם ג׳אגהד, ונשארנו כל היום בבית וקראנו קומיקס ואכלנו קרטיבים בצבעי אדום־לבן־כחול. לכולם נהייתה לשון סגלגלה, וג׳אגי אכל שלושה קרטיבים על כל אחד שארצ׳י ואני אכלנו. אבל זה היה לפני שנים.

אני מתגעגעת לריברדייל, כמובן, ולחברים שלי, אבל אל־איי מדהימה. בבית של דודה גרטרוד יש אמנם ריח קצת מוזר (אני לא יודעת איזה בדיוק, אבל נראה לי שהוא כבר נספג בקירות. זה כמו תערובת משונה של שום וסבון של זקנות), אבל היא גרה ממש בקצה קניון ראניון. אז כל יום אני יוצאת להליכה בקניון ראניון לפני העבודה. הנוף מטורף. זה מרגש. אין דברים כאלה בריברדייל.

מזג האוויר מדהים, הבריסטה בקפה בּלֶקווּד כבר מכיר את ההזמנה הקבועה שלי (קפה פילטר, חלב ושני סוכר)... אה, ויש עוד משהו...

נכון, אני מתגעגעת לפולי, אבל להיות רחוקה מאימא בפעם הראשונה?

אמממ... זה לא רע.

ברור שאני אוהבת אותה ואני יודעת שהיא אוהבת אותי, אבל היא כזאת שתלטנית. עכשיו, לשם שינוי, אני מרגישה קצת עצמאות. וזה לא רע.

אני אוהבת גם את העבודה ב׳הֶלוֹ גיגלֶס׳, גם אם עדיין לא כבשתי את ליבה של הבוסית שלי, הידועה גם בשֵם עורכת הכתבות רֶבֶּקה סנטוס. אני לא יודעת אם היא חושבת שאני איזה פרובינציאלית בורה או מה, אבל היא פשוט לא מתרשמת ממני.

אני יודעת שאני הבחורה החדשה ושהגעתי מחוץ לעיר, ואני בטח העובדת עם הכי פחות ניסיון בצוות, אבל עד עכשיו רבקה נתנה לי רק לעשות שליחויות, להביא קפה, לתאם פגישות, לשלוח חבילות בדואר – מין נערת סידורים כזאת.

כלומר, אני עדיין מתה על זה לגמרי, אבל הכי קרוב שהגעתי לכתיבה ממש זה תיוג תיקיות. רבקה מכריחה אותי לכתוב קודם את שם התיקייה בעיפרון, ואז לעבור על העיפרון בטוש. אולי יש לה עניינים של או־סי־די. בכל מקרה, אלה לא בדיוק כתבות שיביאו לי את הפוליצר.

עם זה רבקה נותנת לי כל הזמן עבודה. שזה טוב. מהרבה סיבות. כי זה לפחות אומר שלא יהיה לי זמן להתעסק בדבר היחיד שמבאס אותי הקיץ כאן באל־איי - המרחק מהחברים שלי ב־4 ביולי.

אויש, על מי אני עובדת, יומני? מה שמבאס זה להיות רחוקה מארצ׳י.

פולי:

היי, סיס. את בסביבה? צריכה עדכון. ועוד

פרטים על "ברד המורד" שלך. הוא נשמע מאוד...

לא־ארצ‘י. וזה לא יכול להיות רע. מתגעגעת.

בטי:

מתגעגעת גם! אבל את יכולה לקרוא לו פשוט

"ברד". בבקשה.:) ממש לא־ארצ‘י. במובן הטוב.

אבל גם לא־ארצ‘י. במובן הרע.

״בּרֶד המורד״. ככה הוא הציג את עצמו. זה היה כל כך מעושה שהייתי חייבת לצחוק, וזאת בטח הייתה הכוונה.

פגשתי אותו בשבוע השני שלי כאן. סוף־סוף התחלתי להתרגל לאנרגיה באל־איי - לתנועה המטורפת בכבישים, לפקקים בכביש המהיר שנתקעתי בהם במשך שעות כל יום, למזג האוויר שאף פעם לא משתנה (ברצינות, אף אחד כאן לא יודע מה לעשות במקרה הנדיר שיורד גשם. הם יתחרפנו אם הם יצטרכו לעבור חורף בריברדייל, אפילו שיש אצלנו מספיק סירופ מייפל לכל העיר לניקוי רעלים נצחי)... לכך שאפילו האנשים הרגילים נראים קצת כמו סלבריטאים, ואולי הם באמת סלבריטאים לעתיד בסופו של דבר. עדיין הרגשתי כמו הילדה מהעיר הקטנה שהגיעה לעיר הגדולה, כי איך יכולתי שלא? על כל הבגדים שלי, אבל על כולם, יש איזשהו הדפס ורוד פרחוני. זה כמו להסתובב עם שלט על המצח שאומר תיירת... או חייזרית. אבל התחלתי להסתגל לקצב של העיר, ולמרות שהרגשתי זרה, הרגשתי גם בנוח.

פולי סימסה לי כל הזמן שאלות על הבחורים באל־איי, ואני כל הזמן עניתי: בחורים בדרך כלל לא שמים לב אליי. אני ה״חמודה״ הזאת. הבת של השכן. והבחור היחיד שרציתי שישים לב אליי במשך שנים אמנם אוהב אותי בהחלט, אבל כנראה לא בדרך שאני רוצה. בשבילו אני באמת הבת של השכן.

(אני לא יודעת בוודאות איך הוא מרגיש. תמיד פחדתי מדי לשאול.)

אז זה היה יום שישי קיצי, ורבקה שלחה אותי להביא סושי למשרד (רול שרימפס בטמפורה, אורז חום, מיונז חריף במיוחד בצד וסלט היג׳יקי - כבר ידעתי בעל־פה את ההזמנה של רבקה), אבל למרות שהתקשרתי מראש, המארחת אמרה שזה ייקח קצת זמן, אז לקחתי את הספר שלי (׳העין הכי כחולה׳, כמובן, הספר האהוב עליי שאני תמיד חוזרת אליו), והתיישבתי על הדשא בגני מגווייר, מקום שתמיד כיף לצפות בו באנשים.

זה היה אחד מהימים האלה שיש להם אפילו ריח של קיץ: הכול ירוק ופורח, השמיים בגוון כחול שרואים רק בצילומים מקצועיים, אבל זה היה אמיתי, בחיים הממשיים. השטאג בלי פילטר.

פתאום נח צל על הדף. ״קוראת משהו קליל, מה?״

הרמתי את מבטי. זה היה בחור שנראה בערך בגילי, בחולצת טריקו ומכנסי דגמ״ח, עם שיער גולשים בלונדיני. הוא חייך אליי חיוך של פרסומת למשחת שיניים.

הסמקתי. ״זה לא באמת ספר קיץ קליל, אבל היא הסופרת האהובה עליי,״ אמרתי. לשון ההמעטה של המאה. טוני מוריסון היא האלילה שלי. ׳הלו גיגלס׳ מארגן מפגש חתימות שלה הקיץ, ואני מתה להשתתף בו. מאז ששמעתי על זה, פיזרתי כל מיני רמזים ״עדינים״ – כמו לקחת איתי ספר שלה לכל מקום.

״אם זה מה שאת קוראת בקיץ כדי לברוח קצת, תצטרכי לחפש בריחה אחרת,״ הוא אמר. כשחייך, העיניים שלו התקמטו בקצוות.

״מה אתה מציע?״ שאלתי. האם פלרטטתי איתו? אולי בטי־אל־איי ידעה לפלרטט. אולי בטי־ריברדייל יכולה ללמוד ממנה דבר או שניים.

עיניו התקמטו שוב. ״קיוויתי שתשאלי את זה. ההצעה מספר אחת שלי היא זו: תני לי לקחת את תפקיד מנהל הפנאי שלך.״ כנראה נראיתי מופתעת, כי הוא הוסיף, ״או, את יודעת, סתם ארוחת ערב. פרופיל נמוך. נשבע לך שאני לא איזה רוצח פסיכופת מטורף. מבטיח.״

״המממ...״ העמדתי פני מתלבטת. "כאילו, כל עוד אתה לא רוצח פסיכופת מטורף. אני באמת מחבבת פרופיל נמוך.״

״רואה? אנחנו נשמות תאומות.״

נשמות תאומות. ראיתי הבזק של הבלורית הג׳ינג׳ית של ארצ׳י, הנמשים שלו, העיניים הירוקות העמוקות, אבל למרות שארצ׳י ואני אוכלים אצל פּוֹפּ׳ס יחד על בסיס קבוע, אי אפשר לטעות ולראות בארוחות האלה דייטים.

״הנה הטלפון שלי. אפשר לקבל את המספר שלך?״ הוא הושיט לי אותו, ואז קימט את מצחו. ״אה. וגם יהיה נחמד לדעת איך קוראים לך. נראה שהתקדמתי מהר מדי.״

צחקתי. ״אני בטי. בטי קופר.״ לקחתי ממנו את הטלפון, והתנשפתי בבהלה כשהבנתי מה השעה. השרימפסים בטמפורה של רבקה כבר בטח התקררו. שיט. הקשתי את מספר הטלפון שלי מהר ככל שיכולתי, לקחתי את החפצים שלי ופניתי ללכת. ״מצטערת שאני בורחת, אבל יש לי - ההתמחות שלי...״

״אין בעיה. תוכלי לספר לי הכול על זה. בארוחת ערב.״

חייכתי, ותהיתי אם גם העיניים שלי מתקמטות בקצוות. ״בארוחת ערב.״

״אה! ודרך אגב, אני ברד. מן הסתם כל סגנון החיים של קליפורניה חדש לך, אז את יכולה לקרוא לי ברד המורד.״

הבטתי בו. ״בסדר, אבל אני יכולה גם לא לקרוא לך ככה?״ בטי־אל־איי הפלרטטנית הופיעה שוב! מזעזע. וגם די כיף.

״בטי קופר, את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה, אבל נראה שכדאי שתזדרזי לחזור לעבודה לפני שיתפסו אותך מתחילה עם גולשים בהפסקת הצהריים שלך.״

מאת: KweenKatJosie@Pussycats.net

אל [רשימה: חתלתולות_רעות]

הנדון: רשימת השירים למחר

אלילות/אחיות/זמרות משובחות ביותר שלי:

תודה לשתיכן על החזרה המהממת של אתמול. אנחנו שולטותתת.

אל תשכחו, אנחנו נפגשות היום בבית הספר בדיוק בשעה 14:00 לעוד חזרה לפני המופע הגדול מחר בלילה בכיכר העירייה. מצורפת רשימת השירים. תסתכלו עליה, תסמנו לכן שינויים, ובואו מוכנות עם הסברים לכל ההערות או השינויים שאתן מציעות.

מחר ניפגש בכיכר בשעה 16:00 לבדיקת סאונד. נא לדייק, גבירותיי. לנו אולי לא חשוב להגיע לדרייב אין טוויילייט להקרנה השנתית של ‘היום השלישי‘ (ג‘אגהֶד ג‘ונס חושב שהוא אירוני או משהו?) אבל במסורת הפּוּסיקאט הרגילה שלנו, אנחנו צריכות קצת זמן כדי להיכנס לראש טוב לפני ההופעה.

ודבר אחרון חביב, אם מישהי מכן רואה בסביבה את רֶג‘י מאנטל, תנסו להיעלם. הוא מציע "לנהל" את הפוסיקאטס. אל תיתנו לו לתפוס אתכן אם לא בא לכן כאב ראש היום. ואנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו כאבי ראש!

חיבוקים ומיאו,

ג‘