ריימי נייטינגייל

הן היו שלוש. שלוש בנות.

הן עמדו זו לצד זו.

הן עמדו בדום מתוח.

ואז הילדה בשמלה הוורודה, זאת שעמדה ליד רֵיימי, נאנחה ואמרה, ״כמה שאני חושבת על זה יותר, ככה אני פוחדת יותר. הפחד פשוט משתק אותי!״

היא אחזה בשרביט, הצמידה אותו לחזהּ ונפלה על ברכיה.

ריימי הביטה בה בפליאה ובהערצה.

היא עצמה, פעמים רבות, הרגישה משותקת מרוב פחד, אבל היא מעולם לא הודתה בזה בקול.

הילדה בשמלה הוורודה נאנחה ונפלה על צדה.

עיניה מיצמצו פעמיים ונעצמו. רגע היא שכבה דוממת, ואז פקחה את עיניה, פערה אותן וצעקה, ״סלח לי, ארצ׳י! אני מצטערת שבגדתי בך!״

היא שבה ועצמה את עיניה. הפה שלה נשאר פתוח.

ריימי מעולם לא ראתה או שמעה משהו דומה לזה.

״אני מצטערת,״ ריימי לחשה. ״שבגדתי בך.״

משום־מה היה נדמה לה שראוי לחזור על המילים האלה.

״די כבר עם השטויות האלה,״ אַיידָה נִי אמרה.

איידה ני היתה המדריכה לשרביטנות. למרות שהיתה זקנה — בת חמישים לפחות — היה לה שיער צהוב בוהק במיוחד. היא נעלה מגפיים לבנים גבוהים שהגיעו לה עד הברכיים.

״אני לא מתבדחת,״ איידה ני אמרה.

ריימי האמינה לה.

איידה ני ממש לא נראתה כמו אחת שמתבדחת.

השמש עמדה אי־שם גבוה בשמיים, וכל העניין נראה כמו שעת צוהריים במערבון. אבל זה לא היה מערבון, זה היה שיעור שרביטנות בבית של איידה ני, בחצר האחורית של איידה ני.

זה היה קיץ 1975.

זה היה בחמישה ביוני.

ויומיים לפני כן, בשלושה ביוני, אבא של ריימי קלארק עזב את הבית ועבר לחיות עם שיננית.

הֵי, דידל דידל, הדייסה ברחה עם הכפית.

אלה היו המילים שעלו בראשה של ריימי בכל פעם שחשבה על אבא שלה והשיננית.

אבל היא הפסיקה לדקלם את זה בקול כי אמא שלה היתה מדוכאת, ודיבורים על דייסות וכפיות שברחו יחד לא היו במקום.

למעשה, זאת היתה טרגדיה גדולה, מה שקרה.

זה מה שאמא של ריימי אמרה.

״זאת טרגדיה גדולה,״ אמא של ריימי אמרה. ״תפסיקי לדקלם שירי שטות.״

זאת היתה טרגדיה גדולה כי אבא של ריימי הוציא לעצמו שם רע.

זאת היתה טרגדיה גדולה גם כי עכשיו ריימי היתה ילדה בלי אבא.

כאב קטן וחד פילח את לבה של ריימי בכל פעם שחשבה על העובדה הזאת, שהיא, ריימי קלארק, ילדה בלי אבא.

לפעמים הכאב הזה שבלב גרם לה להיות משותקת מפחד. לפעמים זה גרם לה לרצות להתפרק.

אבל תמיד כשזה קרה לה היא נזכרה שיש לה תוכנית.