ריקסטון פולז 1: רויאל

הקדמה דמי, גיל 10 (לפני חמש־עשרה שנה)

"מה אתה עושה פה?" אני משלבת זרועות ומחמיצה פנים חזק כל כך שהן כואבות.

ראשו של רויאל1 לוקהרט מציץ דרך הפתח בתחתית בית העץ שלי.

"אין כניסה לבנים. אתה לא יודע לקרוא?" אני מצביעה על בריסטול צהוב שמוצמד לאחד החלונות מבחוץ. אחת מאחיותיי הקטנות כתבה את זה בגיר אדום והוסיפה מאה סימני קריאה.

"מה את עושה, דמי?" הוא מתעלם ממני. בנים ממש מעצבנים.

"אני חושבת שדרק קורא לך." אחי הגדול עושה לי את התרגיל הזה כשהוא רוצה שאניח לו לנפשו. הוא תמיד אומר שאימא קוראת לי. זה כבר לא עובד עליי, אבל אולי זה יעבוד על רויאל.

"אני לא שומע כלום." הוא ממשיך לטפס לתוך בית העץ וניגש ישר לתיבה של ברביות בפינה. "את עדיין משחקת עם הדברים האלה?"

לחיי מתלהטות. "לא."

לפעמים.

"הדברים האלה של התאומות," אני מוסיפה. אני מאשימה את אחיותיי הקטנות בהכול, וכולם תמיד מאמינים לי.

רויאל לוקח מהתיבה את בובת סקיפר העירומה ובוחן אותה מכל הזוויות. הוא מוזר כל כך.

"למה הברביות שלך לא לבושות?" הוא שואל.

"לא יודעת. תשאל את האחיות שלי. אמרתי לך, הן משחקות איתן."

"מה את עושה פה למעלה?" הוא משליך את סקיפר לתוך התיבה ורוכן החוצה מהחלון שלידו.

"זה לא עניינך." אני מגלגלת עיניים הכי חזק שאני יכולה. "אתה צריך ללכת. אתה לא יכול להיות פה."

"למה לא?" החיוך שלו מרתיח אותי. מאז שדרק חזר איתו הביתה מבית הספר לפני חודש הוא לא מפסיק להתעסק איתי. הוא לא מנדנד לאחיותיי הקטנות. רק לי.

"ילדים מכיתה ה' לא אמורים לבלות עם ילדים מכיתה ד'," אני אומרת.

"מי אמר?"

"אה, כל הילדים בבית הספר."

"מה זה?" הוא ניגש אליי ומרים את כתר הפלסטיק מהראש שלי.

אני מסמיקה. שכחתי שהוא עליי.

"את משחקת אותה נסיכה?" הוא צוחק עליי. בא לי להכניס לו אגרוף.

"ניסיתי את זה כדי לראות אם זה עדיין מתאים." אני מנסה לתפוס את הכתר, אבל הוא מושך את ידו לאחור.

"בטח, בטח, דמי." הוא מניח את הכתר על שערו החום כהה. "איך אני נראה?"

הוא מחייך ובוהה בי מלמעלה, מניח אגרוף מתחת לסנטר שלו. הוא נראה כמו נסיך. בקטע טוב. כמו אלה שרואים בסרטים. אבל אני לא אומרת לו את זה.

"אתה נראה טיפשי." אני מושכת את הכתר מהראש הדבילי שלו. "נו, די."

"הנסיך לא מנשק את הנסיכה קודם? טיפסתי על המגדל הזה והכול."

אני מוציאה לשון. "דוחה."

הלב שלי הולם בחוזקה. אני לא מבינה מה זה אומר. רויאל מעצבן. הוא חושב שהוא ממש מצחיק, והוא לא. כל הבנות משתרכות אחריו בחצר בית הספר, אבל אני לא חושבת שהוא משהו מיוחד. אני מעדיפה לטפס על סולמות או לשחק בכדור מאשר להתייחס אליו. האדלי מייבֶּרי התחתנה איתו בכאילו אתמול בהפסקה. שמעתי שהם ממש התנשקו

ואז שמעתי שגב' קוויק העמידה אותו עם הפנים לקיר בתור עונש. היא קראה לו רומיאו. אני לא יודעת מה זה אומר.

רויאל חולף על פניי והגוף שלי מסרב לזוז. הוא מסתכל על הסולם ואז עליי.

"רויאל," קולו של אחי נשמע מתחת לרצפת העץ, "אתה שם למעלה?"

"כן," הוא עונה, "רק רגע."

אני נוקשת בכף הרגל על הרצפה.

"דמי?"

"מה?"

רויאל מלקק את שפתיו ונשען קדימה כדי לתת לי נשיקה קלילה על השפתיים.

גועל נפש!

אני מנסה לדחוף אותו ממני, אבל הוא גדול מדי וכמעט לא זז. כשהוא צוחק עליי אני נותנת לו סטירה. מעולם לא הרבצתי לאף אחד. אפילו לא לדרק, אף על פי שממש רציתי, יותר מפעם אחת.

"למה עשית את זה?" אני מנגבת את הפה בזרוע ואז יורקת על הרצפה המלוכלכת של בית העץ.

רויאל מושך כתפיים. "כי אני נסיך. בגלל זה קוראים לי רויאל. נסיכים מנשקים נסיכות."

אני יודעת שזה לא נכון. אימא אמרה שהוא ילד מאומץ. אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אני יודעת שהוא לא נסיך. אין לנו שום נסיכים ב"ריקְסטון פוֹלז".

הוא לא מפסיק להסתכל עליי וזה ממש לא נעים.

אני יורקת שוב והוא צוחק. נראה לי שהוא נהנה מהנשיקה. הוא עדיין לא ניגב אותה.

"אני לא נסיכה."

"את מתנהגת כמו נסיכה רוב הזמן. את תמיד מתחבאת פה למעלה כאילו זה מגדל מפואר או משהו."

"אל תעשה את זה שוב," אני נועצת בו מבט זועם ומתרחקת ממנו. "בפעם הבאה אספר לדרק."

פניו של רויאל נופלות. דרק הוא החבר הכי טוב שלו, הם כמו אחים ואני מקנאת בו לפעמים שדרק מבלה איתו יותר מאשר איתי.

הוא יורד בסולם ונעצר עוד פעם אחת כדי להסתכל עליי. "נתראה בארוחת ערב, הנסיכה דמי."

איכס.

הוא שוב נשאר לארוחת ערב?

אני חייבת לברר אם אוכל להחליף מקום עם דלַיילה הערב. לא בא לי שרויאל יתעסק איתי מתחת לשולחן שוב. אני רוצה לאכול את פשטידת הרועים, ואז לעלות למעלה, לנעול את הדלת שלי ככה שהוא לא יוכל להציק לי, ולקרוא את הספר שלי עד שהוא ילך הביתה סוף־סוף.

הוא כזה מעצבן.

דמי, גיל 13 (כעבור שלוש שנים)

"אוי, אלוהים אדירים..." אימי נשמעת מתלהבת בקצה המסדרון. דלת הכניסה נטרקת. "איזה כיף לראות אותך שוב. מה שלומך, מתוק?"

אני שולפת את אטמי האוזניים ומטה את הראש. נשמע כאילו עדר של מגפיים שועט למטה. אני שומעת קול של בחור, אבל זה לא דרק.

אני יוצאת מהמיטה ומציצה מחלון חדר השינה אל השביל למטה. אני לא רואה מכוניות. אני מקפלת את פינת הדף, סוגרת את הספר על הכרית, ואז אני מתגנבת על קצות האצבעות לאורך המסדרון כדי להציץ במורד במדרגות.

צעד זהיר אחד. עוד אחד. ועוד אחד. באמצע הדרך למטה אני רואה את אימי מחבקת מישהו. היא מתרחקת כעבור שנייה, ואז אני רואה אותו.

רויאל לוקהרט.

אני לא נושמת, נצמדת בחוזקה לקיר המדרגות, ומתפללת שהוא לא יבחין בי.

"אני כל כך שמחה ששיבצו אותך חזרה בריקסטון פולז," אימא אומרת ומלטפת את הלחי שלו כאילו הוא ילד קטן, "אתה אוהב את משפחת האומנה החדשה שלך?"

"כן, גברתי." רויאל לא נראה נלהב. הוא משלב ידיים ומזדקף. הוא נראה גבוה יותר עכשיו, שערו ארוך משהיה והוא נראה מבוגר יותר.

לפני שנה הוא נאלץ לעבור לגור עם משפחה אחרת בצפון־מזרח המדינה. דרק נסע לבקר אותו כמה פעמים, אבל משום מה משפחתו החדשה של רויאל לא יכלה אף פעם להסיע אותו לפה.

"תבלה את חג המולד איתנו, נכון רויאל?" אימא שואלת. "מחר ארוחת החג. אתה מוזמן להישאר לישון פה הלילה. דרק סיפר לי שאתה מגיע. אני מקווה שזה בסדר. שמתי כמה מתנות עבורך מתחת לעץ. זה שנסעת לזמן מה, לא אומר שאתה כבר לא חבר כבוד במשפחת רוזווד."

פניו של רויאל זורחות כשאימא אומרת את זה. אני יודעת שאין לו משפחה כמונו. אני יודעת שזה חשוב לו מאוד שאנחנו מחשיבים אותו לאחד מאיתנו. רק חבל שהוא מעצבן כל כך.

אף על פי הוא ממש חמוד עכשיו. מסוג הבנים שהייתי מעבירה אליהם פתק באמצע השיעור, אם הוא היה כל אחד אחר חוץ מרויאל לוקהרט.

אני לא בטוחה כמה זמן אני בוהה בו, אבל בשנייה שהעיניים שלו מביטות במעלה המדרגות, הלב שלי מזנק לגרון.

"היי, דמי," הוא אומר.

אימא ודרק מסתובבים ורואים אותי מועדת על אחת המדרגות.

"היי, רויאל." אני מסתובבת ועולה חזרה במדרגות. הוא לא ראה אותי מאז ששמו לי גשר על השיניים, ואני בדיוק מטפלת בפצעונים על הסנטר. אני לובשת מכנסי טרנינג וטי־שירט כדורעף ישנה.

לא אכפת לי מה הוא חושב עליי.

לא אכפת לי.

באמת.

אני נועלת את הדלת. אתחבא פה כל הלילה אם אצטרך.

הבטן שלי מקרקרת כשריחות הבישולים לקראת ארוחת החג מתפשט ועולה.

כעבור כשעה, שלוש דפיקות מהירות ממלאות את כפות ידיי בזיעה.

אני מכחכחת בגרון ומחליקה את הקוקו.

"מי זה?"

"זאת אני." קולה של דליילה הוא כמו מתנה משמים.

"את יכולה להיכנס."

אחותי הקטנה, שמתנהגת כאילו היא מבוגרת יותר מכולנו רוב הזמן, מתפרצת פנימה.

"למה את מתחבאת פה למעלה?" היא מזיזה לאחור קווצת שיער חומה. "את יודעת שרויאל למטה, נכון?"

אני מגלגלת עיניים. "כן, אז מה?"

"את נראית חמוד. החלפת בגדים כרגע?" היא שואלת.

נתפסתי על חם.

"לא. לבשתי את זה כל היום." אני מושכת את הסוודר הוורוד הנעים שלי ומחליקה את היד על הטייטס עד שאני מגיעה לשולי הגרביים העבים. ראיתי בחורה בחוברת "סבנטין" שהתלבשה בדיוק ככה. היא הייתה מבוגרת ממני, אבל נראה שהצליח לי.

משום מה אני מרגישה צורך להיראות מבוגרת יותר, כמו שרויאל נראה עכשיו.

דליילה מעקמת את האף המושלם שלה. "בכל אופן, תרדי למטה. אנחנו משחקים "סופר מַריו" וחסר לנו שחקן."

אני בוהה בספר שמחכה לי, שברור שלא ילך לשום מקום, ומנסה בכל הכוח לחשוב על תירוץ.

"יש לי שיעורי בית," אני אומרת.

"חופשת חג המולד עכשיו."

"אני שונאת סופר מריו."

"לא, את לא. את טובה יותר מכולנו."

"ארד מאוחר יותר."

דליילה מחמיצה פנים. "זה בגלל רויאל, נכון? את תמיד מתנהגת מוזר לידו. כולם רואים את זה."

"לא נכון," אני משקרת.

"בסדר. תישארי פה כמו איזו נסיכה סנובית במגדל. אולי אשלח את רויאל להציל אותך."

הלחיים שלי בוערות. לפני שאני מספיקה להגיד משהו, דליילה טורקת את הדלת. מעוצמת הטריקה הדלת נפתחת שוב, ואני שומעת את צעדיה הולכים ומתרחקים במדרגות.

אני מסתובבת בחדר במשך שלושים דקות ומורחת עוד קונסילר על הסנטר בכל פעם שאני חולפת על פני המראה.

אימא קוראת לי מלמטה.

ארוחת הערב כנראה מוכנה. אני צועקת חזרה שתכף ארד, ואז רצה חזרה לשידה כדי לסדר את השיער בפעם האחרונה. אני אף פעם לא מצליחה לגרום לקצוות להשתטח כמו שצריך. יש לי כל כך הרבה שיער, שאני לא יודעת מה לעשות איתו בדרך כלל. למה אין לי שיער חלק, מבריק ומושלם כמו לכולם?

"צריכה עזרה?" קול של בחור מקפיץ אותי.

אני מסתובבת במהירות ורואה את רויאל עומד בכניסה לחדר. אני כועסת על עצמי שהשארתי את הדלת פתוחה.

"מה אתה עושה פה למעלה?" אני אומרת בכעס.

"כולם מחכים לך למטה. ארוחת הערב מוכנה."

יופי. עכשיו ארד למטה וכל המשפחה תנעץ בי מבטים. הם יראו שהחלפתי בגדים ושהתאפרתי.

אלוהים, אני מרגישה טיפשה כל כך.

"ארד עוד רגע," אני אומרת.

"אמרת את זה לפני עשרים דקות." הוא מתקדם צעד אחד לתוך החדר שלי. איזה חצוף. "הם אמרו לי לעלות להציל אותך, אז בואי כבר. אלווה אותך באופן אישי לשולחן, נסיכה."

רויאל אוחז בזרוע שלי, ולהקת פרפרים משתוללת בבטן שלי.

לא. ציפיתי. לזה.

הראש שלי מסתחרר. נראה לי שהלב שלי פועם בקצב מהיר מדי, ואני חייבת לשבת. אני חייבת שהוא ילך מפה.

אני מושכת את הזרוע שלי ממנו ומגלגלת עיניים.

"תפסיק." אני בולעת רוק בקול.

הוא מגחך, ואני מבחינה בגומת חן על לחי ימין שלו. היא תמיד הייתה שם? הריסים של רויאל ארוכים וכהים, מסגרת מושלמת לעיניו הכחולות. יש לו עיניים של בנות. למה אני מבחינה בדברים האלה רק עכשיו?

"את באה או מה?" הוא במסדרון עכשיו. "שמרתי לך מקום."

רויאל קורץ. אני משחררת את החיוך שהדחקתי ברגע שהוא מסובב אליי את הגב.

הוא מעצבן. אבל חמוד. בערך.

 

דמי, גיל 15 (כעבור שנתיים)

"דרק היה אמור ללמד אותי נהיגה." אני יושבת במושב הקדמי בשברולט הגרוטאה של רויאל. היא חלודה לגמרי והאגזוז רועש במיוחד. ראיתי אותו מסתובב בכל העיר באוטו הזה, והוא מתנהג כאילו הוא ממש מגניב. בנות נשענות על האוטו בחניון של התיכון אחרי הלימודים כאילו מדובר באיזה מועדון יוקרתי.

במקרה יצא שההורים שלי החליטו לצאת לשייט בג'מייקה כדי לחגוג יום נישואין ביום הולדתי החמישה־עשר. האישור שלי ללמוד נהיגה מדגדג לי בכיס. שבועיים הם זמן ארוך מאוד לחכות כשאת בת חמש־עשרה.

"כן, טוב, דרק בחר לחטוף מחלת נשיקה בחופשת הקיץ, אז את מקבלת אותי במקום." רויאל מנופף במפתחות. "תניחי את רגל שמאל שלך על הקלאץ', ואת הימנית על הברקס."

"זה עם הילוכים?" קולי נסדק כשאני אוחזת בהגה הדק של הגרוטאה הכחולה והישנה.

הוא מכניס את המפתחות לסוויץ', מסובב ימינה, אוחז ביד ימין שלי ומניח אותה על מוט ההילוכים השחור. אני לא מצליחה לקרוא את האותיות או את המספרים. הם שחוקים לגמרי. אני רק רואה מין סימן מוזר של רשת.

היד של רויאל אוחזת בשלי כשהטנדר שלו מתעורר לחיים בשאגה.

"זה הילוך ראשון," הוא אומר כשידינו זזות קדימה. הוא מושך את הידית למטה, כשידי לכודה מתחת לשלו. "זה ניוטרל." הוא מניע את הידית אחורה וקדימה כדי שאוכל לראות, ואז מושך אותה אלינו. "זה הילוך שני."

הוא עובר איתי על כל ההילוכים פעמיים, ואז מבקש ממני להראות לו בעצמי.

"טוב, הבנתי את זה," אני אומרת.

"תכניסי להילוך ראשון," הוא אומר. "תורידי בזהירות את הרגל שלך מהברקס ותעבירי אותה לגז. תשחררי את הקלאץ' באיטיות–"

הקלאץ' קופץ. בשנייה שאני מרפה ממנו, הוא משתחרר לגמרי והטנדר עף קדימה, ואז נעצר בפתאומיות והמנוע נכבה.

"לעזאזל." אני מכה על ההגה באגרוף ומקללת את דרק בשקט. למה הוא היה חייב לחלות במחלת נשיקה דווקא עכשיו?

"דמי, זה בסדר. בואי ננסה שוב. תכניסי לניוטרל, שימי את רגל שמאל על הקלאץ' ואת הימנית על הברקס ותתניעי את האוטו שוב."

לוקח לי רק ארבעה ניסיונות עד שאנחנו מתחילים לנסוע ברחוב הצדדי שעובר דרך השכונה שלי. באופק, אני רואה שלט מתומן אדום שהולך ומתקרב.

"אני לא יודעת איך לעצור. איך אני עוצרת? רויאל? מה לעשות?" אני אוחזת בהגה חזק כל כך, כאילו סוף העולם מתקרב.

הוא צוחק. הייתי סוטרת לו, אבל אני עסוקה מדי בלהחזיק את ההגה כאילו זה עניין של חיים ומוות.

"רגל שמאל על הקלאץ', ורגל ימין בעדינות על הברקס. תני לעצמך זמן. תאטי לאט ובהדרגה."

הוא מושיט את ידו לרדיו, ואני משחררת לרגע את האחיזה בהגה כדי להפליק לה.

"אני עדיין לא רוצה מוזיקה. אני לא מוכנה." אני קולטת שאני נשמעת ילדותית, אבל אני נוהגת בטנדר החייתי הזה, עם הילוכים, ששוקל שני טון, ולא נראה לי שאני במצב להישען לאחור ולהקשיב למוזיקה כאילו אנחנו מטיילים לנו בכיף.

רויאל מרים ידיים. "בסדר, אין בעיה. רק מנסה לעזור לך להירגע."

אני עושה מה שהוא אמר לי, ועוצרת את הטנדר בעדינות. אנחנו בצומת של כביש מהיר עכשיו. משאית גדולה מגיעה בשעטה מכיוון מזרח.

"לאן לפנות?" אני שואלת.

"לאן שבא לך." הוא פותח את החלון שלו, ופרץ של אוויר קיצי חמים נכנס פנימה. לא קלטתי עד עכשיו כמה מחניק פה בפנים, אז אני עושה את אותו הדבר.

אני נושמת עמוק, מכניסה להילוך ראשון, ומתרכזת בלשחרר את הקלאץ' בהדרגה, כדי שזה לא ייגמר בתאונה.

הוא סבלני איתי כל כך, והוא סומך עליי עם הטנדר שלו. אני לא יודעת כמה בחורים בבית הספר היו נותנים לי ללמוד על כלי הרכב היחיד שלהם.

כל תיכוניסט בריקסטון פולז יודע שאוטו שווה חופש.

יכולתי להרוס לו את הטנדר בקלות, ורויאל לא מרוויח מספיק בעבודות גננות זמניות כדי לקנות אוטו אחר. וגם למשפחת האומנה שלו אין יותר מדי כסף, מה גם שהם ממש לא מחויבים לקנות לו אוטו.

"תודה שאתה סומך עליי בזה," אני אומרת, משחררת את הקלאץ' ומצמידה את בהונותיי לדוושת הגז. זאת אולי הפעם היחידה בחמש־עשרה שנותיי שהודיתי לרויאל לוקהרט על משהו.

אנחנו מתחילים לנסוע באיטיות צפונה על הכביש המהיר בעל ארבעה המסלולים.

"דמי, תיזהרי..." רויאל אוחז בהגה ומושך אותו אליו כשמכלית דלק חולפת על פנינו במהירות עצומה כל כך שהרכב מיטלטל.

הרגל שלי לוחצת חזק על הקלאץ' במטרה לבלום ואנחנו נעצרים בפתאומיות בתוך ענן אבק בשולי הכביש המהיר.

"מצטערת. אני... לא ראיתי את זה בא." המילים רועדות לי, ושתי דמעות גדולות זולגות במורד לחיי. "אני לא רוצה להמשיך."

"דמי."

אני מתעלמת ממנו, פותחת את הדלת ויוצאת מהאוטו. הוא פוגש אותי באמצע הדרך, ליד תא המטען. אני משלבת ידיים. הוא ינסה לשכנע אותי לחזור בי, אבל החלטתי כבר.

"אני לא אוהבת הילוכים," אני אומרת, "אחכה עד שההורים שלי יחזרו. אימא תלמד אותי לנהוג ברכב המשפחתי שלנו."

הסנטר שלי רועד. הוא מסתכל עליי. אני לא מבינה איך הוא נשאר רגוע כל כך כשכמעט הרגתי את שנינו לפני שתי דקות.

אני עוצמת עיניים חזק כל כך, עד כאב. הלוואי שיכולתי לזחול לאיזה חור ולא לצאת לעולם. הלוואי שרויאל לא היה מציע ללמד אותי נהיגה. הלוואי ש...

ידיו החמות עוטפות את שלי, ואני נושמת במהירות ופוקחת עיניים.

"דמי, זה בסדר. כולם צריכים ללמוד איכשהו. אם תלמדי לשלוט בחיה הזו, תוכלי לנהוג על כל אוטו. רכבים אוטומטיים זה לחלשים ולפחדנים. את חסרת פחד. אני יודע. ראיתי את זה."

הידיים שלו משתחררות משלי, עושות את דרכן במעלה זרועותיי ומשאירות מאחור שובל של רטט. אני מנסה לבלוע רוק, אבל הפה שלי יבש.

"זוכרת כשהיינו ילדים ושיחקנו בנחל ההוא, ונחש הכיש את דליילה?" הוא שואל.

אני מהנהנת.

"כולם ברחו מייד, ומה את עשית? חזרת וריסקת לו את הראש באבן."

אני צוחקת, ועיניי הלחות ממצמצות.

"לא היה לו שום סיכוי מולך," הוא מוסיף.

אף על פי שחלפו שנים, הזיכרון הכי חי שלי מאותו אירוע הוא העובדה שרויאל רץ אחריי. הוא הניח לי לעשות את מה שהרגשתי שנכון בשבילי לעשות, והוא וידא שלא אהיה לבד.

"אז תגידי לי, ילדה־הורגת־נחשים לשעבר," הוא אומר, "את מתכוונת להיכנס חזרה ולהמשיך לתרגל? או שאקח אותך הביתה עכשיו?"

אני מנגבת בגב כף היד את הדמעות שכמעט יבשו, ומדחיקה את הגאווה עמוק פנימה.

"כן, בסדר," אני נאנחת. הוא משחרר אותי, ואנחנו משתהים לרגע. "תפסיק להסתכל עליי ככה. זה מוזר."

"איך הסתכלתי עלייך?"

"לא יודעת. כאילו..." כאילו אתה חושב שאני יפה.

דרק ירצח אותו אם הוא ינסה לעשות משהו.

השמים מאחוריו נצבעים בגוון עמוק של כחול של סערה, והבזקים של ברקים מקדמים צליל של רעם מתגלגל שנשמע במרחק.

טיפות קטנטנות ומהירות של מים פוגעות בגוף המתכת של השברולט, והגשם מתחיל לטפטף על פנינו.

"תיכנסי," הוא מסמן בראשו לכיוון המושב הקדמי.

אני עוברת לידו כדי להיכנס למושב הנוסע, אבל הוא מניח את כף היד שלו על כתפי ועוצר אותי.

"רגע, רגע, רגע. לא חשבת שתצליחי להתחמק מהנהיגה רק בגלל שיורד קצת גשם, נכון?" רויאל מגחך. "ככה לומדים. תיכנסי. את מסיעה אותנו הביתה."

בדרך הביתה אני מבינה שרויאל הציל את חיי היום.

אולי אנסה להיות נחמדה יותר אליו מהיום והלאה.

רק קצת.

דמי, גיל 17 (כעבור שנתיים)

"למה את יושבת פה בחושך?" קולו של רויאל מבהיל אותי בשתיים לפנות בוקר, בשבת.

"אתה לא במרתף עם דרק?" אני מזדקפת על הספה בסלון שלנו, ורויאל מתיישב לידי.

"דרק נרדם," הוא אומר, "ואני לא מצליח להירדם."

"גם אתה, הא?"

"אני אף פעם לא ישן. אף פעם לא מצליח להירגע לגמרי," הוא אומר. "אני כמו איזה זהבה הדפוקה ושלושת הדובים או משהו. כל מיטה קשה מדי או רכה מדי. עדיין לא מצאתי את המיטה הנכונה."

זה בטח יהיה אחרת אם אי פעם תהיה לו מיטה משלו.

"אז מה אתה מתכוון לעשות?" אני שואלת.

הוא מושך בכתפיים. "עליתי לפה כדי לראות מה יש במקרר של משפחת רוזווד. לראות איזה שאריות בְּליס שמה בקופסאות פלסטיק."

רויאל לא זז. נראה שהוא מעדיף לשבת פה איתי עכשיו מאשר לחטט במקרר.

"אמורות להיות שאריות של לזניה," אני אומרת.

"מעולה. בליס יודעת לבשל."

"כן."

הווילונות בסלון פתוחים לרווחה מאחורינו, ומחצי הירח הזורח בשמיים יש די אור כדי שאוכל לראות את קו המתאר של פניו בחשיכה. לא רק שאני רואה אותו מסתכל עליי, אני גם מרגישה את זה.

אני מתפתלת במקום ומשחקת בחוט שבולט מתוך הכרית שבחיקי.

"צאי איתי לדייט, דמי." קולו נשמע כלחישה, ושאלתו משתקת את ליבי.

"ולמה לי לעשות דבר כזה?"

"אני מסיים את הלימודים במאי," הוא אומר. "ומעולם לא יצאנו לדייט."

"אתה כמו אח בשבילי. איכס. זה דוחה. אין מצב. ודרק יהרוג אותנו."

"פששש... אני אתמודד עם דרק," הוא מתקרב אליי. "אל תתנהגי כאילו מעולם לא חשבת על זה. כי אני כן."

הגוף שלי בוער מכף רגל עד ראש. אני לא יודעת איך הוא יכול להיות ישיר כל כך. רוב הבחורים בבית הספר מעורפלים. הם מבלבלים לך במוח או שהם פוחדים לעשות את הצעד הראשון.

"בכנות, אני לא רואה אותך בצורה כזאת," אני מכחכחת בגרון ומפנה את הראש ממנו.

שקרנית אחת. אני הולכת להישרף בגיהינום. אני כל כך הולכת להישרף בגיהינום.

אני מסתכלת ישר, לפניי התמונה של משפחת רוזווד המחייכת שתלויה מעל האח. תמיד חשבתי שרויאל צריך להיות בתמונות האלה. הוא פחות או יותר אחד מאיתנו – אולי לא בקשר דם, אבל דם לא תמיד עושה אותך לבן משפחה. הוא הגיע לרוב הארוחות של חג הפסחא אצל סבתא רוזווד בשנים האחרונות, ואני די בטוחה שהיא מחבבת אותו יותר משהיא מחבבת את דרק לפעמים. בכל פעם שהיא באה לבקר, היא מביאה את עוגיות שיבולת השועל עם הצימוקים שלה שהוא הכי אוהב, והם יושבים בחוץ, על כיסאות הנדנדה במרפסת הקדמית, ומפטפטים כאילו הכירו כל החיים.

סבתא התייתמה בגיל תשע ואומצה בגיל שתים־עשרה, כך שנראה לי שיש לה מקום מיוחד בלב עבורו.

רויאל מגחך. "נו באמת, דמי. אני לא מאמין לך לרגע אחד."

אני מגלגלת עיניים. "אני ממש לא מעוניינת להיות הכוסית התורנית שלך."

הוא מלקק את שפתיו שמתרחבות לחיוך גדול. "זה ממש חמוד שאת שמה לב לחיי החברה שלי."

קצת קשה להתעלם מזה בזמן שהוא מסתובב במסדרון, נפוח כולו כמו טווס, כשעדר של מעודדות עם שיזוף מלאכותי מספריי נתלות על זרועותיו השריריות מבייסבול.

"דייט אחד," הוא אומר, "אחד בשבוע. במשך חודשיים."

פניי מתכווצות. "מה? לא. זה דבילי."

"רק מנסה להוכיח לך שלא תהיי הכוסית התורנית."

עיניי מתגלגלות, ואני מתאמצת לא לחייך, כאילו חיי תלויים בזה.

"בסדר. דייט אחד," הוא אומר. "אחד בשבוע. עד שתחליטי שנמאס לך ממני."

"מה שיקרה כנראה אחרי הדייט הראשון, אם להיות כנה," אני שוב משקרת. אני די בטוחה שהשטן שומר לי מקום מיוחד בכבשן הלוהט שלו, עם הכיתוב "דמי רוזווד" באורות ניאון מהבהבים. "כך שזה די חסר תועלת אפילו להשתעשע במחשבה על משהו שכולל אותך ואותי."

"אני ממש לא חושב שזה חסר תועלת," הוא אומר. אני מסתכלת עליו. הוא לא מחייך או מקניט לשם שינוי. "אני באמת מבקש ממך לצאת איתי לדייט, דמי."

אני משחררת נשיפה ושוקעת שוב בספה, ומסובבת קווצת שיער שחורה באצבעותיי, שוב ושוב, והקצוות החלקים והרכים מסיחים את דעתי.

אנחנו יושבים בשקט במשך דקה או שתיים. שוב, לרויאל יש סבלנות של פיל, שעומדת בניגוד מוחלט לשפתיו המפתות.

"דרק יתלוש לך את הביצים. אתה יודע את זה, נכון?" אני מרימה גבות ומהדקת שפתיים כדי לא לחייך.

"לא, דרק בסדר גמור. הוא יתגבר על זה."

"לא, לא אם תפגע בי."

"אם כבר מישהו ייפגע פה, זה יהיה אני."

אני לועגת לו בזלזול, "ולמה אתה חושב ככה?"

"כי אני מחכה שנים לדייט עם דמי רוזווד. אני די בטוח שזאת תהיה חוויה מדהימה. אני די בטוח שלא ארצה לתת לך ללכת לעולם."

"תפסיק להתנהג מוזר. זה לא מוצא חן בעיניי. תחזור להתנהג... כמו עצמך."

אני מפהקת וקמה, ומשליכה את הכרית לאחור על הספה. אני מושיטה יד ופורעת באצבעותיי את שיער השוקולד שלו. אם אתייחס אליו כמו לגור כלבים, אולי אוכל להתעלם מכך שהלב שלי דוהר בקצב של מאה וחמישים קילומטר לשעה, ושהשפתיים שלי רוטטות רק מהמחשבה שייגעו בשלו.

"אני הולכת לישון," אני אומרת באדישות.

רויאל אוחז בפרק כף היד שלי ומושך את אצבעותיי משערותיו כשהוא קם. מבטינו ננעלים בחושך, ואני תוהה אם הוא מסוגל לשמוע עד כמה חזק הלב שלי פועם כרגע, כשאנחנו עומדים קרוב כל כך.

"שישי בערב," הוא אומר. "אאסוף אותך בשבע. ניסע לעיר. נעשה מה שבא לך."

"אני לא רוצה שהדברים ישתנו בינינו," אני אומרת, "אם נצא לדייט הזה."

"את יודעת מה הבחנתי בקשר אלייך?" הוא שואל.

"מה?"

"את תמיד רואה שחורות. לא משנה מה, את תמיד מצפה לגרוע ביותר. תמיד על קוצים, תמיד מחכה שמשהו רע יקרה." הוא חופן את פניי בידיו ומטה את ראשו הצידה כדי לבחון אותי. "הכול תמיד מסתדר בסופו של דבר. ואני יכול להגיד את זה, כי אכלתי לא מעט חרא, ואני בקושי בן שמונה־עשרה. יש לך חיים מקסימים, דמי. חברים מושלמים, משפחה מושלמת, בית מושלם. דברים נוראיים לא קורים לאנשים כמוך."

"דברים נוראיים יכולים לקרות לכל אחד," אני משלבת זרועות. "ואני באמת מודה על כל מה שיש לי, רק שתדע."

הוא מניד בראשו, ונושך את החך. "להגיד את זה לא הופך את זה לנכון."

אני משתתקת. אני לא יכולה לספר לו שכל חיי הסתובבתי בתחושה מעיקה שבשנייה שאגיע לפסגת האושר, היא תיעלם בלי שום אזהרה מוקדמת.

מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד. זה גורם לי להישמע משוגעת. הם יקשרו את זה לחרדה. אימא תגיד לי ללכת לפסיכולוג. אני לא זקוקה לשיחות עם פסיכולוג. זאת סתם הרגשה שתמיד ליוותה אותי, כאילו נולדתי איתה. זה תמיד היה שם, כמו ענן שחור בלתי נראה שמעיב עליי.

"מה שתגיד, רויאל." אני מתרחקת ממנו ומסתכלת על המדרגות. "אני עולה למעלה עכשיו. אל תשכח לשאול את אבא שלי אם אתה יכול לקחת אותי לדייט. אתה יודע כמה הוא שמרן."

"בוצע כבר."

אני נעצרת ומסתובבת אליו. "סליחה? מתי?"

"אל תדאגי בקשר לזה. לרוברט אין בעיה. הוא קבע כמה חוקים בסיסיים, אבל הכול טוב."

"מה הוא אמר?" הסקרנות שלי מתעוררת לחיים. כילדה, אבא תמיד אמר שלא נוכל להתאפר, לקלל, או לצאת לדייטים, עד שנצא מהבית. אני בטוחה שהוא הגזים, אבל קשה לי להאמין שהוא נתן את ברכתו לרויאל בלי לעשות מזה סיפור גדול.

"בעיקרון הוא הכריח אותי להבטיח לו שאתחתן איתך יום אחד," רויאל מגחך. "פחות או יותר. אולי לא בצורה מפורשת, אבל האיום עמד באוויר. הוא נרמז, למען האמת."

אני מגלגלת עיניים. אני יכולה לראות את אבא שלי מלחיץ את רויאל.

"הוא לא יצטרך לדאוג בקשר לזה." אני מצחקקת והולכת לכיוון המדרגות. עם היד על המעקה, אני מסתובבת לאחור להסתכל על רויאל שעומד באמצע הסלון החשוך, רוחץ באור הירח. לשבריר שנייה הוא נראה מבוגר יותר, חכם יותר, ואיש העולם הגדול. אני ממצמצת, וחוזרת למציאות.

"את בטוחה שלא?" רויאל אומר בקריצה.

"לילה טוב, רויאל."

"לילה טוב, דמי."

דמי, גיל 18 (כעבור שמונה־עשר חודשים)

אני אוהבת אותו.

אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו.

הווילונות בחדר השינה שלי פתוחים לרווחה ואני צופה בשביל כבר שעות. רויאל נאלץ לנסוע צפונה לביקור משפחתי. לא ידעתי בכלל שיש לו משפחה. הוא מעולם לא הזכיר אותם, מעולם לא שיתף פרטים בנוגע לעבר שלו. אבל ככל הנראה מישהו היה זקוק לו, כי הוא עזב אתמול בחיפזון, מאוחר בלילה, עם תיק גב וטלפון טעון למחצה. אמר שיחזור לארוחת ערב ביום ראשון.

אני מתגלגלת על הבטן, מניחה את הפנים בין כפות הידיים ומתופפת באצבעות על הלחי, לפי הקצב של השיר שמתנגן באוזניות.

כל שיר מזכיר לי את רויאל. אני לא מסוגלת להקשיב יותר לרדיו בלי להרגיש את כל הרגשות, כל תחושה מועצמת, וכל רגש מתגבר. איש לא הזהיר אותי שלהתאהב זה כמו להיות בהיי קבוע.

אני מכורה. אובססיבית. כולי בתוך זה.

וגם הוא.

הוא שלי, ואני שלו.

נהיה יחד לנצח.

מעולם לא חשבתי שרגע לפני גיל תשע־עשרה אהיה מאוהבת מעל הראש בנפש התאומה שלי. נראה לי שתמיד ידעתי שזה יהיה הוא. רק לא רציתי להודות בזה.

השעון על השידה מראה לי שהשעה שמונה. הוא היה אמור לחזור לפני שעות.

אני מנסה להתקשר אליו שוב, אבל השיחה מועברת ישר למענה הקולי. אני שולחת הודעה שאני יודעת שהוא לא יקרא כי הנייד שלו כנראה מת. התקווה הבלתי הגיונית שאולי הוא בבית ופספסתי אותו מתגנבת לראשי, אז אני יורדת על קצות האצבעות למרתף. שם הוא גר מאז שזרקו אותו מבית האומנה שלו כשמלאו לו שמונה־עשרה.

החדר שלו ריק, אבל אני משתהה רגע כי יש שם את הריח שלו, ואני חייבת את המנה שלי.

אני מתרסקת על המיטה שלו, וקוברת את הפנים בכרית. חיוך מתגנב אל שפתיי כשאני נזכרת בכל הדברים השובבים שעשינו בפינה הקטנה והפרטית הזו במרתף. תודה לאל על מנעולים, כי ההורים שלי היו יוצאים מדעתם אם הם היו תופסים אותנו.

אבל קשה לנו להתאפק.

אנחנו לא מצליחים להוריד את הידיים זה מזה, ולמה שנרצה, כשההרגשה להיות יחד מדהימה כל כך? החיוך הטיפשי שמרוח על פניי נעשה מחזה קבוע בשנה וחצי האחרונות, בגלל הבחור הזה.

ואני מקווה שהוא לא ירד לעולם.

אני קמה מהמיטה של רויאל כשאני שומעת את אימא מכריזה שארוחת הערב מוכנה. אנחנו אוכלים מאוחר הערב. ככל הנראה אני לא היחידה שחיכתה לרויאל שישוב הביתה.

הצד האנוכי שבי לא אוהב את העובדה שהוא היה צריך ללכת לעזור למישהו. כל שעה בלעדיו היא עינוי.

בילינו יחד כל יום בקיץ הזה, וספרנו לאחור בצער את הימים בלוח השנה ככל שהתקרבנו לסוף השבוע שבו הוריי יסיעו אותי למעונות ב"הארגרוב קולג'".

נישאר יחד. רויאל הבטיח. אבל נהיה במרחק כמה שעות זה מזה למשך זמן מה. הוא ינסה למצוא עבודה במקום קרוב יותר אליי, אבל עד אז שנינו מתענגים על לילות הקיץ נטולי הדאגה האלה, כאילו אין מחר.

אני עולה במדרגות, חוצה את המסדרון ורואה את אימא מפנה את הצלחת הנוספת מקצה השולחן.

הלב שלי צונח וידיי רועדות. אני מתקדמת צעד אחד ואוחזת בגב הכיסא של דליילה.

"למה עשית את זה?" אני שואלת את אימא, "למה פינית את הצלחת של רויאל?"

היא מסתובבת אליי בפנים קודרות, "הוא לא יגיע."

"הוא לא יגיע... לארוחת ערב?" אני חייבת הסבר. אני חייבת סיבה.

מבטה של אימא נודד לצד השני של החדר, לאבי. שפתיו מתוחות בקו ישר והוא מתנשם בכבדות. ואז הוא מהנהן.

הם יודעים משהו.

אני מרגישה את החזה שלי רועד, ואת הבטן מתהפכת.

"הוא לא חוזר, דמי." כתפיה של אימא צונחות, והיא מסתובבת ומחזירה את הצלחת והסכו"ם שלו למקומם במטבח המסודר למופת.

אני צוחקת. זאת בטח בדיחה. אין אפשרות אחרת. רויאל תמיד עובד על אנשים. הוא יצוץ מעבר לפינה ויפתיע אותי עם תריסר ורדים אדומים וזוג כרטיסים למחזמר הנודד "עלובי החיים" של ברודווי שמוצג בעיר. הוא ספונטני. זאת הסיבה שאני אוהבת אותו כל כך.

"מה זאת אומרת, הוא לא חוזר?" אני זזה לאחור עד שאני פוגעת בקיר.

אף אחד לא מחייך. אף אחד לא צוחק.

דליילה ודרק בוהים בצלחות הריקות שלהם. דפני מסובבת מזלג בין אצבעותיה.

"מה קרה? הוא בסדר? קרה לו משהו?" המילים יוצאות לי מהפה מהר כל כך שהשפתיים שלי מרגישות כמו ג'לי. "איפה הוא?"

אבא מכחכח בגרונו וקם. "את ורויאל כבר לא יחד, דמי. זה כל מה שאת צריכה לדעת. הוא לא חוזר לפה. ואסור לך להיפגש איתו יותר. ברור?"

"רוברט." קולה של אימי נשבר. מהנקודה שבה אני עומדת אני רואה אותה מניחה את היד על ליבה ומנידה בראשה, אף על פי שהיא עומדת עם הגב לכולנו. אני בטוחה שהיא מצטערת שאבא לא מסר לי את ההודעה עם קצת יותר חמלה, אבל אין שום דרך עדינה להטיל פצצה כזאת.

"לא. לא, לא, לא, לא..." הקול שלי עולה. אני חוזרת על אותה המילה פעם אחר פעם, עד שהגרון שלי ניחר, וכואב לי לבלוע.

דמעות גדולות זולגות במורד לחיי, ואני מוצאת את עצמי על הרצפה אחרי דקה, הברכיים שלי מקופלות לחזה ופניי חפויות. מישהו כורך את זרועותיו סביבי. דליילה אולי? לא, נדמה לי שזו דפני. אני לא טורחת להרים את העיניים. אין לי את הכוחות לזה.

"לא..."

אני עוצמת עיניים לשנייה, וכשאני פוקחת אותן, אני לבד בחדר השינה החשוך שלי.

קבורה מתחת להר של שמיכות.

לבד.

שבורה.

הגבר היחיד שאי פעם אוהב נטש אותי.

 

1  באנגלית – מלכותי.