רמי ילד של אף אחד

1 בכפר

אני ילד אסופי.

אבל עד גיל שמונה חשבתי שיש לי אמא כמו לכל הילדים, כי כשבכיתי, תמיד הייתה מישהי שחיבקה אותי באהבה, ערסלה אותי בזרועותיה עד שהדמעות הפסיקו לזלוג.

בכל ערב, כששכבתי לישון במיטה שלי, היא באה לתת לי נשיקת לילה טוב, וכשרוחות דצמבר העיפו את השלג היישר אל הזגוגיות המלבינות, היא הייתה נוטלת את רגליי בין שתי כפות ידיה ומחממת אותן, ושרה לי שיר שעד היום אני זוכר את המנגינה שלו, ואפילו חלק מהמילים.

אם סערה עזה הייתה מפתיעה אותי בשדה, כשהוצאתי את הפרה שלנו לרעות בשבילי העשב או בשדות האברש שהקיפו את הכפר שלנו, היא הייתה באה לקראתי בריצה ומכסה את ראשי ואת כתפיי בחצאית הצמר הגדולה שלה, להגן עליי מפני טיפות הגשם.

סיפרתי לה על הריבים שלי עם שאר ילדי הכפר והיא עזרה לי לדבר על מה שכואב לי, וכמעט תמיד מצאה מילים טובות לנחם אותי או להוכיח שאני צודק.

בשל כל אלה, וגם מסיבות רבות אחרות — מצורת דיבורה אליי, ממבטיה, מליטופיה, מהחיבה והרוך כלפיי אפילו כשנזפה בי — תמיד חשבתי שהיא באמת אמא שלי.

אבל יום נורא אחד גיליתי שהיא בסך הכול אמי המאמצת.

הכפר שגדלתי בו, ושעד אותו יום חשבתי שהוא הכפר שלי (אם כי למעשה לא היו לי לא כפר, לא מקום לידה ולא אבא ואמא), הכפר שבו ביליתי את שנות ילדותי, נקרא שַוואנוֹן, והוא אחד הכפרים העניים ביותר בלבה של צרפת.

הכפר היה עני, לא בשל אדישותם או עצלנותם של התושבים, אלא משום שחבל הארץ הזה אינו פורה. האדמה שלו אינה עמוקה, וכדי לגדל שם יבול טוב דרושים דשן והעשרה שלתושבים לא הייתה שום אפשרות להשיג. ולכן תמצאו בו (או לפחות הייתם יכולים למצוא, בתקופה שעליה אני מספר) רק מעט שדות מעובָּדים, ועד האופק משתרעים שטחים נרחבים ומיותמים של שדות בּוּר מגודלי שיחי אברש וקוצים. בקצה שדות האברש התפרשו ערבות החול הטובעניות, שעליהן פיזרו הרוחות החזקות את עלי העצים והותירו רק ענפים עירומים, עקומים ומיוסרים.

אם תרצו למצוא שם עצים יפים, תצטרכו לרדת מגב ההר אל קפלי הארץ, אל גדות הנהרות. שם, בגיאיות הצרים, צומחים עצי ערמון ואלון גאים וחסונים.

שם, בתוך אחד מקפלי הארץ הללו, על גדות נחל עליז שמימיו נבלעים בהמשך במים האיתנים של אחד מאפיקי נהר הלוּאַר, הסתתר לו הבית שבו עברו עליי שנות חיי הראשונות.

עד גיל שמונה אף פעם לא ראיתי גבר בבית הזה. אבל אמא לא הייתה אלמנה; בעלה, שכמו גברים רבים מהאזור היה פועל בניין, עבד בפריז. מאז שהצלחתי לראות ולהבין את העולם סביבי, הוא אף פעם לא חזר הביתה. מדי פעם הוא ביקש מחבר ששב אל הכפר להעביר לאשתו חדשות ממנו:

"גברת בַּרְבֶּרָן, בעלך בסדר גמור; הוא ביקש ממני למסור לך שיש לו המון עבודה ולהעביר לך את הכסף המצורף. תרצי לספור?"

וזהו זה. אמא הסתפקה בידיעות האלה: הגבר שלה בריא ושלם, עובד ומרוויח את לחמו.

ברברן חי שנים רבות בפריז בנפרד מאשתו, לא כי היחסים ביניהם היו רעועים. לא היו להם שום בעיות בחיי הנישואים. העבודה החזיקה אותו שם, זה הכול. לעת זִקנה הוא בוודאי יחזור הביתה אל אשתו הזקנה, והכסף שיחסכו יבטיח את קיומם לעת שבה יידרדרו כוחם ובריאותם.

ערב אחד בחודש נובמבר עצר מול השער שלנו אדם שלא הכרתי. עמדתי בחצר ושברתי זרדים להסקה. הוא לא פתח את השער, רק הרים את ראשו, הביט בי ושאל אם זהו ביתה של גברת ברברן.

הזמנתי אותו להיכנס.

השער חרק כשפתח אותו, והוא נכנס אל הבית בצעדים אטיים.

מעולם לא ראיתי גבר מלוכלך כל כך. בוץ דבק בו מכף רגל ועד ראש, ובמקומות מסוימים הבוץ כבר הספיק להתייבש. הבנתי שהוא צועד בדרכים הקשות כבר תקופה ארוכה.

אמא שמעה את הקולות שלנו, יצאה בריצה החוצה ועמדה פנים מול פנים מול האורח.

"הבאתי לך חדשות מפריז," הוא אמר.

אלה היו מילים פשוטות שכבר שמענו הרבה פעמים, אבל הנימה שבה נאמרו הייתה שונה לחלוטין מזו שהתלוותה בעבר למילים: "האיש שלך בסדר גמור, יש לו עבודה."

"אלוהים!" קראה אמא ברברן וספקה כפיה. "קרה אסון לזֶ'רוֹם."

"טוב, נכון, אבל אל תאבדי את הראש. בעלך נפצע, נכון, אבל הוא בחיים. יכול להיות שהוא יישאר נכה. הוא בבית חולים עכשיו. שכבתי במיטה לידו, וכשהוא שמע שאני חוזר לאזור הזה, הוא ביקש ממני לספר לך. אני חייב להמשיך הלאה. מחכה לי עוד דרך ארוכה והלילה יורד במהירות."

אמא רצתה לשמוע פרטים והתחננה בפני האיש שיישאר לארוחת הערב; הדרכים ממש משובשות, ואומרים שזאבים נראו ביער; מוטב שימשיך בדרכו למחרת בבוקר.

הוא התיישב בפינת האח, ובזמן שאכל סיפר לנו כיצד קרה האסון: ברברן נמחץ מתחת לפיגומים שהתמוטטו עליו. מנהל העבודה הצליח להוכיח שברברן לא היה אמור להימצא במקום שבו נפצע, ולכן סירב לשלם לו פיצויים. "ביש מזל, ברברן, פשוט ביש מזל. מישהו ערמומי יותר היה מוצא בוודאי דרך להשיג לו קצבה, אבל תאמיני לי גיברת, האיש שלך — כלום הוא לא יקבל, כלום."

הוא ניגב את ידיו במכנסיו המכוסים בוץ יבש, ותוך כדי כך חזר שוב ושוב על ה"ביש מזל" הזה בכאב מעומק הלב, שהעיד עליו שהוא היה מוכן להיעשות נכה בכוונה תחילה, בתקווה להשיג בדרך זו איזו קצבה הגונה.

"אבל," הוא אמר לבסוף, "יעצתי לו להגיש תביעה נגד המנהל."

"תביעה! אבל זה עולה המון כסף."

"אה, אבל אם זוכים במשפט..."

אמא רצתה לנסוע לפריז, אבל הנסיעה הייתה ארוכה, מייגעת ויקרה מדי.

למחרת היום יצאנו אל הכפר כדי לשאול בעצת הכומר, והוא יעץ לה לא לצאת לדרך בלי שתדע בוודאות שנוכחותה תועיל לבעלה. הוא כתב לכומר של בית החולים שבו היה ברברן מאושפז, ותוך כמה ימים קיבל תשובה. הוא אמר שאמא לא תיסע, אבל כדאי שתשלח סכום מסוים של כסף לבעלה, כי הוא החליט בסופו של דבר להגיש תביעה נגד מנהל העבודה שאצלו נפצע.

הימים הפכו לשבועות ארוכים של המתנה לחדשות, ומדי פעם הגיעו מכתבים ובהם דרישה לעוד ועוד כסף. במכתב האחרון, שהיה אף תובעני יותר מקודמיו, הודיע ברברן שאם לא נשאר כסף, צריך למכור את הפרה.

רק מי שחי בכפר עם האיכרים מבין באמת את הכאב הנורא שגלום בשלוש המילים הפשוטות האלה: "למכור את הפרה."

מבחינת המדען, הפרה היא בסך הכול "בעל חיים מעלה גרה". המטייל בטבע ייהנה לראות את הפרה הרועה באחו שמרימה מדי פעם בפעם את חוטמה הלח והוורוד מהעשב ומשתלבת נפלא בנוף. ילד עירוני יודע שאת החלב שהוא שותה לארוחת הבוקר, את הגבינה והיוגורט, הוא מקבל מהפרה. אבל מבחינת האיכר, הפרה היא הרבה־הרבה מעבר לכך. לא משנה כמה ברוכת ילדים היא המשפחה, כמה היא ענייה, מובטח לה שלעולם לא תסבול חרפת רעב אם יש פרה ברפת. אפילו ילד קטן יכול לקחת את הפרה לרעות בשדות העשב, שבהם המספוא אינו שייך לאיש, ובערב מתכנסת כל המשפחה סביב השולחן, שעליו תמיד יש חמאה במרק, וחלב כדי להרטיב את תפוחי האדמה; האב, האם, כל הילדים, קטנים כגדולים, כולם חיים מתנובתה של הפרה.

הפרה שלנו כִּלכלה אותנו טוב כל כך, שכמעט אף פעם לא אכלנו בשר. אבל היא לא רק נתנה לנו אוכל — היא הייתה לנו בת לוויה, היא הייתה חברה שלנו. אף פעם אל תניחו שפָּרות הן חיות מטומטמות — להפך, זו חיה חכמה מאוד, בעלת מוסר נעלה שאפשר לטפח עוד ועוד באמצעות חינוך. תמיד דיברנו איתה, ליטפנו אותה, והיא הבינה אותנו והביטה בנו בעיניה העגולות והרכות. היא תמיד ידעה להגיד לנו מה היא רוצה או מרגישה.

בקיצור, אהבנו אותה והיא אהבה אותנו, ואין מה להוסיף בעניין.

ופתאום נאלצנו להיפרד ממנה, כי רק על ידי "מכירת הפרה" היינו יכולים להשביע את רצונו של ברברן.

בבית הופיע סוחר. הוא בחן באריכות את רוזיטה, מישש אותה היטב, נענע בראשו בחוסר שביעות רצון, ואמר לנו שוב ושוב שהיא לא משהו; שזאת פרה של עניים שהוא בחיים לא יוכל למכור; שאין לה חלב בכלל; שהחמאה תצא גרועה; ולבסוף אמר שייקח אותה רק מפני שהוא כל כך נחמד ורוצה לעשות טובה לאישה טובה כל כך כמו אמא ברברן.

רוזיטה המסכנה, שכאילו הבינה מה מתרחש, סירבה בתוקף לצאת מהרפת וגעתה בקול רם ועצוב.

"לך מאחוריה ותדחף אותה כבר," אמר לי הסוחר ונתן לי שוט שהוציא מתוך המעיל שלו.

"בשום פנים ואופן לא!" אמרה אמא בתוקף.

היא לקחה אותה ברצועה ודיברה אליה ברכּוּת.

"בואי, יפה שלי, בואי, בואי."

ורוזיטה הפסיקה להתנגד. היא יצאה מהרפת והגיעה אל הכביש, שם קשר אותה הסוחר מאחורי העגלה שלו, כדי שתלך אחרי הסוס.

חזרנו אל הבית. אבל במשך תקופה ארוכה עוד שמענו את הגעיות שלה מהדרך.

וזהו. אין יותר חלב, אין יותר חמאה. פרוסת לחם בבוקר, תפוח אדמה במלח בערב.

זמן קצר לאחר שמכרנו את רוזיטה הגיע חג המַרדי־גְרא,1 חג החביתיות. בשנה הקודמת הכינה לי אמא סעודת מלכים של חביתיות וכיסונים מתוקים. זללתי המון והיא הייתה ממש מאושרת.

אבל אז עוד הייתה ברשותנו רוזיטה, שנתנה לנו חלב בשביל עיסת הבצק, וחמאה כדי לטגן במחבת.

עכשיו — לא עוד רוזיטה, לא עוד חלב, לא עוד חמאה, לא עוד מרדי־גרא — אמרתי לעצמי שוב ושוב בעצב.

אבל אמא ברברן בכל זאת הכינה לי הפתעה. אף על פי שלא אהבה לִלוות ולבקש דברים, היא ביקשה כוס חלב מאחת השכנות וחתיכת חמאה משכֵנה אחרת. כשחזרתי בצהריים הביתה, היא הייתה שקועה בהורקת הקמח לתוך קערת חרס גדולה.

"בחיי! קמח," אמרתי כשהתקרבתי אליה.

"בטח," היא חייכה אליי, "זה קמח, רֶמי חמוד שלי, קמח נהדר מחיטה. תריח איזה ריח טוב יש לו."

אילו היה לי אומץ, הייתי שואל אותה בשביל מה הקמח. אבל דווקא מפני שכל כך השתוקקתי לדעת, לא העזתי להוציא מילה מפי. ובכלל, לא רציתי להודות שאני יודע שהגיע המרדי־גרא, כדי לא לצער את אמא עוד יותר.

"מה מכינים מקמח?" היא שאלה והביטה בי.

"לחם."

"ומה עוד?"

"דייסה."

"ומה עוד?"

"נו... לא יודע."

"בטח שאתה יודע. אבל אתה כזה ילד טוב, שאתה לא מעז להגיד. אתה יודע שהיום המרדי־גרא, יום החביתיות והכיסונים. אבל אתה גם יודע שאין לנו לא חמאה ולא חלב אז אתה שותק. נכון?"

"אוי, אמא ברברן!"

"אז בכל זאת התארגנתי, כדי שלא תהיה עצוב בחג. תציץ שם בתוך התיבה."

הרמתי את המכסה ומיד ראיתי חלב, חמאה, ביצים ושלושה תפוחים.

"תעביר לי את הביצים," היא אמרה לי, "אני אשבור אותן, ואתה תקלף את התפוחים."

חתכתי את התפוחים לפרוסות והיא שברה את הביצים לתוך הקמח והתחילה לערבב. מדי פעם היא הוסיפה לתערובת מעט חלב.

כאשר עיסת הבצק הייתה מוכנה, הניחה אמא ברברן את הקערה על הגחלים החמות ועכשיו לא נשאר לי מה לעשות; רק לחכות לערב, כי היינו אמורים לאכול את החביתיות ואת הכיסונים בארוחת הערב.

אני מוכרח להודות שהיום נראָה לי נורא ארוך, ומדי פעם לא עמדתי בפיתוי והרמתי את המגבת שכיסתה את הקערה.

"די, בגללך עיסת הבצק תתקרר," אמרה אמא, "היא לא תתפח כמו שצריך."

אבל היא תפחה יפה, ומדי פעם הופיעו עליה בליטות ובועות. ריח נעים של ביצים וחלב אפף את הבית.

"תביא לי זרדים," אמרה אמא ברברן. "אנחנו צריכים אש טובה, בלי עשן."

סוף־סוף ירד הלילה והדלקנו נר.

"תשים עצים בתנור!" היא אמרה לי.

היא לא הייתה צריכה לחזור פעמיים על המילים האלה, שלהן חיכיתי כל היום בחוסר סבלנות. והנה האירה להבה יפהפייה את האח שלנו, והזוהר המרצד שלה מילא את המטבח.

או אז הורידה אמא את המחבת מהקיר והניחה אותה על הלהבה.

"תביא לי את החמאה."

היא לקחה אותה, חתכה ממנה חתיכה גדולה והניחה בתוך המחבת. החמאה נמסה ותססה בקול רחש.

איזה ריח נפלא! וכמה זמן עבר מאז הרחנו אותו בפעם האחרונה!

החמאה על המחבת ניגנה את המנגינה היפהפייה שלה ואני התמסרתי כל כולי לשיר הנפלא.

ועם זאת, על אף שהייתי קשוב למוזיקה הזאת, היה נדמה לי שאני שומע קול צעדים בחצר. מי זה יכול להיות בשעה מאוחרת כל כך? בטח איזו שכנה שבאה לבקש חומרי בעירה.

אבל לא עצרתי לחשוב, כי באותו רגע אמא דחפה את הכף לתוך הקערה, לקחה מלוא הכף עיסת בצק ויצקה אותה על המחבת. איך אפשר לחשוב על משהו אחר ברגע שמימי כל כך?

לפתע נשמעה דפיקה חזקה והדלת נפתחה ברעש.

"מי שם?" שאלה אמא ברברן בלי להפנות את הראש.

גבר נכנס לתוך הבית. האש האירה אותו היטב, וראיתי שהוא לובש חולצה לבנה ומחזיק מקל גדול בידו.

"אני לא מאמין, יש פה ממש חגיגה. טוב, אל תפריעו לעצמכם," אמר בחומרה.

"אלוהים!" קראה אמא ברברן והניחה מיד את המחבת על הרצפה. "האם זה אתה, ז'רום?"

ואז היא נטלה את ידי ודחפה אותי אל עבר האיש, שעדיין עמד בפתח:

"זה אבא שלך."

1 מרדי־גרא או יום שלישי השמן הוא חג נוצרי. מועד תחילת החגיגות של המרדי־גרא הוא ביום שלישי המציין את היום האחרון לפני התענית — ההתנזרות הנוצרית מבשר במשך ארבעים יום לפני חג הפסחא, כלומר בחודש פברואר. (כל ההערות הן של המתרגמת.)