רסיסי זיכרון

1

האנה ווסטון סיננה קללה כשמעדה על שולי שמלת הכלולות שלה בשעה שעיניה היו ממוקדות במספרים המתחלפים על צג הטלפון החכם שלה. היא הודיעה שלא תעבוד היום. היא שיקרה.

הבורסה היתה סגורה, אך היה עליה לבדוק לפני החתונה כמה פרטים עבור לקוח פוטנציאלי. הלקוח שלה סמך עליה, וזאק לעולם לא ידע.

היא צנחה לתוך הלימוזינה, עיניה עדיין ממוקדות בטלפון החכם בשעה שאספה את שמלתה לפקעת סאטן ומשכה אותה לתוך המכונית, טורקת את הדלת מאחוריה.

"את נוסעת לכנסיה?"

האנה קפאה, נדמה היה שדמה הפך לקרח בשעה שהלימוזינה התרחקה משפת המדרכה והשתלבה בתנועה של סן-פרנסיסקו. הקול הזה. היא הכירה את הקול הזה.

היא לא היתה יכולה להרים את מבטה, עיניה היו עדיין ממוקדות בטלפון. היא הידקה את האצבעות סביב הבד הכבד של שמלת הכלולות בעודה שואפת אוויר ומרימה את מבטה, נפגשת במראה האחורית בעיניים הכהות והחודרות.

גם את העינים האלה הכירה. לְאיש לא היו עיניים כאלה. נדמה היה שהן מפלחות אותך, קוראות את מחשבותיך הכמוסות ביותר, מפלרטטות ולועגות בו זמנית. עדיין ראתה את העיניים הללו בחלומותיה, ולפעמים גם בסיוטים בלילות.

אדוארדו ווגה היה אחד מסודותיה האפלים והחבויים ביותר.

אך הוא לא נשאר חבוי.

"אני הולכת להתחתן," אמרה במתח. בדרך כלל לא הרגישה מאוימת. בדרך כלל היא היתה זו המאיימת. כשהיתה בניו-יורק, היתה אמיצה יותר מכל גבר אחר בחדר המסחר. כולם בוול-סטריט יראו מפניה. עכשיו כבר היתה שם דבר בעולם הכספים. פחד לא היה בלקסיקון שלה.

"אממ, אני לא חושב, האנה. לא היום. אלא אם כן את רוצה שיעצרו אותך באשמת ביגמיה."

היא נשמה נשימה חדה. "אני לא ביגמיסטית."

"את לא רווקה."

"אני כן. הניירת..."

"מעולם לא הוגשה. אם את לא מאמינה לי, תחקרי קצת את העניין."

היא הרגישה שבטנה מתכווצת בחזקה, ושהעולם נוטה על צידו...

"מה עשית, אדוארדו?" שמו הרגיש מוזר על לשונה. אך האמת היא שמעולם לא הרגישה נוח במיוחד עם שמו. למעשה בעלה לשעבר היה זר. היא מעולם לא הכירה אותו, לא באמת.

הם חיו יחד, בערך. היא גרה בחדר הפנוי בפנטהאוס המפואר שלו במשך חצי שנה. הם לא אכלו יחד, למעט בסופי שבוע כשהלכו לבית הוריו. הם לא חלקו מיטה, לא חלקו יותר מאשר שלום-שלום בביתו הענקי. הפעמים היחידות שדיבר איתה או נגע בה היו בציבור.

הוא היה זריז, מבורך בכסף וביכולת אסטרטגית, ועם זאת בחוסר אכפתיות מוחלט בכל הקשור לנימוסים ולהתנהגות נאותה. היא מעולם לא פגשה גבר כמוהו – לפני שהכירה אותו או לאחר מכן. ומובן שגם מעולם לא סחטו אותה והכריחו אותה להתחתן.

"אני?" עיניו פגשו שוב את שלה במראה, שפתיו מתעקלות בחיוך, שיניו הלבנות מבזיקות אל מול עורו הכהה.

"כלום."

היא צחקה. "מצחיק מאוד! אני לא מאמינה לך. חתמתי על הניירת. אני זוכרת זאת בבירור."

"אילו היית משאירה כתובת למשלוח דואר, היית יודעת שהטיפול בהם מעולם לא הושלם. אך לא כך את מנהלת את הדברים, נכון? תגידי לי, האנה, את עדיין בורחת?"

"מה עשית?" שאלה, מסרבת לתת לעוקץ שלו לחדור ולבצע את משימתו. היא לא היתה חייבת הסברים לאדוארדו. היא לא היתה חייבת הסברים לאיש. וודאי שלא היתה צריכה לברוח.

היא פגשה את עיניו במראה והרגישה צביטה חדה שלעגה למחשבותיה. למה זה קורה עכשיו? היא מתחתנת בעוד שעה עם זאק פארסונס, הגבר הטוב ביותר שהכירה מעודה – גבר הגון, מכובד, בעל עמדה ובעל השפעה. היה ביכולתו להמריץ את הקריירה שלה. הוא היה כל מה שרצתה, כל מה שהיתה צריכה.

"זה תהליך מסובך," אמר, המבטא שלו מקסים מתמיד, אפילו שמילותיו הרתיחו אותה. "אולי... אולי משהו לא התנהל כשורה?"

"נבלה! אתה ממש נבלה!" היא סגרה את דפדפן האינטרנט בטלפון הסלולרי שלה והעלתה את מקלדת הטלפון מוכנה לחייג.

"מה את עושה, האנה?"

"מתקשרת... למשטרה. למשמר הלאומי."

"לארוסך?"

שוב התכווצה בטנה, "לא. אין צורך שזאק ידע..."

"את מתכוונת לומר שלא סיפרת למאהב שלך על בעלך? זה לא בסיס מוצלח במיוחד לנישואין."

היא לא היתה יכולה להתקשר לזאק. היא לא יכולה לאפשר לאדוארדו להתקרב לחתונה. זה ימוטט את כל מה שהתאמצה לבנות במהלך תשע השנים האחרונות. היא שנאה את העובדה שהיה בכוחו של אדוארדו למוטט את הכול. היא שנאה להודות בכך שמהרגע שפגשה אותו היתה לו שליטה עליה.

היא חרקה בשיניה. "גם סחיטה לא."

"עשינו החלפות, mi tesoro, ואת יודעת את זה. המילה סחיטה נותנת לזה נופח מטונף."

"זה אכן היה ועודנו, מטונף."

"ועברך כל כך נקי שאת לא יכולה לסבול מעט טינופת? שנינו יודעים שזה לא נכון."

על שפתיה ריחפה מילה גסה מאוד, אך הבעיה שלה – הבעיה המאוד בוערת שלה להגיע למלון ולהתחתן – לא תיפתר בכך שתרגיז את אדוארדו. "לפני שאפתח את הדלת ואתגלגל החוצה לתוך תנועת כלי הרכב בצהריים ואהרוס לחלוטין את השמלה הזאת, אשאל אותך שוב: "מה אתה רוצה? איך אני יכולה לתת לך את זה? האם זה יגרום לך להיעלם?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "אני חושש שלא. אני לוקח אותך חזרה למלון שלי. ואני לא מתכוון להיעלם."

היא נשכה את שפתיה, "יש לך קטע עם נשים לבושות בשמלות כלה? משום שבפעם הקודמת שנפגשנו מיהרת להלביש אותי בכזאת, ועכשיו עושה רושם שאתה שוב מתעניין בי... ותראה... אני שוב לבושה בשמלת כלה."

"זה לא בגלל השמלה."

"תן לי סיבה אחת טובה לא להתקשר למשטרה ולספר להם שחטפו אותי."

"האנה מאי האקט"

שמה האמיתי נשמע לה כל כך זר כעת. אפילו זר יותר כשביטא אותו בלי אנפוף דרומי. ובכל זאת, כשהגה אותו, משקולת עופרת התיישבה בבטנה.

"אל תגיד את זה," היא ירקה.

"השם שלך לא מוצא חן בעינייך? טוב, אני מתאר לעצמי שלא. אחרי הכל, שינית אותו."

"באופן חוקי. באופן חוקי זה כבר לא שמי. עכשיו השם שלי הוא האנה ווסטון."

"ובאופן לא חוקי השגת מלגות, והתקבלת לאוניברסיטת ברצלונה על-ידי זיוף תעודות סיום בית ספר."

היא חשקה את שיניה, הדופק פעם בה בחוזקה. היא אבודה, והיא ידעה זאת. "זה נשמע כמו השיחה שניהלנו לפני חמש שנים. אולי אתה זוכר, כשנישאתי לך בתמורה לזה שלא תפיץ את זה."

"יש לנו עניין לא סגור."

"הדבר היחיד שלא סגור, ככל הנראה, הוא הגירושים שלנו."

"ממש לא, ישנם דברים מעבר לזה." הוא הצמיד את המכונית למדרכה ליד בית מלון בוטיק, מהמפורסמים בסן-פרנסיסקו – שיש, עיטורי זהב ושרתים לבושים בקפידה הכריזו לכל מי שנמצא בסביבה על עושרו של המקום.

זה היה מסוג הדברים שמשכו אותה, שרעבה אליהם, כשהבינה שיש בכוחה לשנות את נסיבות מצבה.

בכל פעם ברגע שהדלת נסגרה מאחוריה בבית מלון והיא היתה מבודדת מהעולם, היתה מסתחררת סביב עצמה ונופלת על המיטה, מתענגת מרכותה, מהניקיון, מהמרחב ומהפרטיות. גם עכשיו, כשהיה ברשותה פנטהאוס משלה וסדינים עם צפיפות חוטים של אלף ומעלה, עדיין נהגה כך.

אלא שהיום המלון לא עורר בה את הרגשות הללו. לא כשאדוארדו לידה.

איש השירות לקח את המפתחות, ואדוארדו ניגש לפתוח לאנה את דלת המכונית. "רגע... גנבת אותה?" שאלה, מביטה בלימוזינה שבה ישבה.

כשאדוארדו התכופף לעברה, נלחמה האנה בדחף להירתע. "קניתי אותה מהנהג. אמרתי לו שילך לקנות אחת חדשה יותר. יפה יותר."

ולא היה לו אכפת שהיה אמור לאסוף אותי?"

"לא. במיוחד כשנתתי לו מספיק כסף עבור שתי לימוזינות חדשות."

"הוא התכוון להשאיר כלה נטושה ביום חתונתה?"

אדוארדו משך בכתפיו. "העולם מלא ברמאים אגואיסטים. את בטח מבינה בזה, יקירתי."

היא השמיעה נחירת בוז והרימה את השמלה מעל ברכיה, יוצאת מהמכונית מבלי לגעת באדוארדו. היא התיישרה ונתנה לשמלה להחליק בצורה מסודרת חזרה למקום. היא משכה בהינומה, פורסת אותה על כתפיה. "אתה אומר זאת כאילו שאתה לא נמנה בין האגואיסטים, בעלי האהוב. "

היא הסתכלה בו היטב. הוא עדיין כל מה שהיה לפני חמש שנים. גבוה, רחב, מצודד – תמונה מושלמת של היופי הזכרי – בחליפתו המחויטת למשעי. עורו השזוף הואר בצורה מושלמת על-ידי חולצתו הלבנה; שערו הגיע עד צווארון מקטורנו.

הוא תמיד גרם לה להרגיש כאילו שמישהו מניח שתי ידיים על כתפיה ומנער אותה. הוא תמיד הצליח לשבש את הסדר שבחייה, לגרום לה להרגיש שהיא ממש מסתכנת באיבוד שליטה על מה שעמלה קשה לטפח במהלך השנים.

זה היה הדבר שהכי שנאה בו. שהוא היה כל כך מושך. הוא תמיד יכול היה לגרום לה לרעוד בשעה שום דבר אחר לא עמד בפניה.

זה לא היה רק משום שהיה נאה. היו הרבה גברים נאים בעולם, והיא היתה בעלת עוצמה ויכולת שליטה בעצמה יותר מכדי לאפשר לכך להשפיע עליה. אך זאת היתה עובדה. הוא הקרין סוג של כוח ושליטה שרק אפשר היה לחלום עליהם.

היא חלפה על ידו בקלילות, מתעלמת מניחוח האפטר-שייב ומניחוח עורו, מנסה להתעלם מכך שהניחוחות גרמו לבטן שלה להתכווץ. היא פסעה לתוך המבואה של המלון, מודעת לכך שהיא יוצרת מהומה, וכלל לא היה אכפת לה. היא נשמה עמוק. היא חייבת להתמקד. היה עליה לברר במהירות האפשרית מה הוא רוצה ממנה כדי שתוכל להגיע לחתונה.

"גברת ווגה, אדון ווגה." האנה הניחה שהאישה שעמדה מאחורי דלפק הקבלה כשחיוך מלא בסימני דולרים מרוח על פניה, היא מנהלת המלון. "איזה יופי לארח אתכם כאן. מר ווגה אמר לי שהפעם יביא איתו את כלתו. כמה רומנטי."

היא נאלצה לבלוע את רוקה בכעס.

אדוארדו סגר את המרחק ביניהם וכרך את זרועו סביב מותניה. נשימתה נשאבה מגופה. לרגע אחד, רגע מטורף אחד, היא רצתה להישען עליו. להתקרב לעוצמתו הגברית, אך רק לרגע.

"מאוד," הוא אמר.

"יש משקאות חריפים בחדר?" שאלה, מתפתלת ומשתחררת ממנו.

המנהלת, שעל תג השם שלה היה כתוב מריה, קימטה מעט את המצח. "מחכה לכם שמפניה בחדר."

"נצטרך שלושה בקבוקים," אמרה.

הקמטים במצחה של מריה העמיקו. "אני..."

"היא צוחקת," אמר אדוארדו.

האנה הנידה את ראשה, "אני שתויה כבר מהחתונה. אני מתכוונת להעביר כך את שארית היום."

"אנחנו פשוט נעלה למעלה."

"תשלחי שמפניה," אמרה האנה תוך כדי שאדוארדו ניסה לגרור אותה מהדלפק במה שהחשיב כדרך המביעה אהבה ודאגה, תיארה לעצמה.

הוא הוביל אותה לתוך מעלית מוזהבת כשחיוך מרוח על פניו הכהים, עד שהדלת נסגרה מאחוריהם.

"זה לא היה חמוד, האנה," אמר.

היא הניחה את ידה על מותניה וחייכה אליו בחיוך חצוף. היא לא הרגישה חצופה או בשליטה, אך היא ידעה לזייף זאת מצוין. "אתה לא רציני! אני חושבת שאני מוכנה כבר לתצלומי תקריב. שיחקתי נפלא."

הוא העיף בה מבט חסר רגש. "כל החיים את משחקת. אל תצפי לפרסים עכשיו."

חיוכה רטט לרגע. "תראה, עוד רגע ותפקע סבלנותי."

"אני לא רואה שאת בוכה או חורקת שניים על נטישת ארוסך ליד המזבח."

היא נשכה את פנים הלחי שלה. "אתה לא יודע כלום על מערכת היחסים שלי עם זאק, אז אל תעמיד פנים שכן. אכפת לי ממנו. אני לא רוצה לנטוש אותו ליד המזבח. אני רוצה שתתעשת ותיתן לי את המפתחות ללימוזינה שנרכשה בעורמה כדי שאוכל להחזיר את עצמי למלון ולהתחתן איתו." דמותו של זאק לבוש בטוקסידו השחור שנתפר למידתו, עומד לפני כל חבריהם ועמיתיהם לעבודה... המחשבה גרמה לה לבחילה. היא מעולם לא התכוונה להשפיל אותו כך. הרעיון שזה יכול היה להיות הפוך, גרם לה לגועל.

"בין אם אני אסיע אותך לשם או לא, הנישואין שלך לא יהיו חוקיים. כבר הסברתי לך את זה."

"קיבלתי רישיון נישואין," אמרה, קולה נשמע רחוק, מהדהד. ידיה החלו לרעוד. למה הגיבה כך? למה היתה כל כך חלשה? האם היתה בהלם?

"התחתנו וניסינו להתגרש מחוץ למדינה שלך. דברים מתפספסים," אמר.

"איך משהו כל כך חשוב יכול להתפספס?" היא התפוצצה. "אני לא מאמינה לרגע אחד ששכחת להגיש את הניירת."

חיוכו הפך קודר. "דברים מוזרים יותר כבר התרחשו, tesoro."

בפעם הראשונה הבחינה שהוא לא היה בדיוק אותו דבר. היא חשבה שעיניו נשארו כפי שזכרה אותן, אך עכשיו ראתה שלא. פעם היה ניצוץ בעיניו. פעם עיניו החומות נצנצו בשובבות. הוא היה כל כך משועשע כשגילה את הסוד שלה, כשגילה שלא היתה מי שטענה שהיא. הוא היה עוד יותר משועשע מהמחשבה שהוא מתחתן עם בחורה אמריקאית כדי להרגיז את אביו. אביו ציווה עליו להתחתן כדי שיוכיח שהוא איש משפחה, וזאת על מנת לקבל את ניהל את החברה לידיו. עבורו היתה זו בדיחה גדולה להתחתן עם סטודנטית חסרת כסף, חסרת קשרים וחסרת יכולת לבשל.

הניצוץ חלף עכשיו. במקומו היה סוג של זוהר שחור שנראה היה ששאב את כל האור מהחדר, שנדמה היה שסופג כל טיפת בהירות והורג אותה. היא הרגישה עכשיו מוזר. משהו משך אותה כפי שהנצנוץ מעולם לא משך אותה.

"כמו להיחטף ביום חתונתך?"

"אולצת לעזוב אולי, אך אל תגידי לי שאין לך תרסיס הגנה בתיק. יכולת לעצור בעדי. יכולת להתקשר למשטרה. יכולת להתקשר לזאק שלך. אבל לא עצרת אותי, ואת עדיין לא עוצרת אותי. יכולת להסתובב ולצאת מהחדר הזה עכשיו ולעלות על מונית. לא הייתי עוצר אותך. ואת יודעת את זה."

"אבל אתה יודע. אתה יודע הכול. ואני..."

"וזה היה הורס את המוניטין שלך אצל הלקוחות. אף אחד לא רוצה לשמוע שהיועצת הכלכלית שלו לא סיימה תיכון והונתה כדי להשיג את התואר שלה."

"אתה צודק. סוג כזה של מידע יכול להפוך את הפגישות עם הלקוחות למביכות בעליל," אמרה בקול שטוח, בחילה פושטת בבטנה.

"אני מניח כך. תזכרי כמה מביכה היתה הפגישה שלנו כשאת היית המתמחה שלי."

"אני חושבת שהמבוכה האמיתית צמחה מכך שסחטת אותי להתחתן אתך".

"את חוזרת ומשתמשת במילה הזאת. האם זאת באמת היתה סחיטה?"

"לפי מילון וובסטר? כן."

הוא משך בכתפיו. "בכל מקרה אילולא היה לך מה להסתיר... זה לא היה עובד."

"נראה שזה גורם לך הרבה שביעות רצון," אמרה, רותחת. השעון על השידה הודיע שחמש דקות נותרו עד לחתונה, והיא עמדה בסוויטת מלון מפוארת בשמלת הכלולות שלה עם גבר אחר. "אבל אתה קיבלת הכול בכפית של כסף, אדוארדו. אתה עובד משום שאבא שלך נתן לך משרד. אני הייתי צריכה ליצור לעצמי את הגורל, ונכון, אולי הדרך שבה עשיתי זאת היתה מפוקפקת קצת."

"ממשלת ארצות הברית קוראת לזה הונאה, אבל אני מוכן להסתפק ב'סיפור מפוקפק'."

"אין לך מושג איך זה," היא אמרה.

"לא, את צודקת. אני ממש בקושי מצליח לדבר בגלל כפית הכסף התקועה לי בפה. מה לי ולקושי?" שפתיו התפתלו להבעה קשה, צינית – מראה חדש לאדוארדו.

"הקושי היחיד שלך היה שאביך דרש ממך לוותר על חייך כחיית מסיבות מופקרת ולמצוא אישה. ומה אתה עשית? סובבת לי את היד משום שחשבת שאישה גרִינגוֹאִית, במיוחד אחת לא קתולית שלא יודעת לבשל, תהיה דרך מצחיקה למלא אחר פקודותיו של אביך. ואני שיתפתי פעולה משום שזה היה טוב יותר מאשר לאבד את העבודה שלי. טוב יותר מאשר שיזרקו אותי מהאוניברסיטה. עבורך הכול היה משחק, אבל עבורי אלה היו החיים."

"את מתנהגת כאילו שפגעתי בך באיזשהו אופן, האנה, אבל שנינו יודעים שאין בזה אמת. נתתי לך חדר משלך. אגף משלך בפנטהאוס. מעולם לא פלשתי למרחב שלך, מעולם לא ניצלתי אותך. עמדתי בהסכם שלנו ואחרי שישה חודשים שחררתי אותך, ואת עזבת עם כל הכסף שהבטחתי לך," הוא אמר. "את כל הזמן שוכחת את הכסף שנתתי לך."

היא חשקה את שיניה, "משום שלא בזבזתי אותו." היא לא היתה מסוגלת לעזוב אותו או יותר נכון את המשפחה שלו ואת העיר שהתחילה להרגיש בה בבית. דבריו הפיחו בה תחושה איומה, והיא הרגישה לראשונה עד כמה היתה מבישה. "אם אתה רוצה את עשרת אלפים הדולר שלך, הם נמצאים בחשבון הבנק שלי. ובכנות, בשלב זה של חיי הסכום הזה הוא פרוטות עבורי."

"אה כן. נראה שאת מצליחה מאוד עכשיו, נכון?"

באותו הרגע היא לא הרגישה כך. "כן, נכון."

אדוארדו התקדם לעברה. "את טובה בכספים ובהשקעות."

"תכנון כלכלי, אסטרטגיות, בחירת מניות. אני טובה בכל התחום הזה."

"זה מה שאני רוצה ממך."

"מה? ייעוץ כלכלי?"

"לא בדיוק." הוא הביט מהחלון, בהבעה לא ברורה. "אבי נפטר לפני שנתיים."

דמותו של האדם הקשה, אך מעורר הכבוד והמדהים שאדוארדו זכה בו כאב, מילאה את ראשה. מיגל ווגה היה תובעני. הוא היה מעביד את עובדיו בפרך, הוא היה מנהיג והיה לו אכפת. היה לו אכפת מהעסק שלו, מהילדים שלו ומבנו בכורו שלא התייחס למציאות ברצינות הראויה. היה לו מספיק אכפת כדי לדחוק אותו לפינה ולהכריח אותו להתחתן. זאת היתה אכפתיות כפייתית, אך היה זה הרבה יותר משהאנה קיבלה אי פעם מאביה.

עם הזמן, הוריו של אדוארדו ואחותו הפכו למשמעותיים בחייה של האנה. היא אהבה אותם.

"אני כל כך מצטערת," אמרה בקול עמום, כשיגון מאוד מסוים ממלא את ליבה. סביר להניח שלמיגל לא היה אכפת ממנה והוא גם לא התגעגע אליה. וזה הגיע לה. היא שיקרה לו. למיטב ידיעתו, היא עזבה את בנו.

"גם אני," אמר אדוארדו. "אבל הוא השאיר אותי ממונה על 'ווגה תקשורת'."

"והדברים לא מתקדים יפה?"

"לא בדיוק." שריר פרפר לו בלסת. "לא, לא בדיוק."

"אתה צריך שאבדוק את הספרים שלך? כי אני יכולה לעשות זאת אחרי שאתחתן עם זאק."

הוא הניד בראשו לשלילה, עיניו הכהות בוערות. "זה לא יכול לקרות tesoro."

"זה כן יכול לקרות," אמרה, שוב מתמלאת בייאוש. היא כבר איחרה מאוד. היא היתה יכולה לדמיין את המלון, כולו מקושט בסרטים וורודים ובתחרות, עוגת החתונה הוורודה והמקסימה שלה – זאת היתה חתונת החלומות שלה, החלום שחלמה מאז היתה ילדה קטנה, לא איזו חתונה מסורתית בקתדרלה שמתנהלת כולה בלטינית, לא חתונה שהיא כולה הצגה לטובת משפחת החתן, חתונה שהיא אינה קשורה אליה.

זו חתונה עם חתן שאמנם לא אוהב אותה אבל לפחות מחבב אותה. חתן שלא חושב על נדרי החתונה איתה כעל בדיחה. לפחות הוא רוצה שהיא תהיה בסביבה. זה שמישהו רוצה אותה ברמה האישית היה חידוש עבורה. היא אהבה את ההרגשה.

"אני מצטער האנה. אני צריך שתחזרי איתי לספרד." הוא הביט מהחלון. "הגיע הזמן שאחזיר את אשתי הביתה."

"לא זו אותה המילה בשתי השפות שלנו, כך שלא צריכה להיות בעיה בהבנת המשמעות של 'לא'." האנה צעדה לאחור; השוק שלה נגעה בקצה הרך של המזרן, והשמלה רשרשה.

"אני מצטער. אין פה משא ומתן. או שתבואי איתי עכשיו או שאצעיד אותך במעבר במלון לעבר החתן שלך, ותוכלי להסביר לו ולאורחים שלך מדוע את לא יכולה להתחתן איתו היום, ואיך עמדת לערב אותו בנישואים בלתי חוקיים."

"לא בכוונה! אילו ידעתי, בחיים לא הייתי מעוללת לו את זה."

"ברגע שההיסטוריה שלך תתגלה, ייתכן ולא יאמין לך, וגם אם כן, יכול להיות שלא ירצה להינשא לך." זוויות שפתיו התרוממו לחיוך, עיניו היו נטולות הומור. לפתע הרגישה בבירור ובתחושת פחד שהיא מביטה באדם זר.

הוא כלל לא דמה לאדוארדו שהכירה פעם. היא לא הבינה איך פספסה את זה. איך זה לא היה לה ברור מהרגע שראתה את עיניו במראה האחורית. כן, היו לו אותם השפתיים החושניות והמושלמות, אותה הלסת עם הזויות החדות, אותה עקשנות בלתי מתפשרת – אך הוא כבר לא התנהל באותה שאננות כמקודם. בצידי עיניו נטוו קווים, וקווים אחרים מסגרו את פיו שנראה היה כאילו שכח איך לחייך.

אולי מות אביו גבה ממנו מחיר כבד. אבל לא היה לה אכפת. היא לא היתה יכולה להרשות לעצמה לדון בזה עכשיו. היה עליה לדאוג לעצמה, כפי שעשתה כל חייה. איש לא יעשה זאת במקומה.

"נבלה," ירקה.

"את מתחילה לחזור על עצמך," אמר ביובש.

"אז מה? אתה מצפה ממני לחזור אתךאתך לספרד, ופשוט להיות אשתך?"

"לא בדיוק. אני מצפה ממך לחזור איתי ולהמשיך להתנהג כאשתי למראית עין בשעה שתעזרי לי לסדר את הבעיות שיש לי ב''ווגה תקשורת''."

"למה?"

"כי אני לא רוצה שידעו שיש בעיות. אני לא צריך שהמתחרים שלי יריחו את הדם או שאמא שלי תדאג. אני גם לא רוצה להדאיג את אחותי. אסור שאיש ידע מזה." בקולו היה רמז קל לאיבוד שליטה. היא היתה יכולה לנצל את זה. היא בהחלט היתה יכולה לנצל את זה.

היא החלה לארגן את מחשבותיה, "אז אתה חושב שזה יכול להיראות כמו התפייסות אחרי חמש שנים. אשתך, תלויה על זרועך, חזרה לפתע לברצלונה, במקום לגלות לאנשים שהיית צריך להביא יועץ חיצוני שיעזור לך לסדר את ענייני הכספים שלך?"

"זה פחות או יותר המצב," סינן מבין שיניו.

עכשיו זה נראה הגיוני. זה שנכנס כרוח סערה כמו משחר לטרף ודרש ממנה לשתף פעולה, היה דבר אחד, אבל מאחורי רוח הסערה הזאת מסתתרות בעיות אמיתיות מאוד.

ומשמעותן של הבעיות האלו היא שיש בידה יותר כוח ממה שהיא חשבה שלושים שניות קודם לכן.

היא העלתה חיוך על שפתיה, וחשה את האדרנלין החם פושט בגופה ובגפיה כפי שהרגישה תמיד כשהיא שׂשׂה אלי קרב. "אתה צריך אותי. תגיד את זה."

"האנה..."

"לא. אפילו כדי שאשקול לעשות את זה, אתה צריך להודות בזה. בפני ובפני עצמך. פעם לא היית מודה בזה, אבל עכשיו... עכשיו אני כבר לא סטודנטית נפחדת שמנסה לשמור על מקומה באוניברסיטה. עיניה פגשו את עיניו מבלי למצמץ. תודה שאתה צריך אותי."

"מעולם לא היית סטודנטית נפחדת," ירק. "היית סטודנטית זועמת. זועמת כשחשפו אותך ונואשת לעשות כל מה שצריך כדי שסודך יישמר."

"טוב, עכשיו אתה הוא זה שנשמע קצת נואש." היא שילבה את זרועותיה מתחת לשדיה והטתה את המותן שלה הצידה. "לפחות תגיד בבקשה."

שפתיו התעקלו בבוז, ושריר פרפר בלסתו. הוא שקל את האפשרויות העומדות בפניו. "בבקשה."

היא הרימה את סנטרה וחייכה, חיוך שידעה שירתיח את דמו. "ילד טוב."

מהאור הפראי בעיניו הבינה שכמעט הגזימה. לא היה לה אכפת. הוא לא יכול היה להרוס לה את היום יותר מכפי שכבר הרס.

לרגע הוא לא זז. היא ראתה אותו מחשב, מחליט החלטות. לרגע חשבה שיושיט יד ויתפוס אותה. יקח אותה בזרועותיו ו... יכה אוה? ממש לא. עם כל מגרעותיו, אדוארדו בוודאי לא היה מפלצת. אולי ינשק אותה?

את זה אולי יעשה. המחשבה גרמה לבטנה להתהדק, גרמה לליבה להאיץ.

היא ראתה איך נרגע. "בתור אישה שעשויה לעמוד בפני אישומים פליליים, אם האמת תושמע לאוזניים הלא נכונות, יש לך הרבה ביטחון והרבה חוצפה."

היא הניחה את ידיה על מותניה. "אבל אתה חשפת את הקלפים שלך, יקירי," אמרה, מסובבת את מונחי החיבה שלו חזרה אליו. "אולי אני קשורה לחבית נפץ, אבל אתה קשור אליי. אם אפול מהצוק, גם אתה תיפול. אולי אני תקועה, אבל אתה תקוע לא פחות. אז בוא נתנהג בנימוס, אני ואתה. מה אתה אומר?"

"בואי לא נשכח מי תפסיד יותר," אמר בקול קשה.

היא בחנה את פניו, את הקווים הקשים החרוטים בהם, את אלה העוטפים את פיו, את הקמטים במצח. קווים שהופיעו מתישהו במהלך חמש השנים האחרונות משום שהם לא היו שם כשהכירה אותו לראשונה. "יש לי הרגשה שיש לך יותר מה להפסיד ממה שאתה מגלה."

"ומה איתך? במקרה הטוב תפסידי לקוחות ואת המוניטין שלך, ובמקרה הגרוע...?"

הוא לא היה צריך לסיים את המשפט. זה היה לגמרי אפשרי שתפסיד. המון. את הכול. שתעמוד בפני אישומים פליליים, שישללו לה את התואר, שתמצא את עצמה חזרה בארצות- הברית בארקנסו חיה בקרוון קטן עם מדשאה ועם יותר פסלי פלמינגו וורודים מאשר דשא.

לזה היא לא היתה מסוגלת לשוב. לגיהינום השחור והאינסופי הזה – בלי סוף, בלי התחלה, בלי רגעים מוגדרים. פשוט נצח של חדגוניות לא נוחה שרוב האנשים ניסו להכהות בעזרת אלכוהול או שימוש בסמים.

לא. היא לא תסתכן בחזרה לחיים הללו. לעולם לא.

"הבהרת את הנקודה שלך," אמרה. "בכל מקרה, אני ממילא לא יכולה להתחתן עם ז'אק עכשיו, נכון?"

"רק אם תרצי להרחיב את רשימת הפעילויות הפליליות שלך."

"לא פגעתי באיש, אדוארדו," אמרה בנוקשות.

אדוארדו בחן את הבלונדינית הרגועה והרזה שעמדה לפניו, זרועותיה שלובות את מול החזייה המקושטת של שמלת הכלה. אשתו. האנה. אחת מהזיכרונות שנשארו בהירים וצלולים, לא חשוב כמה התעבה הערפל סביב הפרטים אחרים, סביב הזיכרונות האחרים.

דמותה כסטודנטית רזה בעלת מוח חריף ויותר אומץ מכל אדם אחר אשר פגש אי פעם, נשארה איתו. וכשהבין בפני איזו התמודדות ''ווגה תקשורת'' עומדת, היתה זו דמותה של האנה שראה בעיני רוחו, והוא ידע שהוא חייב להחזיר אותה אליו.

אשתו. האשה שמעולם לא באמת היתה אשתו, מעבר לחתימה שלה בתעודת הנישואין. אך היא היתה הקשר, הקשר לעבר שלו, לאיש שפעם היה, לתמונות שראה בעיני רוחו שהיו שבורות עכשיו, כאילו התבונן לתוך מראה שבורה.

אולי זה טיפשי, אך הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליה, והיתה חייבת להיות לכך סיבה. היתה חייבת להיות לכך סיבה כל כך צלולה, בניגוד לכל השאר.

המתמזל מזלו והעיתוי שלו היה מושלם. ובעולמו החדש, עולם של מיגרנות ושל שיחות שזכר רק למחצה, עיתוי מושלם היה אירוע נדיר שהתענג עליו.

"וזה הופך את זיוף תעודות בית הספר למשהו מקובל?" שאל, מביט בעיניה האפורות-תכולות כשהן מאפירות מעט, והופכות לטיפה יותר סוערות כשהפנתה אותן בכיוונו.

באופן אישי לא ממש היה לו אכפת מה עשתה כדי להתקבל לאוניברסיטה. בזמנו, הוא בחר בה כמתמחה בהתבסס על הציונים המושלמים שלה באוניברסיטה, ולא משום סיבה אחרת. היה ברור שהיא מסוגלת לעמוד במשימה, ובעיניו זה היה הדבר היחידי שהיה משנה.

אך כעת השתמש בכל האפשרויות שנשא באמתחתו, ולא נתן למצפון שלו להציק לו בשל כך. האנה ידעה טוב מאוד שלפעמים צריך לעשות את כל מה שנדרש, וזה בדיוק מה שהוא עשה עכשיו.

"כנראה שלא," אמרה במתיחות. "אבל אני לא מתעכבת על זה. נתתי לעצמי אפשרות להתחיל מחדש בחיים, ומעולם לא התחרטתי על זה. מעולם לא הסתכלתי לאחור. בצעירותי פישלתי. הייתי צעירה מכדי להבין איך זה ישפיע על העתיד שלי, וכשהבנתי... כבר היה מאוחר מדי."

"פעלת כשאת מתעלמת מהנורמות המקובלות של מה מותר ומה אסור. התעלמת גם ממי שעשויי להיפגע מזה, וזה מה שאני עושה עכשיו. אז אני מקווה שתסלחי לי," אמר, מבין שהוא כלל לא נשמע כנה. הוא גם לא הרגיש כך.

היא בחנה אותו, דקרה אותו, ניסתה להרגיז אותו, והצליחה. אך זה לא הסיט אותו ממטרתו. הוא היה ממוקד בה.

"אז אתה חושב שבגלל זה, זה בסדר?" קצוות שפתיה המלאות פנו מטה.

"כרגע השאלות המוסריות לא מאוד מטרידות אותי. אני צריך להחזיר את 'ווגה' למקומה הטבעי."

"איך קרה שהדברים כל כך הדרדרו?" שאלה שוב, לא מהססת לנעוץ בו את חִצה.

לא היה דבר עלי אדמות שישכנע אותו לדבר על מגרעותיו. לא כעת, אולי גם לעולם לא. זה לא היה עניינה.

"לכולנו יש חוזקות," אמר במתיחות. "יש לי כמה קשיים עם התקציב. השקעות. מיסים. אני לא מומחה."

"תשכור מישהו."

"שכרתי. הוא לא עשה את העבודה שלו כהלכה."

"כלומר לא שמת לב שהוא עושה טעויות קשות?" רק המחשבה של לנסות לעקוב אחרי זה בנוסף לניהול היום יומי של 'ווגה' גרמה לו לסחרחורת ולרקות פועמות. נשימותיו התקצרו, והיה לו קשה אפילו לשאוף אוויר. טעם מתכתי של בהלה פלש לפיו.

האם אי פעם ירגיש נורמלי? או שמה עכשיו זה נורמלי? איזו מחשבה מטרידה. מחשבה שלא יכול היה להתפנות אליה כרגע.

"לא היה לי זמן," הוא חשק שיניים.

"עסוק מדי בלשכב עם נשים?"

"יורשת שונה בכל לילה," אמר, כמעט צוחק בקול מהשקר של עצמו.

"עדיף מאשר להתעסק עם המשרתות, אני מניחה. או לסחוט מתמחות כדי שיתחתנו אתך."

"המקרה שלנו היה מקרה מיוחד," אמר.

"אה, ברור. בהחלט. אני מניחה שבגלל זה אני מתמלאת בתחושה חמימה של יחודיות."

הוא צחקק, שמח כשראה שהאנה מתוסכלת מתגובתו. היא רצתה להכעיס אותו. הוא לא ייתן שזה יקרה. אחת המתנות שקיבל כתוצאה מפגיעת הראש שלו, אחת מני בודדות, היא שהפגיעה הרגיעה את הלהט שלו, ובשעה שבמצבים מסוימים זה היה מטריד, במצבים אחרים היתה זו מתנה יקרת ערך. הוא כבר לא היה חמום מוח. בדרך כלל. הוא כבר לא היה אימפולסיבי. היו שטענו שכבר לא היה משעשע. אך הוא לא ידע איך לתקן את זה. מתנה נוספת היתה הגילוי שכבר לא אכפת לו.

"טוב, זה היום הגדול שלך. ברור שכלה צריכה להרגיש מיוחדת!"

היא מלמלה מילה גסה ביותר והתיישבה על קצה המיטה, החצאית הלבנה של שמלתה מתנפחת סביבה. "שפל."

"את אוהבת את הגבר הזה? את זה שהיית אמורה להינשא לו היום?" הוא גילה שזה אכן מטריד את מצפונו קצת.

היא הנידה לאט בראשה. "לא."

הוא הניד בראשו. "מנצלת עוד מישהו?"

"ממש לא מנצלת אותו. גם זאק לא אוהב אותי. לשנינו אין זמן לרומן לוהט ומכלה, אבל אנחנו מחבבים אחד את השני. אני מחבבת אותו. ואני לא אוהבת את הרעיון שאני מבריזה לו, משפילה אותו."

"אני חושב שהיה משפיל אותו יותר לגלות שהכמעט-אישה שלו שיקרה לו בקשר לכל כך הרבה דברים."

היא השפילה מבט לציפורניה. "לזאק גם יש סודות. הוא לא חושב שמישהו יודע אותם, אבל הם שם. אני יודעת. ואני יודעת מספיק כדי לא לשאול אותו עליהם."

"ובזה את מתכוונת לומר ש..."

"הוא היה מקבל את העובדה שגם לי יש את הסודות שלי. אנחנו לא חלקנו הכל."

"אני בספק אם הוא התכוון לחלוק אותך עם בעל אחר."

"טוב, זה כבר לא יקרה עכשיו." לרגע קט, עלתה על פניה של האנה הבעת פגיעות עצובה, אך היא חלפה באותה מהירות שבה הופיעה. היה ברור שיש לה רגשות כלפי המאהב שלה, ולא חשוב מה אמרה על כך.

"תוכניות משתנות." כפי שידע היטב.

"אני צריכה לעשות שיחת טלפון," אמרה, ליבה מתפתל.

"מאוחר מדי להציל את היום."

"אני מודעת לכך," סיננה. "תן לי דקה."

היא הוציאה את הטלפון שלה מהתיק.

"למי את מתקשרת?"

"לעוזרת האישית שלי. היא במשרד, משגיחה על דברים בהיעדרותי. שלבי?" קולה הפך סמכותי.

היא עצרה לרגע, לחייה מתמלאות בורוד עמום. "אני יודעת. אני לא יכולה... אני לא יכולה לעשות את זה. זה מסובך. ואני לא יכולה להגיע למלון." היא נעצה בו מבט נוקב. "תוכלי לנסוע לשם ו... ולספר לזאק?"

"לספר לו מה?" אדוארדו שמע את צווחה מהמקום בו עמד.

"שאני מצטערת. שצר לי שלא הייתי אמיצה מספיק לנהוג אחרת אבל לא יכולתי. אני יודעת ששעת עומס עכשיו ושזה יקח לך המון זמן, אבל, תעשי זאת בבקשה?" האנה שוב עצרה לרגע.

"תודה. אני חייבת ללכת." היא לחצה על ניתוק והסתובבה אליו. "אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך." הוא לא היה. לא באותו הרגע. אבל כל זה לא היה קשור לתחושות שלו. כל זה היה קשור למה שהיה חייב להיעשות. זה היה קשור לניסיון לתקן את ווגה, לתקן את עצמו.

"לא באמת. אבל אני מבטיח לך שבסוף את תהיי מרוצה."

"אני בספק."

"ברגע שהכול ייפתר, ארשה לך לדבר על חלקך בהצלת החברה של משפחתי."

הוא לא התכוון לתת לה כל כך הרבה. ההצעה זעזעה אותו. הוא כבר לא היה כל כך ספונטני.

"באמת?" שאלה, הבעת פניה מאופקת, אך העניין שגילתה בהצעה נראה בבירור בעיניה.

"באמת. אני מבטיח, בסוף אני אגרש אותך ותוכלי להשוויץ בהשגיך. אני לא רוצה שיערערו את העסק כשהוא פגיע. אבל אחר כך, תגידי מה שתרצי, תגררי אותי בבוץ, תדברי על הליקויים שלי. בסך הכל מדובר בגאווה," אמר. גאווה עליה נאלץ לוותר לפני זמן רב. הוא נאחז במה שיכול היה, אבל זה היה מוגבל.

"באמת תתגרש ממני הפעם? תסלח לי שאני לא סומכת עליך."

"אם לא תשוטטי כמו צוענייה, את אמורה לקבל מסמכים שיודיעו לך שהעניין נסגר." זה שהגירושים הראשונים לא הושלמו כמובטח, לא היה בכוונה. זה היה עוד תופעת לוואי של התאונה ששינתה הכול. אבל, תופעת הלוואי הזאת היתה ממש ברכה.

"בסדר. עשינו עסק." האנה הושיטה את ידה הדקיקה, והוא אחז אותה בשלו. היא היתה קטנטנה, כל כך שברירית. זה יצר אשליה של עדינות, אך הוא ידע היטב שהיא כלל לא זאת. מתחת לעורה הבהיר היתה חזקה כפלדה.

חיוך התעקל על שפתיו, שביעות הרצון בערה בו בחזה. "ילדה טובה."