רעב

כדי לספר את הסיפור של הגוף שלי, האם אני צריכה לספר כמה שקלתי כשהייתי הכי כבדה? האם לחלוק כאן את המספר הזה, שהאמת המבישה שלו תמיד חונקת אותי? האם לומר שאני יודעת שאני לא אמורה לחשוב שהאמת על הגוף שלי מבישה? או פשוט לומר את האמת ואז לעצור את הנשימה ולחכות שתשפטו אותי?

כשהייתי הכי כבדה, שקלתי 266 קילו על מטר ותשעים. זה מספר מזעזע, מספר שאני בקושי מצליחה להאמין בו, אבל היה זמן שבו זאת היתה האמת על הגוף שלי. גיליתי את המספר הזה במרכז רפואי של רשת קליבלנד–קליניק בווסטון, פלורידה. אני לא יודעת איך נתתי למצב לצאת כל כך משליטה, אבל אני יודעת.

אבא שלי הלך אתי למרפאה. הייתי בשנות העשרים המאוחרות לחיי. זה היה ביולי. בחוץ היה חם והביל וירוק שופע. בתוך המרפאה האוויר היה קפוא ומחוטא. הכול היה חלק ומבריק, עץ יקר, שיש. ככה אני מבלה את חופשת הקיץ שלי, חשבתי.

היו שבעה אנשים נוספים בחדר הישיבות ־ מפגש הכוונה לניתוח קיצור קיבה ־ שני גברים שמנים, אישה אחת עם עודף משקל קטן ובעלה הרזה, שני אנשים בחלוקי מעבדה, ועוד אישה גדולה אחת. בזמן שסקרתי את הסביבה, עשיתי את הדבר ששמנים נוטים לעשות כשהם במחיצתם של שמנים אחרים: אמדתי את עצמי ביחס למידות שלהם. הייתי גדולה יותר מחמישה וקטנה יותר משניים. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי. תמורת 270$ ביליתי נתח משמעותי מהיום שלי בהאזנה ליתרונות של ביצוע שינוי דרסטי באנטומיה שלי במטרה להפחית במשקל. הרופאים אמרו שזה “הטיפול האפקטיבי היחיד באובּיסיות, השמנת יתר חולנית”. הם היו רופאים. הם היו אמורים לדעת מה טוב בשבילי. רציתי להאמין להם.

פסיכיאטר דיבר עם הקבוצה שלנו על הדרך להתכונן לניתוח, והסביר איך להתמודד עם אוכל אחרי שהקיבות שלנו יצטמקו לגודל של אגודל, איך לקבל את העובדה ש״האנשים הנורמלים” (מונח שלו, לא שלי) בחיינו עלולים לנסות לחבל בהרזיה שלנו כי הם מושקעים בתפיסה שלנו כאנשים שמנים. למדנו איך הגופים שלנו יסבלו מחסך תזונתי למשך שארית חיינו, איך לעולם לא נוכל לאכול בטווח של חצי שעה מהשתייה ולהפך. השיער שלנו יקליש ואולי ינשור. הגופים שלנו עלולים ללקות בתסמונת ההצפה (דמפינג), מצב ששמו לא משאיר יותר מדי מקום לדמיון. וכמובן, היו הסיכונים שבניתוח. אנחנו עלולים למות על שולחן הניתוחים או לגווע מזיהום בימים שלאחריו.

זה היה תרחיש של חדשות טובות/חדשות רעות. חדשות רעות: החיים והגופים שלנו לעולם לא יחזרו לקדמותם (אם בכלל נשרוד בניתוח). חדשות טובות: נהיה רזים. נפחית 75 אחוז ממשקלנו העודף במהלך השנה הראשונה. נהפוך להיות כמעט נורמלים.

מה שהרופאים האלה הציעו היה כה מפתה וכה קוסם: נוכל להירדם לכמה שעות, ובתוך שנה מרגע שנתעורר רוב הבעיות שלנו ייפתרו, לפחות לשיטתו של הממסד הרפואי. בהנחה, כמובן, שנמשיך להשלות את עצמנו שהגופים שלנו הם הבעיה הכי גדולה שלנו.

אחרי הפרזנטציה היה סבב של שאלות–ותשובות. לא היו לי שאלות וגם לא תשובות, אבל האישה שלימיני, האישה שבבירור לא היתה צריכה להיות שם כי לא היה לה עודף משקל של יותר מעשרים קילוגרמים בערך, השתלטה על המפגש ושאלה שאלות אינטימיות, אישיות, ששברו לי את הלב. בזמן שחקרה את הרופאים, בעלה ישב לידה וגיחך. נהיה ברור למה היא שם. זה היה קשור רק אליו ולאופן שבו הוא ראה את הגוף שלה. אין דבר עצוב יותר, חשבתי, ובחרתי להתעלם מהסיבה שבגללה אני יושבת באותו חדר. להתעלם מכך שיש הרבה מאוד אנשים בחיים שלי עצמי שרואים את הגוף שלי לפני שהם בכלל רואים אותי או חושבים עלי.

בהמשך אותו יום הרופאים הראו סרטי וידיאו של הניתוח ־ מצלמות וכלי ניתוח שפועלים בתוך חללים פנימיים חלקלקים, חותכים, דוחפים, סוגרים, מרחיקים חלקים חיוניים של הגוף האנושי. האיברים הפנימיים היו בצבעי אדום, ורוד וצהוב מהבילים. זה היה גרוטסקי ומצמרר. אבא שלי, לשמאלי, האפיר, והיה מזועזע בעליל מן התצוגה הברוטלית. “מה דעתך?” הוא שאל בשקט. “זה ממש פריק–שואו,” אמרתי. הוא הנהן. זה היה הדבר הראשון שהסכמנו עליו מזה שנים. אחר כך הווידיאו הסתיים והרופא חייך והכריז בהתרוננות שההליך קצר מאוד, ומבוצע בלפרוסקופיה. הוא הבטיח לנו שביצע כבר למעלה משלושת אלפים ניתוחים ואיבד רק מטופל אחד ־ גבר במשקל 384 קילוגרמים, הוא אמר, וקולו צנח ללחישה מתנצלת, כאילו את הבושה על גופו של הגבר הזה אי–אפשר לבטא בפה מלא. אחר כך הרופא אמר לנו מה מחירו של האושר: 25,000$, מינוס הנחה של 270$, דמי ההכוונה, במעמד התשלום על ההליך.

לפני שהעינוי הזה נגמר נערכה התייעצות בארבע עיניים עם הרופא בחדר בדיקות פרטי. לפני שהרופא נכנס, האסיסטנטית שלו, מתמחה, רשמה את המדדים שלי. נשקלתי, נמדדתי, נשפטתי ללא אומר. המתמחה האזינה לפעימות הלב שלי, מיששה את הבלוטות בגרון, רשמה עוד כמה הערות. אחרי חצי שעה, הרופא נכנס סוף–סוף בסערה. הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. הוא רפרף על הטבלה החדשה שלי. “כן, כן,” הוא אמר. “את מועמדת מושלמת לניתוח. נקבע לך תור תכף ומיד.” ואז הלך. המתמחה הוציאה לי הפניות לבדיקות המקדימות שאצטרך, ויצאתי עם מכתב המאשר שהשלמתי את מפגש ההכוונה. היה ברור שהם עושים את זה כל יום. לא הייתי יוצאת דופן. לא הייתי מיוחדת. הייתי גוף, כזה שמצריך תיקון, ויש רבים כמונו בעולם, שחיים בגופים כאלה, אנושיים לחלוטין.

אבא שלי, שחיכה בחצר הפנימית המאובזרת היטב, הניח יד על כתפי. “את עוד לא בשלב הזה,” הוא אמר. “קצת יותר שליטה עצמית. התעמלות פעמיים ביום. זה כל מה שאת צריכה.” הסכמתי אתו, בהנהון נמרץ, אבל אחר כך, לבד בחדר שלי, חרשתי את העלונים שקיבלתי ולא הצלחתי להסב את מבטי מתמונות הלפני/אחרי. כל כך רציתי, אני עדיין כל כך רוצה, את האחרי הזה.

וזכרתי את התוצאה שהתקבלה אחרי ששקלו ומדדו ושפטו אותי, את המספר הבלתי נתפס: 266 קילו. חשבתי שכבר ידעתי בושה בחיי, אבל בלילה ההוא ידעתי בושה אמיתית. לא ידעתי אם אמצא אי–פעם את דרכי אל מעבר לבושה הזאת ואל מקום שבו אוכל להתייצב מול הגוף שלי, לקבל את הגוף שלי, לשנות את הגוף שלי.