רעל יפהפה 3: רעל הרסני

פרק 1

הייז

כאב של לב שבור משתלט על הכול, והאהבה היא לא יותר מטפיל. הייתי צריך לדבוק בכללים שלי ולא לתת לה להתקרב יותר מדי, אבל במקום זה נתתי לה להשתכן לי בחזה, נתתי לה את כל מה שהיה בי, וכשהיא עזבה היא לקחה איתה את הלב שלי.

אני קר.

אני ריק.

אני קליפה שבורה של גבר.

והיא? אלוהים יודע איפה היא, חיה את חייה כאילו לא בילינו את הקיץ מאוהבים זה בזה. לא עלה בדעתי שהיא תברח.

והתרסקתי על האדמה.

שנה וחצי מאוחר יותר

שיהיה ברור, עשרים ושתיים זה גיל צעיר מכדי לכבוש את העולם. לא חשוב כמה תשתדל להיות חזק, תמיד יהיה משהו שישבור אותך, אבל מה קורה אם אתה מסרב אפילו להתכופף?

העור שלי משמש כמגן, ואני מרגיש שאני כבר קהה מכדי להרגיש משהו. כאילו העצבים שלי כיבו את עצמם בניסיון להגן עליי, כי היום שבו היא יצאה מחיי היה תחילתה של התדרדרות שהפכה להיות השגרה החדשה שלי.

אני יוצא מהטנדר, מציץ בהשתקפות שלי במראה וזוקף את הראש. אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות משהו אחר. לתת לעצמי להישבר זו אינה אפשרות. לא כשהיא תלויה בי.

אופקים חדשים בקאלדר ביי — השלט על הדלת נראה שמח מדי למה שהמקום הזה מייצג. לא קרה הרבה שיצאתי מכאן עם חיוך על פניי, כי אני יודע שהיא לא תצא מפה בחיים. התקווה הזאת מתה לפני שישה חודשים, ואני מניח שהפגישה רק תאשר את החרדה הכי גדולה שלי.

אימא שלי גוססת.

אני נכנס לחדר הישיבות בהבעת ביטחון, הם לא מבינים שזו רק העמדת פנים — והדרך היחידה שנשארה לי לשרוד. מנהל המוסד הסיעודי יושב בקצה אחד של השולחן, מוקף בכמה מרופאיה של אימי ובאחות משירות ההוספיס המקומי. ניסינו להימנע מזה. השם מעיד על ויתור, ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן עדיין לוותר, אבל יש גבול למה שעוד ניתן לעשות לפני שזו תהיה האפשרות היחידה.

"מר וויילדר," מקבל המנהל את פניי. "תודה שבאת. אחותך נמצאת כאן איתך?"

אני מניד בראשי. "היא בקולג', אבל אני המורשה היחיד של אימי, כך שזו לא אמורה להיות בעיה."

"בסדר." הוא מניד בראשו פעם אחת. "דוקטור צ'ן, תרצי להתחיל?"

דוקטור צ'ן היא האונקולוגית של אימי. היא החלה לטפל בה מטעם בית החולים כאשר התגלה הסרטן במוחה, ואני מכבד אותה גם בשל החמימות שהפגינה כלפי אחותי וכלפיי במהלך השנה האחרונה, אבל ההבעה הקודרת שעל פניה לא נותנת לי תקווה לחדשות טובות.

"לצערי, הייז, נראה שהכימותרפיה וההקרנות כבר לא עובדות," היא אומרת לי. "ניסינו להעלות את עוצמת הטיפול, אבל אני חוששת שאם נמשיך לעשות זאת, זה יפגע באיכות חייה."

פאק. "מה לגבי הניסוי הקליני שדיברנו עליו?"

היא מכווצת את מצחה. "מהרגע שהסרטן התפשט לכליה, היא כבר לא מתאימה לניסוי."

"אז אני אתרום לה אחת משלי. תקבעו תאריך לניתוח ואהיה שם."

דוקטור צ'ן מניחה את ידה על ידי. "אייץ', אני מצטערת. הניסוי הקליני הוא כבר לא אפשרות שעומדת בפנינו, ואתה יודע שהיא לעולם לא תיתן לך לתרום לה איבר. גם אם זה היה יכול להיות פתרון, היא הייתה מסרבת עוד לפני שהיינו מתחילים."

היא צודקת, אימא שלי מגוננת על הילדים שלה. היא אפילו לא סיפרה לנו שהיא לא מרגישה טוב, והיינו צריכים לגלות דרך רופא בבית החולים. קיוויתי והתפללתי שהתסמינים שחוותה אינם סימנים לתחילתה של דמנציה מוקדמת, אבל המציאות הייתה הרבה יותר גרועה.

אני בולע את הגוש בגרון ונותן לחומה שבניתי סביבי להרחיק את הכאב. "אוקיי, איפה אנחנו עומדים?"

"אנחנו יכולים להמשיך את מה שאנחנו עושים," היא מציעה. "אבל אין הרבה סיכוי שזה יתחיל לעבוד אחרי כל הזמן שעבר, ויש לנו סיבה להאמין שזה לא משהו שאימא שלך רוצה."

"מה?" אני מכווץ את המצח. "לא, אימא שלי היא לוחמת. היא לא הייתה מוותרת."

כולם מביטים בדוקטור טרייסי, הפסיכולוגית של אימי, והיא מחייכת אליי בעצב. "היא עייפה, הייז. אתה צודק, היא באמת לוחמת, אבל היא גם עייפה מאוד. אני חושבת שהסיבה היחידה שהיא עדיין מנסה להילחם היא בגללך ובגלל דווין, אבל היא מותשת."

אני מרכין את ראשי ועוצר את הדמעות כשהכאב מחלחל. אימא שלי תמיד שמה אותנו במקום הראשון. אני לא זוכר זמן שזה לא היה ככה, אבל עמוק בפנים אני יודע שדוקטור טרייסי צודקת.

"אני מבין שכולכם מציעים להפסיק את הטיפולים ולהתחיל טיפול בהוספיס. אני צודק?"

אחרת נציגת הטיפול בהוספיס לא הייתה כאן. היו לנו הרבה פגישות מאז שהנושא עלה לראשונה, והיא לא נכחה באף אחת מהן. כל מי שנוכח בחדר שותק, כאילו אף אחד מהם לא רוצה להיות זה שמבשר לבחור הצעיר, שיכול להיות הבן שלו, שאימא שלו עומדת למות, אבל זה האישור שאני צריך.

"אם זה בסדר," אני מתחיל לדבר וקם, "הייתי רוצה לדבר עם אימא שלי לפני שאקבל החלטה."

"בהחלט," אומר לי המנהל. "קח את הזמן. אנחנו נהיה כאן כשתחזור."

אני ממלמל, "תודה," בשקט, יוצא והולך היישר לחדרה של אימי. הוא קטן, הקירות צבועים באפור משעמם וטלוויזיה תלויה מול המיטה. החדר לא שווה את תשעת אלפי הדולרים שאני משלם בכל חודש שהיא כאן, אבל הטיפול שלהם כן.

כשהמסע הנורא הזה החל, שישה חודשים בלבד אחרי שהתעוררתי וגיליתי שאשתי איננה, אימא שלי עמדה על כך שאם היא תגיע לנקודה שלא תוכל לטפל בעצמה, היא רוצה להיות במקום שיוכל. במשך שנותיה כאחות היא ראתה יותר מדי מקרים שבהם בני משפחה נאלצו להתמודד עם הקושי הרגשי של טיפול ביקיריהם החולים. היא ידעה שאעשה את זה, שאקח על עצמי את הנטל ואטפל בה גם אם זה יהרוג אותי, אבל היא לא רצתה בזה בשבילי. אני מגיע בכל יום ומבלה זמן איתה, וכשאני הולך, אני מרגיש כאילו אני נוטש אותה.

ואני מכיר את ההרגשה להיות נטוש.

תאמינו לי, זה גיהינום.

"היי, אימא," אני מברך אותה.

פניה זורחות כשהיא רואה אותי, כמו תמיד. "הייז! ילד שלי."

אני מתקרב למיטה שלה ומנשק אותה במצחה. "איך את מרגישה?"

"אתה יודע, ככה־ככה."

היא משחקת את המשחק של אני לגמרי בסדר ואתה לא צריך לדאוג לי, אבל אני מכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת שזו הצגה. אני לוקח כיסא, מקרב אותו למיטה, מתיישב ואוחז את ידה בידי.

"אימא," אני אומר בשקט. "אני צריך שתגידי לי מה את רוצה."

"הייז," היא נאנחת ומנסה למשוך את ידה, אבל אני לא נותן לה.

"אני רציני. אל תדאגי לגביי או לגבי דווין."

היא נותנת בי מבט שעלול להרוג אותי. "אני תמיד דואגת לך ולדווין."

אני מחייך. "כן, גלדיאטורית, אני יודע. אבל כרגע אני צריך לדעת מה את רוצה. את רוצה שנמשיך לעשות את זה? שתמשיכי לקבל טיפול ולעבור סריקות? כי אם זה מה שאת רוצה אז זה מה שנעשה. אני אמשיך לאסוף ולקחת אותך לכל פגישה. למדתי איך לגלגל לך ג'וינטים, ודרך אגב, זה די פסיכי להגיד משפט כזה."

היא מצחקקת ואני יודע שיום יבוא ואתגעגע לקול הזה.

אני מחייך אליה, נאנח באיטיות ומניח לחיוך להתפוגג, לפני שאני אומר את המילים שיכאיבו לי פי מיליון ממה שהן מכאיבות לה. "אבל אם את רוצה להפסיק את הטיפול וליהנות מהזמן שנותר לך, זה גם בסדר. אני אבין. קרעת את התחת בשבילנו כל החיים. מותר לך להגיד שמגיע לך לנוח."

דמעה מחליקה על לחייה, ואני מוחה אותה בעדינות. אימא שלי פולטת צחקוק מהול בבכי ועושה אותו דבר בשבילי. אפילו לא ידעתי שאני בוכה, אבל במשך השנה האחרונה התמקדתי לגמרי בהפיכת האושר שלה לעדיפות הראשונה שלי.

האושר שלי כלל לא היה ברשימה.

"מי יטפל בך ובדווין?" היא שואלת.

"אני אטפל בדווין. אל תדאגי לה."

היא מניחה את ידה השנייה על ידי שמחזיקה בה. "כן, אבל מי יטפל בך?"

תמונות של לייקן מבזיקות בראשי, ואני מייד מדחיק אותן. כשהיא עזבה, לא ידעתי מה לעשות, ואימא שלי עמדה לצידי, אבל היא לא יודעת שחלק ממני מאשים את עצמי בפרק הזמן שעבר עד שהסרטן התגלה.

היא הייתה אחות. היא הכירה את הסימנים המוקדמים לדברים כאלה, אבל היא הייתה כל כך עסוקה בטיפול בי שהזניחה את עצמה, ואני הייתי עסוק בצרות שלי מכדי לשים לב שמשהו לא בסדר.

"אני אהיה בסדר," אני אומר לה.

היא מגלגלת עיניים. "תעשה לי טובה, אני אישה. אנחנו הנשים יצרנו את המילה בסדר. אף אחד לא באמת בסדר כשהוא אומר את זה."

אוקיי, אולי יש בזה משהו, אבל אני לא מספיק אנוכי כדי לגרום לה לעבור עינוי נוסף למען האושר שלי.

"אימא," אני אומר. "זה בסדר. מה את רוצה לעשות?"

החזה שלה שוקע והיא פולטת את כל האוויר מריאותיה. "אני רוצה לראות את הזריחה בחוף. אני רוצה לאכול ארוחת ערב עם הילדים שלי. אני רוצה לצפות ליום הבא ולא לדאוג אם תהיה לי בחילה שתגרום לי להקיא את ארוחת הצהריים שלי."

זהו זה. אני מחניק את כל הרגשות שהמילים שלה מציפות. אם יש זמן שבו אני חייב להראות לה שאני בסדר, זה עכשיו. היא נראית מפוחדת ואני מכריח את עצמי לחייך בחמימות.

"אוקיי," אני מסכים. "אחתום על המסמכים, ומהיום תוכלי לנוח בלי לדאוג."

אני רואה הקלה בעיניה, מהסוג שרואים בעיניהם של ילדים כשהם סוף־סוף מתנחמים בחיקה של אימם. הרגע שבו הם יודעים שהכול יהיה בסדר. שהם בטוחים ומוגנים במקום חמים ונעים.

עכשיו אני צריך לחתום על מסמך שמשמעותו שכל זה יסתיים בקרוב עבורי — למען הרצון שלה.

"אני אוהבת אותך, הייז," היא אומרת. "אני אוהבת אותך כל כך."

אני נעמד ומנשק אותה שוב במצח. "גם אני אוהב אותך, אימא."

בשנייה שאני יוצא מהחדר, אני חייב להיאחז במעקה התמיכה הצמוד לקיר. כשהתעוררתי הבוקר, ידעתי שהפגישה תהיה קשה. לא צריך להיות גאון כדי להבין לאן כל זה הולך. חדשות טובות בדרך כלל לא מצריכות חדר ישיבות, אבל אין דרך להכין את עצמך נפשית לחתום על מסמך שמסיים באופן רשמי את הטיפולים מצילי החיים באישה שגידלה אותך. האישה שאהבה אותך גם כשלא הרגשת ראוי לאהבה.

האישה שעזרה לך לאסוף את השברים של חייך המנופצים, פעמים רבות.

אין דרך לעבור את זה בלי להיקרע לגזרים.

דוקטור צ'ן מניחה יד מנחמת על כתפי כשאני חותם בראשי תיבות בכל המקומות הדרושים. בכנות, זה מרגיש לי דומה מאוד לוויתור, אבל זו אינה המלחמה שלי, לא משנה כמה הייתי רוצה שהיא תהיה. כשאני מסיים, הנוטריון חותם ומעביר לי את הטפסים.

"יש רמות שונות של אפשרויות טיפול," אומרת נציגת ההוספיס. "אני אשאיר לך את המסמכים. סימנתי את אלו שאני חושבת שהכי יתאימו לה. תעבור על זה ותודיע לי."

אני מניד בראשי. "לא צריך. תעשו מה שיהיה הכי נוח עבורה."

היא והמנהל מחליפים מבטים, והוא מתחיל להסביר. "מר וויילדר, לכל רמה של טיפול יש מחיר מסוים, והביטוח שלה לא יכסה יותר משלושים ימים."

מובן שלא. "אני מבין, אבל התשובה שלי לא משתנה. הנוחות שלה היא מה שחשוב לי עכשיו. תעשו מה שצריך."

שניהם מהנהנים. השאלה שהשיחה הזאת העלתה נשארת תלויה באוויר, אבל אני לא מתכוון לשאול אותה. אני לא רוצה לדעת כמה זמן נשאר לה או מתי אצטרך להיפרד ממנה. כל מה שהיא רוצה הוא ליהנות מהזמן שנשאר לה, ואני אתן לה את זה.

"תודה על כל מה שאתם עושים עבור אימא שלי," אני אומר לכל מי שנמצא בחדר. "עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך ללכת לעבודה."

אני לוחץ יד לכל אחד מהם ומרגיש איך הקיא מטפס לי בגרון. אני עוזב את החדר בכל השלווה שאני מצליח לגייס, אבל ברגע שאני מחוץ לטווח הראייה שלהם, אני טס לשירותים.

אם חשבתי שהקפה היה מגעיל כששתיתי אותו, אין דרך להסביר כמה הוא נורא כשהוא יוצא, אבל זה הדבר האחרון שמטריד אותי כשאני מתמוטט על הרצפה אחרי שרוקנתי את קיבתי.

כל הכבוד לאנשים שמסוגלים לשאת את משקל העולם על כתפיהם, אלו שהברכיים שלהם לא קורסות תחת הלחץ. אני מנסה להיות אדם כזה עבור אימי ועבור דווין, אבל לפעמים אני לא יכול שלא לתהות לגבי הדבר היחיד שאני לא יכול לשאול.

האם היה לי קל יותר אם היא עדיין הייתה כאן?

האם היה לי כואב פחות אילו יכולתי להישען עליה בלילות?

הבעיה היא שלעולם לא אדע. שוב אני מדחיק את המחשבה עליה כמו מקצוען, ומרים את עצמי מהרצפה.

אם לא אני, אף אחד אחר לא יעשה את זה.

כשהקיץ מתקרב הבר מתחיל להתמלא, אם כי אי אפשר לומר שהוא ריק גם בשאר חודשי השנה. אווירת החוף הנינוחה הקנתה לנו בשנה שעברה את התואר הבר הטוב ביותר במחוז, אבל הלוואי שזו הייתה הסיבה להצלחה. זו לא.

ריילי הברמנית שלנו העלתה לטיקטוק תמונה של קאם, שהפכה להיות ויראלית. מתברר שיש משהו מושך בברמן שיכול לערבב משקה ולרוקן בירה בשלוק אחד, כששערו עוד רטוב ממי מלח וחליפת הגלישה תלויה ממותניו. מאז אנשים באים מכל הסביבה כדי להציץ עליו.

הייתם חושבים שהוא ייהנה מתשומת הלב, אבל הוא ממוקד יותר בעסק מאשר בפלרטוטים, במיוחד אחרי מה שקרה בינו ובין מלי.

אבל זה לא הסיפור שלי לספר.

כשאני נכנס, קאם עומד מאחורי הבר, מתכונן לפתיחה ושולח אליי מבט.

"היי —" הוא אומר לאט. "איך הלך?"

אני מושך בכתפיי כי לא ממש בא לי לדבר. "בסדר, נראה לי. אין חדש."

אולי זה מטומטם, אבל אם יש מישהו שאני יכול לסמוך עליו בדבר הזה — זה הוא. תמיד הוא היה שם בשבילי, אפילו כשאחותו הייתה הסיבה לסבל שלי, אבל יש בי חלק שאוהב לחיות בהכחשה, להתעלם מכל מה שקורה בחיי ולהעמיד פנים שהכול בסדר.

כאילו העולם שלי לא מודבק בחתיכה אחת של נייר דבק.

ואפילו לא מהסוג החזק. אני מדבר על נייר דבק שבקושי מחזיק פוסטר על הקיר כי הוא אמור לא להשאיר סימנים.

"זה הדואר של היום?" אני שואל ומביט בערמה שנחה על הבר.

הוא מהנהן. "כן, הבאתי אותו כשבאתי."

"תודה, גבר," אני אומר ואוסף את המעטפות. "אקח אותן למעלה ואחזור מייד."

"בסדר, ואל תשכח לגבי הערב!"

אני מכווץ את המצח. "הערב?"

הוא מסתכל עליי כאילו הפרתי כרגע את החוק הכי קדוש שלנו. "זה יום שישי השלישי במאי."

שיט. "כן. המדורה הראשונה של העונה."

"לגמרי!"

אני מכריח את עצמי לחייך, אבל החיוך נעלם בשנייה שאני מתחיל לעלות במדרגות.

זה לא מפתיע שאני לא מתרגש יותר מעונת המדורות. שנה שעברה זה רק הזכיר לי שעבר כל כך הרבה זמן מאז ששמעתי את הווידוי נפלט מפיה של לייקן, והרגשות ששמרתי סגורים מאז שהייתי בן ארבע־עשרה התפרצו ותבעו את תשומת הלב שלי. בלילה ההוא החל הכול — מערכת היחסים המשמעותית היחידה שהייתה לי, ולא חשוב כמה זמן עבר, עוד לא הפרתי את הנדרים שנשאתי.

אלו שעדיין בתוקף כי אנחנו עדיין נשואים, אם היא כאן או לא.

אם אפשר היה לקבל אמנזיה מבחירה, אני חושב שהייתי הראשון בתור. כל דבר עדיף על הבלגן הרגשי שאני סוחב איתי יום אחר יום. אני עדיין כועס באותה מידה שאני פגוע. אין הצדקה למה שהיא עשתה, אבל הלב שלי תמיד יהיה שייך לבחורה שגרמה לי להרגיש בפעם הראשונה.

אני נושם עמוק, מתיישב ופותח את הדואר, וחש את החרדה שלי גוברת עם כל מעטפה חדשה. המילים 'תשלום מיידי' ו'התראה אחרונה' באדום בוהק מביטות בי, מתגרות ומאיימות לקחת ממני את החלום היחיד שעדיין נשאר לי לשלם, אבל הטיפול באימי חשוב יותר.

הקול הקטן בראשי מזכיר לי שאני צריך לספר לקאם. אעשה את זה, אני רק צריך לחשוב איך. לא כל כך קל להגיד למישהו שאנחנו עלולים לאבד חוזי ספקים, ואולי גם את הבר עצמו, כי הייתי אנוכי ודפקתי הכול כשהעדפתי לשלם עבור המוסד הסיעודי של אימי מאשר את החשבונות של הבר. אני צריך לעשות את זה נכון, ובזמן המתאים, או שהוא ישנא אותי.

בעצם, על מי אני עובד? הוא עלול לשנוא אותי בכל מצב.

אני מסדר את החשבונות בערמה ודוחף אותם למגירה, שם הם יישארו ללעוג לי כמו שמגיע לי. עוד תזכורת קודרת לאיזה כישלון עלוב אני.

לא מסוגל להיות בעל ששווה להישאר איתו.

לא מסוגל להציל את אימא שלי.

לא מסוגל לשמור על בר שפחות או יותר ניתן לי במתנה.

החיים שלי בפאקינג בלגן.