רפובליקת גלעד 2: העדויות

רק המתים זכאים לפסלים, אולם אני בורכתי בפסל עוד בחיי. אני כבר מאובנת.

הפסל הוענק לי לאות הערכה על תרומתי הרבה, ככתוב בהקדשה שהקריאה דודה וידאלה. הממונים הטילו עליה את המשימה, והיא כלל לא ששה לקבל אותה. הודיתי לה במרב הצניעות ומשכתי בחבל כדי לשחרר את מסך הבד שכיסה אותי; הבד צנח ארצה וחשף את דמותי. לא נהוג להריע כאן בארדוּאה הול, אך פה ושם נשמעו מחיאות כפיים מוצנעות. הנדתי בראשי.

פסלי גדול מהחיים, כדרכם של פסלים, והוא מציג אותי צעירה יותר, רזה יותר ובריאה כפי שלא הייתי מזמן. אני זקופה, כתפיי משוכות לאחור, שפתיי מעוקלות בחיוך נוקשה אך נדיב. עיניי נעוצות בנקודה קוסמית שנועדה לייצג את האידיאליזם שלי, את נאמנותי הבלתי מסויגת לחובתי, את נחישותי לחתור הלאה למרות המכשולים. לא שפסלי יכול לראות את הרקיע, הוא ניצב בלבו של מקבץ עצים ושיחים, לצד השביל המוביל לארדואה הול. אל לנו הדודות להפגין יומרה רבה מדי, גם כשאנו מסוּתתות באבן.

את ידי השמאלית לופתת ילדה כבת שבע או שמונה, הנועצת בי מבט בוטח. ידי הימנית נחה על ראשה של אישה המשתופפת לצדי, שערה מכוסה ועיניה נשואות בהבעה של נמיכות רוח או הכרת טובה — היא שפחה. מאחוריי עומדת אחת מבנות הפנינה שלי, מוכנה ומזומנה למלאכת עשיית הנפשות. מחגורתי משתלשל טייזר. כלי הנשק מזכיר לי את כישלונותיי: לו הייתי יעילה יותר, לא הייתי נאלצת להשתמש בו. נימת קולי המשכנעת היתה מספיקה בהחלט.

כפסל קבוצתי הוא אינו מוצלח במיוחד: צפוף מדי. הייתי מעדיפה לבלוט יותר. אך לפחות אני נראית שפויה. אין זה מובן מאליו, שכן הפסלת הזקנה — חסידה נאמנה שכבר הלכה לעולמה — נטתה להעניק לדמויות שפיסלה עיניים בולטות, כסמל ללהט דתי. בפסל החזה של דודה הלנה היא נראית מוכת כלבת, דודה וידאלה נראית סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס, ודודה אליזבת עומדת כמדומה להתפוצץ.

בטקס הסרת הלוט היתה האמנית מתוחה מאוד. האם יצירתה תחמיא לי מספיק? האם היא תמצא חן בעיניי? האם יראו שהיא מוצאת חן בעיניי? השתעשעתי ברעיון שעם צניחת המסך אקמט את מצחי, אבל נמלכתי בדעתי: בכל זאת יש בי חמלה. "נאמן מאוד למציאות," אמרתי.

זה היה לפני תשע שנים. מאז סובל הפסל מפגעי מזג האוויר: יונים קישטו אותי, טחב נבט בנקביי הלחים. מאמינים משאירים מנחות לרגליי: ביצים לשם פריון, תפוזים להשלמת ההיריון, קרואסונים על שום דמיונם לירח. אני מתעלמת מהמאפים — על פי רוב הם נרטבים בגשם — אבל אוספת את התפוזים. הם מרעננים ביותר.

אני כותבת במעוני הפרטי שבספריית ארדואה הול — אחת הספריות הבודדות שנותרו על כנן אחרי גל שריפות הספרים שפשה בארצנו. יש למחות את טביעות האצבעות המושחתות והמדממות של העבר, ולהכשיר את הקרקע למען הדור הבא, שוודאי ישמור על טוהר מוסרי. כך להלכה.

למעשה, בין טביעות האצבעות נמצאות גם אלה שלנו, ואותן אי־אפשר למחות בקלות רבה כל כך. לאורך השנים קברתי שלדים רבים; כעת אני חשה צורך לחשוף אותם — ולו רק למען השכלתך, קוראת אלמונית שלי. אם את קוראת את הדברים, סימן שכתב־היד שרד. אבל אולי זו רק משאלת לב: אולי לעולם לא תהיה לי קוראת. אולי אני מדברת לקיר ביותר ממובן אחד.

מספיק קישקשתי היום. ידיי כואבות, גבי דואב, וכוס החלב החם שלפני השינה ממתינה לי. אטמין את המאמר במקום מסתורו, הרחק מעין המצלמות — אני יודעת היכן הן ממוקמות, שכן התקנתי אותן בעצמי. ולמרות אמצעי הזהירות אני מודעת לסיכון שנטלתי על עצמי: הכתיבה מסוכנת. אֵילו בגידות וגינויים עוד מצפים לי? אחדות מדיירות ארדואה הול ישמחו להניח את ידיהן על הדפים הללו.

חכו, אני מציעה להן בדממה: זה ילך ויחמיר.