רצח בהחלפה

1 אמנדה

אמנדה וייט הרימה את מכסה המכשיר החשמלי לחיטוי בקבוקי תינוקות והביטה פנימה, באקדח הקטן שבתוכו. כלי הנשק נראה מיוזע, אגלי עיבוי חמים הצטברו על פלדת הקת והקנה, ואדים עדינים עלו מתחתית המכשיר. אמנדה הסתובבה, מצאה את כפפות העור הרכות שלה, עטתה אותן, ובזהירות הרימה את האקדח והוציאה אותו מהמחטא.

האקדח חייב להיות נקי היום. בלי שום טביעת אצבע. בלי שמץ דנ"א שלה. אתמול בערב עלה על דעתה להשתמש במחטא הבקבוקים כדי להסיר מהנשק כל קשר אליה. איכשהו נראה לה מתאים שאחד החפצים של ג'ס ישתתף בתהליך. הפתיע אותה שהמכשיר עדיין פועל. הוא לא היה בשימוש מיום שג'ס הגיעה לגיל שנה ועברה לשתות מכוס עם פִּייָה. ובכל זאת, היא ובעלה לואיס החליטו לשמור את מחטא הבקבוקים, למקרה שיהיו לג'ס אח או אחות בהמשך.

זה כבר לא יקרה.

החום מהמחטא התחיל לקלף את סרט ההדבקה שהיה מלופף סביב קת האקדח. כלי הנשק עדיין היה זר לה כשהחזיקה אותו. למרות כל הנסיעות ליער כדי להתאמן בירי על פחיות ריקות, עדיין לא התרגלה להשתמש בו. היא היתה ניו יורקית ליברלית, שמתנגדת להחזקת כלי נשק, אזרחית שומרת חוק ומשלמת מסים. אבל אולי היא כבר לא עונה על אף אחת מההגדרות האלה. המוות מחולל בך שינוי.

וכשהמוות לוקח את בתך בת השש, וכעבור שבוע את בעלך, לא מדובר ביגון בלבד. מוות כזה הוא לא פרש בודד. בעקבותיו באים פרשים קודרים נוספים - אבטלה, חובות, התמכרות וכאב, שקשה לעמוד בהם לפעמים. חייה של אמנדה קרסו מרוב אובדן.

היא הניחה את האקדח על שולחן האוכל, ניגבה אותו במגבת מטבח והטעינה אותו בחמישה קליעים מלאי דריכוּת.

רק אחד מהם דרוש כדי לשים קץ לסבל שלה. ירייה פשוטה. היא תרים את הזרוע, תכוון את הקנה אל ראשו של האיש ו... תלחץ על ההדק. אמנדה העיפה מבט בשעון. שש וחצי בבוקר. בקרוב הוא יצא מהדירה שלו. היא צריכה להתכונן.

בשבע ורבע עברה אמנדה בכניסת האַר־דקו של תחנת התחתית ברחוב 96 באַפֶּר וֵסט סייד. גשם קל התחיל לרדת. גבר בעל שיער כהה, במעיל שחור, העביר את הכרטיס שלו במחסום הכניסה המסתובב. אמנדה חיכתה קצת ובינתיים חבשה את ברדס הסווטשרט על כובע המצחייה שלה. חמישה אנשים נוספים עברו במחסום לפני שאמנדה החליקה את הכרטיס שלה על פני החיישן ופנתה שמאלה, אל רציף הרכבת לדרום מנהטן וברוקלין.

במהירות ירדה שני גרמי מדרגות. לפני שהגיעה למטה, ראתה שוב את האיש במעיל. מהצד. זקן כהה, מסודר ומוקפד. אוזניות אֵיירפּוֹד וצעיף עבה שכרוך מסביב לצוואר וקצותיו תחובים בתוך המעיל. גם הוא, כמו עשרים או שלושים הנוסעים האחרים שהמתינו על הרציף, עמד בראש מורכן ובהה בסלולרי.

מבט מהיר בשעון. שבע ותשע־עשרה דקות. בדיוק החמיצו את רכבת מספר 1, רכבת מהירה לסאות פֵרי, שעוצרת רק בטיימס סקוור, בתחנת פֵּן, ברחוב 14 וברחוב צֵ'יימבֵּרס. אם הוא היה עולה על הרכבת המהירה, הוא היה נאלץ לרדת ברחוב צ'יימברס ולעבור לרכבת מספר 2 או 3 לפְלֶטְבּוּש כדי להגיע לתחנה בוול סטריט.

אמנדה הקפידה שהוא לא יצא מקו הראייה שלה, אבל לא פסעה ממש מאחוריו אלא קצת באלכסון, כדי שלא יבחין במקרה בהשתקפותה בְּחלון של רכבת עוברת. הברדס ומצחיית הכובע כיסו כמעט לגמרי את פניה, אבל היא לא יכלה להסתכן באפשרות שיבחין בה, שיזהה אותה.

כמו בפעם הקודמת.

בשבע עשרים ואחת הגיעה רכבת מספר 2 בפרץ של רוח ספטמבר קפואה ורעננה. הרכבת האטה ונעצרה. אמנדה התקדמה. קול במערכת הכְּריזה הודיע על בואה של הרכבת. כמאה אנשים היו פזורים עכשיו על הרציף. שעת עומס ברכבת התחתית. אנשים מתנהלים כמו בכל יום, עוברים את המסע השגרתי, ומוחם כבר טרוד בענייני עבודה.

אבל אמנדה כבר לא היתה חלק מהמסע הזה.

דלתות הרכבת החליקו הצדה ונפתחו, ונוסעים נשפכו החוצה. אמנדה נדחקה קדימה ונאלצה להתחכך בתלמיד בתלבושת אחידה ובפועל בניין שקסדה היתה מחוברת לתיק הצד שלו. שניהם העירו לה משהו, אבל זה לא עניין אותה. אסור שהאיש במעיל ייכנס לרכבת בלעדיה וישאיר אותה עומדת על הרציף. גם זה קרה פעם.

היא התקדמה. הוא היה כמטר וחצי לפניה. הנוסעים שירדו השאירו מקום פנוי בקרון. לא הרבה, אבל שני מושבים כתומים נותרו פנויים. כמו תמיד, האיש התקדם לעברם והספיק להגיע אל אחד מהם. אמנדה הפנתה את גבה אליו, אחזה באחד מעמודי המתכת וחיכתה שהקרון יתמלא. היא אפשרה לנוסעים העולים לדחוק אותה קצת הלאה, לתוך הקרון, עד שעמדה במרחק נגיעה ממנו. היא הקפידה שגבה יהיה מופנה אל שורת המושבים שלו.

הדלתות נסגרו. נוסעים נדחסו זה אל זה מכל עבר. ובכל זאת נשאר לה מקום להסתובב. והיא הסתובבה קצת. חצי סיבוב. שני אנשים עמדו גב אל גב בינה לבין בעל המעיל. היא תוכל להשחיל יד במרווח הצר שביניהם. בעל המעיל התרווח על המושב בפישוק גברי. האישה שמימינו נעצה בו מבט זועם ומיהרה להפנות את תשומת לבה אל המחשב הנייד שעל ברכיה. הצעיר שלשמאלו שיחק במשחק כלשהו בסלולרי. שניהם התעלמו ממנו. או לפחות השתדלו להתעלם.

אמנדה פתחה את הסלולרי שלה, בחרה בשעון העצר הראשון שתכנתה ולחצה על "התחל" בדיוק כשהרכבת התחילה לזוז.

שעון העצר ספר אחורה דקה ושלוש־עשרה שניות - הזמן הממוצע שעובר מסגירת הדלתות ברחוב 96 עד פתיחת הדלתות הבאה, ברחוב 86.

בתקופה שאמנדה עדיין עבדה, היא ניהלה סניף של רשת דיור מוגן - טיפסה בסולם הדרגות ממטפלת זוטרה לעמדת המנהלת. במשך השנים למדה שאם היא רוצה להשיג משהו, היא חייבת להכין תוכנית ברורה. צעד אחרי צעד. ככה השלימה את התואר הראשון בלימודי ערב. ככה הצליחה להתקדם ולהיות מנהלת אגף, סגנית מנהל ובסופו של דבר מנהלת הסניף. ככה תכננה כל אחד מהציורים ומהרישומים שלה, כשעבדה עליהם עד שעת לילה מאוחרת. וככה תכננה את הרצח שעמדה לבצע.

אמנדה העיפה מבט נוסף לעבר האיש. ממרחק קטן כל כך, לא חששה שיראה אותה מאחור ואפילו מהצד. הוא לא יבחין בהשתקפות שלה באחד החלונות, אלא אם כן יקום מהמושב. היא נעלה נעלי התעמלות ולבשה מכנסי ספורט שחורים ורפויים, מעיל עבה ומתחתיו סווטשרט עם ברדס. הכי מכוסה שאפשר, בלי להיראות חריגה.

הרכבת תעצור בשלוש תחנות, שיספקו לה את ההזדמנות הדרושה. התזמון חייב להיות מושלם. הירייה חייבת להתבצע בדיוק עם פתיחת הדלתות. האיש יהיה מוסתר בגלל הצפיפות שמסביב, ורגע אחרי הירייה היא תצרח, כמו כל האחרים, תשמוט את האקדח מידה ותרד בריצה מהרכבת. ירייה בקרון צפוף תיצור בהלה עצומה, וכולם יברחו כדי למצוא מסתור. היא תהיה אחת מההמונים שיֵצאו משם, תעלה במהירות במדרגות אל מחוץ לתחנה, תרכין את הראש בתוך הקהל שמסביב, ואף אחד לא יצליח לזהות אותה. בלי עדים, בלי מצלמות אבטחה. היא תתחבא בגלוי. בצורה מושלמת.

התחנה הבאה היתה רחוב 86. עשר שניות נשארו בשעון העצר. עשר שניות עד שהדלתות ייפתחו.

אמנדה הפנתה קצת את הראש מצד לצד ובדקה מי מתכונן לרדת. אסור לה להיחשף. היא זקוקה לאנשים שיחצצו בינה לבין המטרה. השניים שעמדו בינה לבין האיש לא זזו ממקומם, ונראה שהם ממשיכים לנסוע.

הרכבת האטה ונעצרה. כעשרה נוסעים ירדו וכעשרה עלו. גבר בחליפת עסקים ובמעיל גשם עלה ונעמד ליד אמנדה, בגבו אליה. הוא אחז בידו מטרייה ארוכה, חצי סגורה. הדלתות נסגרו, הרכבת התחילה לנוע, ואמנדה הפעילה את שעון העצר השני.

דקה ועשרים ושתיים שניות עד שהדלתות ייפתחו ברחוב 79: זמן הנסיעה הממוצע הארוך ביותר מבין שלוש התחנות עד טיימס סקוור. בין רחוב 79 ל־72 המרווח הוא דקה וחמש־עשרה שניות, אבל ברחוב 79 היציאות טובות יותר. ולא היה טעם למדוד את זמן הנסיעה הממוצע מרחוב 72 לטיימס סקוור, כי בקטע הזה הרכבת מאטה לפעמים כדי לאפשר לרכבות אחרות לעבור, בגלל העומס הרב בתחנה.

אמנדה תכננה את זה לפרטי פרטים.

זהו, הגיע הזמן.

שעון העצר הראה חמישים ואחת שניות.

היא שאפה עמוק, נשפה באטיות והכניסה את היד לכיס המעיל. היא אחזה באקדח. הכפפות שלה היו עשויות מעור דק, ובכל זאת נאלצה לתמרן בעדינות כדי להשחיל את האצבע לתוך שמורת ההדק בלי שהכפפה תיתפס בה.

שני הנוסעים שמולה עדיין עמדו בגבם זה אל זה ובאותו מרווח ביניהם. היא ראתה את ראשו של היעד - מורכן, כי תשומת לבו היתה ממוקדת בסלולרי.

הרכבת האטה.

חמש־עשרה שניות עד פתיחת הדלתות.

חמש־עשרה שניות עד שהיא תלחץ על ההדק.

מקצב התיקיתי־תק של הגלגלים על הפסים התמתן קצת כשהרכבת האטה בכניסה למנהרה.

הם הגיחו מהמנהרה, והקרון הוצף פתאום אור. אמנדה השקיפה מבעד לחלון. הרציף נראה עמוס. אנשים מימינה נדחקו לעבר הדלת.

צווחת פלדה על פלדה נשמעה כשהבלמים התהדקו חזק יותר.

שמונה שניות.

תיק־תק.

אמנדה פנתה לעבר המטרה. חמש שניות.

תיק - תק.

היא שאפה עמוק. עצרה את האוויר בריאותיה.

שלוש שניות.

תיק - - - תק.

אמנדה משכה לאחור את פטיש האקדח, עד ששמעה את צליל הדריכה...

ראשו של האיש הזדקף במהירות. הוא נעץ בה מבט.

"אַת כאן!" הוא אמר וקם על רגליו.

אמנדה ניסתה לשלוף את האקדח, אבל היססה. הוא הבחין בה. הוא דיבר איתה. זה עלול למשוך תשומת לב. אם היא תירה בו עכשיו, אנשים עלולים לראות שהיא עושה את זה.

מיום שאיבדה את משפחתה, עברו לפעמים ימים שלמים בלי שמישהו דיבר איתה. והאיש הזה, ואלאס קְרוֹאן, היה האחרון עלי אדמות שרצתה שידבר איתה. הקול שלו, כשפנה אליה, כאילו העיר אותה מחלום ארוך. נהג הקטר לחץ חזק על הבלמים, ושיווי משקלה התערער.

ההיסוס הרגעי התארך, העניק יתרון לקרואן והרס כל סיכוי. קרואן לפת אותה בדשי המעיל וצעק, "הצילו! משטרה, הצילו!"

הוא נדחף קדימה, וראשה של אמנדה נחבט באחד מעמודי האחיזה.

"תעוף ממני," אמרה.

פניו היו סמוכים לפניה. היא חשה את ריח הקפה בהבל פיו. הוא חרק שיניים וקרא שוב. "הצילו! שמישהו יקרא למשטרה!"

אמנדה הצליחה לשלוף את האקדח. היא החזיקה אותו נמוך, מחוץ לטווח הראייה שלו.

"מה הבעיה כאן?" נשמע קול קורא. קול עמוק וסמכותי. גברי. שוטר. משטרת התעבורה. היא שמעה שהוא מתקרב לעברם.

בחשאי שמטה את האקדח לתוך המטרייה החצי פתוחה של איש העסקים שלצדה, שזז הצדה במהירות, הביט בעיניים פעורות בהתרחשות שלפניו ולא ידע אם להתערב ולטובת מי.

אמנדה איבדה את שיווי משקלה ונפלה אחורה. קרואן נפל עליה.

היא ראתה שהשוטר עומד מעליהם, מושך בזרועו של קרואן ושואל מה קורה כאן לעזאזל.

קרואן הרפה ממנה, אבל בזמן שקם על רגליו, הוא אמר עוד משהו. משהו ששמעה מפיו עשרות פעמים. אבל גם עכשיו, כשהמילים הפרו את דממת האובדן והבדידות שלה, הן נשמעו חלולות כמו עצמות ישנות.

היא לא האמינה להן כששמעה אותן בפעם הראשונה. ולא האמינה להן גם עכשיו.

"אני לא הרגתי את הבת שלך."