רצח לפי הספר

murders_imud_new-1

1

23 ביולי 1955

בקרוב תהיה הלוויה.

שני הקברנים, ג'ף ויבֶר הזקן ובנו אדם, יצאו עם אור ראשון והכול היה מוכן, קבר שנחפר בדיוק במידות הנכונות, והעפר שנערם בתלולית מסודרת לצידו. כנסיית סנט בּוֹטוֹלְף שבסַקְסְבִּי־אוֹן־אֵייבוֹן מעולם לא נראתה מקסימה יותר, ושמש הבוקר נצנצה על החלונות המקושטים. הכנסייה הוקמה במאה השתים־עשרה, אך כמובן נבנתה מחדש פעמים רבות. הקבר החדש היה ממזרח לה, בסמוך לחורבות המזבח הישן, שם העשב צמח פרא ופרחי חיננית ושן הארי הנצו סביב הקשתות ההרוסות.

הכפר עצמו היה שקט, הרחובות היו ריקים. החלבן כבר השלים את סבב החלוקה שלו ונעלם, והבקבוקים היטלטלו בירכתי המכונית המסחרית שלו. גם נערי העיתונים כבר חילקו את כולם. זה היה יום שבת, כך שאף אחד לא יֵצא היום לעבודה ובעלי הבתים עדיין לא החלו במטלות סוף השבוע שלהם. בשעה תשע תיפתח חנות הכפר. ריח הלחם הטרי שאך זה יצא מהתנור כבר החל לחלחל מהמאפייה הסמוכה. הלקוחות הראשונים יגיעו בקרוב. בתום ארוחת הבוקר תישמע מקהלת מכסחות הדשא. זה היה ביולי, עונת השיא של צבא הגננים הנלהב של סקסבי־און־אייבון, ולקראת יריד הקטיף שיתרחש בעוד חודש, הוורדים כבר נגזמו והקישואים נמדדו בקפידה. בשעה אחת וחצי נקבע משחק קריקט במגרש הכפר. יהיה שם אוטו גלידה, הילדים ישחקו, המבקרים יערכו פיקניקים בחזית מכוניותיהם. חנות התה תהיה פתוחה. אחר צהריים מושלם של קיץ אנגלי.

אבל עוד לא. נדמה היה כאילו הכפר עוצר את נשימתו בדממה רוחשת כבוד, מחכה לארון שעמד להתחיל במסעו מהעיר בּאת'. אפילו עכשיו, בשעה שהועלה אל רכב הקבורה, מוקף בנוכחים חמורי סבר – חמישה גברים ונשים –שנמנעים מלבוא בקשר עין זה עם זה, כאילו אינם בטוחים לאן להביט. ארבעה מהגברים היו קברנים מקצועיים מחברת לָאנֶר את קְרֵיין הוותיקה והמכובדת. ראשית ימיה של החברה היה בתקופה הוויקטוריאנית, אז עסקה בעיקר בנגרות ובבנייה. בשעתו, ארונות והלוויות היו עיסוק צדדי, כמעט זניח. אבל מקברי ככל שזה נשמע, דווקא החלק הזה בעסק שרד. לאנר את קרֵיין כבר לא בנו בתים, אבל שמם הפך מילה נרדפת למוות בכבוד. האירוע של היום היה, אפשר לומר, החבילה המוזלת. רכב ההלוויות היה מדגם ישן יותר. לא יהיו סוסים שחורים או תכריכים מנקרי עיניים. הארון עצמו, למרות הגימור הנאה, יוּצַר ממה שהיה, ללא ספק, עץ נחות. על לוחית פשוטה, עם ציפוי כסף ולא מכסף ממש, התנוסס שמה של המנוחה ושני תאריכים חיוניים:

 

מרי אליזבת' בלייקיסטון

5 באפריל 1887 – 15 ביולי 1955

 

חייה לא היו ארוכים כפי שנדמה, גם אם החלו במאה אחת והמשיכו בזו שאחריה, אך הם נגדעו באורח בלתי צפוי למדי. הסכום בתוכנית ההלוויה של מרי לא הספיק אפילו כדי לכסות את העלויות הסופיות – ולא שזה שינה משהו, שכן חברת הביטוח תכסה את ההפרש – והיא הייתה שמחה לראות שהכול מתנהל על פי בקשותיה.

רכב ההלוויות יצא בדיוק בזמן, והחל בנסיעה בת שלושה־עשר הקילומטרים כשהמחוגים בשעון הראו על השעה תשע וחצי. הנסיעה נמשכה בקצב נינוח, כראוי למאורע, כדי להגיע לכנסייה בדיוק בשעה עגולה. אם ללאנר את קרֵיין הייתה סיסמת פרסום, היא כנראה הייתה "לא מאחרים לעולם". ושני האבלים שנסעו עם הארון אולי לא הבחינו בכך, אבל המרחבים הכפריים מעולם לא נראו מקסימים יותר, השדות מעברו האחר של העמק, קירות אבן הצור שהשתפלו אל נהר האייבון, שילווה אותם לאורך כל הדרך.

בבית הקברות בסנט בוטולף, שני הקברנים בחנו את מעשה ידיהם. אפשר לומר הרבה דברים על הלוויות – עמוקות, מהורהרות, פילוסופיות – אבל ג'ף ויבר צדק כשנשען על את החפירה שלו, מולל סיגריה בין אצבעותיו השמנמנות ופנה אל בנו. "אם אתה כבר מת," הוא אמר, "לא יכולת לבחור יום מוצלח יותר מזה."

2

הכומר רובין אוסבורן ישב אל שולחן המטבח במעונו, וערך תיקונים אחרונים בדרשתו. שישה דפים היו פרושים על השולחן לפניו, מודפסים אך כבר מכוסים בהערות שהוסיף בכתב ידו העכבישי. האם היא ארוכה מדי? בקרב אנשי קהילתו נשמעו לאחרונה תלונות על כך שדרשותיו התארכו מעט, ואפילו הבישוף הראה סימנים של קוצר רוח במהלך הדברים שנשא ביום ראשון של הפֶּנטֶקוֹסְט. אבל זה היה שונה. גברת בלייקיסטון חיה כל חייה בכפר. כולם הכירו אותה. הם ודאי ישמחו להקריב חצי שעה – או אפילו ארבעים דקות – מזמנם כדי להיפרד ממנה.

המטבח היה חדר גדול ושמח, עם תנור אָגָה שפלט חמימות עדינה לאורך כל השנה. סירים ומחבתות נתלו מוָּוִים, והיו גם צנצנות מלאות בעשבי תיבול טריים ובפטריות מיובשות שבני הזוג אוסבורן ליקטו בעצמם. בקומה העליונה היו שני חדרי שינה, שניהם נעימים וביתיים עם שטיחים שעירים, ציפיות רקומות בעבודת יד וחלונות גג חדשים שהוספו רק לאחר דין ודברים ארוך עם הכנסייה. אך מעלתו הגדולה של מעון הכומר הייתה מיקומו, בקצה הכפר, משם השקיף על היער שנקרא בפי כול דִינְגֶל דֶל. היה שם אחו פראי, שנמלא במרבדי פרחים באביב ובקיץ, ואחריו אזור מיוער שעציו, בעיקר אלונים ובוקיצות, הסתירו את פַּאי הוֹל שמעברם השני – האגם, המדשאות, ואחריהם הבית עצמו. מדי בוקר התעורר רובין אוסבורן אל נוף שהסב לו עונג בכל פעם מחדש. לעיתים היה נדמה לו שהוא חי בתוך אגדה.

מעון הכומר לא היה תמיד כזה. כשירשו את הבית – ואת הבישופות – מהכומר מונטגיו הקשיש, זה היה בית של אדם זקן, בית טחוב ולא מזמין. אך הנרייטה חוללה בו את קסמיה, זרקה את כל הרהיטים שנראו לה מכוערים מדי או לא נוחים מספיק, וסרקה את כל חנויות היד שנייה של וילטשייר ואייבון בחיפוש אחר תחליפים מושלמים. האנרגיה שלה לא חדלה להדהים אותו. העובדה שבחרה מלכתחילה להיות אשת כומר הייתה מפתיעה דיה, אך היא התמסרה לחובותיה בהתלהבות שהציתה אהדה כלפיה מיום הגעתם. שניהם לא יכלו להיות מאושרים יותר מכפי שהיו בסקסבי־און־אייבון. נכון, הכנסייה נזקקה לטיפול. מערכת ההסקה קרטעה באופן קבוע. הגג החל שוב לדלוף. אבל הקהילה שלהם הייתה גדולה דיה כדי לשמח את הבישוף וגם רבים מהמאמינים שנחשבו בעיניהם כעת לחברים. הם לא היו חולמים להיות בשום מקום אחר.

"היא הייתה חלק מהכפר. אמנם התאספנו כאן היום כדי להתאבל על לכתה, אך עלינו לזכור את מה שהותירה אחריה. מרי הפכה את סקסבי־און־אייבון למקום טוב יותר עבור כולם – כשסידרה את הפרחים מדי יום א' כאן בכנסייה הזאת, כשביקרה את הקשישים כאן ובאשטון האוּס, כשערכה מגביות עבור החברה להגנה על ציפורי הבר, או כשקיבלה את פני האורחים בפַּאי הול. העוגות הביתיות שלה היו תמיד הכוכבות של יריד הכפר, ואני יכול לספר לכם שפעמים רבות היא הגיעה אליי בהפתעה לחדר הכומר עם עוגיות השקדים שלה או אולי פרוסה של עוגת ספוג."

אוסבורן ניסה לדמיין את האישה שבמשך רוב חייה שימשה כסוכנת הבית של פאי הול. קטנה, כהת־שיער ונחושה – היא תמיד מיהרה לאנשהו, כאילו בעיצומו של מסע צלב פרטי. נדמה היה שהזיכרונות שלו ממנה הם בעיקר ממרחק בינוני, שכן למען האמת, הם מעולם לא שהו לאורך זמן באותו חדר. הם היו יחד באירוע חברתי אחד או שניים, אבל לא יותר מדי. האנשים שחיו בסקסבי־און־אייבון לא היו ממש סנובים, אך מצד שני הם היו ערים היטב לעניינים מעמדיים, וגם אם כומר הוא בגדר תוספת ראויה לכל התכנסות חברתית, קשה לומר זאת על מי שהייתה, בסופו של דבר, מנקה. יכול להיות שהייתה מודעת לכך. אפילו בכנסייה ישבה בדרך כלל בספסל בשורה האחרונה. היה משהו ממש מעורר כבוד בהתעקשות שלה לעזור לאנשים, כאילו משום מה הייתה חייבת להם את זה.

או שאולי זה היה פשוט יותר? כשחשב עליה והסתכל על מה שכתב זה עתה, מילה אחת עלתה במוחו. חטטנית. זה לא היה הוגן והוא בהחלט לא היה אומר זאת בקול רם, אבל הוא נאלץ להודות שהיה בכך שמץ של אמת. היא הייתה מסוג הנשים שידן בכול (לרבות בתוך פאי תפוחים ופטל שחור), והקפידה לקשור קשר עם כל אדם בכפר. איכשהו היא תמיד הייתה שם כשנזקקת לה. הבעיה היא שהייתה שם גם כשלא נזקקת לה.

הוא נזכר איך מצא אותה ממש כאן, בחדר הזה, לפני קצת יותר משבועיים. הוא כעס על עצמו. הוא היה צריך לצפות לזה. הנרייטה תמיד התלוננה על כך שהשאיר את דלת הכניסה פתוחה, כאילו מעון הכומר הוא בסך הכול עוד אגף בכנסייה, ולא ביתם הפרטי. הוא היה צריך להקשיב לה. מרי נכנסה בעצמה כשלא היה שם, וכעת עמדה כשבידה בקבוקון של נוזל ירוק, כאילו מדובר בקמע מימי הביניים שנועד להרחיק שדים. "בוקר טוב, אדוני הכומר! שמעתי שיש לך בעיה של צרעות. הבאתי לך קצת שמן מנטה. ככה תיפטר מהן. אימא שלי תמיד אמרה שזו הדרך!" זה היה נכון. היו צרעות במעון הכומר – אבל מאיפה היא ידעה את זה? אוסבורן לא סיפר לאף אחד מלבד להנרייטה, והיא ודאי לא הייתה אומרת על כך דבר. כמובן, זה היה צפוי בקהילה כמו סקסבי־און־אייבון. איכשהו, בלי שאיש באמת הבין כיצד, כולם ידעו הכול על כולם ולא פעם אמרו שאם תתעטש באמבטיה, מישהו יופיע עם ממחטה ביד.

כשראה אותה שם, אוסבורן לא היה בטוח אם להודות לה או להתרגז. הוא מלמל מילת תודה אבל בד בבד גם הרכין את מבטו אל שולחן המטבח. והן פשוט שכבו שם בין כל הדפים שלו. כמה זמן היא הייתה בחדר? האם ראתה אותן? היא לא אמרה כלום, והוא כמובן לא העז לשאול אותה. הוא ליווה אותה החוצה במהירות האפשרית וזו הייתה הפעם האחרונה שראה אותה. הוא והנרייטה היו בחופשה כשמתה. הם הספיקו לחזור בזמן כדי לקבור אותה.

הוא שמע צעדים וכשהרים את עיניו ראה את הנרייטה נכנסת לחדר. היא בדיוק יצאה מהאמבטיה, עדיין עטופה בחלוק מגבת. גם בשלהי שנות הארבעים לחייה, היא עדיין הייתה אישה נאה, עם שיער ערמוני גולש וגִזרה שבקטלוגים של אופנה היו מגדירים "מלאה". היא הגיעה מעולם שונה מאוד, בת הזקונים של חוואי עשיר עם שטח של יותר מארבעת אלפים דונם במערב סאסקס, ועם זאת, כשהשניים נפגשו בלונדון – במהלך הרצאה בוויגמור הול – הם גילו שיש ביניהם חיבור מיידי. הם נישאו ללא הסכמת הוריהם וגם היום היו עדיין קרובים מתמיד. הם הצטערו רק על כך שנישואיהם לא בורכו בילדים, אבל זה היה רצון האל, כמובן, והם למדו להשלים עימו. הם פשוט שמחו להיות זה עם זה.

"חשבתי שגמרת עם זה," היא אמרה, והוציאה חמאה ודבש מהמזווה. היא פרסה לעצמה פרוסת לחם.

"רק מוסיף כמה מחשבות של הרגע האחרון."

"טוב, אני במקומך לא הייתי מאריכה בדיבור, רובין. בכל זאת שבת היום, וכולם ירצו להמשיך בענייניהם."

"אנחנו מתכנסים אחר כך בקווינְ'ס אַרְמְס. בשעה אחת־עשרה."

"זה נחמד." הנרייטה לקחה את ארוחת הבוקר שלה לשולחן והתרווחה בכיסא. "סר מגנוס ענה כבר למכתב שלך?"

"לא. אבל אני בטוח שהוא יהיה שם."

"טוב, הוא ממש משאיר את זה לרגע האחרון." היא רכנה והציצה באחד הדפים. "אתה לא יכול להגיד את זה."

"את מה?"

"'הרוח החיה בכל מסיבה'."

"למה לא?"

"כי היא לא הייתה כזאת. היא תמיד נראתה לי קצת מסוגרת וחשאית, אם אתה רוצה לדעת את האמת. ממש לא מהסוג שקל לדבר איתו."

"היא הייתה די משעשעת כשבאה הנה בחג המולד שעבר."

"היא הצטרפה למזמורים, אם זה מה שאתה מתכוון. אבל אף פעם אי אפשר היה באמת לדעת מה היא חושבת. קשה לי לומר שהייתה לי חיבה מיוחדת כלפיה."

"לא ראוי שתדברי עליה ככה, הֶן. בטח לא היום."

"אני לא רואה סיבה שלא. זה העניין בהלוויות. הן מלאות צביעות. כולם אומרים שהמנוח היה אדם נפלא, טוב לב, נדיב, כשעמוק בפנים הם יודעים שזה לא נכון. אני אף פעם לא חיבבתי את מרי בלייקיסטון, ואין לי שום כוונה להתחיל להפליג בשבחיה רק כי היא הצליחה ליפול מהמדרגות ולשבור את המפרקת."

"את מדברת בצורה לא מאוד נדיבה."

"אני מדברת בכנות, רובי. ואני יודעת שגם אתה חושב בדיוק אותו דבר – אפילו אם אתה מנסה לשכנע את עצמך אחרת. אבל אל תדאג! אני מבטיחה שלא אבייש אותך מול האבלים." היא עשתה פרצוף. "הנה! מספיק עצוב?"

"לא כדאי שתתחילי להתכונן?"

"הכול כבר מוכן למעלה. שמלה שחורה, כובע שחור, פנינים שחורות." היא נאנחה. "כשאמות, אני לא רוצה ללבוש שחור. זה כל כך עגום. תבטיח לי. אני רוצה להיקבר בוורוד עם זר גדול של בגוניות בידיים."

"את לא הולכת למות. לא בקרוב. עכשיו, עלי למעלה להתלבש."

"בסדר. בסדר. חתיכת בריון!"

היא רכנה אליו והוא הרגיש את שדיה, רכים וחמימים, נצמדים אל צווארו. היא נשקה לו על לחיו, ואז מיהרה לצאת, תוך שהיא משאירה את ארוחת הבוקר שלה על השולחן. רובין אוסבורן חייך לעצמו כשחזר לנאומו. אולי היא צודקת. הוא יכול לקצץ עמוד או שניים. הוא שוב הסתכל במה שכתב.

"למרי בלייקיסטון לא היו חיים קלים. היא עברה טרגדיה אישית זמן קצר אחרי שהגיעה לסקסבי־און־אייבון והייתה יכולה בקלות להישאב לתוך זה. אבל היא השיבה מלחמה. היא הייתה מסוג הנשים שמתמסרות לחיים, שלא תיתן להם להכניע אותה. וכעת, כשאנחנו מביאים אותה למנוחתה האחרונה, לצד בנה שאהבה כל כך ואיבדה בצורה כל כך טרגית, אולי נוכל לשאוב מעט נחמה מהמחשבה שהם סוף־סוף יחד."

רובין אוסבורן קרא את הפסקה פעמיים. ושוב ראה אותה עומדת לה, ממש בחדר הזה, ליד השולחן.

"שמעתי שיש לך בעיה של צרעות."

היא ראתה אותן? היא ידעה?

השמש נכנסה כנראה מאחורי ענן, כי לפתע חצה צל את פניו. הוא שלח יד, קרע את הדף לגזרים וזרק אותם לפח.

3

ד"ר אמיליה רֶדְווינג התעוררה מוקדם. היא שכבה במיטה במשך שעה בניסיון לשכנע את עצמה שאולי עוד תצליח לחזור לישון, ואז קמה, לבשה כותונת והכינה לעצמה כוס תה. היא ישבה במטבח מאז, צפתה בשמש שעלתה מעל גינת ביתה, והלאה משם, על חורבות טירת סקסבי, מבנה מהמאה השלוש־עשרה שהסב הנאה רבה למאות רבות של היסטוריונים חובבים שביקרו בו אבל חסם את אור השמש בכל יום אחר הצהריים, והטיל צל ארוך על הבית. השעה הייתה קצת אחרי שמונה וחצי. כבר היו אמורים לחלק את העיתון. כמה תיקי מטופלים היו מונחים לפניה על השולחן, והיא קברה את עצמה בהם, בין השאר כדי להסיח את דעתה מהיום שמחכה לה. המרפאה הייתה פתוחה בדרך כלל בבוקר שבת אבל היום, בגלל ההלוויה, היא תהיה סגורה. נו טוב, זמן לא רע לעבור על הניירת שהצטברה.

בכפר כמו סקסבי־און־אייבון אין אף פעם משהו ממש חמור שיצריך טיפול. הדבר היחיד שיגבה את חיי התושבים הוא זקנה, ובעניין הזה ד"ר רדווינג לא יכלה לעשות יותר מדי. בשעה שעברה על התיקיות, בחנה במבט עייף את החוליים השונים שנתקלה בהם לאחרונה. מיס דוטֶרֶל, שעבדה בחנות הכפר, התגברה על חצבת אחרי שבוע במיטה. בילי ויבר בן התשע לקה בהתקף קשה של שעלת אבל הוא כבר היה מאחוריו. סבא שלו, ג'ף ויבר, סבל מדלקת מפרקים, אבל הוא סבל ממנה כבר שנים והיא לא השתפרה או החמירה. ג'וני וַייטהֶד חתך לעצמו את היד. הנרייטה אוסבורן, אשת הכומר, הצליחה לדרוך על ערוגה של סולנום קטלני – מסוג בֶּלָדוֹנָה – ואיכשהו חטפה זיהום בכל כף הרגל. היא רשמה לה שבוע מנוחה במיטה והרבה מים. חוץ מזה, נראה שהקיץ החמים היטיב עם הבריאות של כולם.

לא של כולם. לא. היה מקרה מוות אחד.

ד"ר רדווינג הדפה את התיקיות הצידה וניגשה לכיריים, שם העסיקה את עצמה בהכנת ארוחת בוקר לה ולבעלה. היא כבר שמעה את ארתור מסתובב למעלה, ואת קולות השקשוק והרשרוש הקבועים כשמילא לעצמו את האמבטיה. הצנרת בבית הזה הייתה בת חמישים שנה לפחות והתלוננה בקול רם בכל פעם שהופעלה בעל כורחה, אך לפחות היא עשתה את עבודתה. הוא יֵרד בקרוב. היא פרסה לחם לטוסט, מילאה סיר במים והניחה אותו על הגז, הוציאה את החלב והקורנפלקס, ערכה את השולחן.

ארתור ואמיליה רדווינג היו נשואים כבר שלושים שנה; נישואין מאושרים ומוצלחים, היא חשבה לעצמה, גם אם הדברים לא התנהלו בדיוק כפי שקיוו. קודם כול – סבסטיאן, בנם היחיד, שהיה כעת בן עשרים וארבע וגר עם חבריו הביטניקים בלונדון. איך הוא הפך לאכזבה שכזו? ומתי זה קרה בדיוק, שהפנה את גבו אליהם? איש מהם לא שמע ממנו במשך חודשים, ולא הייתה להם אפילו דרך לדעת בוודאות אם הוא חי או מת. והיה גם ארתור עצמו. הוא החל את חייו כארכיטקט – וגם היה טוב בזה. הוא קיבל את העיטור ע"ש סלואן מהמכון המלכותי לארכיטקטורה בריטית על עיצוב שפיתח בבית הספר לאמנות. הוא עבד על כמה מהבניינים החדשים שצצו מייד אחרי המלחמה. אבל אהבתו האמיתית הייתה ציור – בעיקר דיוקנאות שמן – ולפני עשר שנים הוא ויתר על הקריירה שלו לטובת עבודה במשרה מלאה כאמן. הוא עשה זאת בתמיכתה המלאה של אמיליה.

אחת מיצירותיו הייתה תלויה במטבח, על הקיר לצד ארון העץ הגבוה, והיא התבוננה בה כעת. זה היה דיוקן שלה, שצויר לפני עשר שנים, והיא תמיד חייכה כשהביטה בו, נזכרה בשתיקות הממושכות כשדגמנה עבורו, מוקפת בפרחי בר. בעלה מעולם לא דיבר בזמן שעבד. היא ישבה ודגמנה עבורו תריסר פעמים במשך קיץ ארוך וחם, וארתור הצליח איכשהו ללכוד את החום, את הערפילית של בין הערביים, אפילו את ריח האחו. היא לבשה שמלה ארוכה וחבשה כובע קש – כמו ון־גוך ממין נקבה, אמרה בצחוק –ואולי היה משהו מסגנונו של האמן ההוא בצבעים העשירים, במשיחות המכחול התקיפות. היא לא הייתה אישה יפה. היא ידעה את זה. פניה היו חמורות מדי, כתפיה הרחבות ושערה הכהה היו גבריים מדי. היה משהו דמוי מורה, או אולי דמוי אומנת, בהתנהלות וביציבה שלה. אנשים חשבו שהיא פורמלית מדי. אבל הוא מצא בה משהו יפה. אם התמונה הייתה תלויה בְּגלרייה בלונדון, איש לא היה מסוגל לעבור לידה בלי להסתכל פעמיים.

אבל היא לא הייתה שם. היא נתלתה כאן. אף גלריה בלונדון לא התעניינה בארתור או ביצירתו. אמיליה לא הצליחה להבין את זה. שניהם נסעו יחד לתערוכת הקיץ של האקדמיה המלכותית והתבוננו ביצירות של ג'יימס גאן וסר אלפרד מאנינגס. היה שם דיוקן שנוי במחלוקת של המלכה, מאת סיימון אלווס. אבל הכול נראה נדוש ומבויש בהשוואה ליצירותיו. למה אף אחד לא הצליח להבחין בגאונות הבלתי מעורערת של ארתור רדווינג?

היא לקחה שלוש ביצים והניחה אותן בעדינות בסיר – שתיים בשבילו, אחת בשבילה. אחת מהן נסדקה כשבאה במגע עם המים הרותחים, והיא חשבה מייד על מרי בלייקיסטון ועל הגולגולת שלה שהתפצחה אחרי שנפלה. זה היה חזק ממנה. אפילו עכשיו הצטמררה כשנזכרה במה שראתה – והיא תהתה למה, בעצם. זו לא הגופה הראשונה שפגשה בחייה, וכשעבדה בלונדון בימים הקשים ביותר של הבליץ, טיפלה בחיילים שסבלו מפגיעות איומות. מה היה כל כך שונה בזה?

אולי מפני שהן היו קרובות. נכון, לרופאה ולסוכנת הבית היה מעט מאוד במשותף, אך הן התיידדו כנגד כל הסיכויים. זה התחיל כשגברת בלייקיסטון הייתה מטופלת שלה. היא לקתה בהתקף של שלבקת חוגרת שנמשך חודש, וד"ר רדווינג התרשמה מהשלווה הסטואית ומהשכל הישר שלה. לאחר מכן היא הפכה אותה לתיבת התהודה שלה. היא הייתה חייבת להיזהר. אסור היה לה להפר את החיסיון הרפואי. אבל אם היה משהו שהטריד אותה, היא תמיד יכלה לסמוך על מרי שתדע להקשיב ולתת עצות נבונות.

והסוף היה פתאומי כל כך: בוקר שגרתי, לפני קצת יותר משבוע, שנקטע כשבּרֶנט – הגנן שעבד בפאי הול – התקשר.

"את יכולה לבוא, ד"ר רדווינג? משהו קרה לגברת בלייקיסטון. היא בתחתית המדרגות בבית הגדול. היא שוכבת שם. אני חושב שהיא נפלה."

"היא זזה?"

"אני לא חושב."

"אתה איתה עכשיו?"

"אני לא יכול להיכנס. כל הדלתות נעולות."

ברנט היה בשנות השלושים לחייו, איש צעיר וכמוש עם עפר מתחת לציפורניים ואדישות עגמומית בעיניים. הוא טיפח את המדשאות ואת הערוגות ומדי פעם גירש מסיגי גבול, בדיוק כמו אבא שלו לפניו. מתחם פאי הול גבל באגם, וילדים אהבו לשחות שם בקיץ, אבל לא אם ברנט היה בסביבה. הוא היה טיפוס מתבודד, רווק, שחי לבדו בבית שהיה שייך פעם להוריו. בכפר לא חיבבו אותו במיוחד, מפני שנחשב טיפוס נכלולי. האמת היא שהוא היה חסר השכלה ואולי מעט אוטיסטי, אבל הקהילה הכפרית מיהרה להשלים בעצמה את החסר. ד"ר רדווינג אמרה לו לפגוש אותה ליד דלת הכניסה, ארגנה מעט ציוד רפואי, ביקשה מהאחות/פקידת הקבלה – ג'וי – לא לקבל אף מטופל שמגיע, ומיהרה אל מכוניתה.

פאי הול שכן מעברו השני של דינגל דל, מרחק רבע שעה ברגל ולא יותר מחמש דקות נסיעה. הוא תמיד היה שם, עתיק כמו הכפר עצמו, ואף שנבנה בערב־רב של סגנונות אדריכליים, הוא היה ללא ספק הבית המפואר ביותר באזור. הוא החל את חייו כמנזר אך במאה השש־עשרה הומר לבית פרטי, ומאז, מדי מאה שנה בערך, נהרס עוד קצת. מה שנשאר היה אגף אחד, מוארך, עם מגדל מתומן – שנבנה כעבור שנים – בקצה הרחוק. רוב החלונות היו אליזבתניים, צרים עם קורה אנכית במרכזם, אבל היו גם תוספות ג'ורג'יאניות וּויקטוריאניות שענפי קיסוס הקיפו אותן מכל עבר כמעין התנצלות על חוסר שיקול הדעת. מאחור הייתה חצר, ושרידים של מה שהיה כנראה אכסדרה. מבנה אורוות נפרד שימש כעת כמוסך.

אבל תפאורת הרקע של הבית הייתה עיקר תהילתו. שער עם שני גריפונים מאבן סימן את הכניסה, ושביל חצץ חלף על פני הלודג' האוס, הביתן שבו התגוררה מרי בלייקיסטון, ואז הקיף כמו צוואר ברבור אלגנטי את המדשאות, עד שהגיע אל דלת הכניסה והקשת הגותית שמעליה. היו שם ערוגות פרחים שסודרו כמו מריחות צבע על פָּלֶטָה של צייר, ומאחורי גדר חיה דקורטיבית הסתתר גן ורדים שבו – כך סיפרו – פורחים יותר ממאה זנים שונים. מרבד העשב השתרע עד לאגם, שדינגל דל מעברו השני; ואכן, האחוזה כולה הייתה מוקפת באדמות חורש בוגר, שבאביב התמלא בפעמוניות אשר הפרידו בינו לבין העולם המודרני.

הצמיגים גרסו את החצץ עד שד"ר רדווינג עצרה וראתה את ברנט, ממתין לה בעצבים מרוטים, הופך שוב ושוב את כובעו בידיו. היא יצאה החוצה, לקחה את תיק הרופאה שלה וניגשה אליו.

"יש סימן חיים כלשהו?" שאלה.

"לא הסתכלתי," מלמל ברנט. ד"ר רדווינג נחרדה. הוא לא ניסה אפילו לעזור לאישה המסכנה? כשראה את הבעת פניה, הוא הוסיף, "אמרתי לך. אני לא יכול להיכנס."

"הדלת הראשית נעולה?"

"כן, גבירתי. גם דלת המטבח."

"אין לך מפתחות?"

"לא, גבירתי. אני לא נכנס לבית."

ד"ר רדווינג הנידה בראשה ברוגז. בזמן שלקח לה להגיע לכאן, ברנט כבר יכול היה לעשות משהו; אולי להביא סולם כדי לנסות להיכנס דרך אחד החלונות למעלה. "אם לא הצלחת להיכנס, איך התקשרת אליי?" היא שאלה. זה לא היה חשוב, אבל היא פשוט תהתה.

"יש טלפון באורווה."

"טוב, כדאי שתראה לי איפה היא."

"את יכולה לראות דרך החלון..."

החלון המדובר היה בקצה הבית, אחת התוספות האחרונות. הוא סיפק תצפית מהצד על המסדרון, ועל גרם מדרגות רחב שהוביל מעלה אל הקומה הראשונה. ושם אכן שכבה לה מרי בלייקיסטון, שרועה על השטיח, עם יד אחת פשוטה לפנים, מסתירה חלקית את ראשה. כבר ממבט ראשון, ד"ר רדווינג הייתה די בטוחה שהיא מתה. איכשהו היא הצליחה ליפול במדרגות ולשבור את המפרקת. היא לא זזה, כמובן. אבל זה לא היה רק זה. תנוחת השכיבה של הגופה הייתה לא טבעית. מין מראה של בובה שבורה שרדווינג ראתה בספרי הלימוד בבית הספר לרפואה.

זה היה האינסטינקט שלה. אבל מראה יכול לתעתע.

"אנחנו חייבים להיכנס," היא אמרה. "המטבח והדלת הראשית נעולים, אבל בטוח יש דרך אחרת."

"אפשר לנסות להיכנס מהמחסן."

"איפה זה?"

"ממש כאן..."

ברנט הוביל אותה אל דלת נוספת מאחור. היא הייתה בנויה מלוחות זכוכית ואף על פי שהייתה סגורה היטב, ד"ר רדווינג ראתה בבירור צרור מפתחות, עדיין במנעול בצד השני. "של מי אלה?" שאלה.

"הם בטח שלה."

היא קיבלה החלטה. "אנחנו נצטרך לשבור את הזכוכית."

"אני לא חושב שסר מגנוס יהיה מרוצה כל כך," רטן ברנט.

"סר מגנוס יכול לפנות אליי בעניין אם הוא רוצה. טוב, אז אתה עושה את זה או אני?"

הגנן לא היה מרוצה, אבל מצא אבן וניפץ את אחת השמשות. הוא השחיל פנימה את כף ידו וסובב את המפתחות. הדלת נפתחה והם נכנסו.

בזמן שחיכתה שהביצים ירתחו, ד"ר רדווינג נזכרה איך הכול קרה, לפרטי פרטים. זה באמת היה כמו תצלום שנחקק במוחה.

הם נכנסו דרך המחסן, לאורך פרוזדור, היישר אל אולם הכניסה הראשי, שממנו יצאו המדרגות שהובילו למפלס הגלריה. חיפוי עץ כהה הקיף אותן. הקירות כוסו בציורי שמן ובשלל ממסעות ציד: ציפורים בתיבות זכוכית, ראש אייל, דג ענק. חליפת שריון, כולל חרב ומגן, עמדה לצד דלת שנפתחה אל הסלון. המסדרון היה ארוך וצר, והדלת הראשית, מול המדרגות, הייתה בדיוק באמצע. מצד אחד הייתה אח אבן גדולה עד כדי כך שאפשר היה להיכנס אליה בקומה זקופה. מהצד השני, שני כיסאות עור ושולחן עתיק עם טלפון. מרצפות האבן כוסו חלקית בשטיח פרסי. גם המדרגות היו עשויות אבן, ובמרכזן שטיח בגוון אדום יין שהתנחשל מעלה. אם מרי בלייקיסטון מעדה ונפלה ממפלס הגלריה, אפשר היה להסביר בקלות את מותה. לא היה כמעט שום דבר שירפד את נפילתה.

ברנט חיכה במתח ליד הדלת, והיא ניגשה לבדוק את הגופה. היא לא הייתה קרה עדיין אך לא היה דופק. ד"ר רדווינג הסיטה קווצת שיער כהה מהפנים וחשפה עיניים חומות שבהו באח. היא סגרה אותן, בעדינות. גברת בלייקיסטון תמיד מיהרה לאנשהו. אי אפשר היה לחמוק מן המחשבה הזאת. היא ממש זרקה את עצמה במורד המדרגות, מיהרה אל מותה שלה.

"אנחנו צריכים להתקשר למשטרה," היא אמרה.

"מה?" ברנט הופתע. "מישהו עשה לה משהו?"

"לא. ברור שלא. זאת תאונה. אבל אנחנו עדיין צריכים לדווח על כך."

זאת הייתה תאונה. לא היה צריך להיות בלש כדי להבין את זה. סוכנת הבית שאבה אבק. השואב היה עדיין שם, דבר אדום ומבריק שכזה, כמעט כמו צעצוע, תקוע בין המעקות במעלה המדרגות. היא הצליחה איכשהו להסתבך בין החוטים. היא מעדה ונפלה במורד המדרגות. לא היה אף אחד בבית. הדלתות היו נעולות. איזה עוד הסבר יכול להיות?

קצת יותר משבוע לאחר מכן, נקטעו מחשבותיה של אמיליה רדווינג כשהבחינה בתזוזה ליד הדלת. בעלה נכנס לחדר. היא הוציאה את הביצים מהסיר והניחה אותן בתוך שני גביעי ביצים מחרסינה. היא גילתה, למרבה ההקלה, שהוא התלבש להלוויה. היא הייתה די בטוחה שנשכחה. הוא לבש את החליפה החגיגית הכהה שלו, אבל בלי עניבה – הוא אף פעם לא הלך עם עניבה. היו לו כמה כתמי צבע על החולצה אבל זה היה צפוי. ארתור וצבע היו בלתי נפרדים.

"קמת מוקדם," הוא אמר.

"מצטערת, יקירי. הערתי אותך?"

"לא. לא באמת. אבל שמעתי אותך יורדת למטה. לא הצלחת לישון?"

"כנראה חשבתי על ההלוויה."

"נראה כמו יום נחמד להלוויה. אני מקווה שהכומר הארור לא יברבר יותר מדי. זה תמיד אותו דבר עם המטיפים האלה. הם כל כך אוהבים לשמוע את הקול של עצמם."

הוא הרים את הכפית שלו והטיח אותה בביצה הראשונה שלו.

קראק!

היא נזכרה בשיחה שלה עם מרי בלייקיסטון, יומיים בלבד לפני שברנט התקשר אליה הביתה. ד"ר רדווינג גילתה משהו. זה היה די רציני, והיא התכוונה לגשת לארתור ולהתייעץ איתו, אבל אז הופיעה פתאום סוכנת הבית, כאילו זומנה בידי איזו רוח זדונית. אז היא סיפרה לה במקום לשתף אותו. איכשהו, בעיצומו של יום עמוס, נעלם בקבוק מהמרפאה. אם תכולתו תתגלגל לידיים הלא־נכונות, היא עלולה להיות מסוכנת מאוד, והיה ברור שמישהו פשוט לקח את הבקבוק. מה היא אמורה לעשות? לדווח על כך למשטרה? היא לא ששה לעשות זאת, מתוך חשש מובן שתיראה טיפשית וחסרת אחריות. למה בית המרקחת נותר ללא השגחה? למה הארון לא היה נעול? למה היא לא הבחינה בכך קודם?

"אל תדאגי, ד"ר רדווינג," אמרה מרי. "תני לי יום־יומיים, אני אטפל בזה. האמת היא שיש לי רעיון או שניים..."

כך היא אמרה. אך על פניה עלתה באותו רגע הבעה שלא הייתה בדיוק ערמומית, אבל כן הייתה ידענית, כאילו ראתה משהו וחיכתה שישאלו לעצתה בנושא.

ועכשיו היא מתה.

מובן שזו הייתה תאונה. למרי בלייקיסטון לא היה זמן לדבר על הרעל שנעלם, וגם אם היה, אין שום סיכוי שהם יכלו לעשות לה משהו. היא מעדה ונפלה במדרגות. זה הכול.

אבל עכשיו, כשהתבוננה בבעלה שטבל פיסת לחם קלוי בביצה שלו, אמיליה רדווינג הייתה חייבת להודות בפני עצמה: היא הייתה די מוטרדת.

4

"למה אנחנו הולכים להלוויה? בקושי הכרנו את האישה הזאת."

ג'וני וייטהד נאבק בכפתור העליון של חולצתו, וכמה שרק ניסה, לא הצליח להשחיל אותו אל תוך הלולאה. האמת היא שהצווארון פשוט לא נמתח סביב כל הצוואר. נדמה היה לו שלאחרונה כל בגדיו החלו להתכווץ. מקטורנים שלבש במשך שנים היו פתאום צמודים בכתפיים – שלא לדבר על המכנסיים! הוא ויתר וצנח על הכיסא ליד שולחן ארוחת הבוקר. אשתו, גֶ'מה, החליקה לעברו צלחת. היא הכינה לו ארוחת בוקר אנגלית מלאה: שתי ביצים, בייקון, נקניקייה, עגבנייה ולחם מטוגן – בדיוק כמו שאהב.

"כולם יהיו שם," אמרה ג'מה.

"זה לא אומר שאנחנו חייבים להיות."

"אנשים ידברו אם לא נהיה. ובכל מקרה, זה טוב לעסקים. הבן שלה, רוברט, בטח יפנה דברים מהבית עכשיו כשהיא איננה, ואתה לא יכול לדעת מה תמצא שם."

"בטח הרבה זבל." ג'וני הרים את הסכין והמזלג והתחיל לאכול. "אבל את צודקת, מתוקה. זה בטח לא יזיק להראות את הפרצוף שלנו שם."

בסקסבי־און־אייבון לא היו הרבה חנויות. הייתה כמובן חנות הכולבו, שבה מכרו פחות או יותר כל דבר שאדם עשוי להזדקק לו – מדליים וסמרטוטים ועד אבקת פודינג ושישה סוגים שונים של ריבה. העובדה שכל כך הרבה מוצרים הצליחו להידחס בתוך חלל כל כך קטן הייתה כמעט בגדר נס. מר טֶרנסטון עדיין ניהל את האטליז שפעל מאחורי הכולבו – הייתה לו כניסה נפרדת עם רצועות ניילון תלויות שיחסמו את הזבובים – והמשאית עם הדגים הגיעה מדי יום שלישי. אבל אם רציתם משהו אקזוטי, שמן זית או כל מצרך ים־תיכוני אחר שאליזבת דייוויד הכניסה לספרי הבישול שלה, הייתם צריכים לנסוע לבאת'. החנות למוצרי חשמל, לכאורה, עמדה מעברה השני של כיכר הכפר, אבל רק מעטים נכנסו אליה, אלא אם כן באו לקנות נורות או נתיכים. רוב המוצרים בחלון נראו מאובקים ומיושנים. היו גם חנות ספרים ובית תה שנפתחו רק בחודשי הקיץ. קצת אחרי הכיכר, לפני תחנת כיבוי האש, שכן המוסך, שבו נמכרו מבחר אביזרים למנוע, אבל לא משהו שמישהו באמת ירצה. בכך זה הסתכם, פחות או יותר, ואף אחד כבר לא זכר שום מצב עניינים אחר.

ואז הגיעו ג'וני וג'מה וייטהד מלונדון. הם קנו את סניף הדואר הישן, שעמד ריק במשך זמן רב, והפכו אותו לחנות עתיקות ששמותיהם נכתבו מעל לחלון הראווה שלה בכתב מיושן. רבים בכפר העירו שהמילה "קשקושים" תתאר את תכולת החנות בצורה מדויקת יותר מ"עתיקות", אבל כבר למן ההתחלה זכתה החנות לפופולריות בקרב המבקרים, שנראו כאילו נחמד להם לשוטט בין השעונים הישנים, ספלי החרסינה עם הפרצופים המצחיקים, מזוודות הסכו"ם, המטבעות, המדליות, ציורי השמן, הבובות, העטים הנובעים וכל דבר אחר שהיה במקרה בתצוגה. האם מישהו אי־פעם קנה משהו? זאת כבר שאלה אחרת. אבל החנות עמדה שם כבר שש שנים, והזוג וייטהד התגורר בדירה שמעליה.

ג'וני היה גבר נמוך, רחב כתפיים וקירח, וגם אם הוא עצמו לא הבחין בכך, הוא התחיל להשמין מאוד. הייתה לו חיבה ללבוּש צעקני, חליפות שלושה חלקים מהוהות למדי, בדרך כלל עם עניבה בצבעים עזים. לרגל ההלוויה הוא שלף בעל כורחו מקטורן מהוגן יותר ומכנסיים מצמר וורסטֶד אפור – אם כי גם הם, כמו החולצה, לא ממש התאימו לו. אשתו, קטנה ורזה עד כדי כך שהייתה כמעט שליש ממנו, לבשה שחור. היא לא אכלה ארוחת בוקר חמה. היא רק מזגה לעצמה כוס תה וכרסמה משולש לחם קלוי.

"סר מגנוס וליידי פּאי לא יהיו שם," מלמל ג'וני בהיסח הדעת.

"איפה?"

"בהלוויה. הם חוזרים רק בסוף השבוע."

"מי אמר לך את זה?"

"אני לא יודע. דיברו על זה בפאב. הם נסעו לדרום צרפת או משהו כזה. יפה להם, לא? בכל אופן, מנסים להשיג אותם אבל עד עכשיו לא הצליחו." ג'וני השתתק לרגע והרים פיסת נקניקייה. כל מי שהיה מקשיב לו ברגע זה, היה קולט מייד שהוא חי רוב חייו באיסט אֶנד של לונדון. היה לו מבטא די שונה כשדיבר עם לקוחות. "סר מגנוס לא יהיה מרוצה מזה," הוא המשיך. "הוא מאוד חיבב את גברת בלייקיסטון. הם היו ממש קרובים, שני אלה!"

"מה זאת אומרת? אתה אומר שהיה לו משהו איתה?" ג'מה עיקמה את אפה כשחשבה על ה"משהו" הזה.

"לא. זה לא ככה. הוא לא היה מעז – לא כשהגברת שלו בשטח, ובכל אופן, מרי בלייקיסטון לא הייתה ממש תענוג לעיניים. אבל היא סגדה לו. היא חשבה שהשמש זורחת לו מאת־יודעת־איפה! והיא הייתה סוכנת הבית שלו כבר שנים. הוא הפקיד בידיה את המפתחות! היא בישלה עבורו, ניקתה עבורו, נתנה לו מחצית מחייה. אני בטוח שהוא היה רוצה להיות שם כדי להיפרד ממנה."

"הם יכלו לחכות שיחזור."

"הבן שלה רצה לגמור עם זה. האמת היא שאני לא יכול להאשים אותו. זה חתיכת הלם, כל העניין הזה."

השניים המשיכו לשבת בשתיקה בזמן שג'וני גמר את ארוחת הבוקר שלו. ג'מה התבוננה בו במבט נוקב. היא עשתה זאת לא פעם. נדמה היה כאילו היא מנסה להציץ אל מאחורי החזות השלווה שלו בדרך כלל, כאילו היא עשויה למצוא שם משהו שהוא מנסה להסתיר. "מה היא עשתה כאן?" שאלה לפתע. "מרי בלייקיסטון?"

"מתי?"

"ביום שני, לפני שהיא מתה. היא הייתה כאן."

"לא נכון." ג'וני הניח את הסכין והמזלג. הוא אכל מהר וניקה את הצלחת.

"אל תשקר לי, ג'וני. ראיתי אותה יוצאת מהחנות."

"אה, בחנות!" ג'וני חייך באי־נוחות. "חשבתי שאת מתכוונת כאן למעלה בדירה. זה כבר היה חתיכת עניין, מה?" הוא השתתק לרגע, בתקווה שאשתו תשנה את הנושא, אבל היא לא הראתה כל סימן שבכוונתה לעשות זאת, ולכן הוא המשיך, ובחר את מילותיו בקפידה. "כן... היא באמת עשתה סיבוב בחנות. וזה באמת היה כנראה באותו שבוע שזה קרה. אני לא ממש זוכר מה היא רצתה, אם לומר את האמת, מתוקה. נדמה לי שאולי היא אמרה משהו על מתנה למישהו, אבל היא לא קנתה כלום. בכל אופן, היא הייתה בפנים רק דקה או שתיים."

ג'מה וייטהד תמיד ידעה מתי בעלה משקר. האמת היא שהיא ראתה את גברת בלייקיסטון יוצאת מהחנות וציינה זאת לעצמה, כאילו הרגישה איכשהו שמשהו לא כשורה. אבל היא לא אמרה על כך כלום באותו רגע והחליטה לא להתעסק עכשיו בעניין. היא לא רצתה להיכנס לוויכוח, ודאי לא כשהם עומדים לצאת יחד להלוויה.

ולגבי ג'וני וייטהד – למרות מה שאמר, הוא זכר מצוין את המפגש האחרון שלו עם גברת בלייקיסטון. היא אכן נכנסה לחנות, וזרקה את ההאשמות האלה שלה. והחלק הכי גרוע הוא שהיו לה ראיות שיאששו אותן. איך היא מצאה את זה? מה העמיד אותו על הכוונת שלה מלכתחילה? היא לא אמרה לו את זה, כמובן, אבל היא הבהירה את עצמה מצוין. הכלבה.

הוא בחיים לא היה אומר את זה לאשתו, כמובן, אבל הוא היה מרוצה עד הגג שהאישה הזאת מתה.

5

קלריסה פאי, לבושה בשחור מכף רגל ועד ראש, עמדה ובחנה את עצמה במראה הגבוהה שבמסדרון. היא תהתה, ולא בפעם הראשונה, אם הכובע, על שלוש נוצותיו והטוּל שכיסה את פניה, הוא לא קצת מוגזם. דֶה טְרוֹ, כמו שאומרים בצרפתית. היא קנתה אותו בגחמה של רגע בחנות יד שנייה בבאת', וכעבור דקה כבר התחרטה על כך. היא רצתה להיראות במיטבה בהלוויה. כל הכפר יהיה שם, והיא הוזמנה אחר כך לקפה ולמשקאות קלים בקווינ'ס ארמס. עם או בלי? היא הסירה אותו בזהירות והניחה אותו על השולחן בכניסה.

השיער שלה היה כהה מדי. היא הסתפרה במיוחד, ורֶנֶה אמנם עשה עבודה מצוינת כהרגלו, אבל אין ספק שהצובעת החדשה שלו מדרדרת את המקום. היא נראתה מגוחך, כאילו יצאה משער של איזה שבועון נשים. טוב, אז עכשיו ההחלטה ברורה. היא פשוט חייבת לחבוש את הכובע. היא הוציאה שפופרת של אודם ומרחה אותו בקפידה על שפתיה. זה כבר נראה יותר טוב. היה חשוב להראות מאמץ.

ההלוויה תתחיל רק עוד ארבעים דקות, והיא לא רצתה להיות הראשונה שתגיע. איך היא תמלא את הזמן? היא נכנסה למטבח, שם חיכו לה לשטיפה הכלים מארוחת הבוקר, אבל היא לא רצתה לעשות זאת כשהיא לבושה במיטב בגדיה. ספר נח על השולחן, פתוח והפוך. היא קראה את ג'יין אוסטין – ג'יין היקרה – בפעם המי־יודע־כמה, אבל גם זה לא התחשק לה כרגע. היא תחזור לאֶמה ווּדהאוּס ולתככיה אחר הצהריים. אולי הרדיו? או עוד כוס תה וניסיון זריז לפתור את התשבץ של ה'טלגרף'? כן. זה מה שהיא תעשה.

קלריסה חיה בבית מודרני. סקסבי־און־אייבון הייתה מלאה במבנים ג'ורג'יאניים סולידיים מאבן שהגיעה מבאת', עם אכסדראות נאות וגינות בטראסות. לא היה שום צורך לקרוא את ג'יין אוסטין. כל מי שיצא החוצה מייד הרגיש את עצמו בעולמה. היא הייתה מעדיפה בהרבה לגור ליד הכיכר המרכזית, או ברחוב רֶקטוֹרי שמאחורי הכנסייה. היו שם כמה קוטג'ים מקסימים; אלגנטיים ומטופחים. בית מספר 4 ברחוב וינְסְלי טֶראס נבנה בחופזה. זה היה בית רגיל להפליא עם שני חדרים למטה ושניים למעלה, חזית שפריץ וריבוע גינה שבקושי היה שווה את הטרחה. הוא היה זהה לשכניו, למעט בריכת הנוי הקטנה שהוסיפו הבעלים הקודמים, ושבה חיו זוג דגי זהב קשישים. סקסבי־און־אייבון עילית וסקסבי־און־אייבון תחתית. קשה היה שלא להבחין בהבדל. היא הייתה בצד הלא־נכון.

הבית היה כל מה שיכלה להרשות לעצמה. היא בחנה לרגע את המטבח הריבועי הקטן עם וילונות הרשת, קירות המגֶנטה, עציצי האספּידיסטרה על אדן החלון, וצלב העץ הקטן שנתלה על ארון הקיר הגבוה כדי שתוכל לראות אותו בתחילת כל יום. היא הסתכלה על הכלים מארוחת הבוקר, שהיו עדיין ערוכים על השולחן: צלחת אחת, סכין אחת, כף אחת, צנצנת מרמלדה חצי ריקה. בבת אחת נתקפה בפרץ הרגשות שהתרגלה אליהם לאורך השנים, אבל עדיין הייתה צריכה להילחם בהם בכל כוחה. היא הייתה לבד. אסור היה לה לבוא לכאן. כל חייה היו פארסה אחת גדולה.

והכול בגלל שתים־עשרה דקות.

שתים־עשרה דקות!

היא הרימה את הקומקום, הניחה אותו ברעש על הכיריים והדליקה את הגז בסיבוב יד פראי. זה באמת לא היה הוגן. איך אפשר להכריע חיים שלמים של אדם רק בגלל עיתוי הלידה שלו? היא מעולם לא הבינה את זה, בילדותה בפאי הול. היא ומגנוס היו תאומים. הם היו במעמד שווה, שניהם חסו בצל העושר והייחוס שאפפו אותם ושיהיו מנת חלקם עד סוף חייהם. זה מה שהיא תמיד חשבה. איך יכול להיות שזה קרה לה?

היא ידעה את התשובה עכשיו. מגנוס עצמו היה הראשון שסיפר לה, משהו לגבי תנאי ירושה בן מאות שנים שלפיו הבית, הנכס כולו, יעבור אליו כי הוא הבכור, וגם התואר כמובן, כי הוא גבר, ואף אחד לא יוכל לעשות שום דבר בעניין. היא חשבה שהוא ממציא את זה רק כדי להרגיז אותה. אבל מהר מאוד היא גילתה. זה היה תהליך של התשה, שהתחיל עם מות הוריה בתאונת דרכים כשהייתה בת עשרים ומשהו. הבית הועבר באופן רשמי לידיו של מגנוס, ומאותו רגע המעמד שלה השתנה. היא הפכה לאורחת בביתה שלה – ולא אורחת רצויה. היא הועברה לחדר קטן יותר. וכשמגנוס הכיר את פרנסס ונישא לה – זה היה שנתיים אחרי המלחמה – היא שוכנעה בעדינות לעזוב את הבית.

היא העבירה שנה אחת אומללה בלונדון, שם שכרה דירה קטנטנה בבֵּייזווֹטֶר וראתה את חסכונותיה מתכלים. בסופו של דבר היא החלה לעבוד כאומנת. איזו עוד ברירה הייתה לאישה רווקה שדיברה צרפתית סבירה, שניגנה בפסנתר וידעה לדקלם את יצירותיהם של כל המשוררים הגדולים, אבל לא היו לה שום כישורים אחרים ראויים לציון? בפרץ של הרפתקנות היא נסעה לאמריקה; תחילה לבוסטון, אחר כך לוושינגטון. שתי המשפחות שעבדה אצלן היו מחרידות למדי והתייחסו אליה כמו לזבל, אף על פי שמכל בחינה הייתה מנוסה יותר, וגם (אף שלא הייתה אומרת זאת בעצמה) מעודנת יותר. והילדים! היה לה ברור שילדים אמריקאים הם הגרועים ביותר בעולם, בלי טיפת נימוס, בלי חינוך, ועם מעט מאוד אינטליגנציה. אבל היא קיבלה שכר טוב וחסכה כל פני – כל סנט – שהרוויחה, וכשכבר לא יכלה לסבול זאת יותר, אחרי עשר שנים ארוכות היא חזרה הביתה.

הבית היה סקסבי־און־אייבון. במובן מסוים, זה היה המקום האחרון שרצתה להיות בו, אבל שם היא נולדה ושם היא גדלה. לאן עוד יכלה ללכת? האם רצתה לבלות את שארית חייה בדירת חדר בבייזווטר? למזלה התפנתה משרה בבית הספר המקומי, ועם כל הכסף שחסכה, היא הצליחה לגרד לעצמה משכנתא. מגנוס לא עזר לה, כמובן. לא שהייתה חולמת אפילו לשאול. בהתחלה זה הרגיז אותה, כשראתה אותו נכנס ויוצא עם המכונית שלו מהבית הגדול שבו שיחקו שניהם בילדותם. עדיין היה לה מפתח – מפתח משלה – לדלת הראשית. היא מעולם לא החזירה אותו ולעולם לא תחזיר. המפתח היה סמל לכל מה שאיבדה, אך בד בבד הזכיר לה גם שיש לה זכות מלאה להישאר. נוכחותה כאן הייתה כמעט בוודאות מקור למבוכה עבור אחיה. היא מצאה בכך מעט נחמה.

המרירות והכעס שטפו את קלריסה פאי כשעמדה לבדה במטבח ביתה, לקול שריקתו ההולכת וגוברת של הקומקום. היא תמיד הייתה החכמה, היא ולא מגנוס. הוא היה התלמיד הגרוע ביותר בכיתה וקיבל תעודות איומות, ואילו אותה המורים לא הפסיקו להלל. הוא היה עצלן כי ידע שהוא יכול להיות. לא הייתה לו שום דאגה בעולם. היא הייתה זאת שנאלצה לצאת ולמצוא עבודה, כל עבודה, כדי לפרנס את עצמה מיום ליום. לו היה הכול –וגרוע מכך, היא הייתה כלום בשבילו. למה היא הולכת בכלל להלוויה הזאת? פתאום עלה בדעתה שאחיה היה קרוב למרי בלייקיסטון יותר משהיה קרוב אליה עצמה אי־פעם. סתם סוכנת בית, למען השם!

היא הסתובבה ובהתה בצלב, בחנה את הדמות הקטנה שמוסמרה אל העץ. התנ"ך הבהיר היטב: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." כמה ניסתה ליישם בחייה את מילותיו של ספר שמות, פרק כ, פסוק יג, ומבחינות רבות כמעט הצליחה. מובן שהייתה רוצה להיות עשירה יותר. היא הייתה רוצה להדליק את ההסקה בחורף בלי לחשוש מהחשבון שתקבל. כשהלכה לכנסייה ניסתה לא פעם להזכיר לעצמה שמה שקרה לא היה באשמת מגנוס, ושגם אם הוא לא האח הנחמד או הרגיש ביותר – אפילו לא קרוב, למען האמת – היא עדיין חייבת לנסות לסלוח לו. "כִּי אִם תִּמְחֲלוּ לִבְנֵי־אָדָם עַל חַטֹּאתָם, יִמְחַל גַּם לָכֶם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם."

זה לא עבד.

הוא הזמין אותה לארוחות ערב מעת לעת. הפעם האחרונה הייתה רק לפני חודש, וברגע מסוים, כשישבה לסעוד באולם המפואר עם כל הדיוקנאות המשפחתיים ומרפסת הגלריה, אחת מבין תריסר אורחים שהוגש להם אוכל בצלחות מהודרות ובכוסות קריסטל, אז התגנבה לראשונה המחשבה לראשה. והיא נשארה שם מאז. היא הייתה שם עכשיו. היא ניסתה להתעלם ממנה. היא התפללה שתסתלק. אבל בסופו של דבר נאלצה להשלים עם העובדה שהיא מהרהרת בחטא נורא בהרבה מחמדנות, ואם לא די בכך –היא עשתה את הצעד הראשון בדרך למימושו. זה היה טירוף. בניגוד לרצונה, היא הרימה את מבטה וחשבה על מה שלקחה ומה שהסתתר בארון התרופות בחדר האמבטיה שלה.

לא תִרְצָח.

היא לחשה את המילים אך שום קול לא יצא. מאחוריה, הקומקום החל לצרוח. היא חטפה אותו ממקומו אך שכחה שהידית חמה, ואז הטיחה אותו בחזרה בזעקת כאב קטנה. בדמעות, שטפה את כף ידה מתחת לברז הקר. זה היה בדיוק מה שהגיע לה.

כעבור כמה דקות שכחה מהתה שלה, לקחה את הכובע מהשולחן ויצאה להלוויה.

6

רכב ההלוויות הגיע אל פאתי סקסבי־און־אייבון, ובאופן בלתי נמנע, עבר במסלולו על פני הכניסה לפאי הול, עם גריפוני האבן שלו והלודג' האוס שעמד כעת דומם. היה רק כביש ראשי אחד מבאת', וכל דרך גישה אחרת לכפר חייבה עיקוף גדול מדי. האם הייתה מקריות מצערת בכך שהאישה המתה הוסעה ממש ליד הבית שבו התגוררה? אם מישהו היה שואל את הקברנים, ג'פרי לאנר ומרטין קרֵיין (שניהם צאצאי המייסדים המקוריים), הם היו אומרים שההפך הוא הנכון. אדרבא, הם היו מתעקשים, האם אין סמליות מסוימת בצירוף המקרים הזה, אפילו תחושה של סגירת מעגל? מרי בלייקיסטון השלימה את מסעה.

כשישב במושב האחורי, בתחושת בחילה וריקנות בגלל הארון שמאחוריו, רוברט בלייקיסטון שלח מבט אל ביתו הישן כאילו מעולם לא ראה אותו קודם. הוא לא סובב את ראשו כדי להמשיך להסתכל על הבית כשחלפו על פניו. הוא אפילו לא חשב עליו. אימא שלו חיה שם. אימא שלו הייתה מתה עכשיו, שרועה מאחוריו. רוברט היה בן עשרים ושמונה, חיוור וצנום, עם שיער שחור שקוצץ בקו ישר לאורך מצחו והמשיך בשני עיקולים מושלמים סביב שתי האוזניים. הוא נראה לא נינוח בחליפה שלבש, וזה לא ממש מפתיע לנוכח העובדה שלא הייתה שלו. היא הושאלה לו לרגל ההלוויה. לרוברט הייתה חליפה, אבל ארוסתו ג'וי התעקשה שהיא לא אלגנטית מספיק. היא הצליחה לקבל בהשאלה חליפה חדשה מאביה, מה שעורר ויכוח אחד, ואז ניסתה לשכנע אותו ללבוש אותה, מה שהוביל לוויכוח נוסף.

ג'וי ישבה לצידו ברכב ההלוויות. שניהם בקושי דיברו מאז שיצאו מבאת'. שניהם היו שקועים במחשבותיהם. שניהם היו מודאגים.

לפעמים נדמה היה לרוברט שהוא מנסה לברוח מאימו כמעט מהיום שבו נולד. הוא בעצם גדל בלודג' האוס, שניהם נדחסו בו יחד, וכל אחד מהם היו תלוי בשני אך בדרכים אחרות. לא היה לו כלום בלעדיה. היא הייתה כלום בלעדיו. רוברט למד בבית הספר המקומי, שבו נחשב לנער חכם, כזה שיצליח אם רק יתרכז וישקיע קצת יותר בלימודים. היו לו מעט חברים. מוריו דאגו לא פעם כשראו אותו עומד לבדו במגרש המשחקים ההומה, והילדים האחרים מתעלמים ממנו. ועם זאת, זה גם היה לגמרי מובן. כשהוא היה צעיר מאוד, קרתה טרגדיה. אחיו הקטן מת – תאונה איומה – ואביו עזב את המשפחה זמן קצר לאחר מכן כי האשים את עצמו. העצבות הזו עדיין דבקה בו, והילדים התרחקו ממנה כאילו חששו שיידבקו בה.

רוברט מעולם לא הצליח בלימודים. מוריו ניסו לתת לו הנחות על התנהגותו הגרועה ועל חוסר ההתקדמות שלו, להתחשב בנסיבות חייו, ולמרות זאת בסתר ליבם חשו הקלה כשהגיע לגיל שש־עשרה ועזב. זה היה במקרה בשנת 1945, בסופה של מלחמה שבה היה צעיר מכדי להילחם, אבל לקחה את אביו לפרקי זמן ארוכים. השכלתם של ילדים רבים נפגעה אז, ומהבחינה הזאת הוא היה רק עוד קורבן. האפשרות שילך לאוניברסיטה לא עמדה על הפרק. ולמרות זאת, השנה שלאחר מכן הייתה מאכזבת. הוא המשיך לחיות עם אימו, ומפעם לפעם עסק בעבודות מזדמנות ברחבי הכפר. כל מי שהכיר אותו הסכים כי הוא מוכר את עצמו בזול. למרות הכול, הוא היה ילד נבון מדי בשביל חיים כאלה.

בסופו של דבר היה זה סר מגנוס פאי – שהעסיק את מרי בלייקיסטון ושימש כמעין תחליף הורה במשך שבע השנים האחרונות – ששכנע את רוברט להשיג עבודה נורמלית. עם שובו ממילוי חובת שירותו, עזר לו סר מגנוס למצוא התמחות כמכונאי במחלקת השירות של הספק הראשי של חברת הרכב פורד בבריסטול. זה אולי יישמע מפתיע, אבל אימו ממש לא הכירה תודה על כך. זאת הייתה הפעם היחידה בחייה שהתווכחה עם סר מגנוס. היא דאגה לרוברט. היא לא רצתה שיחיה לבדו בעיר רחוקה. היא הרגישה שסר מגנוס פעל בלי להתייעץ איתה, ואפילו עשה דברים מאחורי גבה.

ולא שזה שינה הרבה, כי ההתמחות לא האריכה ימים. שלושה חודשים בלבד אחרי שעזב, יצא רוברט לשתות בפאב בשם בְּלוּ בּוֹר בבְּריזְלינגטון. הוא היה מעורב בקטטה שהסתבכה, והשוטרים הוזעקו לזירה. רוברט נעצר ואף שלא הוגש נגדו כתב אישום, מעסיקיו לא ראו זאת בעין יפה וגדעו את ההתמחות. רוברט נאלץ לשוב הביתה, בעל כורחו. אימו התנהגה כאילו הייתה בכך מעין הצדקה לטענותיה. היא מעולם לא רצתה שיעזוב, ואילו רק שמע לה, היה חוסך לשניהם הרבה צרות. לכל מי שהכיר אותם היה נראה כי מאותו יום והלאה הם לא ממש הסתדרו.

לפחות הוא מצא את ייעודו. רוברט אהב מכוניות וידע היטב לתקן אותן. במקרה התפנה תפקיד מכונאי במשרה מלאה במוסך המקומי, ואף על פי שלרוברט לא היה מספיק ניסיון, הבעלים החליט לתת לו הזדמנות. השכר לא היה גבוה במיוחד, אבל המשרה כללה לינה בדירה קטנה מעל המוסך. זה התאים לרוברט מאוד. הוא הבהיר היטב שהוא כבר לא רוצה לגור עם אימו, שהלודג' האוס הוא מקום מדכא ומעיק עבורו. הוא עבר לדירה והתגורר שם מאז ועד היום.

רוברט בלייקיסטון לא היה אדם שאפתן. הוא גם לא היה טיפוס סקרן במיוחד. ייתכן שהיה ממשיך להתקיים ברמה שהספיקה לו – לא יותר, לא פחות. אבל הכול השתנה כשכף ידו הימנית נמחצה בתאונה שהייתה עלולה לקטוע אותה לחלוטין. מה שקרה היה נפוץ למדי, ובר־מניעה לחלוטין: מכונית שטיפל בה נפלה מהמַגְבֵּהַ והחטיאה אותו בסנטימטרים ספורים. המגבה עצמו הוטח בו בחוזקה כשנפל, והוא דידה למרפאתה של ד"ר רדווינג כשהוא מערסל את כף ידו ודם ניגר על הסרבל שלו. וזה הרגע שבו פגש את ג'וי סַנדֶרלינג, שהחלה בדיוק לעבוד כאחות ופקידת קבלה. חרף כאביו, הוא הבחין בה מייד: יפה מאוד, עם שיער בצבע חול כמסגרת לפניה ונמשיה. הוא חשב עליה באמבולנס, אחרי שד"ר רדווינג חבשה את עצמותיו השבורות ושלחה אותו לבית החולים רויאל יונייטד בבאת'. ידו כבר החלימה מזמן, אבל הוא תמיד זכר את התאונה ושמח שקרתה, כי בזכותה הכיר את ג'וי.

ג'וי חיה עם הוריה בביתם שבלוֹאֶר וֶֶסטווּד. אביה היה בעבר כבאי בשירות פעיל בתחנת סקסבי־און־אייבון, אך כעת עסק בניהול ענייני התחנה. אימה נשארה בבית לטפל בבנה הבכור שהיה זקוק להשגחה מסביב לשעון. כמו רוברט, גם ג'וי עזבה את בית הספר בגיל שש־עשרה וכמעט לא ראתה את העולם שמחוץ למחוז סומֶרסֶט. אך בניגוד אליו, לה תמיד היו שאיפות לנסוע ולטייל. היא קראה ספרים על צרפת ואיטליה, ואפילו למדה כמה מילים בצרפתית מקלריסה פאי, שנתנה לה שיעורים פרטיים. היא עבדה עם ד"ר רדווינג במשך שנה וחצי, ומדי בוקר נכנסה לכפר על הקטנוע הוורוד הזוהר שקנתה בתשלומים.

רוברט הציע לג'וי נישואין בחצר הכנסייה, והיא הסכימה. השניים תכננו להינשא בסנט בוטולף באביב הבא. הם ינצלו את הזמן עד אז כדי לחסוך כסף לירח דבש בוונציה. רוברט הבטיח שביומם הראשון שם, ייקח אותה לשיט בגונדולה. הם ישתו שמפניה בשעה שיצופו להם מתחת לגשר האנחות. הם תכננו הכול.

כמה מוזר היה לשבת לצידה עכשיו – כשאימו מאחוריהם, עדיין חוצצת ביניהם אבל בדרך אחרת לגמרי. הוא נזכר בפעם הראשונה שלקח את ג'וי ללודג' האוס, לשתות תה עם אימו. אימו, כפי שהכיר אותה כל כך טוב, לא הפגינה ולו בדל של הכנסת אורחים, וסגרה את כל רגשותיה במכסה פלדה כך שאפשר היה לראות רק שכבה חיצונית של נימוס. כמה נחמד לפגוש אותך. לואר וסטווד? כן, אני מכירה אותה היטב. ואבא שלך כבאי? מעניין. היא התנהגה כמו רובוטית – או אולי שחקנית בהצגה ממש גרועה, וגם אם ג'וי לא התלוננה, והמשיכה להיות מתוקה כהרגלה, רוברט נשבע שלא ייאלץ אותה לעבור שוב את החוויה הזאת. באותו ערב הוא התווכח עם אימו, ולמען האמת, אף אחד מהם לא התייחס לשני בכבוד מאותו יום.

אבל הוויכוח המר ביותר התרחש רק לפני כמה ימים, כשהכומר ואשתו יצאו לחופשה ומרי בלייקיסטון השגיחה על הכנסייה. הם נפגשו מחוץ לפאב של הכפר. הקווינ'ס ארמס שכן בצמוד לסנט בוטולף, ורוברט ישב לו תחת השמש הזורחת ונהנה מפַּיינט אחרי העבודה. הוא ראה את אימו חוצה את בית הקברות: היא בטח הכינה את סידורי הפרחים לתפילות סוף השבוע, שנוהלו על ידי כומר מקהילה שכנה. היא ראתה אותו ומייד ניגשה אליו.

"אמרת שתתקן את האור במטבח."

כן. כן. כן. האור שמעל הכיריים. זו הייתה רק נורה אבל קשה היה להגיע אליה. והוא אמר שיעשה את זה לפני שבוע. לא פעם בא לתקן דברים בלודג' האוס כשמשהו התקלקל. אבל איך יכול להיות שמשהו כה שולי התפתח לכדי מריבה טיפשית כל כך? שניהם לא ממש צעקו זה על זה, אלא דיברו בקול רם כזה שכל מי שישב מחוץ לפאב שמע אותם.

"אולי תעזבי אותי כבר? הלוואי שפשוט תתפגרי ותתני לי קצת שקט."

"אה, כן. זה ישמח אותך, מה?"

"את צודקת! זה בהחלט ישמח אותי."

האם באמת אמר לה את המילים האלה – ובפומבי? רוברט הסתובב לאחור ובהה במשטח העץ החלק, במכסה הארון עם זר החבצלות הלבנות. ורק כמה ימים אחר כך, פחות משבוע, מצאו את אימו למרגלות המדרגות בפאי הול. הגנן, ברנט, הוא זה שבא למוסך וסיפר לו את הבשורה, ואפילו כשדיבר היה לו מין מבט מוזר בעיניים. אולי הוא היה בפאב באותו ערב? אולי הוא שמע?

"הגענו," אמרה ג'וי.

רוברט הסתובב בחזרה. ואכן הכנסייה עמדה מולם, ובית הקברות כבר היה מלא באבלים. היו שם לפחות חמישים. רוברט הופתע. הוא לא חשב שלאימו היו כל כך הרבה חברים.

המכונית האטה ועצרה. מישהו פתח למענו את הדלת.

"אני לא רוצה לעשות את זה," אמר רוברט. הוא שלח יד ואחז בה, כמעט כמו ילד.

"זה בסדר, רוב. אני אהיה איתך. זה ייגמר בקרוב."

היא חייכה אליו, והרגשתו השתפרה בן־רגע. מה היה עושה בלי ג'וי? היא שינתה את חייו. היא הייתה הכול בשבילו.

השניים יצאו והחלו לצעוד לעבר הכנסייה.

7

חדר השינה היה בקומה השלישית של מלון ג'נבייב שבקאפּ פֶרָה, והשקיף על הגנים והטראסות. השמש כבר בערה בשמיים בהירים ותכולים. זה היה שבוע מצוין: אוכל מושלם, יין משובח, התחככות בקהל הים־תיכוני הקבוע. ולמרות זאת, סר מגנוס פאי היה במצב רוח רע כשסיים לארוז. המכתב שהגיע לפני שלושה ימים ממש קלקל לו את החופשה. הוא היה שמח אם הכומר הארור לא היה שולח אותו. כל כך מתאים לכנסייה, תמיד להתערב, לנסות להרוס לכולם את הכיף.

אשתו צפתה בו בלאות מהמרפסת. היא עישנה סיגריה. "אנחנו נפספס את הרכבת," היא אמרה.

"הרכבת יוצאת רק בעוד שלוש שעות. יש לנו המון זמן."

פרנסס פאי מעכה את הסיגריה שלה ונכנסה אל החדר. היא הייתה אישה שחומה ויהירה, קצת יותר גבוהה מבעלה וללא ספק מרשימה יותר. הוא היה נמוך ועגלגל, עם לחיים סמוקות וזקן כהה שהתפשט בהיסוס על לחייו ולא ממש הצליח לתבוע בעלות על פניו. הוא היה בן חמישים ושלוש כעת, ואהב ללבוש חליפות שהבליטו את גילו ואת מעמדו בחיים. הן נתפרו עבורו בהתאמה אישית, יקרות, עם מקטורן תואם. הם היו זוג מוזר, שני אלה: הגביר הכפרי והשחקנית ההוליוודית, אולי. סנצ'ו פּנסה ודוּלסינֵאה דֶל טובּוסו. הוא היה האיש עם התואר, אך למעשה התואר התאים לה הרבה יותר. "היית צריך לעזוב מייד," היא אמרה.

"בשום אופן לא," נהם מגנוס, וניסה לסגור בכוח את מכסה המזוודה. "היא הייתה סתם סוכנת בית, לעזאזל."

"היא חיה איתנו."

"היא חיה בלודג' האוס. זה לא אותו דבר בכלל."

"המשטרה רוצה לדבר איתך."

"המשטרה יכולה לדבר איתי ברגע שאני אחזור. לא שיש לי משהו לספר להם. הכומר אומר שהיא מעדה על חוט חשמל. זה ממש חבָל, אבל זאת לא אשמתי. הם הרי לא מתכוונים לטעון שאני רצחתי אותה או משהו כזה?"

"לא הייתי פוסלת את זה כשמדובר בך, מגנוס."

"טוב, אז לא יכולתי. הייתי כאן איתך כל הזמן."

פרנסס פאי התבוננה בבעלה הנאבק במזוודה. היא לא הציעה לעזור. "חשבתי שחיבבת אותה," היא אמרה.

"היא הייתה טבחית טובה והיא ידעה לנקות טוב. אבל אם את רוצה לשמוע את האמת, לא ממש יכולתי לסבול את הפרצוף שלה – שלה ושל הבן הזה שלה. תמיד חשבתי שיש בה משהו קצת קשה, איך שהיא התרוצצה בבית עם המבט הזה בעיניים... כאילו היא יודעת משהו שאתה לא."

"עדיין היית צריך ללכת להלוויה."

"למה?"

"כי האנשים בכפר ישימו לב שאתה לא שם. זה לא ימצא חן בעיניהם."

"אני ממילא לא מוצא חן בעיניהם. וזה רק יחמיר כשהם ישמעו על דינגל דל. מה אכפת לי? אני לא מנסה לזכות בתואר חביב הקהל. וחוץ מזה, זאת הבעיה עם החיים בכפר. אנשים לא מפסיקים לרכל. אז שיחשבו עליי מה שבא להם. בעצם שילכו כולם לעזאזל." הוא סגר את המנעולים באגודליו והתרווח בכיסאו, מתנשף קלות מהמאמץ.

פרנסס הביטה בו בסקרנות ולרגע היה בעיניה משהו שנע בין בוז לגועל. כבר לא הייתה יותר אהבה בנישואיהם. שניהם ידעו את זה. הם נשארו יחד כי זה היה נוח. אפילו בחום של הקוֹט ד'אזוּר, האווירה בחדר הייתה קרה. "אני אתקשר להזמין סבל," היא אמרה. "המונית אמורה להיות פה בכל רגע." תוך כדי תנועה לעבר הטלפון, היא הבחינה בגלויה שנחה על השולחן. היא הייתה ממוענת אל פרדריק פאי, לכתובת בהייסטינגס. "למען השם, מגנוס," היא נזפה בו. "בכלל לא שלחת את הגלויה לפרדי. הבטחת שתעשה את זה והיא שוכבת כאן כל השבוע." היא נאנחה. "הוא כבר יחזור הביתה לפני שהיא תגיע."

"אז המשפחה שהוא מתאכסן אצלה תוכל לשלוח אותה אליו. זה לא סוף העולם. זה לא שהיה לנו משהו מעניין לומר."

"גלויות הן אף פעם לא מעניינות. זה בכלל לא העניין."

פרנסס פאי הרימה את השפופרת והתקשרה לדלפק הקבלה. בזמן שדיברה, מגנוס נזכר במשהו. זה היה בעקבות האזכור של הגלויה, משהו שהיא אמרה. מה זה היה? זה היה קשור באיזושהי דרך להלוויה שהוא מחמיץ היום. אה, כן! כמה מוזר. מגנוס פאי רשם לעצמו תזכורת בראש, כזאת שלא ישכח. יש משהו שהוא חייב לעשות והוא יעשה אותו ברגע שיגיע הביתה.

8

"מרי בלייקיסטון הפכה את סקסבי־און־אייבון למקום טוב יותר עבור כולם –כשסידרה את הפרחים מדי יום א' כאן בכנסייה הזאת, כשביקרה את הקשישים כאן ובאשטון האוס, כשערכה מגביות עבור החברה להגנה על ציפורי הבר, או כשקיבלה את פני האורחים בפאי הול. העוגות הביתיות שלה היו תמיד הכוכבות של יריד הכפר, ואני יכול לספר לכם שפעמים רבות היא הגיעה אליי בהפתעה לחדר הכומר, עם עוגיות השקדים שלה או אולי פרוסה של עוגת ספוג."

ההלוויה התנהלה כפי שהלוויות מתנהלות: לאט, בעדינות, בתחושה של כורח מציאות שקט. ג'פרי ויבר כבר היה באינספור כאלה, עמד לו בצד והביט בעניין רב באנשים שנכנסו ויצאו, ואף יותר מכך, באלה שנכנסו ונשארו. מעולם לא עלה בדעתו שיום אחד, בעתיד הלא מאוד רחוק, הוא יהיה זה שייקבר. הוא היה רק בן שבעים ושלוש, ואביו האריך ימים עד גיל מאה. עדיין היה לו הרבה זמן.

ג'פרי החשיב את עצמו כמי שיודע לשפוט אופי של בני אדם, והוא התבונן, כמעט כמו צייר, על הקהל שנאסף סביב הקבר שהוא עצמו כרה. היו לו דעות משלו על כל אחד מהם. ואין מקום טוב יותר ללמוד את טבע האדם מאשר בהלוויה.

קודם כול היה הכומר עצמו, עם הפנים החתומות כמצֵבה והשיער הארוך והמעט פרוע. ג'פרי זכר את התקופה שרק הגיע לסקסבי־און־אייבון, במקומו של הכומר מונטגיו שנעשה יותר ויותר תימהוני לעת זקנה, חזר על עצמו בדרשותיו ונרדם במהלך תפילת ערבית. בני הזוג אוסבורן התקבלו בשמחה רבה כשהגיעו, אף על פי שהיו זוג מעט מוזר –היא הייתה נמוכה ממנו בהרבה, מלאה למדי ולוחמנית. היא מעולם לא הסתירה את דעותיה, תכונה מעוררת הערצה בעיני ג'פרי – אם כי כנראה לא מוצלחת במיוחד עבור אשת כומר. הוא ראה אותה עכשיו: היא עמדה מאחורי בעלה, הנהנה כשהסכימה עם מה שאמר, הזעיפה פנים כשלא. הם היו קרובים, ללא ספק. זה היה ברור. אבל הם היו מוזרים מהרבה בחינות. מה, למשל, היה פשר העניין שלהם בפאי הול? הוא בפירוש ראה אותם שם כמה פעמים, מתגנבים אל היער שגבל בקצה גינתם והפריד בין השטח שלהם לבין סר מגנוס פאי. לא מעט אנשים השתמשו בדינגל דל כדרך קיצור אל בית האחוזה. זה חסך את הצורך לרדת עד הכביש לבאת' ואז להיכנס מהכניסה הראשית. אבל בדרך כלל הם לא עשו את זה באמצע הלילה. הוא תהה לעצמו: מה הם זוממים?

לג'פרי לא היה זמן למר וגברת וייטהד, והוא מעולם לא דיבר איתם ממש. מבחינתו הם היו אנשי לונדון, ולא היה להם מקום בסקסבי־און־אייבון. הכפר ממילא לא היה זקוק לחנות עתיקות. זה היה בזבוז של מקום. אפשר לקחת מראה ישנה, שעון ישן או כל דבר אחר, להדביק לו מחיר מטופש ולקרוא לזה עתיקות, אבל זה עדיין זבל, ואידיוט מי שחושב אחרת. למען האמת, הוא אף פעם לא סמך על אף אחד מהם. נדמה היה לו שהם מתיימרים להיות משהו שהם לא – ממש כמו הדברים שמכרו. ולמה בכלל הגיעו להלוויה? הם בקושי הכירו את מרי בלייקיסטון, וברור שלה מעולם לא היה משהו טוב להגיד עליהם.

לד"ר רדווינג ולבעלה, לעומת זאת, הייתה זכות מלאה להיות כאן. היא הייתה זאת שמצאה את הגופה – יחד עם ברנט, הגנן, שהגיע גם הוא ועמד כעת עם הכובע ביד, ושערו המתולתל שמוט על מצחו. אמיליה רדווינג חיה מאז ומתמיד בכפר. אביה, ד"ר רֶנארד, עבד במרפאה לפניה. הוא לא הגיע היום, אבל זה לא היה מפתיע. הוא התגורר בדיור מוגן בטְרַאוּבּרידג' והשמועה הייתה שגם ימיו שלו כבר ספורים. ג'פרי מעולם לא סבל ממחלה רצינית, אבל טופל אצל שניהם. ד"ר רנארד הזקן אפילו יילד את בנו – מיילד ורופא כללי, בימים שבהם היה די נפוץ שאדם אחד יישא בשני התפקידים האלה. ומה עם ארתור רדווינג? הוא הקשיב לכומר במבט שהתנדנד בין קוצר רוח לשעמום. הוא היה גבר נאה. בכך לא היה ספק. אמן, אבל לא ראה מזה אגורה. הוא הרי צייר דיוקן של ליידי פאי לא מזמן, שם באחוזה, לא? בכל אופן, שניהם היו מסוג האנשים שאפשר לסמוך עליהם. לא כמו הזוג וייטהד. קשה היה לדמיין את הכפר בלעדיהם.

את אותו הדבר אפשר היה להגיד גם על קלריסה פאי. היא בהחלט התגנדרה לקראת ההלוויה, ונראתה מעט מגוחכת בכובע הזה עם שלוש הנוצות. מה היא חשבה שזה? מסיבת קוקטייל? בכל אופן, ג'פרי לא יכול היה שלא לרחם עליה. זה בטח קשה לחיות כאן עם אחיה שמתנשא עליה. הוא הסתדר בחיים, הסתובב כמו טווס עם היגואר שלו, בזמן שאחותו לימדה בבית הספר של הכפר, ולפי כל העדויות אפילו הייתה מורה לא רעה, גם אם הילדים לא ממש חיבבו אותה. כנראה משום שחשו באומללות שלה. קלריסה הייתה לגמרי לבדה. היא מעולם לא נישאה. נדמה היה כאילו בילתה חצי מחייה בכנסייה. הוא תמיד ראה אותה נכנסת ויוצאת. להגנתה ייאמר שלעיתים קרובות עצרה לפטפט איתו, אבל מצד שני, הרי לא היה לה אף אחד אחר לדבר איתו מלבד כשהייתה על ברכיה. היא נראתה קצת כמו אחיה, סר מגנוס, אם כי זה לא היה בטובתה. לפחות הייתה הגונה מספיק לבוא להלוויה.

מישהו התעטש. זה היה ברנט. ג'פרי התבונן בו כשקינח את האף בשרוולו ואז הביט מצד לצד. לא היה לו מושג איך להתנהג בציבור, אבל זה לא היה מפתיע. ברנט העביר את רוב חייו בחברת עצמו, ובניגוד לקלריסה, הוא גם העדיף זאת. הוא עבד שעות ארוכות באחוזה, ולפעמים, אחרי שסיים לעבוד, אפשר היה למצוא אותו שותה או אוכל משהו בפֶרִימֶן, שם היו לו שולחן וכיסא משלו, שהשקיפו על הרחוב הראשי. אבל הוא מעולם לא התרועע עם אחרים. הוא לא ניהל שיחות. לפעמים ג'פרי תהה מה עבר לו בראש.

הוא התעלם מיתר האבלים והתמקד בבחור שהגיע עם רכב ההלוויות, רוברט בלייקיסטון. ג'פרי ריחם גם עליו: הם קוברים כאן את אימו, גם אם הם היו בריב מתמשך. כולם בכפר ידעו שהשניים לא מסתדרים ביניהם, והוא אפילו שמע במו אוזניו את מה שרוברט אמר לה מחוץ לקווינ'ס ארמס, ממש בערב שלפני התאונה. "הלוואי שפשוט תתפגרי ותתני לי קצת שקט!" טוב, אי אפשר היה להאשים אותו. הרבה פעמים אנשים אומרים דברים שהם מתחרטים עליהם, ואף אחד לא יכול היה לדעת מה עומד לקרות. הבחור נראה ללא ספק אומלל למדי כשעמד שם ליד הבחורה היפה והמטופחת שעבדה במרפאה. כולם בכפר ידעו שהם מתראים, והשניים היו מתאימים מאוד. אפשר היה לראות בבירור שהיא דואגת לו. ג'פרי ראה זאת על פניה, ובאופן שבו נתלתה על זרועו.

"היא הייתה חלק מהכפר. אמנם התאספנו כאן היום כדי להתאבל על לכתה, אך עלינו לזכור את מה שהותירה אחריה..."

הכומר התקרב אל סוף נאומו. הוא היה בעמוד האחרון. ג'פרי הביט סביבו וראה את אדם נכנס לבית הקברות מהשביל שבקצה הרחוק. הוא היה ילד טוב. אפשר היה תמיד לסמוך עליו שיופיע בדיוק ברגע הנכון.

וכאן קרה משהו די מוזר. אחד האבלים כבר החל לצאת, אף על פי שהכומר עדיין דיבר. ג'פרי לא הבחין בו כשעמד מאחורי הקהל, בנפרד מכולם. זה היה גבר בגיל העמידה, במעיל כהה ובכובע שחור. מגבעת פּדורה. ג'פרי ראה את פניו רק לרגע, אבל הן נראו לו מוכרות. היו לו לחיים שקועות ואף דמוי מקור. איפה ראה אותו קודם? טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא כבר יצא מהשער הראשי ועשה את דרכו לכיכר הכפר.

משהו גרם לג'פרי להרים את מבטו. הזר חלף מתחת לעץ בוקיצה שגדל בקצה בית הקברות, ומשהו זז, משהו שישב על אחד הענפים. זה היה עקעק. והוא לא היה לבדו. כשהביט שוב, ג'פרי ראה שהעץ מלא בהם. כמה היו שם? קשה היה לומר בגלל כל העלים העבים שהסתירו אותם, אבל בסופו של דבר הוא ספר שבעה, וזה הזכיר לו את שיר הילדים הישן שלמד בצעירותו.

אחת לצער,

שתיים לאושר,

שלוש לנערה,

ארבע לנער,

חמש לכסף,

שש לזהב,

שבע לסוד,

שצריך לשמור עליו.

 

טוב, זה ממש מוזר, לא? להקת עקעקים שלמה על עץ אחד, כאילו התאספו שם לרגל ההלוויה. אבל אז אדם הגיע, הכומר סיים את דבריו, האבלים החלו לצאת החוצה ובפעם הבאה שג'פרי הרים את מבטו, הם כבר לא היו שם.