רצח רוג’ר אקרויד

 פרק ראשון ארוחת הבוקר של ד“ר שפארד

גברת פֵרָארס מתה בלילה שבין 16 ל־17 בספטמבר — יום חמישי. אני נקראתי אליה בשעה שמונה, בבוקר יום שישי 17 בחודש. לא היה מה לעשות. היא הייתה מתה זה שעות אחדות.

השעה הייתה תשע וכמה דקות כשחזרתי הביתה. פתחתי את דלת הכניסה במפתח והשתדלתי להתעכב בפרוזדור, שם תליתי את כובעי ואת המעיל הקל שלקחתי מטעמי זהירות בגלל קור הבוקר הסתווי בשעה כה מוקדמת. אם להודות על האמת, הייתי מודאג ומוטרד לא מעט. לא אתיימר לטעון שבאותו רגע כבר חזיתי את אירועי השבועות הקרובים. לא ולא. אלא שחושיי אמרו לי כי צפויה לנו תקופה מרעישה.

מחדר האוכל שמשמאלי עלה קרקוש ספלי התה ונשמע שיעולה הקצר, היבש, של אחותי קרוליין.

“זה אתה, ג‘יימס?“ קראה קרוליין.

שאלה מיותרת — מי עוד זה יכול להיות? למען האמת, דווקא בגללה התמהמהתי. קיפלינג מספר לנו שססמתה של משפחת הנמיות היא “צא וראה מה יש לדעת.“ אם קרוליין תעצב לה ביום מן הימים סמל משפחה, אין ספק שאציע לה לשבץ בו נמייה. את המחצית הראשונה של הססמה אפשר להשמיט — קרוליין יכולה להיוודע כל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו. גם בכך היא מומחית גדולה.

בעצם מאפיין זה שלה הוא שייסר אותי בלבטים. כל מה שאומר עכשיו לקרוליין על מותה של גברת פרארס ייוודע בכפר כולו בתוך שעה ומחצה. מתוקף מקצועי אני משתדל כמובן להקפיד על חשאיות. משום כך התרגלתי להסתיר מאחותי כל ידיעה במידת האפשר. על פי רוב הדברים נודעים לה בכל זאת, אבל כך לפחות אני יודע שידי לא הייתה במעל.

בעלה של גברת פרארס מת לפני קצת יותר משנה, וקרוליין לא הפסיקה לטעון, בלי שיהיה לה כל ביסוס לטענה, שאשתו הרעילה אותו.

תשובתי הקבועה, שמר פרארס מת מדלקת מעיים חריפה בסיועם האדיב של הרגלי השתייה שלו, מעוררת בה בוז. אכן, תסמיניהן של דלקת מעיים ושל הרעלת זרניך אינם בלתי דומים, אלא שקרוליין מבססת את האשמתה על נימוק שונה לגמרי.

“מספיק להסתכל עליה,“ שמעתי אותה אומרת.

גברת פרארס, אף שלא הייתה צעירה, הייתה אישה נאה מאוד ובגדיה, למרות פשטותם, שיוו לה חן רב; עם זאת, נשים רבות קונות את בגדיהן בפריז ולא כולן מרעילות בשל כך את בעליהן.

עוד אני עומד מהוסס בפרוזדור וכל המחשבות האלה חולפות בראשי נשמע שוב קולה של קרוליין, הפעם בנימה של קוצר רוח.

“מה אתה עושה שם, ג‘יימס? למה אתה לא נכנס לאכול את ארוחת הבוקר?“

“אני בא, יקירתי,“ הזדרזתי להשיב. “רק תליתי את המעיל.“

“בזמן הזה כבר יכולת להספיק לתלות עשרה מעילים.“

הצדק היה אתה. יכולתי.

נכנסתי לחדר האוכל, כיבדתי את קרוליין בנשיקה יבשה על הלחי כהרגלי והתיישבתי לאכול ביצים וקותלי חזיר מטוגנים. הבשר היה די קר.

“יצאת לביקור מוקדם,“ העירה קרוליין.

“כן,“ אמרתי. “לקִינְגְס פָּדוֹק. אל גברת פרארס.“

“אני יודעת,“ אמרה אחותי.

“איך ידעת?“

“אנני סיפרה לי.“

אנני היא החדרנית שלנו. נערה חביבה, אך פטפטנית חסרת תקנה.

נפלה שתיקה. המשכתי לאכול ביצים וקותלי חזיר. חוטמה של אחותי, חוטם ארוך ודק, רטט מעט בקצהו, כתמיד בשעה שהיא מתעניינת או מתרגשת ממשהו.

“ובכן?“ שאלה.

“עצוב מאוד. לא היה מה לעשות. כנראה מתה בשנתה.“

“אני יודעת,“ אמרה אחותי שוב.

הפעם התרגזתי.

“לא ייתכן שאת יודעת,“ התזתי. “אני עצמי לא ידעתי לפני שהגעתי לשם, ולא דיברתי על זה עם נפש חיה. אם אנני יודעת, היא כנראה רואת נסתרות.“

“לא אנני סיפרה לי, אלא החלבן. הוא שמע על זה מהמבשלת של משפחת פרארס.“

כפי שאמרתי, קרוליין לא צריכה לצאת וללקט את ידיעותיה. היא יושבת לה בבית והידיעות באות אליה.

אחותי המשיכה:

“ממה היא מתה? מהתקף לב?“

“החלבן לא אמר לך?“ שאלתי בלגלוג.

אין טעם לדבר אל קרוליין בעוקצנות. היא מתייחסת ברצינות ועונה בהתאם.

“הוא לא יָדע,“ פירשה לי.

בסופו של דבר קרוליין הרי תשמע על כך. אין בעצם סיבה שלא אספר לה בעצמי.

“היא מתה ממנת יתר של וֵרוֹנָל. בזמן האחרון היא השתמשה בזה נגד נדודי שינה. כנראה לקחה יותר מדי.“

“שטויות,“ אמרה מיד קרוליין. “היא לקחה את המנה בכוונה. שלא תגיד לי!“

מוזר, כשבסתר לבך אתה חושב משהו שאינך רוצה להודות בו ואדם אחר מבטא בקול רם את אותה מחשבה, מיד אתה קם להכחישה בשצף קצף. בן־רגע הסתערתי על אחותי.

“הנה שוב את מתחילה,“ אמרתי. “מדברת בלי לחשוב. למה שגברת פרארס תרצה להתאבד? אלמנה, עדיין צעירה למדי, אמידה מאוד, בריאה, וכל מה שהיא צריכה לעשות הוא ליהנות מהחיים. זה מופרך.“

“לא נכון. אפילו אתה בוודאי שמת לב כמה היא השתנתה בזמן האחרון. זה נמשך כבר חצי שנה. היא נראתה ממש מיוסרת. וכרגע הודית שהיא לא הצליחה לישון.“

“מה האבחנה שלך?“ שאלתי בצינה. “פרשיית אהבים אומללה, מן הסתם?“

אחותי טלטלה את ראשה.

“מוסר כליות,“ הטעימה.

“מוסר כליות?“

“כן. לא האמנת לי כשאמרתי לך שהיא הרעילה את בעלה. עכשיו אני משוכנעת בזה פי כמה.“

“אני לא חושב שאת מדברת בהגיון,“ טענתי. “הרי אישה שמסוגלת לרצח צריכה ודאי להיות קרת מזג מספיק ליהנות מהתוצאה ולא להיתפס לרגשנות ולהתחיל להתחרט.“

קרוליין הנידה בראשה לשלילה.

“יש בוודאי נשים כאלה — אבל גברת פרארס לא הייתה אחת מהן. היא הייתה פקעת עצבים. היא נפטרה מבעלה מתוך דחף אדיר, משום שהייתה מאותם אנשים שפשוט לא מסוגלים לשאת סבל מסוג כלשהו, ואין כל ספק שאשתו של גבר כמו אשלי פרארס הייתה צריכה לסבול לא מעט —“

הנהנתי.

“ומאז אותו רגע, המעשה שעשתה רדף אותה. אני ממש מרחמת עליה.“

אינני סבור שקרוליין ריחמה אי־פעם על גברת פרארס בחייה. עכשיו כשהלכה למקום שבו (כנראה) אין לובשים שמלות פריזאיות, מוכנה קרוליין לייחד לה רגשות רכים כמו חמלה והבנה.

אמרתי לה בתקיפות שהרעיון כולו הוא שטות מוחלטת. הייתי תקיף פי כמה משום שבסתר לבי הסכמתי לפחות עם חלק מדבריה. אבל לא יעלה על הדעת שקרוליין תרד לחקר האמת באמצעות ניחושים מוצלחים ותו לא. לא היה בדעתי לעודד דברים כאלה. היא הרי תסתובב בכפר ותיתן פומבי לדעותיה, והכול יחשבו שהיא מתבססת על נתונים רפואיים שסיפקתי לה אני. החיים מרגיזים מאוד.

“שטויות,“ אמרה קרוליין בתשובה על תוכחותי. “עוד תראה. רוב הסיכויים שהיא השאירה מכתב והתוודתה בו על הכול.“

“היא לא השאירה שום מכתב,“ אמרתי בזעף, בלי להבין איך תסבך אותי ההודאה הזאת.

“אה!“ אמרה קרוליין. “אם כך, כן שאלת על זה, מה? אני סבורה, ג‘יימס, שבסתר לבך אתה די מסכים אתי. אתה פשוט מעמיד פנים, נוכל שכמותך.“

“תמיד יש להביא בחשבון אפשרות של התאבדות,“ אמרתי ברוב רושם.

“תהיה חקירה של סיבת המוות?“

“ייתכן. זה תלוי. אם אוכל להכריז שאני משוכנע לחלוטין שמנת היתר נבלעה בטעות, ייתכן שאפשר יהיה לוותר על החקירה.“

“ואתה משוכנע לחלוטין?“ שאלה אחותי בעורמה.

לא עניתי, ורק קמתי מהשולחן.