רק חיבוק

הדסה ומשה

כשהכרנו שטחית במסע לפולין אמרה לי הדסה, "אנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו ניצולי סרטן", והצביעה על עצמה ועל משה שצעד קרוב אליה. הם נראו כצמד אוהבים. כך נולדה השיחה שהובילה לריאיון איתם על הספה בבית שלי. זה אחד הראיונות הבודדים ששני בני הזוג נכחו בו יחד. בשיחה שרתה אווירת אהבה מחויכת, גם כשהם דיברו על נושאים לא קלים.

משה חובש כיפה והדסה חברת קיבוץ דתי. אני חושבת שבעבר שמעתי כי בקיבוצים דואגים לשדך פנויים, גרושים ואלמנות, במיוחד כשמדובר בדתיים. אבל אין לי על כך אסמכתה מעודכנת. שניהם באו עם מתנות: הוא הביא לי זר פרחים נהדר, אחר כך הבנתי שזה ממשתלה שבבעלותו, והיא הביאה קופסת תמרים טריים מהקיבוץ. הם מתיישבים קרוב זה לזו על הספה, אני מגישה לשלושתנו קפה ופותחת:

עמיה: לא אאריך בהסברים כי ערב שבת ואתם ודאי לחוצים בזמן. אני מנסה לשמוע סיפורי זוגיות בגיל מבוגר. זה נושא אופטימי, והוא באמת מאפיין את התקופה שלנו, שאנשים נכנסים בה לגיל מבוגר במצב יותר טוב מאי־פעם. סבא וסבתא שלי הגיעו ארצה מסיביר בגיל 60, והם נראו לי אז ישישים ממש.

הדסה: נכון.

עמיה: בטיול היה ברור שאתם בזוגיות, ושמעתי שזו זוגיות חדשה, אז תודה שבאתם. אולי קודם כול, כל אחד יספר לי על הרקע, מאיפה הגעתם לקשר הזה, מה היה הסיבוב הקודם, ואחר כך נדבר על הקשר החדש ביניכם.

[שתיקה מחויכת.]

הדסה: אני אתחיל [צוחקת], כי אני גם זו שהתחלתי איתך.

משה [נכנס לתוך דבריה]: הכרתי את הדסה מקודם, כשהייתי בנח"ל בקיבוץ שלה. אבל זה היה לפני 50 שנה.

עמיה: טוב, תכף אתה תספר את הגרסה שלך. [להדסה] באיזו שנה נולדת?

הדסה: נולדתי באוקטובר 1948. בהכרזת המדינה עוד לא הייתי. אבא שלי נולד בברלין ועלה לארץ ב־1933. הוא ממקימי הקיבוץ שלי.

גם אמא שלי ילידת ברלין, אבל בניגוד לאבא, שהיה "אוסט יודה" מפולין, אמי ברלינאית מדורי דורות. תביני מה הרקע שלה אם אגיד שהיו להם בבית שתי משרתות, אחת יהודייה ואחת גויה. היא יצאה ברכבת האחרונה מברלין ב־1940, כשהגרמנים עוד נתנו ליהודים לצאת. שם היא השאירה את אחותה התאומה, שנספתה יחד עם ההורים שלהן. רק ברבות הימים הבנתי את החסר הגדול שהיה לאמי באחות התאומה שלה.

היא הגיעה ארצה באונייה שאת שמה שכחתי, וממנה העלו אותה על הפאטריה, אוניית המעפילים הידועה. כשפוצצו את האונייה כדי שהיא לא תיפול לידי הבריטים, אמי קפצה ושחתה לחוף. היא הייתה שחיינית טובה כי היא באה ממשפחה שהיו נוסעים בה לחופשות קיץ באגמים. כשהיא שחתה בים הפתוח היא ראתה תינוק שנשמט לאמא שלו מהידיים. היא תפסה אותו, שחתה איתו עד החוף ומסרה אותו לאמא שלו!

[אני דומעת מהסיפור הזה, וגם הדסה. הדסה בעלת מבנה אתלטי, צנום וחזק, אולי זה גנטי.]

בכל פעם שאני מספרת את זה אני בוכה. אמי לא שמרה על קשר עם האישה הזאת כי מיד כשהכניסו אותם למחנה עתלית, היא חלתה מאוד בטיפוס. אחרי שהיא הבריאה, היא הגיעה לקיבוץ של אבא שלי. הוא "חיכה" לה כרווק כמה שנים כנראה, וכשהיא הגיעה הם הכירו והתחתנו.

אחר כך נולדו להם שלושה ילדים — אחי הבכור, אני ואחותי. שלושתנו גדלנו בלינה המשותפת של הקיבוץ, כמו כל הילדים.

עמיה: איך זה היה?

הדסה: כילדה זה היה בשבילי לא פשוט בכלל. לאמא שלנו זו הייתה חוויה מאוד קשה. היא כל הזמן נלחמה בקיבוץ בעניין הזה ולא הרפתה. אבל בסוף חייה היא אמרה לנו, "לא עזבתי את הקיבוץ כדי לא לפרק משפחה". זה מאוד הגדיל אותה בעיניי. אחרי שהיא מתה ובעקבות מה שאמרה לי, אני מרגישה השלמה עם העניין הזה [עם אמא ואיך שהתנהגה].

עמיה: באמת היה נורא קשה אז לאימהות שקיבלו את המסגרת הקיבוצית. הסיפורים האלה יוצאים כל הזמן.

הדסה: כן. סיימתי את הלימודים בבית הספר האזורי, ואחר כך הייתי מורה חיילת. קיבלתי תפקיד של מורה למבוגרים. עברנו בבתים ולימדנו עברית. התלמידות שלנו היו נשים בנות 40, 45, ביישובי עולים בחבל לכיש, רחוק מהבית. זה הביא לחתונה שלי עם זולי, בעלי.

גם זולי היה מהקיבוץ, גדול ממני בשנתיים. כל זמן שלמדנו בבית הספר, לא הסתכלתי עליו אף פעם. הייתה אצלנו הפרדה גדולה בין הקבוצות לפי הגיל. לא התערבבנו ולא היה בינינו קשר רגשי או רומנטי. אבל בצבא, היינו כמה בנות שהוצבו בחבל לכיש, וכשהבנים היו עושים ניווטים בסביבה הם היו באים אלינו לעשות מקלחת חמה ולקבל אוכל טוב. כך הכרנו יותר טוב וכשחזרתי מהצבא הוא חיזר אחריי, ואז התחתנו. היינו בני 20, 22 [בחיוך נבוך] — כך זה היה אז. החתונה שלנו נערכה בזמן מלחמת ההתשה, ב־69'. בזמן המסיבה עפו פגזים מעל שולחנות האוכל, ונכנסנו למקלט [צוחקת].

עמיה: ממש בזמן החתונה?

הדסה: כן.

[בדיוק כשאני מתמללת יש איזו מתקפה במושב אביבים בצפון, יריות וטילים, ואני חושבת: 50 שנה, וכאילו שום דבר לא משתנה.]

עמיה: ומה היה אחר כך?

הדסה: התחתנתי עם זולי והלכתי לגור עם חברה.

[צוחקת ופונה אל משה: "את זה סיפרתי לך?" אני חושבת שהריאיון המשותף נותן להם הזדמנות לשמוע אחד על השני, הרי ההיכרות ביניהם די טרייה.]

זה היה מוזר. למדתי באורנים שנה בקורס למטפלות של ילדי בית הספר. הקורס היה מאוד אינטנסיבי. לימדו אותנו טובי המורים, מתווי דרך ממש, כל דקה הייתה חשובה. הקיבוץ היה רחוק, ולא הייתה דרך לחזור הביתה כל יום, כך שחברה שלי ואני שכרנו דירה בטבעון, ושם ניהלנו מטבח כשר משלנו. רק פעם בשבוע הייתי חוזרת הביתה, אז תמיד אני צוחקת — התחתנתי והלכתי לגור עם חברה. אגב, גם זולי לא היה הרבה בבית — הוא היה המון בכוננות בגלל המלחמה באזור. השארנו אחד לשני בלוק עם מכתבים [צוחקת].

אחר כך נולדו הילדים שלנו, ואני עבדתי בטיפול בקיבוץ. הייתי מגיעה אל ילדי בית הספר להקים אותם ולהתארגן בבוקר, ואחר כך מקבלת אותם בבית הילדים בצהריים עד ארבע. אהבתי את התפקיד. נלחמתי שהילדים לא יעבדו כל כך הרבה, כי היו להם שעות עבודה כל יום. אני זוכרת שהייתה קבוצה של ילדים שלמדו נגינה, והלכתי וטענתי בוועדת החינוך: "הם לא יכולים לעבוד כל כך הרבה, הם צריכים זמן לנגן!"

יש לי חמישה ילדים. שני הגדולים עוד גדלו בלינה המשותפת, ואחר כך היא בוטלה. הוסיפו לנו לבית עוד חדר ילדים גדול, והילדים, כל החמישה, ישנו בו. הם גדלו בחדר אחד ואף פעם לא התלוננו על זה. אחרי כמה שנים חילקנו את החדר — חצי לשלושת הבנים, וחצי לשתי הבנות. היה צפוף, אבל זה לא זכור לא לי, וגם לא להם, כסיוט. יש להם זיכרונות מאוד טובים.

עמיה: יפה. אז תגידי לי כמה מילים על החיים שלך עם בעלך.

[אני במבוכה מסוימת, כי בשלב זה אני לא יודעת עד כמה הם מדברים ביניהם על התקופה שלפני הקשר שלהם, והרי הריאיון הזה משותף.]

הדסה: זולי היה מסגר, חרט. איש מאוד יצירתי. הוא תכנן בעצמו הרבה דברים שהוא בנה. עם השנים הוא יצא לעבוד בקיבוץ צעיר, ושם הוא הוביל הקמה של כמה מפעלים. בעבודה האחרונה שלו מחוץ לקיבוץ שלנו הוא היה מנהל עבודה בקואופרטיב ונקלע לסכסוך עבודה קשה. כתוצאה מזה הוא חזר הביתה ובנה לעצמו מחדש את העולם של המסגרות. זו הייתה חרטות מתוחכמת. הוא לא עשה דברים בשבלונה אלא לפי הזמנה אישית, דברים מאוד יפים. באותו זמן, יחד איתי, הוא מאוד נלחם על השינוי בקיבוץ.

[הדסה שותקת רגע כנזכרת ואומרת בפליאה:]

נו, היינו יחד כמעט 50 שנה, עמיה! היינו ילדים כשהתחתנו, וגדלנו יחד בעצם, זה מה שהיה. גדלנו וגידלנו אחד את השני, ממש. ואיך הזמן עבר! זה נראה לי כמו עידן אחר. עכשיו, עם מוישה, אנחנו עוד לא שנה יחד [צוחקת ומיד ממשיכה] הזמן... הזמן באמת קובע את משמעות החיים.

זולי היה אדם טוב מטבעו. ואז הוא חלה בסרטן אגרסיבי ונפטר מהר מאוד. אני הייתי בשוק כזה, לא חשבתי שזה ייגמר ככה... הוא היה אדם הרבה יותר טוב ממני. עם הילדים הוא היה יותר רך, ואני הייתי הקשה. דרשתי הרבה מכולם, גם ממנו, שיהיה יותר דתי, שילמד יותר. היום אני מבינה את זה אחרת. היה לי צורך בשליטה. היה לנו טוב כמשפחה, אבל תמיד רציתי שיהיה יותר טוב. אלה דברים שהבנתי מאוחר מדי.

[וכאילו מוסיפה "ואני מתחרטת". בהמשך השיחה אני מרגישה שהיא מפיקה לקחים מהקשר הארוך והראשון הזה לגבי הזוגיות הנוכחית.]

הוא היה בבית כמעט עד הסוף ומת בראש השנה בדיוק לפני שנתיים. חודש אלול יהיה תמיד בשבילי החודש שיזכיר לי את הסוף.

עמיה: אני מצטערת שהעצבתי אותך.

הדסה: לא, זה בסדר. אני יודעת איך להתמודד עם מצב הרוח הזה כשהוא מגיע. כבר שנה אני לומדת את שיטת ימימה, וזה מאוד עוזר לי. אני לומדת להכיר את הטוב שהיה לי, ושהיה בי, בחיים, וגם לצעוד אל הטוב החדש, לקבל את מה שיש בשמחה גדולה.

עמיה: יפה. אז בואו נעבור למשה, אולי תספר לי קצת על עצמך.

משה: ההורים שלי שרידי שואה, ולפני העלייה הבלתי־לגלית שלהם ארצה הם נפגשו במחנה הבראה שפתחו לשורדים בשוודיה.

[הוא מספר לי בפירוט מה קרה להוריו, כל אחד מהם היה במחנות ריכוז והשמדה שונים. אני לא כוללת כאן קטעים מרגשים אלה.]

אבא שלי היה תלמיד חכם — הוא התקבל לישיבת חכמי לובלין, והיה ממש קשה להתקבל לשם — אבל אחרי שהוא עבר מה שעבר ונוכח במה שקרה ליהודים במחנות, הוא הוריד את הכיפה והחליט שאין אלוהים. אחרי שהוא פגש את אמא שלי, היא אמרה לו שהיא לא מתחתנת אלא עם שומר מצוות ולומד תורה. בסופו של דבר הוא חזר בתשובה, לא בגלל הלחץ של אמא שלי, אלא... הוא היה אדם דתי במובן העמוק של המילה וקפדן במצוות.

נולדתי בקפריסין ב־47'. ב־1948, כשהייתי בן שלושה או ארבעה חודשים, הוריי הגיעו סוף־סוף לארץ. ממחנה עולים עברנו לנתניה, ושם אבי מצא עבודה. ההתחלה הייתה קשה, אבל כשהגיעו השילומים מגרמניה רווח להם קצת.

הלכתי לישיבה תיכונית בירושלים, למדתי שם ארבע שנים, ואחרי זה יצאתי לנח"ל. הייתי בקיבוץ של הדסה עם הגרעין שלי, ומאז היא מוכרת לי. לא היינו זרים. אחרי השירות הלכתי ללמוד. רציתי ללמוד רפואה, אך לא התקבלתי, אז בחרתי בחקלאות והתמחיתי בצומח. כשהייתי סטודנט, עבדתי כמדריך חברתי במקוה ישראל, ושם הכרתי את מיכל, אשתי. התחתנו ב־1970. נשארנו במקוה ישראל ובקרבת מקום כמה שנים טובות, ונולדו לנו ארבעה ילדים.

כשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד במשרד החקלאות כמדריך חקלאי בנושא פרחים. היו לי הרבה מעברים בעבודה, ואחרי כמה שנים קיבלתי תפקיד של מדריך ארצי לגידולים חדשים. יחד עם זה חיפשתי גם לעשות משהו ממשי, להיות בעל משק משלי. בדקתי כל מיני משקים, עד שבסוף, ב־1980, הגעתי למושב שבו אני חבר היום במרכז הארץ. הקמתי עסק עצמאי של פרחים. במקביל המשכתי לעבוד במשרד החקלאות. עבדתי כמו מטורף [צוחק]. הייתי קם בבוקר מאוד מוקדם לעבוד במשק, ואחר כך יוצא לעבודה בקריה. הלכתי לישון מאוחר מאוד.

אשתי הייתה מורה לביולוגיה בישיבה התיכונית שבמושב. היא הייתה מורה מצטיינת, ואמרו שהיא האישה הראשונה שלימדה בישיבה. התאקלמנו במקום, היינו מאוד פעילים שם. ארבעת הילדים גדלו, כולם אקדמאים ונשואים עכשיו, בעלי הישגים מרשימים. וזהו... מיכל נפטרה לפני ארבע שנים, גם היא מסרטן.

[אנחנו מדברים על מהלך המחלה שלה, על סוגי סרטן ועישון אקטיבי ופסיבי, ואז אני מציעה:]

עמיה: בואו נעבור לפרק ב'. איך הכרתם?

משה [צוחק]: פרק ב' אצלי זה שני שלבים. לי כבר הייתה חברה אחרי מיכל, שהכרתי ברשת. גם לה קראו מיכל, וגם היא הייתה מורה לביולוגיה. הייתה לנו מערכת יחסים די טובה, אני חושב, שנמשכה שלוש שנים. לא גרנו יחד, אבל תכננו את זה לעתיד. בסופו של דבר הקשר התפרק לפני שנכנסנו לגור יחד. היא יזמה את הפרידה, בעיקר בגלל שהיא לא הייתה דתייה והיה לה קשה עם אורח החיים שלי, למרות שקיבלתי את הרושם שהיא מוכנה לקבל את העובדה שאני דתי.

היא גם לא הסתדרה עם הנוכחות של אשתי בבית. השארתי בגדים, כלים ורהיטים של מיכל, ולא ראיתי בזה בעיה. אמרתי, זה ייקח זמן ואז נשנה. כשהבנתי את ההתנגדות של החברה שלי, מסרתי לצדקה את הדברים של אשתי, אבל זה כבר לא שינה. היא החליטה להיפרד. היה לי קשה בהתחלה, כיוון שאהבנו אחד את השני והיה לי מאוד טוב איתה.

[הוא שותק במבוכה. אני חושבת שאולי נוכחותה של הדסה מהווה בעיה בחלק זה ומחליטה להמשיך הלאה. אני שואלת את עצמי מדוע בעצם בחרתי לראיין אותם יחד, בניגוד להרגלי. אולי משום שכפי שנוכחתי בטיול, הקשר ביניהם טרי ורענן כל כך.]

עמיה: אז נעבור להדסה, גם אותה הכרת ברשת?

משה: לא־לא! אותה אני מכיר עוד מקודם.

עמיה: אבל איך נהייתם זוג?

משה: היא שמעה מהחברות שלה והתקשרה. פה אני הייתי פסיבי.

עמיה: אז אולי נעבור להדסה עכשיו. איך זה קרה?

הדסה: חברה שלי גרה במושב שלו, וכשהילדים היו קטנים היינו באים לשם הרבה, וראינו גם את מוישה ומשפחתו. בדיוק חזרתי מטיול מאורגן למרוקו, ואז החברה שלי התקשרה ואמרה שמוישה נפרד מהחברה שלו. המשפט הראשון שיצא לי היה: "אז מה זה קשור אליי"? אבל אחרי כמה ימים אמרתי לה, "תשלחי לי את מספר הטלפון שלו".

עמיה: היית במצב רוח של חיפוש?

הדסה: אחרי שזולי נפטר, הייתה לי שנה ראשונה איומה. היה לי נורא קשה בחורף. בערבים הארוכים, כשהחושך ירד בחוץ, היה הלבד נופל עליי מכל הקירות. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני חושבת שעברתי את הימים האלה רק בזכות כמה חברות וחברים שממש לא עזבו אותי. איך שהייתי מתחילה לבכות, הייתה חברה מגיעה, בלי שאקרא לה. זה מדהים. היא הייתה יודעת.

בכל אופן, לאט־לאט התאוששתי. לא חיפשתי חבר בהתחלה. לא חשבתי על זה. אבל שנה אחרי שזולי נפטר הייתה בקיבוץ חתונה של חברה אחת, שהתאלמנה חמש שנים לפני כן, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, יקרה לי פעם דבר כזה? דיברתי עם עצמי, אם אני רוצה את זה באמת או לא, והרגשתי שאני רוצה את זה [בהחלטיות]. אבל אה... לא עשיתי כלום, ולא היו לי שום ניסיונות להכיר או לפגוש.

גם אחרי שאותה חברה נתנה לי את מספר הטלפון של מוישה, עדיין לא צלצלתי. חיכיתי. חשבתי לבקש מחבר משותף אחר שהוא יתקשר למוישה וישאל אותו אם זה מתאים לו, כן או לא. בסוף אותה חברה צלצלה במוצאי שבת ואמרה: "תתקשרי אליו!" ישבתי עם הטלפון והרגשתי כמו נערה בת 16 שאומרת כן־לא־כן־לא. "אלליי, כן או לא" [מצטטת שורה משיר וצוחקת]. מה את עושה!? בסוף אמרתי — אם כן — כן, אם לא — לא, וזהו. ואז התקשרתי אליו. ומה אמרת לי, אתה זוכר?

משה: אמרתי, "יש לי כמה דייטים על הפרק, אז להכניס אותך לרשימה?"

[צוחקים].

הדסה: ואני אמרתי, "טוב!"

עמיה: מה, באמת אמרת לה ככה?

משה: כן.

הדסה: למה לא? סבבה. הייתי במצב רוח נדיב ואמרתי לו: "שיהיה לך בהצלחה, ואני מאחלת לך כל טוב". הייתי כל כך שמחה שעשיתי את המהלך הזה. אמרתי לעצמי: הנה, את יכולה לעשות דברים! איכשהו — כי ממש לא ניסיתי לחפש. אני לא פוסלת את אלה שמחפשים זוגיות באינטרנט. יש לי חברות שעושות את זה וסבבה.

ואז, ויהי ערב ויהי בוקר. ביום שני בצהריים...

משה: מה, התקשרתי?

הדסה: כן.

[מדברים ביחד:]

משה: את התקשרת בערב.

הדסה: התקשרתי במוצאי שבת.

משה: אז אני התקשרתי בשני? כל כך הרבה זמן לקח לי? [צוחקים]

עמיה: טוב, את תספרי לי, הדסה.

הדסה: ויהי ערב ויהי בוקר, והוא התקשר ביום שני ברבע לשתיים. אני יודעת כי בדיוק בשתיים הייתי צריכה להתחיל לעבוד עם איזו נערה. אני היום מטפלת בתנועה, בעיקר עם מתבגרים שיש להם קשיים.

משה [כאילו הוא מקשיב לסיפור של אדם שהוא לא מכיר]: כן?

הדסה: בקיצור, הוא התקשר ואמר, "התעוררתי בחמש בבוקר והחלטתי שאני רוצה לפגוש אותך, אז אני בא אלייך בארבע וחצי". אמרתי לו, "לא־לא! אתה לא בא בארבע וחצי, יש לי תור לספר, תור ארוך" [צוחקת]. אז הוא אמר, "טוב, אני אבוא בשש וחצי. איפה ניפגש? את רוצה בבית קפה?" אמרתי, "לא, אין מצב". בתי הקפה בעמק זה משהו... ופעם ראשונה שאני פוגשת אותו, אני אפגוש אותו עם אנשים אחרים?

משה [נכנס לדבריה]: לא רצית שיראו אותך!

הדסה: לא, בכלל לא. רציתי לשוחח איתך בשקט. אמרתי לו, "תבוא אליי הביתה". הגפתי את התריסים, ודיברנו.

[למה להגיף את התריסים? שתהיה פרטיות? לא שאלתי, אבל זה חביב בעיניי.]

וכשנכנסת הביתה אתה זוכר מה אמרת?

משה: מה אמרתי?

הדסה: "אוי, יפה כאן!!!" כאילו הוא חשב שהוא מגיע לאיזה בית זרוק של קיבוצניקית.

[צוחקים].

זה מאוד שימח אותי. זה היה בנובמבר, כבר לא היה חם. היה נעים. דיברנו. הוא סיפר על עצמו די הרבה, וסיפרתי על עצמי. ואז החלטנו שניפגש שוב ביום רביעי, והפעם בסביבתו — נסעתי לכרכור, לעשות בייביסיטר, אז בערב נפגשנו שם בבית קפה. וזה באמת היה משהו אחר. ואז נסענו יחד להשקת ספר של רב אחד. הייתה שם הרצאה של יורם יובל, ורציתי לשמוע אותה.

משה: את הוספת אותי לציבור.

הדסה: נכון. ושם פגשתי חברה ותיקה מבני עקיבא. היא אמרה לי, "מה? אתם זוג?" אמרתי לה, "עוד אף אחד לא יודע מזה!" ככה המשכנו להיפגש ולאט־לאט זה התפתח. אתה באת אליי לשבת פעם ראשונה. ואז באתי אליך.

[היא מדברת באהבה ממש, ונשמעת כמו נערה קצת מבוישת.]

משה: ואיך החבר'ה שלך היו המומים כשבאתי!

עמיה: מה הפתיע אותם?

משה: הם לא ידעו ש... רק חברה אחת ידעה שמתנהלת מערכת יחסים, אבל כל היתר לא.

הדסה: וכשאתה בא לקיבוץ, במיוחד דתי, זה לא לגמרי ביקור פרטי. ערב שבת, מוישה הלך לבית הכנסת, וגם אני באתי לבית הכנסת. אתה מאוד נחשף.

עמיה: יש עוד ארוחת שבת בחדר האוכל?

הדסה: יש, אבל אנחנו, המשפחה שלי, לא הלכנו. ישר סיפרתי לילדים שלי. מיד אחרי הפגישה הראשונה התקשרתי לבת הגדולה שלי — שתהיה בקרוב בת 49 — ואמרתי לה, "אוי, מה אני עושה! מישהו התקשר, נפגשנו פעם והוא יבוא אליי היום". הייתי מאוד נרגשת. הגבר היחיד שהכרתי היה זולי. מה עושים עם מישהו אחר? [צוחקת הרבה] הבת שלי אמרה, "אמא, תהיי את. זה הכול!" ובאמת, הרגשתי שמחה גדולה על המפגש. על הקשר, שנבנה לאט.

[הדיבור שלה נהיה קטוע, כאילו היא עולה במדרגות כלשהן.]

עם החששות על המרחקים, כי יש לי רישיון, אבל אני לא נוהגת.

עמיה: אז איך את מתנייעת?

הדסה: לשתי הבנות שלי בכרכור אני מגיעה בקלות ובזול. יש שירות אוטובוסים כל כך טוב, או טרמפים. אבל בעתיד, נקווה שאנהג.

משה [בציניות?]: זה המינימום שנדרש!

הדסה: מאוד שמחתי על הקשר. הרגשתי ממש כמו נערה בת 16, שמתאהבת. והוא כזה רגיש! יום אחד הוא אמר לי בטלפון שלא יוכל להגיע אליי כי היה עמוס בעבודה. אבל בהמשך שיחתנו הוא אמר: "לפי הקול שלך אני מרגיש שאת מאוכזבת אז בכל זאת אני אבוא". [אל משה] אתה זוכר?

משה: כן.

הדסה: ואמרתי מה, הוא עובד באמת קשה, עבודה פיזית ממש, וזה נורא נגע לי ללב. עד עכשיו כשאני מספרת לך, אני נרגשת.

עמיה: רואים. אני חשבתי שהקיבוץ שידך אתכם. הייתה לי הנחה שבקיבוץ עושים הכול למנוע רווקות.

[שלושתנו רגע בשקט, נרגשים מהאהבה הזאת שממש מרחפת בחלל, ואז אני פונה שוב אל משה להשלמת הסיפור:]

ואיך אתה מספר את זה? מה קרה אצלך בין מוצאי שבת ליום שני, כשהחלטת להתקשר?

[הוא שותק. אני מנסה שוב:]

זכרת אותה?

משה: כן. הכרתי אותה ואת זולי, כמובן. ידעתי שהיא התאלמנה. אה... והייתי מודע לאישיות שלה, לפעילות החברתית שלה, וזה מאוד מצא חן בעיניי. מה שהרתיע אותי היה המרחק. כל אחד רוצה להמשיך לגור איפה שהוא גר, היא בקיבוץ ואני בכפר, וזה קצת קשה. אלה היו החששות שלי בהתחלה. אבל... טוב, השלמנו עם זה. זה המצב, ונראה איך נגיע לאיזשהו סידור.

עמיה: אז באמת תספרו לי איך היחסים מתקיימים ביניכם עכשיו?

הדסה: אני בקיבוץ. אני בפנסיה, יש לי את המותרות לבנות לי את הזמן ולמלא אותו בהתאם לרצונות שלי. אני לומדת יום בשבוע במכללה ומציירת כבר שנה רביעית. אני גם עובדת בחינוך בהתנדבות, בעיקר עם ילדים שעולים לכיתה א'. אז מוישה ואני בונים את זה משבוע לשבוע.

עמיה: אין לכם איזו שגרה שהגעתם אליה, מי בא אל מי מתי?

הדסה: למשל בשבוע שעבר, למוישה יש עכשיו עונה בפרחים. תספר לעמיה.

[משה מתאר את השגרה במשתלה שלו ואת רצונו לעזוב את הענף שדורש המון עבודה ונעשה בלתי משתלם ומוסיף:]

משה: במשך הזמן גם אהיה פנסיונר של משרד החקלאות, כמו שצפוי לפי גילי. ואז נראה איך אנחנו מתארגנים.

עמיה: אז עכשיו אתם בנסיעות. נוסעים אחד לשני. בעיקר אתה הנוסע?

הדסה: לא, לא הוא בעיקר.

משה: היא גם נוסעת, באוטובוס. ואני בא לאסוף אותה.

הדסה: הבנתי שזה המון עניין בראש, איך אני מסדרת את זה. אני מגיעה אל הבנות בכרכור, ואחת מהן באה לקחת אותי מהאוטובוס, ואז אני כבר רואה את הנכדים שלי ונשארת לעזור, ומשה בא לקחת אותי משם — זה כבר לא רחוק. אנחנו מנסים לעשות כמה ימים יחד ברצף, ואז כל אחד חוזר לביתו. השבוע מוישה יצא מהקיבוץ ביום ראשון, ונפגשנו רק אתמול [חמישי]. לי זה בסדר. הייתי שמחה להיות יחד יותר, אבל זה תהליך. אני מרגישה ויודעת שאנחנו נמצא את הדרך. המרחק הוא לא אבן נגף ביחסים שלנו. הוא לא משמעותי לקשר.

עמיה: ככה זה נשמע! אז אתם כבר שנה יחד?

הדסה: בקרוב יהיה שנה.

עמיה: אתם יכולים להגיד במה הקשר המאוחר הזה שונה מהקשרים הקודמים שלכם?

הדסה: הרי אמרתי לך גם בטיול! מה שקורה עכשיו זה שלומדים לא להתייחס כל כך ברצינות לפרטים, יותר להתפשר, לקבל את כל מה שיש ולא להתרגז. באמת אני חושבת שיש משהו בזוגיות שנייה, לפחות אצלי: יש לי הרבה יותר קבלה ויכולת לראות באמת מה העיקר ומה הטפל. לא לעסוק בשטויות ולא לדרוש שמשהו יהיה בדיוק כך, ואם יש הבדלים, להסתכל יותר במבט אה... לפתוח את הלב יותר, ולא לדקדק בפרטים.

עמיה: אולי יש לך דוגמה?

הדסה: למשל נסענו לבקר את הבן שלי, והיה פקק לא נורמלי, של אולי קילומטר, ומוישה התחיל לנסוע מהצד, בכביש שעדיין לא נפתח לתנועה, ועקף את כולם! פרצתי בצחוק גדול ואמרתי לו, "יש לך מזל שאתה לא זולי. הייתי הורגת את זולי על דבר כזה!"

עמיה: למה? כי זה מסוכן?

הדסה: כי זה אסור! הוא נסע כאילו... עבר פס לבן ונסע. בסדר.

משה: כמו לנסוע בשוליים. חשבתי שאני בסדר גמור. חשבתי, איך זה שאני נוסע וכולם עומדים פה? לא ידעתי שאני עובר על החוק.

הדסה: אבל כל המכוניות עומדות! [צוחקת] אז אמרתי לו, "יש לך מזל שאתה לא זולי", והוא אמר, "את צריכה להתרגל לזה שיש בי מידה מסוימת של שובבות".

משה: של אנרכיסטיות.

הדסה: הוא גם אמר לי, "לי יש מזל שאת לא מיכל". וזה ההבדל, אני מרגישה שיש בי הרבה יותר שקט להסתכל על הדברים בכיוון של מה חשוב, מה לא חשוב. במה להתרכז בזוגיות. פעם הייתי מתרגזת על זוטות כאלה. עכשיו אני שומרת על המקום הזה שנעים לי איתו, שיש לנו המון עניין משותף, שאנחנו מחוברים. וכל כך טוב לי! אני כן רואה דברים ש... אולי הייתי רוצה שהוא יהיה יותר דתי, ילמד ככה... אבל עוד לא רבנו! אולי גם לא נריב.

עמיה: במה את מוצאת שיש לכם עניין משותף?

הדסה: ראשית כול, הגישה של מוישה לחיים. לחיות את החיים! אם אנחנו חיים, אז בואי נחיה את החיים במלאות שלהם. לא ליד. ויש גם תחומי עניין משותפים — שיעורים שאנחנו לומדים יחד, סרטים, הצגות. ובעיקר התחושה הזאת של יחד. ואת צריכה לראות איך הוא כותב לי! כל בוקר אני פותחת את הווטסאפ ורואה כמה יפה הוא כתב לי.

עמיה: ואתה, איך אתה מרגיש?

משה: אני מרגיש מאוד טוב. אני מעריץ את האישיות שלה. היא נשמה טובה. היא מאוד פעילה, היא עוסקת בעזרה הדדית, בטיפול בזקנים ועוד. היא תורמת המון מבחינה חברתית. זה מאוד מדבר אליי.

עמיה: נהדר. נפלא שמצאתם אחד את השני.

הדסה: זו ממש מתנה, ככה אני רואה את זה. זה כל כך לא מובן מאליו. השנה הראשונה בלי זולי הייתה בשבילי תוהו ובוהו, ולא היו לי מחשבות — עוד לא הספקתי לחשוב איך אני בונה חיים לבד. ומוישה ממש הגיע בזמן. נראה לי שזה יוצא דופן למצוא זוגיות שנייה כזאת, שמוציאה את הטוב מעצמי, וזה מאוד משמח.

בסך הכול לומדים לקחת את הכול בפרופורציות. גם המחלה והמוות של זולי, וגם החיים של מוישה, היו בהם הרבה דברים קשים, שבאמת נותנים פרופורציות לחיים. על מה להתעכב ולמה לתת לעבור.

[שתיקה.]

ומה שהזכרנו קודם, בנוגע למקום של אשתו ושל בעלי בחיינו עכשיו — לי זה לא מפריע. השיח על מיכל ועל זולי מאוד פתוח בינינו. הנה, אני הולכת עם כובע של מיכל, ומוישה, כשהוא הולך לבריכה בקיבוץ, לובש בגד ים של זולי [צוחקים] וזה בסדר. להפך — זה כאילו זולי ומיכל איתנו בקשר הזה. זה לא משהו שמוסתר ולא מדברים עליו. הוא קיים. הרי כל אחד מאיתנו חי כל כך הרבה שנים עם בן/בת הזוג שלו, והחיים האלה פה, איתנו! לא רק שזה לא מפריע לי, אני שמחה בזה.

הבוקר, בבית של מוישה, עמדה צנצנת שהסתירה את הצילום של מיכל, אז הזזתי אותה, שתהיה נוכחת. זה דווקא נותן לי שקט וביטחון בקשר עם מוישה, שמתי לב שאני יכולה להגיד משהו על זולי ומוישה יכול להגיד על מיכל, ולא צריך לחשוב או להסס בכלל.

משה: מיכל היא חלק ממני, וזולי הוא חלק ממנה. יש לי דוגמה. הייתי צריך לעשות משקפיים חדשים ומצאתי בבית מסגרת משקפיים של מיכל. באתי לאופטומטריסטית שלי ואמרתי, "את חושבת שזה בסדר בשבילי או שזה נשי מדי?" היא אמרה, "זה בסדר גמור". [מצביע על המשקפיים שהוא מרכיב, עדינים כאלה.] אז הנה המשקפיים החדשים במסגרת של מיכל [צוחק].

עמיה: זה יפה בעיניי. יש פה איזה סנטימנט, ויפה שנותנים לו מקום. הרי היו לכם יחסים טובים בזוגיות הקודמת ויש ילדים והמון זיכרונות. מדוע לחתוך את כל זה?

משה: מישהו אמר פעם: אלמנים צריכים להתחתן עם אלמנות, גרושים — עם גרושות.

עמיה: אני לא בטוחה, זה דבר אישי כל כך... ואיך הילדים שלכם מקבלים את הזוגיות הזאת? כבר הכירו את המשפחה החדשה?

הדסה: הילדים שלי ושל מוישה מפרגנים. הם שמחים בשבילנו. בתוך כל המורכבות הזאת, הנכדים לאט־לאט מתקרבים. זה ממש מצוין.

[משה מנענע את ראשו בהסכמה.]

משה [צוחק]: כשהגענו יחד לאיזה מפגש משפחתי, אמרתי לנכדים שלי, "תכירו את החברה שלי", אז אחד מהגדולים אמר לי בצד, "סבא, תגיד, איך יש לך כל כך הרבה חברות? איך אתה מוצא כל פעם חברות כל כך שוות?"

עמיה: כן, הוא רוצה ללמוד ממך! טוב, הסיפור שלכם ממש משרה עליי שמחה. ומה אתם חושבים על העתיד?

משה: לא יודע. שנינו עברנו את 70, ו... אנחנו חושבים להיות ביחד. אני חושב בכל אופן שרצוי שנמסד את זה מבחינה פורמלית, למרות שמבחינה פרטית זה לא דרוש לנו, אבל ישנה העננה הזאת, ככה חונכנו, ככה זה [הצורך להתחתן]. אז אני חושב שאם נהיה בריאים — [לא משלים את המשפט].

עמיה: ותתנסו קודם במגורים יחד?

משה: לא יודע.

הדסה: אמרתי למוישה שאני 70 שנה בקיבוץ שלי והוא 40 שנה בכפר שלו, אז יש לי יותר ותק [צוחקת]. אבל זה קשה. זה הבית שלו, זה הבית שלי. אז נראה.

עמיה: תזרמו עם זה, כמו שאומרים הילדים.

משה והדסה יחד: בדיוק.

אני מסיימת לקרוא את תמליל הריאיון בבוקר לוהט בביתי ביפו, ואני ממש מרגישה שזה סיפור "מכמיר לב". זה הביטוי שעולה לי, עם התרגשות שיש בה כמעט דמעות — לא במובן של חמלה, אלא פשוט מעין שמחה שלווה על שיש דברים כאלה. שלושה חודשים מאוחר יותר אני מקבלת הודעה מהדסה שהם מתחתנים ויקבעו את ביתם המשותף בקיבוץ.

אני חושבת שזה סיפור מצוין לפתוח איתו את הספר — נקי, ישיר, מלא אמונה ותקווה.