רק ילדים

כשהייתי ילדה קטנה, אמי היתה לוקחת אותי לטייל בפארק המבּולדט לאורך שפת נהר הפּרֶרי. יש לי זיכרונות מעורפלים, כמו שיקופים על גבי לוחות צילום, של בית סירות ישן, של קונכייה אקוסטית מעוגלת, של גשר אבן מקושת. אפיקי הנהר הצרים נשפכו ללגונה רחבה, ועל פניה ראיתי נס יחיד במינו. צוואר ארוך מעוקל עלה מתוך שמלה של פלומה לבנה.

ברבור, אמרה אמי, כשחשה בהתרגשותי. הוא טפח על פני המים הצלולים, ריפרף בכנפיו הגדולות, ונסק השמימה.

המילה לבדה אין בה כדי להעיד על יופיו הנשגב או לבטא את הרגש שעורר בי. מראהו הצית בי דחף שלא היו לי מילים לתארו, צורך עז לדבר על הברבור, לומר משהו על לובנו, על טבעה השביר של תנועתו ועל הטפיחות האיטיות של כנפיו.

הברבור התמזג עם השמים. נאבקתי למצוא מילים כדי לתאר את הדרך שבה ראיתי אותו. ברבור, חזרתי ואמרתי, לא לגמרי מרוצה, וחשתי כאב חד, כמיהה מסקרנת, בלתי נראית לעין המתבונן מהצד, אמי, העצים, העננים.

נולדתי ביום שני, בצדה הצפוני של שיקגו, בזמן סופת השלג הגדולה של 1946. הקדמתי לבוא לעולם ביום אחד, משום שתינוקות שנולדו בערב השנה החדשה, יצאו מבית החולים עם מקרר חדש. חרף מאמציה של אמי לשמור אותי בפנים, היא נתקפה צירים קשים בזמן שהמונית הזדחלה לאורך אגם מישיגן במערבולת של שלג ורוח. אבי מספר שנולדתי יצור ארוך וכחוש עם דלקת ריאות סִימפונית ושהחזיק אותי מעל גיגית מהבילה כדי שלא אמות.

אחר כך נולדה אחותי לינדה, במהלך סופת שלג נוספת בשנת 1948. בלית ברירה נאלצתי להסתגל למצב החדש במהירות. אמי החלה להביא הביתה עבודות גיהוץ בזמן שישבתי על מדרגות הכניסה לפנסיון וחיכיתי למוכר הקרח ולאחרונת העגלות הרתומות לסוס. הוא נתן לי שבבי קרח עטופים בנייר חום. הייתי מגניבה אחד לכיסי עבור אחותי התינוקת, אך מאוחר יותר כשגיששתי בכיסי אחריו, גיליתי שנעלם.

כשהרתה אמי את אחי, טוד, עזבנו את מעוננו הצפוף בלוגאן סקוור והיגרנו לג'רמנטאון פנסילבניה. במשך השנים הבאות גרנו בדיור זמני שנועד לאנשי צבא וילדיהם — קסרקטין מסויד שהשקיף על שדה נטוש שופע פרחי בר. קראנו לשדה "החֶלקה", ובחודשי הקיץ היו המבוגרים יושבים ומדברים, מעשנים סיגריות ומעבירים ביניהם צנצנות של יין שן־הארי בזמן שאנחנו הילדים שיחקנו. אמי לימדה אותנו את משחקי ילדותה: אחת־שתיים־שלוש דג מלוח, לפרוץ את שערי העיר והמלך אמר. הכנו שרשראות של חינניות לעטר בהן את צווארנו ולהניח ככתר על ראשנו. בערבים אספנו גחליליות בצנצנות שימורים, תלשנו את האורות שלהן והכנו מהם טבעות לאצבעות.

אמא שלי לימדה אותי להתפלל; היא לימדה אותי את התפילה שאמא שלה לימדה אותה. בעלותי על מיטתי, שמור נא אלי על נשמתי. עם רדת הערב הייתי כורעת ליד המיטה הקטנה שלי בזמן שהיא עמדה עם הסיגריה הנצחית והקשיבה לי חוזרת אחריה. לא היה דבר שרציתי יותר מלהתפלל, אך המילים הטרידו אותי, ואני לא חדלתי להציק לה בשאלות. מה זאת נשמה? מה צבעה? הנחתי שנשמתי, שובבה כפי שהיתה, עלולה לחמוק ממני בשנתי לבלי שוב. עשיתי כמיטב יכולתי לא להירדם, לשמור אותה בתוכי, מקומה הראוי.

אולי כדי לספק את סקרנותי רשמה אותי אמי לבית ספר של יום ראשון. למדנו בעל פה פסוקים מהתנ"ך ואת דבריו של ישו. אחר כך עמדנו בשורה וקיבלנו כגמול כפית של דבש. היתה רק כפית אחת בצנצנת כדי להאכיל ילדים משתעלים רבים. מתוך אינסטינקט נרתעתי מהכפית, אך את רעיון האלוהים קיבלתי בלי קושי. שמחתי לדמיין נוכחות כלשהי מעלינו, בתנועה מתמדת, כמו כוכבים נוזליים.

כיוון שלא הייתי מרוצה מתפילת ילדותי, עד מהרה ביקשתי מאמי רשות להמציא אחת משלי. הוקל לי כשלא נאלצתי עוד לחזור על המילים אם טרם קומי תגיע שעתי, אנא אלי קח את נשמתי ולומר במקומן את מה שבלבי. וכך, משוחררת, הייתי שוכבת במיטתי ליד תנור הפחמים וממלמלת במרץ מסרים ארוכים לאלוהים. לא אהבתי במיוחד לישון, ומן הסתם עוררתי את זעמו עם אינסוף הנדרים, הדמיונות והתוכניות שלי. אך עם הזמן הזדמן לי להתנסות בתפילה מסוג אחר, חרישית, כזאת שדורשת יותר הקשבה מדיבור.

שטף המילים הקטן שלי הידלדל לתחושה מורכבת של התפשטות ונסיגה. זאת היתה הכניסה שלי אל זוהרה של ממלכת הדמיון. תהליך זה הועצם במיוחד כשלקיתי בקדחת של שפעת, חצבת, אבעבועות רוח וחזרת. היה לי את כולן, ועם כל אחת מהן זכיתי לרמה חדשה של מודעות. שעה ששכבתי מכונסת עמוק בתוך עצמי והסימטריה של פתית שלג שהסתחרר מעלי מתעצמת מבעד לעפעפי, הצלחתי להניח את ידי על מזכרת רבת ערך, שבריר של קליידוסקופ שמימי.

עד מהרה קמה לאהבתי לתפילות מתחרה בדמות אהבה לספרים. הייתי יושבת לרגלי אמי ומביטה בה שותה קפה ומעשנת סיגריות כשספר על ברכיה. הריכוז שלה הקסים אותי. אף שעדיין לא הייתי בגן ילדים, אהבתי להביט בספרים שלה, למשש את דפיהם ולהרים את נייר ההגנה הדקיק מעל ציורי השער. רציתי לדעת מה יש בהם, מה משך כל כך את תשומת לבה. כשאמי גילתה שהחבאתי את העותק הארגמני של ספר הקדושים המעונים מאת ג'ון פוקס מתחת לכרית שלי בתקווה לספוג את משמעותו, היא הושיבה אותי והחלה בתהליך המפרך של הוראת הקריאה. במאמץ רב עברנו מאמא אווזה לד"ר סוס. כשכבר לא נזקקתי להדרכה, היא הרשתה לי לשבת לצדה על הספה המרופדת מדי שלנו, היא קראה את נעלי הדייג ואני את הנעליים האדומות.

הספר כבש אותי לחלוטין. השתוקקתי לקרוא את כל הספרים כולם, והדברים שקראתי עוררו בי כמיהות חדשות. אולי אסע לאפריקה ואציע את שירותי לאלברט שווייצר, או אצטייד בכובע פרוות דביבון ובקרן אבק שרפה ואגן על בני האדם כמו דייווי קרוקט. אני יכולה לטפס על ההימלאיה, לגור במערה ולסובב גלגל תפילות, כדי שהעולם ימשיך להסתובב. אך הדחף להביע את עצמי היה הצורך העז ביותר שלי, ואחי היו שותפי הלהוטים הראשונים לקטיף פירות הדמיון שלי. הם הקשיבו רוב קשב לסיפורים שלי, השתתפו בשמחה במחזות שלי ונלחמו בגבורה במלחמות שלי. כשהם מאחורַי, הכול נראה אפשרי.

בחודשי האביב הייתי חולה לעתים תכופות, ועל כן רותקתי למיטתי ונאלצתי לשמוע את רעַי למשחק מבעד לחלון הפתוח. בחודשי הקיץ אחי הקטנים דיווחו לי, על מיטת חוליי, כמה משטחו של שדה הבר שלנו מוגן מפני האויב. הפסדנו בקרבות רבים בהיעדרי, וחיילי המותשים היו מתאספים סביב מיטתי, ואני קראתי להם תפילה מתוך התנ"ך של החיילים הקטנים, גן החרוזים לילד מאת רוברט לואיס סטיבנסון.

בחורף בנינו מבצרי שלג, ואני הובלתי את המערכה בתפקיד גנרלית, משרטטת מפות ומתווה אסטרטגיות בעודנו תוקפים ונסוגים. לחמנו את מלחמותיהם של סבינו האירים, הכתומים והירוקים. לבשנו כתום אך לא ידענו כלל מה פירושו. הם פשוט היו הצבעים שלנו. כשתשומת הלב התרופפה, הייתי מכריזה על הפסקת אש והולכת לבקר את חברתי סטפני. היא החלימה ממחלה שלא באמת הבנתי, סוג של לוקמיה. היא היתה מבוגרת ממני, אולי בת שתים־עשרה, מנקודת מבטי כבת שמונה. לא היה לי הרבה מה לומר לה וייתכן שלא הבאתי לה נחמה רבה, אך היה נדמה שהיא מתענגת על חברתי. אני סבורה שלאמיתו של דבר לא טוּב לבי משך אותי אליה, אלא הקסם שהילכו עלי חפציה. אחותה הגדולה היתה תולה את בגדי הרטובים ומביאה לנו קקאו וביסקוויטים על מגש. סטפני היתה נשענת על תל של כריות, ואני הייתי מפליגה בגוזמאות וקוראת לה מתוך חוברות קומיקס.

התענגתי על אוסף חוברות הקומיקס שלה, ערמות שצברה משך ילדוּת שלמה של שכיבה במיטה, כל הגיליונות של סופרמן, לולו הקטנה, קומיקס קלאסיים ובית המסתורין. בתיבת הסיגרים הישנה שלה היו טמונים כל הקמעות הקסומים של 1953: גלגל רולטה, מכונת כתיבה, מחליק על קרח, סמל הסוס המכונף האדום של חברת הדלק "מובּיל", מגדל אייפל, נעל בלט וקמעות בצורת כל ארבעים ושמונה המדינות. יכולתי לשחק בהם לנצח, ולפעמים, אם היו לה כפולים, היא נתנה לי אחד.

היה לי תא סודי ליד המיטה תחת לוחות הריצוף. שמרתי שם את האוצרות שלי — גולות שזכיתי בהן, קלפי אספנות, חפצים דתיים שהצלתי מפחי אשפה קתוליים: קלפי תפילה ישנים, גלימות מרופטות, פסלוני גבס שבורי ידיים ורגליים של קדושים. הנחתי שם את השלל שלי מסטפני. לבי אמר לי שלא יפה לקחת מתנות מילדה חולה, אבל לקחתי, והחבאתי אותן, קצת בּוֹשה בעצמי.

הבטחתי לבקר אותה ביום ולנטיין, אבל לא באתי. חובותי כגנרלית לפלוגת האחים שלי וילדי השכנים היו תובעניות מאוד, ובנוסף היה עלי לבוסס בשלג עמוק. החורף של אותה שנה היה קשה. למחרת אחר הצהריים נטשתי את משמרתי כדי לשבת איתה ולשתות קקאו. היא היתה שקטה מאוד והתחננה שאשאר, גם בזמן שעיניה החלו להיעצם.

נברתי בקופסת התכשיטים שלה. היא היתה ורודה, וכשפותחים אותה, בלרינה הסתובבה כמו פֵיית סוכר. הייתי מוקסמת כל כך מסיכת מחליקיים אחת, שהגנבתי אותה לכפפה שלי. ישבתי קפואה לידה משך שעה ארוכה ועזבתי חרש כשנרדמה. קברתי את הסיכה בין שאר האוצרות שלי. בלילה היתה שנתי טרופה וחשתי חרטה רבה על המעשה. בבוקר חשתי ברע מכדי ללכת לבית הספר ונשארתי במיטה, אכולת אשמה. נדרתי להחזיר את הסיכה ולבקש את סליחתה.

למחרת חל יום הולדתה של אחותי, אבל מסיבה לא נערכה לכבודה. מצבה של סטפני החמיר, ואבי ואמי הלכו לבית החולים לתרום דם. בשובם אבי בכה ואמי כרעה לידי וסיפרה לי שסטפני מתה. יגונה התחלף עד מהרה בדאגה כשמיששה את מצחי. קדחתי מחום.

הדירה שלנו הושמה בבידוד. לקיתי בשָנית. בשנות החמישים חששו מאוד ממחלה זו משום שלעתים קרובות התפתחה לקדחת שיגרונית מזן קטלני. דלת הדירה שלנו נצבעה בצהוב. כיוון שהייתי מרותקת למיטה, לא יכולתי להשתתף בלוויה של סטפני. אמא שלה הביאה לי את ערמות חוברות הקומיקס שלה ואת תיבת הסיגרים עם הקמעות. כעת היה לי הכול, כל האוצרות שלה, אך הייתי חולה מכדי להביט בהם אפילו. באותה עת חשתי את כובדו של החטא, אפילו חטא קטן כמו סיכת מחליקיים גנובה. הירהרתי בעובדה שלא משנה כמה טובה שאפתי להיות, לעולם לא אגיע לידי שלמות. כמו כן, לעולם לא אזכה לסליחתה של סטפני. אך בזמן ששכבתי שם לילה אחר לילה, עלה בדעתי שאולי אוכל לדבר איתה דרך תפילה, או לכל הפחות לבקש מאלוהים להשתדל בעדי.

רוברט אהב מאוד את הסיפור הזה, ולעתים בימי ראשון קרים ועצלים היה מתחנן אלי שאחזור עליו. "ספרי לי את הסיפור על סטפני," היה אומר. לא הייתי חוסכת בפרטים, בבקרים ארוכים תחת השמיכות, מגוללת מעשיות מילדותי על רגעי העצב והקסם שלה, בזמן שניסינו להעמיד פנים שאנחנו לא רעבים. ותמיד כשהגעתי לחלק שבו אני פותחת את קופסת התכשיטים, הוא קרא, "פטי, לא..."

היינו צוחקים על עצמנו בצעירותנו, ואומרים שהייתי ילדה רעה שהשתדלה להיות טובה, ושהוא היה ילד טוב שהשתדל להיות רע. במהלך השנים יתהפכו התפקידים האלה, אחר כך יתהפכו שוב, עד שנלמד להשלים עם טבענו הדואלי. אצרנו בתוכנו עקרונות מנוגדים, אור וחושך.

הייתי ילדה סהרורית וחולמנית. הרגזתי את המורים שלי בשל יכולת הקריאה המפותחת שלי לצד אי־היכולת ליישם אותה לגבי שום דבר מעשי לשיטתם. בזה אחר זה הם ציינו בתעודות שלי שחלמתי בהקיץ הרבה יותר מדי, שתמיד הייתי במקום אחר. היכן היה המקום הזה, אינני יודעת, אך בגללו תכופות מצאתי את עצמי יושבת על הכיסא הגבוה בפינה, לנגד עיני כולם, כשכובע נייר חרוטי לראשי.

בשלב מאוחר יותר בחיי אכין עבור רוברט רישומים גדולים ומפורטים של רגעי ההשפלה המשעשעים האלה. הוא התענג עליהם ונדמה שהוקיר את כל התכונות שגרמו לאחרים לסלוד ממני או להתנכר אלי. דרך דיאלוג ויזואלי זה הפכו זיכרונות נעורי לזיכרונותיו הוא.

הייתי אומללה כשפינו אותנו מ"החלקה". נאלצנו לארוז ולהתחיל חיים חדשים בדרום ניו ג'רזי. אמי ילדה בפעם הרביעית, תינוקת חולנית אך חייכנית ושמה קימברלי, שכולנו נרתמנו לסייע בגידולה. חשתי מבודדת ומנותקת בקרב הביצות, מטעי האפרסקים וחוות החזירים שהקיפו אותנו. שקעתי בקריאת ספרים ובתכנון אנציקלופדיה שלא הרחיקה מעבר לערך על סימון בוליבר. דרך אבי התוודעתי למדע בדיוני, ובמשך זמן מה ערכנו יחד תצפיות אחרי עב"מים בשמים מעל לאולם הנשפים המקומי, מאחר שלא חדל לתהות על מקור קיומנו.

כשהייתי בת אחת־עשרה בקושי, דבר לא הסב לי הנאה רבה יותר משיטוטים ארוכים ביערות הנידחים עם הכלב שלי. מכל עבר סבבו אותנו לפתות בר, סוּף וכרובי בואש שצצו מתוך אדמת החרסית האדומה. הייתי מוצאת לעצמי מקום טוב להתבודד בו, לעצור ולהניח את ראשי על בול עץ נפוּל, ליד נחל שורץ ראשנים.

יחד עם אחי טוד בתפקיד סגני הנאמן, היינו זוחלים על בטננו על פני שדות הקיץ המאובקים שליד המחצבות. אחותי המסורה עמדה הכן לחבוש את פצעינו ולספק מים נחוצים עד מאוד מהמימייה הצבאית של אבי.

באחד מאותם ימים צלעתי חזרה אל העורף תחת השמש הקופחת, כשאמי פנתה אלי.

"פטרישיה," נזפה אמי, "תלבשי חולצה!"

"חם מדי," גנחתי. "אף אחד לא לובש חולצה."

"חם או לא חם, הגיע הזמן שתתחילי ללבוש חולצות. בקרוב תהפכי לאישה צעירה." מחיתי בלהט והכרזתי שלעולם לא אהפוך לשום דבר חוץ ממני עצמי, שאני משבט פיטר פן, ואנחנו לא גדלים.

אמא שלי ניצחה בוויכוח ולבשתי חולצה, אך אין בכוחי לתאר עד כמה נבגדת חשתי באותו רגע. הבטתי בעצב באמי ממלאת את מטלותיה הנשיות, מבחינה בגזרתה הנשית המחוננת. כל אלה נראו מנוגדים לאופיי. הניחוח הכבד של בושם ומשיחות השפתון האדומות, שכה עזות היו בשנות החמישים, החרידו אותי. במשך תקופת מה כעסתי עליה. היא היתה השליח והמסר גם יחד. המומה ומתריסה, כשכלבי לרגלי, חלמתי שאני יוצאת למסע. בורחת מהבית ומצטרפת ללגיון הזרים, מטפסת בסולם הדרגות ומכתתת את רגלי במדבר עם אנשי.

שאבתי נחמה מהספרים שלי. כמה משונה שדווקא לואיזה מיי אלקוט העניקה לי נקודת מבט חיובית על גורלי הנשי. ג'ו, הטום בוי מבין ארבע האחיות לבית מארץ' בנשים קטנות, כותבת כדי לסייע לפרנסת משפחתה, ונאבקת להשתכר כדי מחייתה בזמן מלחמת האזרחים. היא ממלאת עמוד אחר עמוד בכתביה המרדניים, שלימים זוכים להתפרסם בעמודי הספרות של העיתון המקומי. בזכותה אזרתי עוז לטפח שאיפה חדשה, ועד מהרה חיברתי סיפורים קטנים ובדיתי מעשיות ארוכות עבור אחי ואחותי. מכאן והלאה טיפחתי את הרעיון שיום אחד אכתוב ספר.

בשנה שלאחר מכן לקח אותנו אבי לביקור נדיר במוזיאון לאמנות בפילדלפיה. הורי עבדו קשה מאוד, ולקחת ארבעה ילדים באוטובוס לפילדלפיה היה משימה מפרכת ויקרה. זאת היתה הפעם היחידה שיצאנו לטיול מעין זה כמשפחה, והפעם הראשונה שנתקלתי באמנות פנים אל פנים. נמלאתי תחושה של הזדהות פיזית עם הנשים הארוכות, החולמניות, של מודיליאני; מושאי הציור האלגנטיים והדוממים של ג'ון סינגר סרג'נט ותומס איקינס נגעו ללבי; נפעמתי מהאור שנבע מהאימפרסיוניסטים. אך היו אלה היצירות באולם שהוקדש לפיקאסו, החל במוקיונים שלו וכלה בקוביזם, שטילטלו אותי יותר מכול. הביטחון הברוטאלי שלו היה עוצר נשימה.

אבא שלי התפעל ממלאכת הרישום ומהסימבוליזם ביצירותיו של סלבדור דאלי, אך לא התרשם כלל מפיקאסו, מה שהוביל למחלוקת הרצינית הראשונה שלנו. אמא שלי היתה טרודה בלקבץ את אחַי שגלשו על רצפות השיש החלקות. אין ספק בלבי — בזמן שירדנו בזה אחר זה בגרם המדרגות הגדול — שנראיתי כשם שנראיתי תמיד, בת שתים־עשרה עגמומית, כל כולה זרועות ורגליים. אך בסתר לבי ידעתי שהשתניתי לנוכח הגילוי שבני אדם יוצרים אמנות, שלהיות אמן פירושו לראות מה שאחרים אינם יכולים.

לא היתה לי שום הוכחה שיש לי מה שדרוש כדי להיות אמנית, אף שבכל לבי רציתי להיות. דמיינתי שחשתי את הייעוד שלי והתפללתי שכך יהיה. אך ערב אחד, בזמן שצפיתי בשירת ברנדט עם ג'ניפר ג'ונס, נדהמתי לגלות שהקדושה הצעירה לא ביקשה לעצמה את הייעוד הזה. אֵם המנזר היא שביקשה לעצמה קדושה, אפילו כשברנדט, נערה כפרייה צנועה, זוכה להיבחר. זה הדאיג אותי. תהיתי אם באמת נועדתי להיות אמנית. הסבל שבשליחות זו לא הטריד אותי, אך האפשרות שלא לכך נועדתי, הילכה עלי אימים.

צמחתי בבת אחת בכמה וכמה סנטימטרים. הייתי כמעט מאה שבעים ושבעה ס"מ ובקושי ארבעים וחמישה ק"ג. בגיל ארבע־עשרה כבר לא הייתי המפקדת של צבא קטן אך נאמן אלא מפסידנית כחושה, מושא ללעג רב ממקומי בתחתית הסולם החברתי של התיכון. קברתי את עצמי בספרים וברוק'נרול, ישועת גיל ההתבגרות של 1961. הורי עבדו בלילות. אחרי שהשלמנו את המטלות והכנו שיעורים, טודי, לינדה ואני היינו רוקדים לצלילי ג'יימס בראון, השירלס, האנק בלארד והמידנייטרס ושכמותם. אני יכולה לומר בכל הצניעות שהיינו טובים על רחבת הריקודים כפי שהיינו בשדה הקרב.

ציירתי, רקדתי וכתבתי שירה. לא הייתי מחוננת אבל היה לי דמיון פורה, והמורים שלי עודדו אותי. כשזכיתי בתחרות בחסות חנות הצבעים המקומית שרווין־ויליאמס, הוצגו יצירותי בחלון הראווה שלה, והיה לי די כסף לקנות תיבת יצירה מעץ וערכה של צבעי שמן. פשטתי על ספריות ועל ירידים של כנסיות בחיפוש אחר ספרי אמנות. באותם ימים אפשר היה למצוא ספרי אמנות יפהפיים בפרוטות, ואני שקעתי בשמחה בעולמם של מודיליאני, דובופה, פיקאסו, פרא אנג'ליקו ואלברט רַיידר.

אמי נתנה לי את החיים המופלאים של דייגו ריוורה ליום הולדתי השישה־עשר. התמוגגתי מתפיסת העולם המשתקפת בציורי הקיר שלו, תיאורי מסעותיו ותלאותיו, אהבותיו ועמלו. באותו קיץ מצאתי עבודה במפעל לא מאוגד, בבדיקת כידונים של תלת־אופנִים. זה היה מקום נורא לעבוד בו. נמלטתי לחלומות בהקיץ בזמן שביצעתי את עבודת הקבלנות שלי. השתוקקתי להתקבל לחברת האמנים: הרעב, סגנון הלבוש, תהליך היצירה והתפילות שלהם. התפארתי שיום יבוא ואהיה פילגש של אמן. בעיני רוחי הצעירה לא היה רומנטי מזה. דמיינתי את עצמי כמו פרידה קאלו לדייגו ריוורה — מוּזה ויוצרת כאחד. חלמתי לפגוש אמן לאהוב אותו ולתמוך בו ולעבוד איתו שכם אל שכם.

רוברט מייקל מייפלתורפ נולד ביום שני, ארבעה בנובמבר, 1946. הוא גדל בפלורל פארק, לונג איילנד, השלישי מבין שישה ילדים, ילדון שובב שנעוריו השאננים היו נגועים קלות בנהייה אחר יופי. עיניו הצעירות אצרו בחובן כל ריצוד של אור, הבזק של תכשיט, האריג המפואר המכסה על המזבח, הברק הזהוב של סקסופון או שדה של כוכבים כחולים. הוא היה טוב לב וביישן ודקדקני מטבעו. מגיל צעיר קיננו בו רגשות סוערים והצורך להסעיר.

האור נפל על דפי חוברת הצביעה שלו, על ידי הילד שלו. צביעה הלהיבה אותו, לא הפעולה עצמה של מילוי החלל, אלא בחירת הצבעים שאיש לא יבחר. בירוק של הגבעות הוא ראה אדום. שלג סגול, עור ירוק, שמש כסופה. הוא אהב את ההשפעה שהיתה לכך על אחרים, את העובדה שזה הציק לאֶחיו. הוא גילה שיש לו כישרון לרישום, הוא היה צייר מחונן, ובאין רואים סילף והפשיט את דימוייו, חש בכוחותיו המתעצמים. הוא היה אמן והוא ידע זאת. לא היתה זאת גחמת ילדות. הוא רק השלים עם מי שהוא.

האור נפל על רכיבי ערכת התכשיטים האהובה של רוברט, על בקבוקי צבעי האמייל והמברשות הקטנטנות. אצבעותיו היו זריזות. הוא התענג על יכולתו להרכיב ולקשט סיכות נוי לאמו. לא היה אכפת לו שזה עיסוק נשי, שערכה להכנת תכשיטים היתה מתנת חג מולד מסורתית לילדות. אחיו הגדול, ספורטאי מוכשר, היה כובש את צחוקו בזמן שעבד, אמו ג'ואן עישנה בשרשרת והתפעלה למראה בנה היושב ליד השולחן ומשחיל במסירות חרוזים אינדיאניים קטנטנים למחרוזת נוספת עבורה. היו אלה הגרסאות הראשונות למחרוזות שלימים יענוד הוא עצמו, לאחר שיתנתק מאביו ויותיר מאחור את האופציות הקתולית, המסחרית והצבאית לעתידו בעקבות האל־אס־די וההתחייבות לחיות למען האמנות לבדה.

ההתנתקות הזאת לא באה לרוברט בקלות. משהו שאין להתכחש אליו געש בתוכו, אך הוא גם ביקש לרַצות את הוריו. לעתים נדירות דיבר על נעוריו או על הוריו. תמיד אמר שזכה לחינוך טוב, שהיה מוגן, ושבמונחים מעשיים לא חסַר דבר. אך הוא תמיד דיכא את רגשותיו האמיתיים, כשהוא מחקה את טבעו המאופק של אביו.

אמו חלמה שיצטרף לכמורה. הוא אהב להיות נער מזבח, אך הנאתו נבעה בעיקר מכך שזכה להיכנס למקומות סודיים, חדר כלי הקודש, לשכות אסורות, הגלימות והטקסים. יחסו לכנסייה לא היה דתי או רוחני; הוא היה אסתטי. הוא נמשך לריגוש שבקרב בין טוב לרע, אולי משום ששיקף את הקונפליקט הפנימי שלו וחשף בפניו קו גבול שאולי עוד יהיה עליו לחצות. ובכל זאת, בטקס ההתייחדות הקדושה הראשון שלו עמד גאה על שמילא משימה מקודשת זאת, ונהנה להימצא במוקד תשומת הלב. הוא התהדר בעניבת פרפר בודלריאנית ענקית ובסרט זרוע זהה לזה שענד ארתור רמבו הסורר הגדול.

בבית הוריו לא שררה כל תחושה של תרבות או של אי־סדר בוהמייני. הוא היה מסודר ונקי ומופת של טוב טעם בורגני פוסט־מלחמתי, המגזינים במדף המגזינים, התכשיטים בקופסת התכשיטים. אביו, הארי, היה לעתים קשוח וביקורתי, ורוברט ירש ממנו את התכונות האלה כמו גם את אצבעותיו החזקות, הרגישות. מאמו ירש את חוש הסדר ואת חיוכה המעוקם, שתמיד שיווה לו ארשת צופנת סוד.

כמה מהרישומים של רוברט היו תלויים על הקיר במסדרון. בזמן שחי בבית הוריו, עשה כמיטב יכולתו להיות בן מסור, ואפילו בחר בתוכנית הלימודים שדרש אביו — אמנות מסחרית. אם גילה משהו בכוחות עצמו, נצר אותו בלבו.

רוברט אהב לשמוע על הרפתקאות ילדותי, אך כשהתעניינתי בשלו, מיעט לספר. הוא אמר שבני משפחתו לא הכבירו מילים או קראו או חשפו רגשות אינטימיים. לא היתה להם מיתולוגיה משותפת; לא מעשיות על בגידה, על אוצרות ועל מבצרי שלג. זה היה קיום מוגן, אבל לא כמו מתוך סיפורי אגדה.

"אַת המשפחה שלי," היה אומר.

כשהייתי נערה, נקלעתי לצרה.

בשנת 1966, בשלהי הקיץ, שכבתי עם נער שהיה מנוסה עוד פחות ממני, ומיד נכנסתי להיריון. התייעצתי עם רופא שהטיל ספק בחשש שלי ופטר אותי בהטפה מבולבלת משהו על המחזור החודשי. אך בחלוף השבועות ידעתי שאני הרה.

גדלתי בתקופה שבה סקס ונישואים היו בתכלית מילים נרדפות. לא היו אמצעי מניעה זמינים, ובגיל תשע־עשרה עדיין הייתי תמימה בכל הנוגע לסקס. המעשה עצמו היה חטוף כל כך, עדין כל כך, שלא ידעתי בוודאות אם אכן מימשנו את רגשותינו. אך אמא טבע במלוא עוצמתה אמרה את המילה האחרונה. לא חמקה ממני האירוניה שדווקא אני, שמעולם לא רציתי להיות בת ולהתבגר, איאלץ לעמוד בניסיון הזה. אמא טבע לימדה אותי פרק בהלכות ענווה.

הנער, בן שבע־עשרה בלבד, היה חסר ניסיון כל כך, שאי־אפשר היה להטיל עליו אחריות. ידעתי שאצטרך לטפל בדברים בעצמי. בבוקר חג המולד ישבתי על המיטה המתקפלת בחדר הכביסה בבית הורי. שם ישנתי כשעבדתי בחודשי הקיץ במפעל, ובשאר חודשי השנה בזמן לימודַי בקולג' למורים גלסבּוֹרוֹ סטֵייט. יכולתי לשמוע את אמי ואבי מכינים קפה ואת קול צחוקם של אחַי כשישבו סביב השולחן. אני הייתי הבכורה וגאוות המשפחה, עובדת למימון לימודי בקולג'. אבי חשש שאני לא מושכת מספיק למצוא בעל וחשב שעבודת הוראה תבטיח את הכנסתי. אכזבתו תהיה רבה אם לא אסיים את לימודי.

ישבתי שעה ארוכה והבטתי בידי הנחות על בטני. פטרתי את הנער מאחריות. הוא היה כמו עש הנאבק בתוך מעטה הגולם, ולא יכולתי להביא את עצמי להפריע לבקיעתו המגושמת לאוויר העולם. ידעתי שאין ביכולתו לעשות דבר. כמו כן ידעתי שאני לא כשירה לטפל בתינוק. ביקשתי את עזרתה של מרצה נדיבה שמצאה זוג משכיל המשתוקק לילד.

סקרתי את מגורי: מכונת כביסה ומייבש, סל נצרים גדול מלא עד גדותיו מצעים מלוכלכים, החולצות של אבי מקופלות על קרש הגיהוץ. היה שם שולחן קטן שסידרתי עליו את עפרונות הרישום שלי, את מחברת הסקיצות ועותק של הארות.2 ישבתי והתכוננתי להתייצב מול הורי, מתפללת חרש. לרגע קל הרגשתי כאילו אני עומדת למות; ובאותה מהירות ידעתי שהכול יהיה בסדר.

אין לתאר את השלווה הפתאומית שחשתי. תחושה מטלטלת של שליחות התעלתה על פחדי. ייחסתי זאת לתינוק, דמיינתי שהזדהה עם מצבי. חשתי בשליטה מלאה בעצמי. אמלא את חובתי ואשאר חזקה ובריאה. לעולם לא אביט לאחור. לא אחזור למפעל או לקולג' למורים. אני אהיה אמנית. אני אוכיח את עצמי, ועם נחישותי החדשה קמתי וניגשתי למטבח.

סולקתי מהקולג', אך כבר לא היה לי אכפת. ידעתי שלא נועדתי להיות מורה, אף שרחשתי הערכה רבה למקצוע. המשכתי לחיות בחדר הכביסה שלי.

חברתי מהקולג', ג'נט האמיל, עודדה את רוחי. אמה מתה, והיא באה לחיות עם משפחתי. חלקתי איתה את חדרי הקטן. שתינו טיפחנו חלומות נשגבים אך גם אהבה משותפת לרוק'נרול, ובילינו ערבים ארוכים בדיונים על הביטלס לעומת הרולינג סטונס. עמדנו בתור במשך שעות בחנות התקליטים של סם גוּדי כדי לקנות את Blond On Blond של בוב דילן, וסרקנו את פילדלפיה בחיפוש אחר צעיף כמו זה שדילן לובש על העטיפה. הדלקנו למענו נרות אחרי תאונת האופנוע שלו. שכבנו בעשב הגבוה והאזנו ל־Light My fire של הדוֹרז נישא מהרדיו במכונית החבוטה של ג'נט שחנתה לצד הדרך בדלתות פתוחות. גזרנו את החצאיות הארוכות שלנו לאורך המיני של ונסה רדגרייב בסרט יצרים של אנטוניוני, וחיפשנו מעילי שינֶל בחנויות יד־שנייה כמו אלה שלבשו אוסקר ויילד ובודלר.

ג'נט נותרה חברה נאמנה לאורך כל ההיריון שלי, אך בשלביו המתקדמים נאלצתי למצוא מקלט במקום אחר. שכנים ביקורתיים לא הניחו למשפחתי לנפשה, ונהגו בה כאילו היא מעניקה מחסה לפושע. מצאתי משפחה פונדקאית, גם היא סמית, דרומה משם, ליד הים. צייר ואשתו, קדרית, שבאדיבותם הכניסו אותי לביתם. היה להם ילד קטן, והם הנהיגו בביתם חינוך קפדני אך אוהב של מזון מיקרוביוטי, מוזיקה קלאסית ואמנות. הייתי בודדה, אך ג'נט באה לבקר אותי כשהיתה יכולה. היה בידי מעט כסף שחסכתי. בכל יום ראשון יצאתי לצעדה ארוכה אל בית קפה נטוש על החוף והזמנתי קפה ודונאט עם ריבה, שני דברים שאסורים בבית שמקפיד על משטר של מזון בריאות. התענגתי על הפינוקים הקטנים האלה, שילשלתי רבע־דולר למכונת התקליטים והקשבתי ל־Strawberry Fields של הביטלס שלוש פעמים ברצף. זה היה הטקס הפרטי שלי, והמילים והקול של ג'ון לנון הפיחו בי כוח ברגעי חולשה.

אחרי חג הפסחא הורי באו לקחת אותי. הלידה שלי חפפה את הירח המלא. הם הסיעו אותי לבית החולים בקמדן. עקב מעמדי כאישה לא נשואה נהגו בי האחיות באכזריות ובקרירות, והשאירו אותי לנפשי משך כמה שעות לפני שהודיעו לרופא שהלידה החלה. הן לעגו למראה הביטניקי שלי ולמידותי המקולקלות, קראו לי "הבת של דרקולה" ואיימו לגזוז את שערי השחור הארוך. כשהגיע הרופא שלי, הוא כעס מאוד. יכולתי לשמוע אותו צועק על האחיות שזאת תהיה לידת עכוז ושאסור היה להן להשאיר אותי לבדי. מבעד לחלון פתוח, בזמן הלידה, יכולתי לשמוע נערים שרים שירי א־קפלה כל הלילה. הרמוניה בארבעה קולות בפינות הרחוב של קמדן, ניו ג'רזי. כשהחלה ההרדמה להשפיע, הדבר האחרון שאני זוכרת הוא את מראה פניו המודאגים של הרופא ואת לחישות האחיות.

בתי נולדה ביום השנה להפצצת גרניקה, אני זוכרת שחשבתי על הציור, אֵם בוכייה מחזיקה את ילדה המת. אף שזרועותי היו ריקות ובכיתי, בתי תחיה, היא בריאה והיא תזכה לטיפול נאות. האמנתי בכך בכל לבי.

ביום הזיכרון נסעתי באוטובוס לפילדלפיה כדי לבקר את פסל ז'אן ד'ארק ליד המוזיאון לאמנות. הוא לא היה שם כשביקרתי כאן לראשונה עם משפחתי בילדותי. כמה יפה נראתה על גבי סוסהּ, מניפה את דגלה לעבר השמש, נערה בת עשרה שהושיבה את נסיכהּ הנתון בסכנה על כיסאו בריימס ונאבקה לשחרר את ארצה, ובתמורה נבגדה ונשרפה על המוקד ביום זה. ז'אן הצעירה שהכרתי מספרים והילדה שלעולם לא אכיר. נשבעתי לשתיהן שיום אחד יצא ממני משהו. אחר כך, בדרכי חזרה הביתה, עצרתי בחנות הצדקה גודוויל בקמדן וקניתי לעצמי מעיל גשם אפור ארוך.

באותו יום ממש בברוקלין רוברט בלע אסיד. הוא פינה את אזור עבודתו, סידר את בלוק הרישום והעפרונות על שולחן נמוך והניח לידו כרית לשבת עליה. הוא פרש על השולחן גיליון חדש של נייר מצופה קאולין. הוא ידע שאולי לא יהיה מסוגל לצייר כשיעלה האסיד, אך רצה את הכלים שלו לידו למקרה שיזדקק להם. הוא כבר ניסה בעבר לעבוד בהשפעת אסיד, אך זה סחף אותו לעבר המרחבים השליליים, אזורים שבדרך כלל היתה לו השליטה העצמית להימנע מהם. תכופות היופי שנגלה לעיניו היה תרמית, והתוצאות תוקפניות ומאכזבות. הוא לא טרח לתהות על העניין. זה היה פשוט כך.

תחילה היה נדמה לו שהאל־אס־די חלש והוא התאכזב, כיוון שבלע כמות גדולה מהרגיל. הוא עבר את שלב הציפייה ואי־השקט. הוא אהב את התחושה הזאת. הוא התחקה אחרי ההתרגשות והפחד המלבלבים בבטנו. הוא הכיר אותם עוד מימיו כנער מזבח, כשעמד מאחורי וילונות הקטיפה בגלימתו הקטנה והחזיק את צלב התהלוכות, נכון לצעוד.

עלה בדעתו ששום דבר לא עומד לקרות.

הוא יישר מסגרת מוזהבת מעל אדן האח. הוא חש בדם שוצף בעורקים שבין מפרק היד לשוליו הבהירים של חפת השרוול. הוא ראה את החדר נאפף מטוסים, סירנות וכלבים, את הקירות פועמים. הוא נעשה מודע לכך שהוא חושק את שיניו. הוא ראה את נשימתו שלו כנשימתו של אל שקורס ארצה. צלילות איומה התרגשה עליו; הוא צנח על ברכיו כמו בתמונה אחרי תמונה. שרשרת של זיכרונות נמתחה לעיניו כמו טופי — פנים מאשימים של צוערים עמיתים, מים קדושים מציפים את המחראה, בני כיתתו חולפים על פניו כמו כלבים אדישים, מורת רוחו של אביו, הסילוק מהתוכנית להכשרת קציני מילואים והדמעות של אמו, מדמם בבדידותו שלו את האפוקליפסה של עולמו.

הוא ניסה לקום. רגליו היו רדומות לגמרי. הוא הצליח לעמוד ושיפשף את רגליו. הוורידים בידיו היו בולטים מן הרגיל. הוא הסיר את חולצתו הספוגה אור ורטיבות, משיל מעליו את הקליפות הכובלות.

הוא הרכין מבט אל גיליון הנייר שעל שולחנו. הוא היה יכול לראות בו את היצירה, אף שעדיין לא יצר אותה. הוא כרע שוב ועבד בביטחון לאור קרני אחר הצהריים האחרונות. הוא השלים שני רישומים, עכבישיים ואמורפיים. הוא כתב את המילים שראה וחש את חומרת המילים שכתב: חורבן היקום. 30 במאי, 67'.

זה טוב, חשב בעצב מה. משום שאיש לא יראה מה שהוא ראה, איש לא יבין. הוא היה רגיל בתחושה הזאת. היא ליוותה אותו כל חייו, אך בעבר ניסה לפצות עליה, כאילו זאת אשמתו. הוא פיצה על כך בטבעו המתוק, במאמץ לרַצות את אביו, את מוריו, את עמיתיו.

הוא לא ידע לבטח אם הוא אדם טוב או רע. אם הוא אלטרואיסטי. אם הוא דמוני. אך הוא היה בטוח בדבר אחד. הוא אמן. ועל כך הוא לעולם לא יתנצל. הוא נשען על קיר ועישן סיגריה. חש אפוף צלילות, נרעש מעט, אך ידע שזאת רק הרגשה פיזית. תחושה נוספת שלא ידע לנקוב בשמה ביעבעה בקרבו. שליטה. הוא לא מוכן עוד להיות עבד.

כשירד הערב, שם לב שהוא צמא. הוא השתוקק לשוקו. רק מקום אחד יהיה פתוח. הוא גישש בכיסו אחר כסף קטן, פנה בסיבוב ושם פעמיו לשדרת מירטל, מחייך לעצמו בחשכה.

באביב 1967 אמדתי את חיי. הבאתי ילדה בריאה לעולם והפקדתי אותה בהשגחתה של משפחה אוהבת ומשכילה. נשרתי מהקולג' למורים משום שלא היו לי המשמעת, הריכוז או הכסף הדרושים כדי להמשיך. עבדתי במשרה זמנית בשכר מינימום במפעל בפילדלפיה.

הדאגה הדוחקת ביותר היתה לאן אפנה מכאן, ומה אעשה כשאגיע לשם. נאחזתי בתקווה שאני אמנית, אף שידעתי שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי בית ספר לאמנות, ושאני חייבת להתפרנס ממשהו. לא היתה לי שום סיבה להישאר בבית, לא עתיד ולא תחושת שייכות. הורי גידלו אותנו באווירה של דיאלוג דתי, של חמלה, של זכויות אזרח, אך ככלל, דרום ג'רזי הכפרית לא נטתה אהדה יתרה לאמנים. ידידי המעטים עברו לניו יורק כדי לכתוב שירה וללמוד אמנות, ואני חשתי בודדה מאוד.

שאבתי נחמה מארתור רמבו, שבו נתקלתי לראשונה בדוכן ספרים מול תחנת האוטובוס בפילדלפיה, בגיל שש־עשרה. מבטו היהיר פגש במבטי מהכריכה של הארות. הוא ניחן בתבונה עזת מצח שהלהיבה אותי, ואני אימצתי אותו כתאום נפש, בן משפחה ואפילו אהוב סודי. כיוון שלא היו בידי תשעים ותשעת הסנט לרכישתו, הגנבתי אותו לכיסי.

בידי רמבו היה המפתח לשפה מיסטית שטרפתי בתיאבון גם כשלא ירדתי לחלוטין לפִשרה. אהבתי החד־צדדית אליו היתה מציאותית עבורי כמו כל דבר אחר שחוויתי. עבדתי במפעל עם חבורת נשים אנאלפביתיות מחוספסות, שהיו מציקות לי בשל כך. הן חשדו שאני קומוניסטית כי קראתי ספר בשפה זרה ואיימו עלי בשירותים, דוחקות בי לזנוח אותו. זאת האווירה שצמחתי בה. וזה האיש שלמענו כתבתי וחלמתי. הוא הפך למלאך הראשי שלי, שגאל אותי מהזוועות הארציות של חיי מפעל. ידיו סיתתו מדריך לגן עדן, ואני לא סטיתי ממנו ימינה או שמאלה. ההיכרות איתו זקפה את קומתי, ואיש לא יוכל לקחת זאת ממני. הטלתי את העותק של הארות למזוודה דהויה. אנחנו יכולים לברוח יחד.

היתה לי תוכנית. אחפש חברים שלומדים במכון פְּראט בברוקלין. חשבתי שאם אשהה בסביבתם אוכל ללמוד מהם. כשפיטרו אותי בסוף יוני מעבודתי במפעל, ראיתי בכך סימן לצאת לדרך. היה קשה למצוא עבודה בדרום ג'רזי. נכנסתי לרשימת ההמתנה לעבודה בבית החרושת לתקליטים של קולומביה רקורדס בפיטמן ובחברת מרקי קמפבל בקמדן, אך המחשבה על שתיהן עוררה בי בחילה. היה לי די כסף לכרטיס בכיוון אחד. תיכננתי לגשת לכל חנויות הספרים בעיר. בעיני זאת היתה עבודה אידיאלית. אמא שלי, שהיתה מלצרית, נתנה לי סנדלי פלטפורמה לבנים ומדים נקיים באריזה פשוטה.

"מלצרות זה לא בשבילך," היא אמרה, "אבל אני מהמרת עלייך בכל מקרה." זאת היתה דרכה להראות שהיא תומכת בי.

זה היה יום שני בְּבוקר שלושה ביולי. השתחלתי מבעד לפרידות שטופות הדמע, צעדתי את הדרך בת הקילומטר וחצי לווּדבֶּרי ותפסתי את האוטובוס בתחנת ברודוויי לפילדלפיה, חוצה את קמדן שכה אהבתי, ומהנהנת ביראת כבוד לחזיתו העצובה של מה שבעבר היה מלון וולט ויטמן המשגשג. כאב לי לעזוב את העיר קשת היום הזאת, אך לא היתה שם עבודה בשבילי. המספנה הגדולה עמדה להיסגר, ובקרוב כולם יחפשו עבודה.

ירדתי ברחוב מרקט ועצרתי בנֶדיק'ס. שילשלתי מטבע למכונת התקליטים, הקשבתי לשני הצדדים בתקליט של נינה סימון ונהניתי מקפה ודונאט לפרידה. חציתי את הכביש לרחוב פילבֶּרט, למסוף האוטובוסים מול דוכן הספרים שפקדתי תכופות בשנים האחרונות. עצרתי ליד הנקודה שבה טמנתי בכיסי את רמבו. במקומו היה מונח עותק חבוט של אהבה בגדה השמאלית עם תצלומים מגורענים בשחור־לבן מחיי הלילה של פריז בשנות החמישים המאוחרות. התרשמתי מאוד מהתצלומים של ואלי מאיירס היפהפייה, בשערה הפרוע ועיניה העטורות פּוּך, רוקדת ברחובות הרובע הלטיני. לא גנבתי את הספר, אך חקקתי את דמותה בזיכרוני.

מה רבה היתה אכזבתי כשהתברר לי שמחיר הכרטיס לניו יורק הוכפל כמעט מאז הנסיעה האחרונה שלי. לא יכולתי לקנות כרטיס. נכנסתי לתא טלפון כדי לחשוב. כמה קלארק־קנט מצדי. חשבתי להתקשר לאחותי, למרות שהתביישתי מדי לחזור הביתה. אבל שם, על המדף שמתחת לטלפון, על ספר טלפונים עב כרס, ראיתי ארנק לבן מבריק. בתוכו היו תליון משׂכית ושלושים ושניים דולר, משכורת שבועית כמעט במקום עבודתי האחרון.

בלב כבד לקחתי את הכסף, אך השארתי את הארנק על דלפק הכרטיסים, בתקווה שבעלת הארנק תמצא לכל הפחות את התליון. לא היה בו דבר שחשף את זהותה. אני יכולה רק להודות, כפי שעשיתי בלבי פעמים רבות במשך השנים, למיטיבה עלומה זו. היא היא שנתנה לי את דחיפת העידוד האחרונה, סימן למזל טוב לגנבת. קיבלתי את מתנתו של הארנק הלבן הקטן, בעוד יד הגורל דוחפת אותי הלאה.

בת עשרים עליתי על האוטובוס. לבשתי את מכנסי הג'ינס שלי, סוודר גולף שחור ומעיל הגשם האפור הישן שקניתי בקמדן. במזוודה הקטנה שלי המשובצת צהוב ואדום היו כמה עפרונות רישום, מחברת, הארות, כמה פריטי לבוש ותמונות של האחים שלי. היו לי אמונות טפלות. זה היה יום שני; נולדתי ביום שני. יום טוב להגיע בו לניו יורק סיטי. איש לא ציפה לבואי. הכול המתין לבואי.

בלי שהיות עליתי על התחתית מפּוֹרט אותוריטי לתחנה ברחוב גֵ'יי ובּוֹרוּ הוֹל, ומשם לתחנות הוֹיט־שֶרמֶרהוֹרן ושדרת דֶקאלבּ. זה היה אחר צהריים שטוף שמש. קיוויתי שחברים שלי יסכימו לארח אותי עד שאמצא מקום משלי. ניגשתי לבית הלבנים החומות בכתובת שהיתה לי, אבל הם עברו דירה. הדייר החדש היה מנומס. הוא הצביע על חדר בעורף הדירה ואמר שאולי השותף שלו יודע מה הכתובת החדשה.

נכנסתי לחדר. על מיטת ברזל פשוטה ישן נער. הוא היה חיוור וכחוש וראשו שופע תלתלים כהים, שרוע חשוף חזה וצווארו עטור מחרוזות. עמדתי שם. הוא פקח את עיניו וחייך.

כשתיארתי את המצב, הוא קם בתנועה אחת, נעל את הסנדלים המקסיקניים שלו, לבש חולצת טריקו לבנה וסימן לי לבוא בעקבותיו.

הבטתי בו כשהלך לפני, מוביל אותי בצעד קל, רגליו עקומות מעט. הבחנתי בידיו כשתופף באצבעותיו על ירכו. מעולם לא פגשתי מישהו כמותו. הוא הביא אותי לבית לבנים חומות אחר בשדרת קלינטון, הצדיע לי לפרידה, חייך והלך לדרכו.

היום חלף בעצלתיים. חיכיתי לחברים שלי. רצה הגורל והם לא חזרו. באותו לילה, כיוון שלא היה לי לאן ללכת, ישנתי על מדרגות הכניסה האדומות של הבניין שלהם. כשהתעוררתי, היה יום העצמאות, הראשון שלי מחוץ לבית, עם התהלוכה המוכרת, הפיקניק של ותיקי הצבא ותצוגת הזיקוקים. חשתי אי־שקט באוויר. המוני ילדים הטילו חזיזים שהתפוצצו לרגלי. את היום הזה אבלה פחות או יותר כמו את השבועות הבאים אחריו בחיפוש אחר נשמות אדיבות, מחסה, וחשוב מכול, עבודה. נדמה שהקיץ אינו זמן טוב למצוא בו סטודנט אוהד. אף אחד מהם לא שש להושיט לי יד לעזרה. כולם נאבקו על קיומם, ואני, עכבר הכפר, הייתי רק נוכחות מביכה. בסופו של דבר חזרתי לעיר וישנתי בסנטרל פארק, לא רחוק מהפסל של הכובען המטורף.

השארתי טפסים לבקשת עבודה בבתי מסחר ובחנויות ספרים לאורך השדרה החמישית. תכופות עצרתי מול מלון גדול כמשקיפה זרה על סגנון החיים הפרוסטיאני של המעמד המיוחס, שהגיח ממכוניות שחורות מבריקות בעלות תאי מטען מעוטרי דוגמאות חומות־זהובות מעודנות. זה היה צד אחר של החיים. כרכרות רתומות לסוסים הוצבו בין תיאטרון פריז למלון פלאזה. הייתי תרה אחר בילויים ליליים בעיתונים שמצאתי. עמדתי מול המטרופוליטן אופרה והתבוננתי באנשים נכנסים, חשתי בציפייה שלהם.

העיר היתה עיר אמיתית, הפכפכה וחושנית. עדרים קטנים של מלחים צעירים וסמוקי פנים שחיפשו ריגושים ברחוב ארבעים ושתיים — על שורות בתי הקולנוע למבוגרים שבו, הנשים נטולות העכבות, חנויות המזכרות הנוצצות ודוכני הנקניקיות — דחפו אותי קלות בדרכם. עברתי דרך אולמות משחקי קינו והצצתי מבעד לחלונות של גרַנט'ס רוֹ בּר רחב הידיים והמפואר שהיה מלא גברים במעילים שחורים, שגרפו לפיהם ערמות של צדפות טריות.

גורדי השחקים היו יפהפיים. הם לא נראו כמו סתם קליפות של תאגידים. הם היו אנדרטאות לרוחה המתנשאת אך הפילנתרופית של אמריקה. אופיה של כל שכונה היה מרענן, והיה אפשר לחוש את רצף ההיסטוריה שלה. העולם הישן וזה המלבלב, מוגשים בלבנים ובטיח של האמנים והאדריכלים.

הלכתי במשך שעות מפארק לפארק. בוושינגטון סקוור עדיין ניתן היה לחוש בדמויות של הנרי ג'יימס ובנוכחותו של הסופר עצמו. כשנכנסת לתחומי הקשת הלבנה, קיבלו את פניך קולות של תופי בונגו וגיטרות אקוסטיות, זמרי מחאה, ויכוחים פוליטיים, אקטיביסטים מחלקים עלונים, שחקני שח צעירים קוראים תיגר על מבוגרים מהם. האווירה הפתוחה הזאת, לא חוויתי כמותה מימי, חופש פשוט שנדמה כי לא העיק על איש.

הייתי סחוטה ורעבה, שוטטתי עם מעט חפצים עטופים בבד כדרך הנוודים, אמתחת בלי מקל — את המזוודה שלי איחסנתי בברוקלין. היה יום ראשון, ולקחתי לעצמי יום חופש מחיפוש עבודה. במשך הלילה נסעתי הלוך ושוב עד התחנה האחרונה של הרכבת בקוני איילנד, חוטפת תנומות קצרות כשיכולתי. ירדתי מרכבת F בתחנת וושינגטון סקוור והלכתי דרומה בשדרה השישית. עצרתי להסתכל בנערים המשחקים כדורסל ליד רחוב הדסון. ושם פגשתי את סיינט, המדריך שלי, צ'ירוקי שחור שרגלו האחת ברחוב והשנייה בשביל החלב. הוא הופיע לפתע, כדרך שנוודים נפגשים לפעמים.

אמדתי אותו במהירות וביסודיות, וחשתי שהוא בסדר. נראה היה לי טבעי לדבר איתו, אף שבדרך כלל לא דיברתי עם זרים.

"הֵי, אחותי. מה מצבך?"

"על כדור הארץ או ביקום?"

הוא צחק ואמר, "יפה!"

סקרתי אותו בזמן שהביט אל השמים. הוא נראה כמו ג'ימי הנדריקס, גבוה, צנום ודיבורו רך, אם כי מחוספס מעט. הוא לא היווה כל איום עבורי ולא הפריח רמיזות מיניות, שום הערה במישור הפיזי, פרט לזה הבסיסי ביותר.

"את רעבה?"

"כן."

"בואי."

רחוב בתי הקפה זה אך החל להתעורר. הוא עצר בכמה מקומות ברחוב מקדוגל ובירך את העובדים שנערכו לקראת היום החדש. "הֵי, סיינט," הם אמרו, והוא קישקש איתם קצת בזמן שעמדתי במרחק כמה צעדים. "יש לכם משהו בשבילי?" הוא שאל.

הטבחים הכירו אותו היטב והגישו לו מנחות בשקיות נייר חומות. הוא השיב להם טובה בסיפורים על מסעותיו מלב העיר לנוגה. הלכנו לפארק, התיישבנו על ספסל וחילקנו את שללו: כיכרות לחם בן יום וראש חסה. הוא אמר לי להסיר את העלים העליונים של החסה בזמן שחצה את הלחם לשניים. מעט מהחסה עדיין היה פריך בפנים.

"יש מים בעלים של החסה," הוא אמר. "הלחם ישביע את הרעב שלך."

ערמנו את העלים הטובים ביותר על הלחם ואכלנו בשמחה.

"ארוחת בוקר אמיתית של בתי כלא," אמרתי.

"כן, אבל אנחנו חופשיים."

וזה סיכם הכול. הוא ישן זמן מה על הדשא, ואני רק ישבתי בשקט בלי חשש. כשהתעורר, תרנו סביב עד שמצא חלקת אדמה עירומה מדשא. הוא נטל לידו מקל וצייר מפת כוכבים. הוא נתן לי כמה שיעורים על מקומו של האדם ביקום, ואחר כך ביקום הפנימי.

"את מבינה מה שאני אומר?"

"זה לא מסובך," אמרתי.

הוא צחק שעה ארוכה.

שגרה זו שבשתיקה מילאה את ימי הבאים. בלילה נפרדנו איש איש לדרכו. הייתי מביטה בו מתרחק לאיטו. תכופות היה יחף, סנדליו תלויים לו על כתפו. לא האמנתי שיש אנשים נועזים וחשאיים מספיק להסתובב יחפים ברחובות העיר, ואפילו בקיץ.

היינו הולכים לחפש כל אחד לעצמו פינה לישון בה. אף פעם לא דיברנו על המקומות שישנו בהם. בבוקר הייתי מוצאת אותו בפארק, והיינו יוצאים לסיבובים הקבועים, "להשיג צרכים חיוניים", כפי שכינה זאת. היינו אוכלים פיתות וגבעולי סלרי. ביום השלישי מצאתי שני מטבעות של רבע דולר על הדשא בפארק. שתינו קפה, אכלנו טוסט עם ריבה וחלקנו ביצה בווייברלי דיינר. בשנת 1967 היה ערך לחמישים סנט.

אחר הצהריים של אותו יום הוא סיכם בפני ארוכות את סוגיית האדם והיקום. נראה שהוא מרוצה ממני כתלמידה, אף שהיה פזור דעת יותר מהרגיל. נוגה, הוא אמר לי, הוא לא סתם כוכב. "אני מחכה לחזור הביתה," הוא אמר.

זה היה יום יפה וישבנו על העשב. אני מניחה שנרדמתי. כשהתעוררתי הוא לא היה שם. מצאתי פיסת גיר אדום ששימשה אותו לציור על המדרכה. טמנתי אותו בכיסי והלכתי לדרכי. למחרת היום ציפיתי במקום כלשהו לשובו. אבל הוא לא חזר. הוא נתן לי את מה שהייתי צריכה כדי להמשיך.

לא הייתי עצובה, כיוון שכל פעם שנזכרתי בו חייכתי. דמיינתי אותו מיטלטל בקרון מטען במסלולו השמימי אל כוכב הלכת שאימץ, שנקרא כיאה על שם אלת האהבה. תהיתי מדוע השקיע בי כל כך הרבה זמן. סברתי שזה משום ששנינו לבשנו מעילים ארוכים ביולי, אחוות לה בוהם.

הייתי נואשת יותר למצוא עבודה והתחלתי לחפש בבוטיקים ובחנויות כולבו, שהיו בעדיפות שנייה. מהר מאוד הבנתי שאני לא לבושה כראוי לעבודות מסוג זה. אפילו בקאפֶּזיו, חנות תלבושות לריקודים קלאסיים, סירבו לקבל אותי, אף שטיפחתי מראה הולם של רקדנית ביטניקית. עברתי על כל החנויות בשדרות השישית ולקסינגטון, וכמוצא אחרון השארתי טופס פנייה באלכסנדר'ס, בידיעה שאין לי שום סיכוי לעבוד שם. אחר כך התחלתי לצעוד דרומה, שקועה במחשבות על מצבי.

זה היה יום שישי, עשרים ואחד ביולי, ובדרך מקרה הזדמן לי צערו של דור שלם. ג'ון קולטריין, האיש שהעניק לנו את A Love Supreme, הלך לעולמו. המונים התאספו מול כנסיית סנט פיטר'ס כדי להיפרד. שעות חלפו. אנשים מיררו בבכי בזמן שזעקת האהבה של אלברט איילר רוממה את האווירה. היתה תחושה שמת אדם קדוש שהגיש מוזיקה מרפאת לכול, אך לא הורשה לרפא את עצמו. יחד עם זרים רבים חוויתי תחושת אובדן עמוקה על אדם שלא הכרתי אלא דרך המוזיקה שלו.

אחר כך פסעתי לאורך השדרה השנייה, הטריטוריה של פרנק אוהרה. אור ורוד שטף על פני שורות של בניינים חתומים בלוחות עץ. האור של ניו יורק, אורו של האקספרסיוניזם המופשט. חשבתי לעצמי שפרנק היה אוהב את צבעו של היום הדועך. אילו היה חי, אולי היה כותב אלגיה לזכרו של ג'ון קולטריין, כפי שעשה לזכר בילי הולידיי.

בשעות הערב סקרתי את ההתרחשויות בסנט מארק'ס פלייס. נערים ארוכי שיער אצים לדרכם במכנסי פעמון מפוספסים ומעילי צבא משומשים לצד נערות בבגדי באטיק. הרחובות היו מכוסים עלונים שהכריזו על בואם של פול באטרפילד וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש. White Rubbit בקע מהדלתות הפתוחות של האלקטריק סירקס. האוויר היה כבד מכימיקלים לא יציבים, עובש וריח אדמה עז של חשיש. חֵלב נרות בער, דמעות גדולות של שעווה ניגרו על המדרכה.

אני לא יכולה לומר שהשתלבתי בנוף, אבל הרגשתי בטוחה. איש לא הבחין בי. יכולתי לנוע בחופשיות. היתה שם קהילה משוטטת של צעירים שישנו בפארקים, באוהלים מאולתרים, המהגרים החדשים שפלשו לאיסט וילג'. לא נראיתי כמו אחת מהם, אבל הודות לאווירה המשוחררת יכולתי לנוע ביניהם. הייתי חדורת אמונה. לא חשתי כל סכנה בעיר, ומעולם לא נתקלתי בכזו. לא היה לי דבר להציע לגנב, ולא פחדתי מגברים משחרים לטרף. לא עניינתי איש, וזה פעל לטובתי במשך השבועות הראשונים של יולי, כששוטטתי ללא מטרה, חופשייה לחקור את סביבותי בשעות היום, ישנה בכל מקום שיכולתי בלילה. בפתחי בתים, בקרונות הרכבת התחתית, אפילו בבתי קברות. הקצתי בבהלה תחת שמי העיר או כשיד זרה מעירה אותי. זמן לנוע הלאה. זמן לנוע הלאה.

כשהיה לי קשה מאוד, הייתי חוזרת לפְּראט, ומפעם לפעם נתקלתי במישהו מוכר שנתן לי להתרחץ ומיטה ללילה. או שהייתי ישנה במסדרון ליד דלת מוכרת. זה לא היה תענוג גדול, אבל נאחזתי במנטרה שלי, "אני חופשייה, אני חופשייה." אף שכעבור ימים אחדים היה נדמה שהמנטרה השנייה שלי, "אני רעבה, אני רעבה," מאפילה עליה. אבל לא הייתי מודאגת. הייתי רק צריכה הזדמנות, ולא התכוונתי להרים ידיים. גררתי את המזוודה המשובצת שלי ממפתן למפתן והשתדלתי לא להמאיס את עצמי על מארחי.

זה היה הקיץ שבו מת קולטריין. הקיץ של Cristal Ship. ילדי הפרחים הניפו את זרועותיהם הריקות, וסין פוצצה את פצצת המימן. ג'ימי הנדריקס העלה את הגיטרה שלו בלהבות במונטריי. רדיו איי־אם השמיע את Ode to Billie Joe. מהומות פרצו בניוארק, מילווקי ודטרויט. זה היה הקיץ של אלווירה מדיגן, הקיץ של האהבה. ובתוך האווירה ההפכפכה, העוינת הזאת, מפגש מקרי שינה את מסלול חיי.

זה היה הקיץ שבו פגשתי את רוברט מייפּלתוֹרפּ.

Les Illuminations, מאת ארתור רמבו, Les publications de La Vogue, 1886.