רק כשזה אנחנו

1 וילה פלייליסט: Hurricane, ברידג'ט מנדלר

אומרים שיש לי מזג סוער.

אני מעדיפה שיקראו לי סוערת. מילה גדולה לכדורגלנית, אני יודעת, אבל כשעובדים בחנות ספרים כל כך הרבה קיצים כמוני, אי אפשר שלא להרחיב את אוצר המילים.

סוערת: מאופיינת על ידי רגשות חזקים, סוערים או סותרים.

לטוב או לרע, כזאת אני, וילה רוז סאטר, בדיוק.

האם הפתיל שלי קצת קצר? בטח. האם התגובות שלי מדי פעם לא פרופורציונליות? לפעמים. הייתי יכולה ללמוד להירגע פה ושם, אבל אני מסרבת למתן את הסערה שבתוכי.

משום שהאופי החזק שהוא הכוח המניע שלי קשור באופן בלתי נפרד לסערה שבי. אני תחרותית. וזאת תכונת אופי שמעניקה לי יתרון. אני שואפת להפוך לספורטאית מקצועית ונחושה להיות הטובה בעולם בענף שלי. כדי להיות הכי טובה צריך מיומנות טהורה, אבל יותר מזה, את צריכה להיות רעבה. את צריכה לרצות את זה יותר מכל אחד אחר. ככה חלומות רחוקים הופכים למציאות.

אז כן. לפעמים אני קצת לוחמנית. אני תוקפנית וחרוצה ואני אוהבת לנצח. אני לא מתפשרת. אני לא מוותרת. שום דבר לא יעמוד בדרכי.

וזאת הסיבה שבגללה אני ממש חייבת לקחת את עצמי בידיים, כי משהו כן עומד לי בדרך. הזכאות שלי לשחק במשחק בשבוע הבא מול היריבה הגדולה ביותר שלנו עומדת בסכנה, בגלל קורס למתמטיקה עסקית ופרופסור מהגיהינום.

אני מאחרת לכיתה ומנסה שלא לצלוע, כי השרירים שלי כואבים מאוד אחרי אימון אכזרי. כשאני ממהרת במורד השיפוע באולם ההרצאות הענקי, אני צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי שלא לומר, אאוץ׳, אאוץ׳, אאוץ׳, עם כל צעד.

החדר מפוצץ, ונותרו רק כמה מושבים ריקים בשורה הראשונה.

אנחה נמלטת ממני. מעולה. אני מאחרת ועכשיו זה יהיה סופר בולט כשאתיישב במרכז השורה הראשונה. השרירים שלי זועקים למשכך כאבים ואמבטיה חמה כשאני מחליקה כמה שיותר בשקט למושב פנוי ומוציאה בדממה את המחברת שלי.

פרופסור מקורמק ממשיך לשרבט נוסחאות על הלוח. אולי הוא לא הבחין באיחור שלי.

״מיס סאטר.״ הוא שומט את הגיר, מסתובב במהירות ומנקה את האבק מידיו. ״נחמד שהצטרפת אלינו.״

לעזאזל.

״מצטערת, פרופסור.״

״תבקשי מריידר את החומר.״ מקורמק מתעלם לחלוטין מההתנצלות שלי, מסתובב בחזרה ללוח וזוקר אגודל מעבר לכתף שלו, לימיני. ״סיכומי ההרצאות שלי אצלו.״

הלסת שלי נשמטת. ביקשתי ממק את סיכומי ההרצאות שלו שלוש פעמים במהלך הסמסטר הזה, משום שנאלצתי להפסיד שיעורים בגלל משחקי חוץ. הוא משך בכתפיו, ואז אמר שאני צריכה, ״לפתור את הבעיה ולהחליט על סדרי העדיפות שלי.״ והבחור הזה, ריידר, פשוט מקבל אותם?

המזג הסוער שלי הופך את לחיי לאדומות. קצות האוזניים שלי מתחממים, ואם להבות היו יכולות לפרוץ מראשי, זה היה קורה.

לבסוף, אני פונה לבחור שמק הצביע עליו, סקרנית עד בחילה לראות מי הסטודנט שהמרצה שלי מעניק לו את סיכומי ההרצאות שלו, כשאני נאלצת לרדוף אחרי הזנב של עצמי כדי להשלים חומר בלי שום עזרה. ואני ממש צריכה את העזרה הזאת. אני בקושי נאחזת בציון 70 שעומד לרדת ל־65, אלא אם כן אלוהים בכבודו ובעצמו יפרוש את חסותו על עלמתו הנחותה וילה רוז סאטר ויעשה לה טובה במבחן הקרוב.

זעם הוא חוויה כלל־גופנית בשבילי. הנשימה שלי מאיצה. מהצוואר ומעלה אני הופכת להיות אדומה כמו עגבנייה. הלב שלי דופק חזק כל כך שנקודות הדופק שלי הולמות כמו תופים. אני רותחת מעצבים.

וככה, כשכעס כלל־גופני זורם בעורקיי, אני פונה לסטודנט הנבחר. ריידר, שומר סיכומי ההרצאות.

הוא חובש כובע בייסבול שמשוך נמוך מעל שיער פרוע בגוון בלונד כהה. זקן לא מטופח ולא ארוך במיוחד מסתיר את פניו ולא ממש מאפשר לי לדעת איך הוא נראה, לא שאכפת לי. פניו מושפלות לסיכומי ההרצאה ועיניו זזות משמאל לימין בנענוע ראש קל, כך שאני לא ממש רואה איך הן נראות. יש לו אף ארוך ומושלם בצורה מרגיזה והוא מושך באף בהיסח הדעת, כאילו הוא לחלוטין לא מודע לכך שאני מביטה בו או לעובדה שהוא אמור לחלוק את סיכומי ההרצאות האלה. סיכומים שהיו עוזרים לי לא להיכשל בשני בוחני הפתע האחרונים ובעבודה הראשונה שלנו.

עיניי חוזרות למקורמק שיש לו את החוצפה לחייך אליי בזחיחות מעבר לכתפו. אני עוצמת עיניים ומגייסת שלווה שאין לי. או זה, או שאסתער על המרצה שלי בזעם עיוור.

עיניים על המטרה, וילה.

אני חייבת לעבור את הקורס הזה כדי שתהיה לי הזכאות להמשיך לשחק. אני חייבת שתהיה לי הזכאות לשחק כי אני חייבת לשחק בכל משחק, גם כדי להגדיל את סיכוי הקבוצה שלי להצליח וגם כי חוק מרפי קובע שציידי הכישרונות מגיעים למשחקים שאת מפספסת. אוקיי, חוק מרפי בעצם קובע שאם משהו יכול להשתבש כשזה ממש לא מתאים, זה יקרה. התרחיש של ציידי הכישרונות הוא הגרסה שלי לעניין.

הפואנטה היא שאני צריכה את סיכומי ההרצאות המחורבנים, וכדי להשיג אותם, אצטרך לבלוע את הגאווה שלי ולבקש אותם מפורשות מהאידיוט הזה שמתעלם ממני. אני מכחכחת בגרוני. חזק. ריידר מושך שוב באפו ומעביר דף, עיניו עולות לנוסחאות שעל הלוח ואז יורדות שוב. האם הוא פונה אליי? מכיר בנוכחותי? אומר, היי, איך אפשר לעזור לך?

מובן שלא.

מקורמק ממשיך לבלבל במוח, ההערות שלו מופיעות הן על הלוח והן על מסך המקרן, שם מילותיו נפרשות כטקסט בגופן גדול וברור. השקופית הבאה קופצת לפני שאני מספיקה לכתוב הכול, ועם כל דקה שעוברת, אני כועסת יותר. אני מרגישה כאילו מק רוצה שאיכשל.

אני נושמת עוד נשימה מייצבת ולוחשת לריידר, ״סליחה?״

ריידר ממצמץ. הוא מכווץ את המצח. יש בי תקווה קלושה שהוא שמע אותי ועומד לפנות אליי, אבל במקום זה הוא מדפדף לדף המודפס הקודם ומשרבט שם הערה.

אני יושבת המומה במשך כמה דקות ואז פונה באיטיות ללוח, זעם מרעיד לי את הידיים והרגליים. אצבעותיי לופתות בחוזקה את העט שלי. אני פותחת את המחברת שלי בכזאת אלימות שאני כמעט קורעת את הכריכה. אני רוצה לצרוח מתסכול, אבל העובדה היא שהדבר היחיד שיש לי שליטה עליו זה הכאן ועכשיו. אז אני נושכת את הלשון ומתחילה לכתוב בטירוף.

כעבור עשרים דקות, מקורמק שומט את הגיר שלו, מסתובב ומדבר לכיתה. מתוך עננת הזעם שלי, אני שומעת אותו במעורפל שואל שאלות. סטודנטים מרימים ידיים ועונים כי הם עקבו אחרי ההרצאה, ובניגוד אליי, רובם לא קרועים בין שני עולמות. ספורטאית וסטודנטית, אישה ובת.

כי להם יש מרחב תמרון שלי אין. אני חייבת להיות מצוינת, והבעיה היא שבמקום לעזור, הלחץ הופך אותי לכישלון מוחלט. כלומר, חוץ מבכדורגל. על גופתי המתה להיכשל בזה. אבל כל השאר על הפנים. אני חברה מפוזרת, בת נעדרת וסטודנטית בינונית. ואם הפרופסור הזה היה קצת מקל עליי, אולי הייתה לי הזדמנות למחוק לפחות אחד מהכישלונות האלה מהרשימה שלי.

נראה שמקורמק מרגיש את עיניי יורות בו חיצים, כי אחרי שהוא מקבל שאלה אחת אחרונה, הוא מסתובב, מביט בי שוב ומחייך בשחצנות.

״פרופסור מקורמק,״ אני אומרת בין שיניים חשוקות.

״כן, מיס סאטר?״

״זאת בדיחה?״

״אני מצטער, לא, זאת לא הנוסחה המתאימה לחישוב ריבית מצטברת.״ הוא פונה בחזרה לכולם ומציע להם חיוך שטרם ראיתי. ״הכיתה משוחררת!״

אני יושבת, המומה שהמורה שלי ביטל אותי שוב. והדובדבן שבקצפת זה כשריידר קם מהכיסא ומכניס את סיכומי ההרצאות היקרים לתיק עור בלוי שתלוי עליו בהצלבה. כשהוא סוגר את התיק, עיניו מתרוממות וסוף־סוף פוגשות את העיניים שלי. הן נפערות ואז משוטטות במהירות על גופי.

עיניו של ריידר הן בצבע ירוק עמוק, ולעזאזל איתו, זה הצבע האהוב עליי, בדיוק הצבע של מגרש כדורגל נקי. זה הדבר היחיד שאני מבחינה בו לפני שהטינה שלי מפריעה לי להעריך תווים נוספים. כשהמבט שלו חוזר מנעלי הספורט והטרנינג שלי העיניים שלנו נפגשות, ועיניו מצטמצמות כשהוא מעבד את ההבעה המפחידה שלי. אני רותחת מעצבים. אני בטוחה שאני נראית רצחנית.

עכשיו הוא מכיר בנוכחות שלי, אחרי שהתעלם ממני בכזאת יסודיות?

הוא מגלגל אחורה את כתפיו ומזדקף למלוא קומתו. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב הוא, וואו, לא רק שהוא מניאק. הוא מניאק גבוה.

אני מזנקת מהכיסא ואוספת את המחברת מהשולחן, דוחפת את העט שלי לתוך פקעת השיער הענקית והמבולגנת שעל ראשי ונועצת בו מבט מצמית. עיניו של ריידר נפערות כשאני פוסעת צעד קדימה ופוגשת את עיניו הירוקות המושלמות עד בחילה.

קרב מבטים ארוך ואינטנסיבי מתחיל. עיניו של ריידר מצטמצמות. גם שלי. הן דומעות, מתחננות אליי למצמץ. אני מסרבת.

זווית פיו מתרוממת באיטיות. הוא מחייך אליי בשחצנות, המניאק.

ואז עיניי יורדות אל הפה שלו שמסתתר מתחת לכל השיער המדובלל שעל פניו. אני ממצמצת.

שיט. אני שונאת להפסיד. אני שונאת להפסיד.

אני בדיוק מתכוננת לפתוח את הפה ולשאול אותו מה כל כך מצחיק אותו כשריידר נסוג, מסתובב בתנועה חלקה ורץ במעלה השיפוע של אולם ההרצאות. אני עומדת, רועדת מזעם, עצבנית על האידיוט הזה וההתנהגות המשונה והמזלזלת שלו, עד שהחדר כמעט ריק.

״תתעודדי, מיס סאטר.״ מקורמק מכבה את האורות, ואולם ההרצאות נשטף בצללים אפורים ואור שמש קלוש שזורם דרך החלונות.

״אני לא יודעת איך להתעודד כשאני הולכת להיכשל בקורס שלך, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שזה יקרה, פרופסור.״

לרגע, מסכת השעשוע המנותקת שלו מחליקה, אבל היא חוזרת עוד לפני שאני אפילו יכולה להיות בטוחה שהיא אי פעם נעלמה. ״את תמצאי פתרון. שיהיה לך יום טוב.״

הדלת נסגרת שוב ואני נשארת לבד. אני שוקעת לתוך הכיסא שלי כשלחש של כישלון מהדהד בחדר.

״הוא באמת פשוט הלך?״ רוּני — חברתי לקבוצה והשותפה שלי לחדר — מביטה בי באי־אמון.

״כן.״ הייתי אומרת עוד, אבל אני כועסת וגם מתנשמת מדי. אנחנו עובדות על מיומנויות טכניות, ואף שאני בכושר שיא כמו שלא הייתי אי פעם בחיי, התרגולים האלה תמיד גומרים אותי.

״וואו.״ רוני, לעומת זאת, לא חסרת נשימה בכלל. החלטתי שהיא מוטציה כי בחיים לא שמעתי אותה חסרת נשימה, ותאמינו לי שזה לא בגלל שאף אחד לא ניסה להביא אותה לשם. המאמנת שלנו היא סדיסטית מדופלמת. ״איזה מניאק.״

רוני נראית כמו ברבי בגודל אנושי. נערת דרום קליפורניה קלאסית — רגליים באורך קילומטרים, עור זוהר ונמשים בהירים, מסך שיער בצבע פלטינה שתמיד אסוף בקוקו ארוך וחלק. היא עומדת ושותה את המים שלה, נראית כמו דוגמנית חוף כשהשמש שוקעת בשמיים. אני, לעומת זאת, נראית כמו דולורס אומברידג׳ מ״הארי פוטר״ אחרי שהקנטאורים תפסו אותה. שערי היבש מתנפח בטירוף מהקוקו שלי, הלחיים שלי בצבע ורוד כהה מרוב מאמץ וירכי הכדורגל השריריות שלי רועדות. אין שונות יותר מרוני וממני, לא רק מבחינת מראה, אלא גם מבחינת האופי, וכנראה זה מה שהופך אותנו לחברות טובות כל כך.

״ברור שהוא מניאק,״ אני מאשרת. ״אבל הוא מניאק שיש לו משהו שאני צריכה — סיכומי הרצאות מהעבר, ואת אלה שאפסיד כשאסע למשחקי חוץ ואפספס עוד שני שיעורים.״

שתינו רצות לעבר הקטע הבא של המגרש כדי להתחיל להתמסר בכדור. אני רצה אחורה ראשונה ורוני זורקת את הכדור באוויר לפני שהיא בועטת אותו לכיווני. אני מחזירה לה אותו, היא בועטת אליי, אני מחזירה. אנחנו ממשיכות עד שאנחנו מחליפות כיוון, ואז תורה.

רוני זורקת לי את הכדור ואני מכוונת אותו לרגליה. ״אז מה תעשי אם הבחור לא יביא לך את סיכומי ההרצאות?״

״אני לא יודעת מה אני אעשה. זאת הבעיה שלי. אני לא רואה פתרון כשהבחור ממש מתעלם ממני. אני יודעת שאני יכולה להיות קצת עצבנית, אבל הייתי מנומסת, והוא היה פשוט... גס רוח. אני לא מבינה למה. ואני ממש צריכה את סיכומי השיעורים האלה.״

אני משנה כיוון, מעלה את הכדור על הרגל שלי ובועטת אותו בעדינות באוויר, היישר לעבר המצח של רוני.

״למען האמת,״ רוני אומרת כשהיא מחזירה לי את הכדור בנגיחה. ״הייתי אומרת שהבעיה היא עם הפרופסור שלך. החוזה שלנו מחייב אותו לבוא לקראת מערכת השעות שלך, וההתנהגות הזאת עוינת בעליל למאמצים שלך כסטודנטית ספורטאית. אם הייתי את, הייתי מדפיסה את החוזה שלנו, הולכת אליו בשעות הקבלה ומזכירה לאידיוט הזה שהוא מחויב מבחינה אתית וחוקית לתמוך בלמידה שלך בזמן שאת מרוויחה לקולג׳ שלו יותר פרסום וכסף ממה שהעבודות האקדמיות הפתטיות שלו אי פעם יביאו.״

כן. רוני אולי נראית כמו ברבי, אבל יש לה שכל בראש. היא תהיה עורכת דין מעולה יום אחד.

״אולי. אבל הבחור הזה קשוח, רו. אני חושבת שהוא יקשה על החיים שלי עוד יותר אם אני אעשה את זה.״

רוני מזדעפת ומחזירה לי את הכדור. ״אוקיי, אז תראי לו את החוזה, אבל תעשי את זה בנחמדות. תהרגי אותו בחביבות. תעשי כל מה שצריך כדי להיות בטוחה שתהיי זכאית לשחק בשבוע הבא. אנחנו צריכים אותך, ולמען האמת, וילה, אני חושבת שאם לא תשחקי, תתפוצצי מבפנים.״

אנחנו מסיימות את האימון, הכדור נופל לרגליי ואני בוהה בצורתו המוכרת. זה מראה שראיתי אלף פעמים — את הכדור השחור־לבן על דשא ירוק עז ונעלי הכדורגל שלי משני צדדיו. כדורגל תמיד היה הדבר הקבוע בחיי, כשכל דבר אחר היה לא צפוי. אני חיה ונושמת את הספורט הזה, לא רק מפני שאני רוצה להיות הכי טובה, אלא גם מפני שלפעמים זה הדבר היחיד שעוזר לי להמשיך.

רוני צודקת. אני לא יכולה לפספס, לא יכולה להיות לא זכאית לשחק. אצטרך להבליג ולעשות מה שצריך כדי לעבור את הקורס הזה.

״בואי,״ היא אומרת ומשליכה את הזרוע שלה סביב כתפי. ״הערב תורי לבשל.״

אני עושה את עצמי מקיאה, והיא דוחפת אותי בגסות וגורמת לי למעוד לצד. ״מעולה. ממילא אני צריכה ניקוי קיבה טוב.״