רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
פטריק רותפס
₪ 49.00 ₪ 28.00
תקציר
“שמי הוא קווֹתֶה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת… הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתִלי קבורתם. שרפתי את העיר טרֶבּוֹן עד היסוד. ביליתי לילה עם פֶלוּרִיאָן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים. אולי שמעתם עליי”.
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 783
יצא לאור ב: 2010
הוצאה לאור: אופוס
קוראים כותבים (21)
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 783
יצא לאור ב: 2010
הוצאה לאור: אופוס
פרק ראשון
היה זה ליל פֶליוֹן, והקהל הרגיל התאסף בפונדק אבן־הדרך. חמישה אנשים אינם קהל ראוי לשמו, אבל חמישה היו כל הקהל שזכה אבן־הדרך לראות בימים אלה, לרגל המצב.
קוֹבּ הקשיש מילא את תפקידו כמספֵּר סיפורים וכיועץ עצות. היושבים ליד הדלפק לגמו מכוסותיהם והאזינו. בחדר האחורי עמד פונדקאי צעיר, נסתר מאחורי הדלת, וחייך לשמע פרטי הסיפור המוּכּר היטב.
"כשהתעורר, מצא טַבּוֹרלִין הגדול את עצמו נעול בצריח גבוה. לקחו ממנו את חרבו והסירו מעליו את כליו: מפתח, מטבע ונר, כולם היו כלא היו. אבל זה לא היה הגרוע מכול, דעו לכם..." קוב השתהה למען הרושם, "...כי העששיות על הקיר בערו בכחול!"
גרהם, גֵ'ייק ושֶׁפּ הינהנו לעצמם. שלושת הידידים גדלו יחד, וכולם שמעו את סיפוריו של קוב והתעלמו מעצותיו.
קוב נעץ את מבטו בחבר החדש והקשוב יותר של קהל שומעיו הזעיר — שוליית הנפח. "האם אתה יודע מה זאת אומרת, ילד?" הכול קראו לשוליית הנפח "ילד", אף על פי שהיה גבוה בטפח מעל כל אחד אחר מהנוכחים. הרי זה טיבן של עיירות קטנות: קרוב לוודאי שהוא יישאר "ילד" עד שיתמלא זקנו, או עד שיקיז דם מאפו של מישהו כדי לשים לזאת קץ.
הילד נד בראשו, לאט. "הצַ'נדרִיאָן."
"נכון מאוד," שיבח אותו קוב. "הצ'נדריאן. כל אחד יודע שאש כחולה היא אחד הסימנים שלהם. והנה הוא —"
"אבל איך הם מצאו אותו?" קטע הילד את דבריו. "ולמה הם לא הרגו אותו כשהיתה להם הזדמנות?"
"שתוק עכשיו, ותקבל את כל התשובות בסוף," אמר ג'ייק. "תן לו לספר את זה."
"זה היה מיותר, ג'ייק," אמר גרהם. "הילד סקרן, זה הכול. המשך לשתות."
"כבר גמרתי לשתות," רטן ג'ייק. "אני צריך עוד ספל, אבל הפונדקאי עדיין צד עכברושים בחדר האחורי." הוא הרים את קולו וחבט בספלו הריק בקול חלול על דלפק המהגוני. "הוי! יש כאן אנשים צמאים!"
הפונדקאי הופיע עם חמש קערות של נזיד ושתי כיכרות לחם חמימות ועגולות. הוא מזג עוד בירה לג'ייק, לשפּ ולקוב הקשיש, וכל תנועותיו חפוזות ויעילות.
הסיפור נקטע, והאנשים פנו אל ארוחתם. קוב הקשיש התנפל על קערת הנזיד שלו ביעילותו הטורפנית של רווק מושבע. השאר עוד נשפו על קערותיהם המהבילות כאשר כילה את שאריות הלחם וחזר לסיפורו.
"ובכן, טבורלין היה צריך לברוח, אבל כשהסתכל סביב, ראה שאין דלת לתאו. ואין חלון. סביב־סביב לו היתה רק אבן חלקה, קשה. לא היה זה תא שאדם יכול לברוח מתוכו.
"אבל טבורלין ידע את שמות כל הדברים, ולכן סרו כל הדברים לפקודתו. הוא אמר לאבן: 'הישברי!' והאבן נשברה. הקיר נקרע כמו פיסת נייר, ודרך החור הזה ראה טבורלין את השמים ושאף את אוויר האביב המתוק. הוא פסע אל השפה, הביט למעלה, ובלא היסוס של שנייה פסע אל תוך האוויר הריק..."
עיניו של הילד נפערו. "לא יכול להיות!"
קוב הינהן ברצינות. "כך נפל טבורלין, אבל הוא לא אמר נואש. כי הוא ידע את שם הרוח, ולכן צייתה לו הרוח. הוא דיבר אל הרוח, והיא עירסלה וליטפה אותו. היא נשאה אותו ארצה מעדנות, כמו ציצת ברקן, והציבה אותו על האדמה בכל רכותה של נשיקת אם.
"וכשעמד על הקרקע מישש את צד גופו, במקום שנדקר, וראה שאין זו אלא שריטה של מה בכך. והנה, אולי היה זה סתם מזל," קוב נגע בצד אפו כיודע־דבר. "ואולי היה הדבר קשור בדרך זו או אחרת לקמיע שענד תחת חולצתו."
"איזה קמיע?" שאל הילד בלהיטות מתוך פה מלא נזיד.
קוב הקשיש נשען לאחור בכיסאו, שמח על ההזדמנות שניתנה לו להרחיב את הדיבור. "כמה ימים לפני כן פגש טבורלין בפחח על אם הדרך. ואף על פי שצידתו של טבורלין לא היתה רבה, הוא חלק את ארוחתו עם הזקן."
"וזה בדיוק מה שעושה אדם נבון," אמר גרהם בשקט לילד. "כל אחד יודע: 'הפחח גומל כפליים על חסד'."
"לא, לא," נהם ג'ייק. "דייק בציטוט: 'עצת הפחח גומלת כפליים על כל חסד בשעתו'."
הפונדקאי פצה פה לראשונה באותו ערב. "בעצם, אתם מחמיצים יותר ממחצית הדברים," אמר מפתח הדלת שמאחורי הדלפק.
"פחח משלם את חובו בשיטה:
אחת על עסקת חליפין פשוטה.
כפליים על עזרה שניתנה מרצון.
אבל פי שלושה על כל עלבון."
היושבים ליד הדלפק כמעט הופתעו, כמדומה, לראות את קוֹטֶה עומד מולם. הם פקדו את אבן־הדרך מדי ליל פליון זה חודשים, וקוטה מעולם לא תרם דבר משלו לשיחתם. ובעצם לא היתה סיבה לצפות לכל דבר אחר. הוא נמצא בעיירה רק שנה בערך. הוא עדיין היה זר. שוליית הנפח חי כאן מאז היה בן אחת־עשרה, ועדיין כינו אותו "הילד ההוא מרָאנִישׁ", כאילו היתה ראניש איזו ארץ רחוקה, ולא עיירה במרחק של פחות משלושים מיל משם.
"סתם משהו ששמעתי פעם," אמר קוטה כדי להפר את הדממה, במבוכה גלויה.
קוב הקשיש הינהן לפני שכיעכע בגרונו וחזר לסיפורו. "ובכן, הקמיע הזה היה שווה דלי מלא במלכים של זהב, אבל בגלל אדיבותו של טבורלין מכר לו אותו הפחח במחיר זעום, פרוטת ברזל, פרוטת נחושת ופרוטת כסף. הוא היה שחור כמו ליל חורף וקר כקרח למגע, אבל כל עוד היה תלוי על צווארו, טבורלין היה מוגן מפגיעתם של יצורי זדון. שדים וכיוצא בהם."
"הייתי משלם מחיר הגון בעד דבר כזה בימים אלה," אמר שפּ בקול אפל. הוא שתה יותר מכולם ודיבר פחות מכולם במרוצת הערב. הכול ידעו שמשהו רע קרה בחוותו בליל סֶנדלִיוֹן האחרון, אך מכיוון שהיו חברים טובים, ידעו שאל להם לסחוט ממנו פרטים. לפחות לא בשעה כה מוקדמת, כשעדיין היו פיכחים.
"בטח, מי לא?" אמר קוב הקשיש ביישוב־דעת ולגם ממושכות מספלו.
"לא ידעתי שהצ'נדריאן הם שדים," אמר הילד. "שמעתי —"
"הם לא שדים," אמר ג'ייק בתקיפות. "הם היו ששת בני־האדם הראשונים שדחו את הנתיב אשר בחר טֵיילוּ, והוא קילל אותם וגזר עליהם לנדוד אל קצות —"
"האם אתה מספר את הסיפור הזה, ג'ייקוב ווקר?" שאל קוב בחריפות. "כי אם כן, אני פשוט אתן לך להמשיך."
השניים הביטו בזעם זה בזה במשך רגע ארוך. לבסוף הסיט ג'ייק את מבטו ומילמל משהו שאולי היה אפשר לפרשו כהתנצלות.
קוב שב ופנה אל הילד. "זוהי תעלומת הצ'נדריאן," הסביר. "מנין הם באים? לאן הם הולכים אחרי שהם עושים את מעשיהם המתועבים? האם אלה בני־אדם שמכרו את נשמותיהם? שדים? רוחות? איש אינו יודע." קוב העיף מבט שופע בוז עמוק לעבר ג'ייק. "אם כי כל כסיל מתיימר לדעת..."
הסיפור גלש עתה שוב לווכחנות נרגנת על טיבם של הצ'נדריאן, על הסימנים המגלים את נוכחותם לזהירים ועל יכולתו של הקמיע להגן על טבורלין מפני שודדים, או כלבים שוטים, או מנפילה מעל סוס. חילופי הדברים כבר היו משולהבים כשנפתחה הדלת הקדמית בחבטה.
ג'ייק שלח מבט. "הגיע הזמן שתיכנס, קרטר. הסבר לשוטה הארור הזה את ההבדל בין שד לכלב. כל אחד יו —" ג'ייק השתתק באמצע שטף דיבורו וחש אל הפתח. "בשם גופת אלוהים, מה קרה לך?"
קרטר פסע אל האור, פניו חיוורות ומוכתמות בדם. הוא הצמיד אל חזהו שמיכת אוכף ישנה. צורתה היתה משונה, מסורבלת, כאילו נכרכה סביב צרור של עצי הסקה.
למראהו קפצו ידידיו מעל כיסאותיהם וחשו אליו. "אני בסדר גמור," אמר האיש ונכנס לאטו לחדר. עיניו היו פרועות בשוליהן, כעיני סוס עצבני. "אני בסדר גמור. אני בסדר גמור."
הוא הצניח את השמיכה הצרורה על שולחן סמוך, והיא פגעה בעץ בקול חבטה קשה, כאילו היתה מלאה באבנים. בגדיו היו חתוכים שתי וערב בחתכים ארוכים וישרים. חולצתו האפורה תלתה עליו קרעים־קרעים רופפים, מלבד אלה שדבקו לגופו והיו מוכתמים באודם כהה, זועף.
גרהם ניסה לעזור לו לשבת בכיסא. "בשם אם האלוהים. שב, קרטר. מה קרה לך? שב."
קרטר נד בראשו בעקשנות. "אמרתי לך, אני בסדר גמור. לא נפצעתי כל כך קשה."
"כמה הם היו?" שאל גרהם.
"אחד," אמר קרטר. "אבל זה לא מה שאתה חושב —"
"לכל השדים והרוחות. אמרתי לך, קרטר," התפרץ קוב הקשיש באותו כעס מבוהל שמתעורר רק בלבבם של קרובי משפחה וחברים טובים. "כבר חודשים אני אומר לך. אסור לך לצאת החוצה לבדך. אפילו לא עד בֵּיידְן. זה לא בטוח." ג'ייק הניח יד על זרועו של הקשיש להשתיקו.
"בוא תשב," אמר גרהם וניסה לכוון את קרטר אל הכיסא. "בוא, נוריד מעליך את החולצה הזאת וננקה אותך."
קרטר טילטל את ראשו. "אני בסדר גמור. נחתכתי קצת, אבל רוב הדם הוא של נֶלִי. הוא קפץ עליה. הרג אותה כשני מילין מחוץ לעיר, מעבר לגשר האבן הישן."
רגע של דממה רצינית נפל לשמע הבשורה. שוליית הנפח הניח יד של השתתפות בצער על שכמו של קרטר. "לעזאזל. זה נורא. והיא היתה גם עדינה כמו כבשה. אף פעם לא ניסתה לנשוך או לבעוט כשהבאת אותה לפרזול. הסוסה הכי טובה בעיר. לעזאזל. אני..." קולו דעך. "לעזאזל. אני לא יודע מה לומר." הוא הסתכל סביבו בחוסר־ישע.
קוב הצליח סוף־סוף להשתחרר מאחיזתו של ג'ייק. "אמרתי לך," חזר ואמר, ונופף באצבע לעומת קרטר. "בזמן האחרון יש אנשים שמוכנים להרוג אותך בשביל שתי פרוטות, שלא לדבר על סוס ועגלה. מה אתה חושב לעשות? לגרור אותה בעצמך?"
נפל רגע של שתיקת מבוכה. ג'ייק וקוב נעצו מבטים יוקדים איש בחברו, והשאר נראו כמי שאפסו המילים בפיהם ואינם יודעים כיצד ינחמו את חברם.
הפונדקאי חצה את הדממה בזהירות. הוא עקף בקלילות את שפּ, בזרועות עמוסות, והחל להניח כמה חפצים על שולחן סמוך: קערת מים חמים, מספריים, בד פשתן נקי, כמה בקבוקי זכוכית, מחט וחוט־קרביים.
"זה בכלל לא היה קורה אילו הקשבת לי מלכתחילה," מילמל קוב הקשיש. ג'ייק ניסה להשתיקו, אבל קוב הדף הצידה את חברו הצעיר ממנו. "אני רק אומר את האמת. חבל מאוד על נלי, אבל כדאי לו להקשיב לי עכשיו, אחרת הוא ימות בעצמו. המזל לא משחק פעמיים עם אנשים כאלה."
פיו של קרטר נמתח לקו דק. הוא הושיט יד ומשך בשולי השמיכה העקובה מדם. מה שהיה בתוכה, ומי יודע מה טיבו, התהפך פעם אחת ונאחז באריג. קרטר משך ביתר חוזקה, וקול שקשוק נשמע, כאילו נשפכו על השולחן חלוקי אבן מלוא השק.
היה זה עכביש גדול כגלגל עגלה, שחור כאבן צפחה.
שוליית הנפח ניתר לאחור, פגע בשולחן והפיל אותו, אך לא נפל ארצה בעצמו. פניו של קוב איבדו כל ארשת. גרהם, שפּ וג'ייק השמיעו קולות בעתה ללא מילים, התרחקו והרימו את ידיהם לסוכך על פניהם. קרטר פסע אחורה, פסיעה שהיתה כמעט עווית של עצבנות. דממה מילאה את החדר כמו זיעה קרה.
תלמי זעף נחרשו במצחו של הפונדקאי. "לא ייתכן שהם כבר הרחיקו מערבה עד כדי כך," אמר חרש.
אלמלא הדממה ספק אם היה מי מהם שומע אותו. אבל הם שמעו גם שמעו. עיניהם ניתקו מן הדבר שעל השולחן ונתלו בלי אומר באדמוני.
ג'ייק היה הראשון שמצא את קולו. "אתה יודע מה זה?"
עיניו של הפונדקאי היו רחוקות עד מאוד. "סְקְרֵייל," אמר בהיסח דעת. "חשבתי שההרים —"
"סקרייל?" התפרץ ג'ייק. "בשם גופתו המשחירה של אלוהים, קוטה. כבר ראית דברים כאלה?"
"מה?" הפונדקאי האדמוני נשא את עיניו בתנועה חדה, כאילו נזכר פתאום היכן הוא נמצא. "אה. לא. לא, ודאי שלא." הוא הבחין כי הוא נותר יחידי במטחווי יד מהחפץ השחור ופסע פסיעה מדודה לאחור. "סתם משהו ששמעתי." הם פילחו אותו במבטיהם. "זוכרים את הסוחר שעבר כאן לפני טפחיים?"
כולם הינהנו. "המנוול ניסה לגבות ממני עשר פרוטות לחצי ליטרה של מלח," חזר קוב, בלי משים, על קובלנה שנשמעה מפיו אולי מאה פעמים קודמות.
"חבל שלא קניתי קצת," רטן ג'ייק. גרהם הינהן בהסכמה שבשתיקה.
"הוא לא היה שווה יותר משִׁים מטונף," ירק קוב, ודומה שמצא נחמה בחזרה על מילים מוכרות. "אולי הייתי משלם שתיים בשעת הדחק, אבל עשר, זה שוד וגזל."
"אלא אם כן יש עוד כאלה על אם הדרך," אמר שפּ בקול אפל.
כל העיניים חזרו אל החפץ שעל השולחן.
"הוא סיפר לי שהוא שמע עליהם בסביבות מֶלקוֹם," אמר קוטה בזריזות והתבונן בפני הצופים בחפץ שעל השולחן. "חשבתי שהוא רק מנסה להעלות את מחיריו."
"ומה עוד אמר?" שאל קרטר.
הפונדקאי נראה מהורהר לרגע, ולבסוף משך בכתפיו. "לא שמעתי את כל הסיפור. הוא היה בעיר רק שעתיים."
"אני לא אוהב עכבישים," אמר שוליית הנפח. הוא נשאר מעברו השני של השולחן, במרחק חמש־עשרה רגל ממנו. "כסו אותו."
"זה לא עכביש," אמר ג'ייק. "אין לו עיניים."
"גם פה אין לו," ציין קרטר. "איך הוא אוכל?"
"מה הוא אוכל?" שאל שפּ בקול אפל.
הפונדקאי המשיך להתבונן בסקרנות בחפץ שעל השולחן. הוא התכופף אליו והושיט יד. כל השאר נרתעו מהשולחן והלאה.
"היזהר," אמר קרטר. "הרגליים שלו חדות כמו סכינים."
"נכון יותר, כמו תערים," אמר קוטה. אצבעותיו הארוכות ריפרפו על גבו השחור, חסר־התוואים, של הסקרייל. "חלק וקשה, כמו כלי חרס."
"שלא תתעסק איתו," אמר שוליית הנפח.
תנועותיו של הפונדקאי היו זהירות כשאחז באחת הרגליים הארוכות והחלקות וניסה לשבור אותה בשתי ידיו כמו מקל. "לא חרס," תיקן. הוא הצמיד את הרגל לשפת השולחן ונשען עליה מלוא כובד משקלו. היא נשברה בקול נפץ חד. "נכון יותר אבן." הוא שלח את מבטו אל קרטר. "איך הוא קיבל את כל הסדקים האלה?" הוא הצביע על קווי השבר הדקיקים שזיגזגו כה וכה על פניו השחורות והחלקות של הגוף.
"נלי נפלה עליו," אמר קרטר. "הוא קפץ מתוך עץ והתחיל לטפס עליה, ורגליו חתכו אותה. הוא נע כל כך מהר. אפילו לא ידעתי מה קורה." קרטר נענה סוף־סוף לשידוליו של גרהם והתיישב בכיסא. "היא הסתבכה ברִתמה שלה ונפלה עליו, שברה אחדות מרגליו. ואז הוא התנפל עלי, טיפס עלי, זחל על הגוף שלי." הוא שילב את זרועותיו לפני חזהו המדמם וצמרמורת עברה בגופו. "הצלחתי להוריד אותו מעלי ורמסתי אותו בכל הכוח. ואז הוא טיפס עלי שוב..." קולו דעך. פניו האפירו.
הפונדקאי הינהן לעצמו, תוך שהמשיך לבדוק את החפץ. "אין דם. אין איברים פנימיים. רק אפור מבפנים." הוא נגע בו באצבע. "כמו פטרייה."
"בשם טיילו הגדול, עזוב אותו בשקט," התחנן שוליית הנפח. "לפעמים עכבישים מפרפרים אחרי שאתה הורג אותם."
"שמעו את עצמכם," אמר קוב בלעג צורב. "עכבישים אינם מגיעים לגודל של חזירים. אתם יודעים מה זה." הוא העביר את מבטו סביב, אל עיניו של כל אחד ואחד מהם. "זהו שד."
הם הביטו בחפץ השבור. "באמת, בחייך," אמר ג'ייק, בעיקר משום שהורגל לחלוק על כל מה שאמר קוב. "זה לא כמו..." הוא החווה תנועה, משלא הצליח למצוא מילים בפיו. "זה לא יכול להיות..."
הכול ידעו מה הוא חושב. ודאי שיש שדים בעולם. אבל הם כמו מלאכיו של טיילו. הם כמו גיבורים ומלכים. הם שייכים לסיפורים. הם שייכים לשם בחוץ. טבורלין הגדול זימן אש וברקים להשמיד שדים. טיילו שבר אותם בידיו ושלח אותם בצריחה אל האיִן חסר־השם. אבל אין אלה דברים שחברך מילדות רומס אותם למוות על הדרך לביידן־בריט. זה מגוחך.
קוטה העביר יד בשערו האדמוני והפר את הדממה. "יש רק שיטה אחת לגלות את האמת לבטח," אמר והכניס יד לכיסו. "ברזל או אש." הוא הוציא מהכיס ארנק עור תפוח.
"ושם האלוהים," ציין גרהם. "שדים פוחדים מפני שלושה דברים: ברזל קר, אש נקייה ושמו הקדוש של אלוהים."
פיו של הפונדקאי נמתח לקו ישר שלא הביע בדיוק זעף. "כמובן," אמר. הוא הֵריק את תכולת הארנק על השולחן וחיטט בערמת המטבעות: כיכרות כסף כבדות ופיסות כסף דקות, יוֹדֵי נחושת, חצאי פרוטות שבורות ואַפרוּרֵי ברזל. "יש למישהו שים?"
"למה שלא תשתמש באפרור?" אמר ג'ייק. "זה ברזל טוב."
"אני לא רוצה ברזל טוב," אמר הפונדקאי. "באפרור יש יותר מדי פחמן. קרוב יותר לפלדה."
"הוא צודק," אמר שוליית הנפח. "רק שזה לא פחמן. כולם משתמשים בקוֹקס לייצור פלדה. קוקס ואבן סיד."
הפונדקאי נד בראשו אל הילד במעין יראת כבוד. "מי כמוך יודע, מגיסטר צעיר. הרי זה עסקך, בסופו של דבר." אצבעותיו מצאו סוף־סוף שים בערמת המטבעות. הוא הציג אותו לראווה. "הנה מצאתי."
"מה הוא יעשה?" שאל ג'ייק.
"ברזל הורג שדים." קולו של קוב היה ספקני, "אבל זה כבר מת. אולי הוא לא יעשה כלום."
"נבדוק ונראה." הפונדקאי העביר את מבטו לרגע מאיש לאיש, כאילו אמד אותם בעיניו. הוא פנה בתנועה נמרצת אל השולחן, והם נרתעו עוד מעט לאחור.
קוטה הצמיד את שים הברזל אל צד גופו השחור של היצור, ומיד נשמע קול פיצוח קצר וחד, כמו התפצחותו של בול עץ אורן באח מבוערת. הכול התחלחלו, אך שבו ונרגעו משראו כי היצור השחור נותר בלי ניע. קוב וחבריו החליפו ביניהם חיוכים שבריריים, כמו ילדים מבוהלים לשמע סיפור רפאים. חיוכיהם החמיצו כשהחדר התמלא בריח מתוק וצורב של פרחים רקובים ושיער בוער.
הפונדקאי הצמיד את השים לשולחן בנקישה חדה. "ובכן," אמר ומחה את כפות ידיו בסינרו, "נדמה לי שהשאלה הוכרעה. מה אנחנו עושים עכשיו?"
כמה שעות אחר כך עמד הפונדקאי בפתח אבן־הדרך והרגיל את עיניו לחושך. טביעות של אור עששית מחלונות הפונדק צנחו על דרך העפר ועל דלתות הנפחייה שממול. לא היתה זו דרך גדולה, ולא רבים נסעו בה. היא לא הוליכה לשום מקום, שלא כמו אי־אלה דרכים אחרות. הפונדקאי שאף את אוויר הסתיו מלוא ריאותיו והעביר סביבו מבט של אי־שקט, כאילו ציפה לדבר־מה שיקרה.
הוא קרא לעצמו קוֹטֶה. הוא בחר את השם הזה בקפדנות כשהגיע לעיירה הזו. הוא נטל לו שם חדש בגין רוב הסיבות הרגילות, ועוד כמה סיבות לא רגילות, וביניהן העובדה ששמות היו חשובים לו.
הוא הרים את עיניו וראה אלף כוכבים נוצצים בקטיפתו העמוקה של הלילה חסר הירח. הוא הכיר את כולם, את סיפוריהם ואת שמותיהם. היכרותו עמם היתה הדוקה, כדרך שהכיר את כפות ידיו שלו.
קוטה השפיל את מבטו, נאנח בלי משים וחזר פנימה. הוא נעל את הדלת והגיף את תריסי חלונותיו הרחבים של הפונדק, כאילו ביקש להרחיק את עצמו מהכוכבים עם שלל שמותיהם.
הוא טיאטא את הרצפה בקפדנות, בלי לפסוח אף על פינה אחת. הוא שטף את השולחנות ואת הדלפק בתנועות של יעילות סבלנית. מקץ שעה של עבודה עדיין היו המים בדלי נקיים די הצורך לשטוף את ידיה של גבירה.
לבסוף משך כיסא גבוה אל מאחורי הדלפק והתחיל לצחצח את השורות הארוכות של בקבוקים שקיננו בין שתי החביות הענקיות. את המטלה הזאת לא עשה במרץ וביעילות שאפיינו את קודמותיהן, ועד מהרה ניכר בו שצחצוח הבקבוקים הוא רק תירוץ לגעת בהם ולהחזיקם. הוא אפילו הימהם לעצמו משהו, בלא שידע זאת, והיה מפסיק מיד אילו ידע.
כשהפך את הבקבוקים בין כפות ידיו הארוכות והחינניות, ריככה התנועה השגורה אחדים מקמטי העייפות שנחרשו בפניו, והוא נראה צעיר יותר, כמי שבשום פנים לא מלאו לו שלושים שנה. אפילו לא קרוב לשלושים. צעיר מדי להיות פונדקאי. צעיר מדי לקמטי העייפות המרובים שנשארו בפניו.
קוטה עלה לראש המדרגות ופתח את הדלת. חדרו היה צנוע, כמעט נזירי. אח בנויה מאבן שחורה ניצבה באמצע החדר, ולידה צמד כיסאות ושולחן כתיבה קטן. הרהיטים היחידים מלבדם היו מיטה צרה ושידה גדולה וכהה שניצבה למרגלותיה. דבר לא קישט את הקירות, דבר לא כיסה את רצפת העץ.
פסיעות נשמעו מהמסדרון, וגבר צעיר נכנס לחדר, נושא קערת נזיד מהבילה שהדיפה ריח פלפל. הוא היה כהה ומקסים, בעל חיוך זריז ועיניים ערמומיות. "לא נשארת ער זמן כה רב כבר שבועות," אמר האיש כשהושיט לו את הקערה. "אני משער שהיו סיפורים טובים הערב, רֶשִׁי."
רשי היה עוד אחד משמותיו של הפונדקאי, כמעט כינוי. לשמעו נמשכה אחת מזוויות פיו לחיוך חמוץ, והוא צנח לכיסא העמוק שניצב לפני האח. "ובכן, מה למדת היום, בַּסְט?"
"היום, מגיסטר, למדתי מדוע חוש הראייה של מאהבים גדולים טוב מזה של מלומדים גדולים."
"ומדוע זה, בסט?" שאל קוטה, ושולי קולו התקמרו בגיחוך.
בסט סגר את הדלת וחזר להתיישב בכיסא השני, שאותו סובב אל מול מורהו והאח. היו בתנועותיו עדינות וחן, כאילו היה קרוב לצאת במחול. "ובכן, רשי, כל הספרים המעשירים נמצאים בפנים, במקום שהתאורה גרועה. ואילו הבחורות הנחמדות נמצאות בחוץ, באור השמש, ולכן קל יותר לאדם להתעמק בהן בלא שיזיק לעיניו."
קוטה הינהן. "אבל תלמיד מבריק במיוחד יוכל לקחת ספר החוצה ולשפר את בינתו בלא חשש שמא יפחית מסגולת הראייה היקרה לו כל כך."
"זה בדיוק מה שחשבתי אני, רשי. בתור תלמיד מבריק במיוחד, כמובן."
"כמובן."
"אבל אחרי שמצאתי מקום תחת השמש שבו יכולתי לקרוא, באה בחורה יפהפייה והסיחה את דעתי מכל דבר שכזה," סיים בסט ברוב רושם.
קוטה נאנח. "האם אני צודק בהנחתי שלא הצלחת לקרוא אפילו דף אחד מתוך קֶלוּם טִינטוּרֶה היום?"
בסט הצליח להיראות נכלם במקצת.
קוטה נעץ את עיניו באח, ניסה לשוות לפניו ארשת של חומרה ונכשל. "אהה, בסט, עזה תקוותי שהיא היתה נעימה כמו רוח חמימה בצל. רק מורה גרוע היה אומר זאת, אבל אני שמח. אין לי חשק לנהל שיעור ממושך כרגע." דממה נשתררה לשעה קלה. "סקריילינג תקף את קרטר הערב."
חיוכו הנינוח של בסט נשר מעליו כמו מסכה סדוקה והותיר את פניו נדהמות וחיוורות. "הסקרייל?" הוא החל לקום על רגליו, כאילו ביקש לנוס מהחדר, ומיד עיווה את פניו במבוכה ואילץ את עצמו לחזור ולהתיישב על הכיסא. "מנין לך? מצאת את גופתו?"
"הוא עדייו חי, בסט. הוא הביא אותו לכאן. היה שם רק אחד."
"לעולם אין סקריילינג נמצא ביחידות," אמר בסט חד וחלק. "כידוע לך."
"ידוע לי," אמר קוטה. "ובעינה עומדת העובדה שהיה רק אחד."
"והוא המית אותו?" שאל בסט. "לא ייתכן שזה היה סקריילינג. אולי —"
"בסט, זה היה אחד הסקרייל. ראיתי אותו." קוטה נעץ בו מבט רציני. "היה לו מזל, זה הכול. וגם כך, הוא נפצע קשה. ארבעים ושמונה תפרים. השתמשתי כמעט בכל חוטי־הקרביים שהיו לי." קוטה נטל את קערת הנזיד שלו. "אם מישהו ישאל, אמור לו שסבא שלי היה שומר שיירות, וממנו למדתי לנקות פצעים ולתפור אותם. הם היו המומים מכדי לתהות על כך הערב, אבל מחר אחדים מהם אולי יתחילו להסתקרן. זה לא רצוי לי." הוא נשף על הקערה והעלה ענן קיטור סביב פניו.
"מה עשית בפגר?"
"אני לא עשיתי בו דבר," אמר קוטה בחריפות. "אני בסך הכול פונדקאי. דברים מסוג זה נשגבים מבינתי. לגמרי."
"רשי, אינך יכול להניח להם להתמודד עם זה בכוחות עצמם."
קוטה נאנח. "הם לקחו אותו אל הכומר. הוא עשה את כל מה שצריך, גם אם לא היה לו מושג מה הוא עושה."
בסט פצה את פיו, אבל בטרם הספיק לומר מילה, המשיך קוטה לדבר. "כן, וידאתי שהבור מספיק עמוק. כן, וידאתי שיש עץ חוזרר במדורה. כן, וידאתי שהוא בער מספיק זמן והתלהט כראוי לפני שקברו אותו. וכן, וידאתי שאיש לא שמר לעצמו חתיכה למזכרת." הוא הזעיף פנים, וגבותיו הצטופפו. "אינני שוטה, דע לך."
דעתו של בסט נחה עליו בעליל, והוא נשען לאחור בכיסאו. "אני יודע שאינך שוטה, רשי. אבל לא הייתי סומך על מחצית האנשים כאן שישתינו עם הרוח בלי עזרה." הוא נראה מהורהר לרגע. "אינני מסוגל להבין מדוע היה רק אחד."
"אולי הם מתו בעת שחצו את ההרים," הציע קוטה. "כולם מלבד אחד."
"זה ייתכן," הודה בסט בעל כורחו.
"אולי זו הסערה ההיא מלפני יומיים," ציין קוטה. "הופכת־קרונות אמיתית, כפי שהיו אומרים אצלנו בלהקה. רוח וגשם כאלה אולי היו עשויים לעקור אחד מתוך הנחיל."
"אני מעדיף את הרעיון הראשון, רשי," אמר בסט בקול מודאג. "שלושה סקרייל או ארבעה היו עוברים בעיירה הזאת כמו... כמו..."
"כמו סכין מלובן בחמאה?"
"יותר כמו כמה סכינים מלובנים דרך כמה עשרות איכרים," אמר בסט ביובש. "האנשים האלה אינם מסוגלים להגן על עצמם. אני מוכן להתערב איתך שאין שש חרבות בכל העיירה הזאת. כאילו שחרבות היו מועילות למישהו נגד הסקרייל."
נפל רגע ממושך של דממה מהורהרת. לבסוף פקעה סבלנותו של בסט. "יש חדשות?"
קוטה נד בראשו לשלילה. "הם לא הספיקו להגיע לחדשות הערב. קרטר שיבש את מהלך העניינים בזמן שהם עדיין סיפרו סיפורים. גם זה משהו, מן הסתם. הם יחזרו מחר בערב. כך יימָצא לי משהו לעשות."
קוטה חיטט בכפו בעצלתיים בקערת הנזיד. "הייתי צריך לקנות את הסקרייל מקרטר," אמר, כמעט לעצמו. "הוא זקוק לכסף כדי לקנות סוס חדש. אנשים היו באים מכל עבר לראות אותו. עוד כמה לקוחות, לשם שינוי, היו מועילים לנו."
בסט הביט בו בבעתה, והמילים נעתקו מפיו.
קוטה החווה תנועה בידו המחזיקה בכף, להרגיעו. "אני מתלוצץ, בסט." הוא העלה חיוך רפה על פניו. "ובכל זאת, זה היה יכול להיות נחמד."
"לא, רשי, זה בפירוש לא היה נחמד," אמר בסט בהטעמה. "'אנשים היו באים מכל עבר לראות אותו'," חזר בלעג. "באמת."
"העסק, זה מה שיכול להיות נחמד," הבהיר קוטה. "יהיה נחמד להחיות קצת את העסק." הוא שב ונעץ את הכף בנזיד. "כל דבר שהוא יכול להיות נחמד."
הם ישבו דומם עוד רגע ממושך. קוטה השפיל את פניו הזועפות אל קערת הנזיד שבידיו, ועיניו היו רחוקות מאוד. "בוודאי נורא לך כאן, בסט," אמר לבסוף. "אני משער שדעתך התקהתה עליך מרוב שעמום."
בסט משך בכתפיו. "יש כמה רעיות צעירות בעיר. קומץ של בנות." הוא גיחך כילד קטן. "אני דואג בעצמי לבילוי זמני."
"טוב מאוד, בסט." שוב נפלה שתיקה. קוטה מילא את פיו, לעס, בלע. "הם חשבו שזה שד, דע לך."
בסט משך בכתפיו. "ולמה לא, רשי? מוטב שיחשבו כך, אני מתאר לעצמי."
"דעתי כדעתך. למעשה, עודדתי אותם. אבל אני מבין על מה אתה מדבר." הוא הישיר מבט אל עיניו של בסט. "לנפח צפויה פעילות מרובה בימים הקרובים."
ארשת פניו של בסט נעשתה אטומה, זהירה. "אה."
קוטה הינהן. "לא אאשים אותך אם תרצה לעזוב, בסט. יש מקומות שייטיבו עמך יותר מזה."
בסט נראה מזועזע. "איני יכול לעזוב, רשי." הוא פתח את פיו וסגר אותו כמה פעמים, עד שמצא את המילים. "מי עוד יוכל ללמד אותי?"
קוטה גיחך, ולרגע קט גילו פניו עד כמה צעיר הוא באמת ובתמים. מאחורי קמטי הלאות והבעתו הנינוחה של הפונדקאי, הוא נראה לא מבוגר יותר מחברו שחור־השיער. "אכן, מי?" הוא הצביע על הדלת בכף שבידו. "אם כן, לך לקרוא בספריך, או להטריד את בתו של מישהו אחר. אני בטוח שיש לך דברים אחרים לעשות, מלבד לצפות בי כשאני אוכל."
"למען האמת..."
"הסתלק, שד!" אמר קוטה, ועבר לטֶמִית שנשמעה כבדת מבטא בפיו המלא למחצה בנזיד. "טֶהוּס אַנטָאוּסָה אֶהָה!"
בסט פרץ בצחוק נדהם והחווה תנועה מגונה באחת מידיו.
קוטה בלע ועבר לשפה אחרת. "אָרוֹי טֶה דֶנָאלֵיָאן!"
"בחייך," נזף בו בסט, "זה סתם מעליב."
"חי עפר ואבן, הריני מתכחש לך!" קוטה טבל את קצות אצבעותיו בספל שעמד לצדו והתיז טיפות כלאחר־יד לעברו של בסט. "הימוג, הזוֹהר!"
"בשיכר תפוחים?" בסט הצליח להיראות משועשע ונרגז בעת ובעונה אחת כשניגב טיפת נוזל מעל חזית חולצתו. "אני מקווה שזה לא משאיר כתמים."
קוטה נטל עוד נגיסה. "לך והַשְׁרה אותה. אם תגיע אל תהומות הייאוש, אני ממליץ על השימוש באחת מנוסחאות ההמסה המרובות שתמצא בקלום טינטורה. פרק שלוש־עשרה, כמדומני."
"טוב ויפה." בסט קם ופסע אל הדלת בהילוכו המוזר, החינני והרשלני. "קרא לי אם תצטרך משהו." הוא סגר את הדלת מאחוריו.
קוטה אכל לאטו ומחה את שארית הנזיד בפרוסת לחם. הוא השקיף בעד החלון אגב אכילה, או מוטב לומר, ניסה להשקיף, כי אור הפנס הפך את פני החלון לראי כנגד החושך שמאחור.
עיניו סרקו את החדר בלי הפוגה. האח היתה עשויה מאותה אבן שחורה של האח בקומה התחתונה. היא ניצבה במרכז החדר, מפעל הנדסי לא־מבוטל שקוטה התגאה בו מאוד. המיטה היתה קטנה, לא הרבה יותר מדרגש, וכל הנוגע בה היה מגלה כי המזרן כמעט אינו קיים.
משקיף חד־עין אולי היה מבחין כי מבטו נמנע מלגעת בדבר אחד. כדרך שאדם נמנע מלפגוש את מבטה של אהובה לשעבר בסעודה רשמית, או את עיניו של אויב ותיק היושב לו בקצה החדר במסבאת שיכר הומה אדם בשעת לילה מאוחרת.
קוטה ניסה להתרווח, נכשל בניסיונו, זע כה וכה, נאנח, הסיט את גופו על הכיסא, ועל אפו ועל חמתו נחו עיניו על השידה שלמרגלות המיטה.
היא היתה עשויה רוֹאָה, עץ נדיר וכבד, שחור כפחם וחלק כזכוכית מלוטשת. העץ היה יקר ללבם של בַּשָׂמים ואלכימאים, ופיסה ממנו שגודלה כאצבע היתה שווה זהב בקלות. שידה מעץ זה היתה בגדר מותרות שאין להשיגם בדמיון.
השידה נחתמה שלוש פעמים. היו לה מנעול ברזל, מנעול נחושת ומנעול שלא נראה לעין. הלילה הזה מילא העץ את החדר בניחוח כמעט לא מורגש של פרחי הדר וברזל מחושל.
כאשר פגעו עיניו של קוטה בשידה, הן לא נרתעו מיד ממנה והלאה. הן לא החליקו בחשאי הצידה, כאילו ביקש המביט להעמיד פנים שהיא אינה קיימת כלל. אבל ברגע אחד של הבטה שבו פניו ורכשו את כל הקמטים שהוחלקו אט־אט בהנאות היום הפשוטות. הנוחות של בקבוקיו ושל ספריו נמחתה בבת־אחת ולא הותירה דבר מאחורי עיניו, מלבד ריקנות ומכאוב. במשך רגע קט התחולל בפניו מאבק בין געגועים עזים לצער.
ואז נעלמו שניהם כאחד, ואת מקומם תפסו פניו הלאות של פונדקאי, של האיש הקורא לעצמו קוטה. הוא נאנח שוב, בלא שהרגיש בכך, והקים את עצמו על רגליו.
זמן רב עבר עד שהקיף את השידה ונשכב במיטה. ומששכב, זמן רב עבר עד שנרדם.
כפי שניחש קוטה, הם חזרו לאבן־הדרך למחרת בערב, לארוחה ולשתייה. היו כמה ניסיונות בלב־ולב לספר סיפורים, אבל הם דעכו במהירות. איש מהם לא היה במצב־הרוח המתאים.
לכן עדיין היתה שעת ערב מוקדמת למדי כאשר נסבה השיחה אל עניינים של חשיבות גדולה יותר. הם דשו בשמועות שהגיעו לעיירה, מרביתן מדאיגות. המלך החוזר־בתשובה מתקשה בהתמודדותו עם המורדים ברֶסָאוֶוק. זה עורר חששות מסוימים, אבל רק במובן הכללי ביותר. רסאווק רחוקה מאוד, ואפילו קוב, איש העולם הגדול שבחבורה, היה מתקשה להצביע עליה במפה.
הם שוחחו על המלחמה במושגיהם שלהם. קוב חזה הטלת מס שלישי אחרי האסיף. חבריו לא התווכחו, אם כי לא היה בנמצא אדם חי הזוכר שנה של שלוש גְביוֹת.
ג'ייק העריך שהאסיף יהיה טוב למדי, ולכן המס השלישי לא ישבור את רוב המשפחות. מלבד משפחת בנטלי, שנקלעה לימים קשים עוד קודם לכן. ומשפחת אוריסון, שכבשיה נעלמים בזה אחר זה. ומרטין המשוגע, שזרע רק שעורה השנה. כל איכר שיש משהו בקודקודו זרע שעועית. הרי לכם דבר טוב אחד בכל הלחימה הזו — חיילים אוכלים שעועית, והמחיר יהיה גבוה.
כעבור עוד כמה כוסות הגיע תורם של חששות עמוקים יותר. חיילים עריקים ונצלנים אחרים ממלאים את הדרכים, ואפילו נסיעות קצרות נעשו מסוכנות. המצב בדרכים גרוע תמיד, כשם שהחורפים קרים תמיד. אז מתאוננים, נוקטים אמצעי זהירות סבירים וממשיכים לחיות הלאה.
אבל הפעם שונים הם פני הדברים. במהלך החודשיים שעברו נעשה המצב בדרכים גרוע עד כדי כך שהבריות חדלו להתאונן. בשיירה האחרונה היו שני קרונות וארבעה שומרים. הסוחר דרש עשר פרוטות בעד חצי ליטרה של מלח, חמש־עשרה לחרוט סוכר. הוא לא הביא עמו כלל פלפל, או קינמון, או שוקולד. היה לו רק שק אחד קטן של קפה, אבל הוא דרש שתי כיכרות כסף במחירו. בתחילה צחקו כל השומעים את מחיריו. אך משנשאר איתן בעמדתו, ירקו עליו הבריות וקיללו אותו.
זה היה לפני שני טפחים: עשרים ושניים יום. מאז לא הגיע שום סוחר רציני, אף על פי שזוהי עונת המסחר. לכן, למרות הטלת המס השלישית שהעיבה על מחשבות הכול, הציצו יושבי העיירה בארנקיהם וייחלו להזדמנות לקנות משהו, שמא יבואו השלגים במוקדם.
איש לא דיבר על ליל אמש או על היצור שנשרף ונקבר. אנשים אחרים דיברו עליו, כמובן. העיירה רחשה רכילות. פצעיו של קרטר הבטיחו התייחסות רצינית למחצה לסיפורים, אם כי לא רצינית יותר מאשר למחצה. המילה "שד" נשמעה, אבל הפיות שפלטו אותה היו מחויכים למחצה מאחורי כפות ידיים מצניעות.
רק ששת החברים ראו את היצור לפני שרֵפתו. אחד מהם היה פצוע והאחרים היו שתויים. גם הכומר ראה אותו, אבל הרי זה תפקידו לראות שדים. שדים מועילים לעסקיו.
גם הפונדקאי ראה אותו, מן הסתם. אבל הוא אינו בן המקום. מנין לו לדעת את האמת שהיתה כה נהירה לכל מי שנולד בעיירה הקטנה הזאת וגדל בה? תמיד מסופרים סיפורים, אבל הם קרו במקומות אחרים. אין זה מקום לשדים.
חוץ מזה, פני הדברים גרועים די והותר בלי לחפש צרות שאולות. קוב וחבריו ידעו שאין טעם לדבר על זה. אם ינסו לשכנע את הבריות, הם רק ישימו את עצמם ללעג כמו מרטין המשוגע, המנסה כבר שלושים שנה לחפור באר בתוך ביתו.
עם זאת, כל אחד מהם קנה מהנפח חתיכת ברזל שחושלה חישול קר, כבדה ככל שיכלו לטלטל עמם, ואיש מהם לא אמר את אשר עם לבו. תחת זאת, הם התאוננו על מצב הדרכים הגרוע, ההולך ומחמיר עוד. הם דיברו על סוחרים, ועל עריקים, ועל מסים, ועל המלח שלא יספיק לכל החורף. הם נזכרו בימים — רק לפני שלוש שנים — שאיש לא היה טורח לנעול את דלתו עם לילה, ובוודאי לא להבריח אותה.
מכאן ואילך הידרדרה השיחה עוד ועוד, וגם אם איש מהם לא אמר את אשר עם לבו, הערב הסתיים בנימה קודרת. כמו רוב הערבים בימים אלה, בהתחשב במצב הכללי.
עמית –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
קוותה תמיד היה ילד סקרן.
סיפור מרתק על חברות ואהבה. על אגדות ומה שמאחוריהם.
ומעל הכל על החיים עצמם.
מומלץ בחום!
יושי –
שם הרוח
שם הרוח הוא אחד מספרי הפנטזיה המרעננים ביותר שיצאו בעברית בשנים האחרונות. הספר הזה, שאמור להיות חלק ראשון מטרילוגיה, כולל בחובו כבר עלילה שדי בה לפרנס טרילוגיה שלמה. הדמויות עשירות, הכתיבה יפיפה, מערכת הקסם מקורית והגיונית.
שרה (בעלים מאומתים) –
שם הרוח
ספר מעולה!!! מי שאהב את הסדרה ׳הקוסם מארץ ים׳ יהנה מהספר מאד ויתאהב בגיבורים. גיבור הסיפור הוא קוותה בן למשפחת שחקנים נודדים שמאבד את כל משפחתו ונאלץ לשרוד בעולם כשהוא סומך על כישוריו בלבד. הוא מוצא את עצמו בנסיבות בהן הוא הופך לגיבור לפעמים מרצון ולפעמים בעל כורחו וכך הוא מאפשר לנו הקוראים הצצה לעולם פנטסטי ומופלא אבל גם לנפש הגיבור. הדמויות אמינות ומעוררות אהדה, הסיפור מרתק ואני כבר מחכה לספר הבא בסדרה!!!
לימור –
רשומות קוטל המלכים 1
ספר מסוג מדע בידיוני ופנטזיה, ספר טוב מאוד הראשון מתוך טרילוגיה, נהנתי לקרוא, עלילה טובה ומרתקת, מומלץ בחום.
רון –
שם הרוח
ספר פנטזיה מקורי ומרענן, כתוב בסגנון קולח עם הרבה הומור. פשוט לבלוע.
סיפורו של קוותה, בגוף ראשון מרתק, מילדות בקרב להקת שחקנים נודדים עד לאוניברסיטה בה הוא נחשף לכוחות גדולים ונסחף להרפתקאות רבות.
מצוין לחובבי פנטזיה ומעורר חשק לספר הבא.
טל –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
ספר מדהים! אחד מספרי הפנטזיה המעמיקים ביותר שקראתי. הדמות הראשית מושלמת, ובדרך נס לא מעצבנת אותך בכך.
לכו לקרוא!
קורא נלהב –
רשומות קוטל המלכים 1 שם הרוח
ספר פנטזיה מופלא שעל אף שעל פי תיאור העלילה בגב הספר (שעושה לו עוול)
הוא נשמע כמו פנטזיה נוסחתית ממוחזרת לעייפה, הוא אחד מספרי הפנטזיה הטובים והמרעננים שנתבו בשנים האחרונות גם בבית העולם המורכב והמוקפד אך לא מעיק וגם בבניית דמויות הגיבורים העגולות והמתוחכמות
עידן –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
ספר פנטזיה מצוין! אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי-פעם (אם לא הטוב שבהם).
ספר נהדר שמסופר מנקודת מבט לא כל כך שגרתית. השפה שרותפוס כותב בה היא יפה מאוד ולעתים כמעט פיוטית.
ספר פנטזיה אפית מהשורה הראשונה!
מוריה –
שם הרוח
ספר נהדר. הספר עוסק במסעו של קוותה, שמתחיל כנער מוכשר מאוד, אך גם פזיז וחסר מעצורים. עם כל מה שמגיע אליו הוא מתמודד באומץ ונחישות מרשימה, וביצירתיות גדולה. הספר מיוחד בכנות הגדולה שבו. הוא עוסק בחיים של קוותה אך בעצם נוגע בדברים שקשורים לחיים של כולנו: התמודדות עם הצלחה וכישרון, התמודדות עם אבל, חברות ועוד. בשלב מסוים בספר, קוותה הבוגר נשאל על ידי בסט, תלמידו שמאזין לסיפורו “למה נשארת במקום הזה אם היה כה נורא?” לאחר שנותן מספר הסברים הוא משיב:’ “הצדק איתך, כמובן. כל מקום היה טוב מטרביאן.” פניו היו מופנות אל האור כשמשך בכתפיו. “אבל כולנו איננו אלא פרותיהם של הרגלינו. הרבה יותר קל להישאר בדרך המחורצת והמוכרת מאשר לפלס דרכים חדשות.[…]” לא פירטתי כדי לא לעשות ספויילר למי שעדיין לא קרא. וזה ציטוט אחד. כל הספר כולו מלא בנק’ של אמת מופלאות שכאלו. זה בלי לדבר על השפה הציורית, העלילה המרתקת והפירוט הנהדר והדיוק על הקסם בעולם זה. ממליצה בחום.
יובל –
שם הרוח
אחד מספרי הפנטזיה הטובים הכי טובים שקראתי אי פעם הכתיבה יפיפה הדמיות מעולות ובעיקר קוותה הוא אחת הדמיות הכי סוחפות שאני מכיר
מומלץ בחום
אוהד (בעלים מאומתים) –
שם הרוח
ספר מדהים, קצבי ומהיר. אף שהוא נכלל בספרי הפנטזיה רובו עוסק בחברות יריבות והדרך להתמודד בעולם קשה . הדמויות חזקות עוצמתיות ועמוקות, העלילה מותחת מפתיעה ומרתקת, והסופר יצר עולם שלם שמשלב בצורה יפה בין מדע וקסם בין ההיגיון לבין הפנטזיה. מומלץ לקרוא את כל הסדרה
yonatan (בעלים מאומתים) –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
וואו, בדיוק סיימתי. ספר מעולה מבחינת העלילה והכתיבה. פשוט שקעתי לתוכו כמו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. הוא אמנם ארוך אבל אני חייב כבר להמשיך לספר הבא בטרילוגייה. אני רק מקווה שהסופר סוגר בסוף את כל קווי העלילה הפתוחים…
הדר (בעלים מאומתים) –
שם הרוח
ספר מדהים! העלילה קצבית ומרהיבה, הגיבור מפגין חוסר כישרון מבדר להבין את הסובבים אותו, וסיפור המסגרת מסקרן.
אדי (בעלים מאומתים) –
רשומות קוטל המלכים – 1
ספר מדהים, שונה ומעניין משאר ספרי הפנטזיה, קשה להוריד את העיניים מהספר. העלילה בנויה בצורה טובה ומעניינת טוב וללא מריחות (לפחות לא בספר זה).
החיסרון הינו בהמשך הסידרה- החלק השני (שמוחלק ל-2) הינו מצויין אך הסופר פשוט לא משחרר את ההמשך (כבר 8 שנים טובות)
שי –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
ספר מדהים! העלילה קצבית ומרהיבה, הגיבור מפגין חוסר כישרון מבדר להבין את הסובבים אותו, וסיפור המסגרת מסקרן.
לאוניד (בעלים מאומתים) –
שם הרוח
מומלץ לקורא .
גילי –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
ספר נהדר. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי. מומלץ, ללא ספק!
אברהם (בעלים מאומתים) –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
כתוב בצורה מדהימה, עלילה איטית ובכל זאת קיצבית יותר מכל ספר אחר שקראתי
ככל הנראה אחד מספרי הפנטזיה הגדולים ביותר בכל הזמנים
Adva (בעלים מאומתים) –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
מעולה!!! כתוב יפהייפה,. התרגום פשוט מופלא… לא הצלחתי להוריד מהיד.
מור (בעלים מאומתים) –
רשומות קוטל המלכים 1: שם הרוח
ספר נפלא ומרתק! לא מורידה את העיניים ממנו.
תודה על ההמלצות החמות של הכותבים לפני, שמחה שהקשבתי לכם.