רשימות מארץ הכביש

כשהייתי בן שבע לקחו אותי הוריי לפיקניק ביער שאת שמו הספקתי לשכוח. הפיקניק, אירוע חריג לכל הדעות בדברי ימי משפחתי, הפיח בי תקווה מחודשת באשר לעתידם של בני הזוג שלא הפסיקו להתקוטט על כל שטות, וזכור לי שבבוקר ההוא הקדמתי להתעורר ולחשתי לעצמי את המילה ״פיקניק״ כאילו הייתה תרופת פלא לכל מכאובי החיים. ידעתי שהבוקר הזה שונה. שום צעקה ניחרת לא בקעה מחדר השינה, שום הערה ארסית לא ננעצה כפגיון זערורי בגב החשוף, וכשמבטיהם הצטלבו בין המטבח לחדר האמבטיה לא הסגירו עיניהם שום טינה. גם בדרך אל יעדנו הסתום העצימו השירים שהתנגנו ברדיו את הדממה הלא טבעית בחלל המכונית, ואני לא הבנתי כיצד הביט אבי נכחו ולא העיר אפילו פעם אחת לאימי על נהיגתה המהירה, או מדוע לא חבטה אימי בפרק ידו כשאצבעו התרוממה ללא מחשבה אל אפו ונעה במעמקי הנחיר בתנועה מעגלית. ״פיקניק,״ המשכתי ללחוש לעצמי, וחיכיתי.

כעבור ארבעים דקות של בהייה חסרת עניין בנוף שהלך והוריק ככל שהרחקנו מן העיר, נשכתי את הלשון ופלטתי צעקת כאב.

אבי הסתובב אליי וגער בי בחיוך, ״בסוף תהפוך לאילם.״

עניתי לו בכעס, ״מי שמדבר.״

גיחוך השמחה לאיד של אימי לא חמק מאוזניי, אבל באותו הרגע, יותר מבכל רגע אחר, לא רציתי שיסיחו את דעתי מן המחשבה החשובה באמת, שבעטייה ננעצו שיניי בלשוני האומללה, כפי שאירע כל אימת שחוויתי הארה. ראיתי את הדבר בבהירות מלאה, והחלטתי להעמיד פני מופתע כשהשניים יתיישבו מולי ויבשרו לי על האח הקטן שבקרוב יהיה לי. ידעתי שאיני טועה. התוספת החדשה למשפחה הייתה העילה לפיקניק הפתאומי וחסר התקדים. מייד חלפו בראשי אי אלו אירועים דומים, אם כי בקנה מידה קטן יותר, שביססו את המודוס אופרנדי של הוריי; בכל פעם שנשאו בשורה מרעישה לקחו אותי למקום ציבורי - מסעדה, חנות צעצועים, חוף הים - כאילו הבית שבו התגוררנו לא יכול לעמוד במעמסה ונועד רק לשגרת היומיום. עוד אני מהרהר בסעודת הקינוחים הפרועה במסעדה רועשת, שנתיים קודם לכן, שבעיצומה בישרו לי שהם טסים לחו״ל לשבוע ושיהיה עליי לבלות את השבוע בבית סבתי מצד אבי (שהצידוק היחיד לקיומה היה פיטום כפייתי של נכדיה), הגיעו צלילים מוכרים לאוזניי והנעתי את ראשי מוכנית. שיר האהבה שהתנגן ברדיו, בלדת קיטש מחפירה שהגיעה לשיאה בפזמון גועש, היה השיר שלצליליו צעדו הוריי אל החופה. אחת לחודש, כשהעפילו מריבותיהם לפסגות מחרישות אוזניים, נהגתי להתיישב בסלון ולצפות בסרט הווידיאו המוזר של טקס החתונה, להגביר את עוצמת הקול ולהתבונן, המום למחצה, בהבעות פניהם המאוהבות עת פילסו להם דרך בוטחת אל החופה, לצלילי השיר טעון הפאתוס. בחדר השינה צרחה אימי על אבי שהוא בלתי נסבל, ובסלון היא נעצה בו עיניים מלאות ערגה; בחדר השינה הוא ענה לה שהיא מגעילה אותו, ובסלון הוא לא הצליח להתאפק והחליק יד על מותנה. כך הזכרתי לעצמי, אחת לחודש, שכל עוד השיר הזה קיים, לשניים האלה יש תקווה (עד למריבה הגדולה שלפני האחרונה, שבמהלכה עברו מחדר השינה אל הסלון, וברגע בלתי נתפס ביחסיהם איבדה אימי את עשתונותיה, הרימה אגרטל כבד והשליכה אותו לעבר אבי, שהתכופף וצפה מבועת, כמוני, במסך הטלוויזיה מתנפץ לרסיסים).

מהמושב האחורי עקבתי מקרוב אחרי השניים, סקרן לדעת כיצד יגיבו על השיר, עדיין מעביר אצבע זהירה על קצה הלשון הרוטט ואסיר תודה לתינוק שחיכה לנו מעברו האחר של הפיקניק. ״פיקניק,״ לחשו אצבעותיי ברישום רשלני על ברך ימין, ואז על ברך שמאל, מטעמי סימטריה שהנפש תבעה.

אבי הפטיר ביובש, ״השיר הזה...״ ואימי כמו תלשה את המשך המשפט מבין שפתיו, ״אני לא חירשת.״

״זה לא נראה לך קצת...?״ הוא ניסה שנית, והיא תלשה ביתר שאת, ״אתה בעצמך תמיד אומר שאין דבר כזה סמליות בחיים. סימבוליקה היא משהו שקיים רק באמנות, אבל אנשים לא חושבים...״

״אז מה את אומרת, שלמציאות יש רק רובד אחד?״ הוא שאל בקול מתרתח.

״אתה אומר!״ השיבה בגיחוך מנצח.

״אף פעם לא אמרתי משהו כזה. אני פשוט לא אוהב שאנשים מייחסים חשיבות לכל מיני סימנים שלא באמת קיימים.״

״אז למה אנחנו מנהלים את השיחה הזאת, ועוד עכשיו, כשהסכמנו שהיום...?״

הפעם היה זה תורו לעקור את המשפט מבין שפתיה. ״כי זה כבר יותר מדי. כמה שנים אני נוסע לעבודה עם הרדיו פתוח על התחנה הזאת? איך את מסבירה שאפילו פעם אחת לא השמיעו אותו, והיום, דווקא היום, מישהו החליט...?״

הוא לא המשיך לדבר, ואימי נאנחה ואמרה ברוך מפתיע, ״זאת רק תחנה אחת, יקי. סביר להניח שבזמן שהקשבת לה, בדרך לעבודה, השיר הזה התנגן בתחנות אחרות ואולי אפילו בתדירות שתפתיע אותך. זאת בדיוק הבעיה שלך. שנים אתה תקוע באותו התדר.״

״עדיף מלהיות תקוע בין שני תדרים, עם הרעש הלבן המעצבן,״ הוא סינן בחיוך.

היא כיבתה את הרדיו בתנועה זריזה ושוב השתררה דממה במכונית.

חשבתי על האח שבקרוב אקבל. דמיינתי אותו יושב לידי במושב האחורי של המכונית, שנינו מקשיבים להורינו המתקוטטים, אך משום מה זה מצחיק אותנו. אחי האהוב, שיארח לי לחברה בשעות המאוחרות של הלילה, ויביט בי בהערצה בכל פעם שיבין שעד שהגיע נאלצתי להקשיב להם בכוחות עצמי. לו נסענו אל היער שנה קודם לכן, יכולתי להאמין שהוריי מביאים את התינוק משם, כי לא ידעתי דבר על הדרך שבה באים ילדים לעולם. למרבה הצער, חצי שנה לפני היום ההוא ראיתי בטעות סרט תעודה בטלוויזיה שהבהיר לי, ללא כחל ושרק, מה עשו הוריי כדי שאהיה. ובכל הכנות, ״דרך הטבע״, כפי שכינו זאת בסרט, נראתה לי כבר אז הרבה פחות טבעית מאשר ביקור חגיגי ביער שממנו שבים הביתה עם תינוק וחיוך. תהיתי אם גם בזמן שעשו אותי, ולאחר מכן את אחי, המשיכו לריב, והתחלתי לאבד את הסבלנות. רציתי כבר להגיע אל יעדנו, וניסיתי לחשוב על סיבות שיצדיקו את העיכוב הבלתי נסבל בדרך לשם, שהתארכה ללא היגיון. כדי לגרום לעצמי לחשוק בעיכוב, סיפרתי לעצמי סיפור נורא: הוריי לקחו אותי אל היער כדי לבשר לי על האח החדש, אך בה בעת יודיעו לי שהביאו אותי לשם על מנת להחליף בינינו. ״מצטערים,״ תאמר אימי ותחשוף את התינוק, ״אי אפשר שניים.״

״בגלל זה חיכינו כל כך הרבה זמן,״ יוסיף אבי. ״עד שתהיה גדול מספיק להסתדר לבד.״

״אני יודעת שאתה מבין. התינוק לא יכול לגדל את עצמו. ואתה... אני מבטיחה לך שיהיה לך נחמד פה, עם כל החיות הקטנות והחמודות.״

״ונבוא לבקר, באמת, נבוא כשיתאפשר, יחד עם אחיך.״

״בטח נבוא. שלא תעז לחשוב אחרת.״

״אבל עכשיו, מתוק, אנחנו חייבים ללכת.״

״אל תדאג, אתה לא תהיה פה לבד. אחרי שנלך תוכל לשוטט ביער ולפגוש את כל הילדים האחרים.״

״זה לא משהו מיוחד, זה קורה כל הזמן.״

ואני, שראיתי סרט בטלוויזיה על הדרך הדוחה שבה ילדים באים לעולם, אתרעם בסתר ואצרח, כשאף אחד לא ישמע, שלא לוקחים תינוקות מהיער, אלא שוכבים במיטה ועושים כל מיני שטויות עד שמחצית התינוק שנמצאת בין הרגליים של אבא ומחצית התינוק שנמצאת בין הרגליים של אימא נפגשות, ואחי הקטן מתחיל. ובה בעת אדע שהם לא משקרים לי, כי עד שראיתי את הסרט ההוא האמנתי שכך, פחות או יותר, הדברים מתרחשים. וגם אחרי שנה ביער, בחברת הילדים הנטושים, עדיין אמשיך להאמין שיש יותר מדרך אחת להביא ילדים לעולם. מאז ומעולם זאת הייתה ׳הבעיה׳ שלי. אני לא זונח רעיונות. גם כשאני נתקל ברעיון חדש, שמפריך לחלוטין את קודמו, אני ממאן להרפות מן הרעיון הוותיק. אין רעיונות חסרי ערך, יש רק נסיבות שבמסגרתן רעיון עלול להפוך לחסר ערך. וביום ההוא, מרגע שנבט בי הרעיון המבחיל שבקרוב יחליפו אותי הוריי באחר, לא עזרה לי הידיעה המובהקת שלא היה שמץ אמת ברעיון, שבסך הכול נועד ׳להנעים׳ עליי את הדרך הארוכה. אפילו כשאימי חנתה בשביל עפר בכניסה ליער המיוחל, ואבי פתח את הדלת וסימן לי לצאת, זקפתי את אוזניי כדי לשמוע בכי נידח של תינוק סתרים בין העצים.

רוח צוננת קידמה את פנינו, והשמיים התקדרו באחת. אבי, שהבחין במבטי המודאג, הרגיע, ״זה שום דבר. במקרה הכי גרוע, טפטוף קל, לא יותר.״

אימי צחקקה בעליזות מלאכותית. ״ממש מוזר. ראית איך כל הדרך הייתה שמש חזקה ואיך שיצאנו מהאוטו, פתאום השמיים...?״ היא לא סיימה את המשפט, ובפנים מתכרכמות אמרה, ״בסדר, בסדר, לא רומזת שום דבר, סתם מציינת עובדה. ברור שלשמיים אין קשר למה שקורה פה.״

״אבל אם יֵרד גשם,״ התערבתי, ״אז כן יהיה קשר בין השמיים ופה.״

״לא, חמוד, אימא התכוונה...״

״תראה!״ קטעה אימי את דברי אבי, שנאנח בהקלה ועקב במבטו אחר אצבעה.

במרחק מה ממבוא היער ראינו שולחן עץ ושני ספסלים משני עבריו. במקום לא הייתה נפש חיה.

״נחמד מאוד,״ הגיב אבי בחמיצות, ״אבל לא באתי עד לפה כדי לשבת על ספסל.״

״באנו,״ תיקנה אימי בהדגשה מתריסה, ״באנו. זה שהיקום חג סביבו, והשניים הלא חשובים שמזדנבים אחריו.״

״אל תתחילי,״ הוא ביקש וחייך אליי, כמעט בכאב.

״לא מתחילה, רק לא מבינה מה הבעיה עם השולחן הזה.״

״אמרנו פיקניק, נכון?״

״נו?״

״אז פיקניק לא עושים על שולחן.״

״סליחה?״

״פיקניק לא עושים על שולחן.״

״מי קבע?״

״אף אחד, זה ידוע. בשביל מה הבאנו שמיכה?״

״כי לא ידענו שיהיה פה שולחן.״

״לא. כי מלכתחילה, כשחשבנו על פיקניק, ראינו את עצמנו פורשים שמיכה על האדמה ועושים מה שאנשים עושים בפיקניק.״

״חשבתי,״ שוב תיקנה אימי והדגישה את הגוף, ״וראיתי.״

״אני מזכיר לך שהשמיכה הייתה רעיון שלך.״

״נכון. אבל עכשיו אני רואה שאנחנו לא ממש צריכים אותה, למרות שאם אתה מתעקש, אפשר לפרוש אותה על השולחן ואת הצלחות אפשר...״

״לא, לא, זה לא עובד ככה. פיקניק עושים על האדמה.״

״אבל תחשוב, למה שמו פה את השולחן הזה ואת הספסלים?״

״בשביל אנשים מבוגרים. זקנים.״

״מה?״

״קשה להם להתיישב על האדמה, וקשה פי כמה להתרומם בחזרה.״

״למה שאנשים זקנים יבואו לפיקניק?״

״למה לא?״

״כי בדרך כלל...״

אין לי מושג מה התעתדה אימי לומר, כי באותו הרגע ראיתי יצור לבן חולף במהירות בין העצים ואיבדתי כל עניין בהוריי. מהירותו הבלתי נתפסת, כמו גם עצם נוכחותו המפתיעה במקום השומם, תבעו את מלוא תשומת ליבי. דקה ארוכה לטשתי מבט מפוחד בגזעי העצים שמאחוריהם הסתתר היצור, עד שכמעט התחלתי להטיל ספק בקיומו. פחדתי ממנו, כי לא ידעתי מה היה, ועם זאת חששתי להתאכזב ולגלות שהיה פרי דמיוני. בצעדים איטיים התרחקתי מהוריי, שקולותיהם התערבבו לכדי עיסה מוכרת לעייפה של התנצחויות, והתקדמתי לעבר העצים. קיוויתי שהרעש שהקימו לא יניא את היצור מלהגיח ממחבואו, ולפתע נשמע קול פצפוץ עלים מתחת לרגליי וראיתי אותו שנית. הוא הבליח מבין הגזעים, נראה ואינו נראה לסירוגין, ראשו נוטה לצד ותנועותיו חטופות, כמו רצף תמונות סטילס שהקשר ביניהן לא נהיר לעין לא מזוינת. הלובן שלו, שהיה זר לחלוטין לסביבתו, הסעיר אותי, ובו ברגע, כשחלפה בראשי המחשבה שהוא לבן כמו ארנבת, הבנתי שלא טעיתי. נשכתי את הלשון ופלטתי זעקה עצבנית. ארנבת. משום מה לא הצלחתי לראות בו חיה ממין זכר, והסתפקתי בידיעה המרעישה: לראשונה בחיי ראיתי ארנבת פנים אל פנים. עד אז ראיתי ארנבות רק בסרטים. אך מה שהסעיר אותי יותר מכול היה שכלל לא ציפיתי לראות ארנבת ביום ההוא, ביער שאליו הביאו אותי הוריי כדי לבשר לי על האח המתהווה. והארנבת הזאת, שמפעם לפעם הציצה בי כאילו הייתי הילד הראשון שראתה בחייה, הייתה כל כך... ארנבית. כך בדיוק שיוויתי אותה בעיני רוחי, ולפיכך הפכה בן רגע לארנבת המושלמת ביותר עלי אדמות. למרבה הצער, היא המשיכה לחמוק ממני; מרגע שידעתי מה היא, התחננתי שתרשה לי ללטף אותה, והדבר היחיד שהעסיק אותי היה מגע הקטיפה המדומיין של פרוותה. ליטפתי את האוויר באצבעות נרגשות וחיכיתי לנס. לפתע התגברו הצעקות מאחוריי, ואני הסבתי את גבי אל הפלא הלבן שהבהב בין העצים. אימי צעקה בהבעה מיואשת, ״אבל אמרנו משהו...״ ואבי נעץ את עיניו בקרקע וסינן, ״אז אמרנו.״ לא היה לי מושג על מה הם מדברים והסתובבתי בחזרה אל הארנבת. ידעתי שהיא נמצאת מאחורי אחד הגזעים, וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שתיחשף שוב. לחשתי ״פיקניק״, ודבר לא קרה. אי שם בגבי נשמעה גערה מהולה בדאגה, ״אל תתרחק יותר מדי,״ ואני החלטתי למצוא את הדרך המוצלחת ביותר לפתות את היצור הקסום להתקרב אליי. ירדתי על ברכיי, ובמיומנות של זוחל מלידה התקדמתי לאיטי לעבר העצים. קיוויתי שהנימה המלאכית שאאמץ תשכנע את הארנבת שאני לא מתכוון להרע לה, וקראתי ברוך מוגזם, ״ארנבת, בואי אליי. ארנבת, בואי.״ הארנבת לא באה. הבנתי שאיני מוצא חן בעיניה, וכעבור עשר דקות נוספות של שידולי סרק הזדקפתי, ניקיתי את ברכיי וצעדתי, נחוש מתמיד, אל תוך סבך העצים. עוד לפני שתרתי אחרי הארנבת הבטתי ממקומי החדש בהוריי, שלפתע נראו קטנים והזכירו לי שתי דמויות מתיאטרון בובות שהגיע לבית הספר חודשים אחדים קודם לכן, והרמתי את ראשי אל השמיים, לחפש את מפעיל הבובות ולבקש ממנו שישתיק אותן; הוא, כמובן, לא התגלה, וכששבתי להתבונן בהם לא שמעתי את הדברים שאמרו, רק עקבתי בחיוך אחר תנועות שפתיהם, והבנתי שלמילותיהם אין משמעות, ושהם למעשה משלימים מכסת צעקות הכרחית, חמישים משפטים ביום בעוצמת קול בינונית, ואחת לחודש מאה משפטים בעוצמה גבוהה כפליים. וברגע שקלטתי שהם צועקים לשם הצעקה, אחזתי את קצה לשוני בין האגודל והאצבע המורה, והקדמתי את הנשיכה הכואבת. הבטתי סביבי. כבר לא ציפיתי לראות את הארנבת, וגם טעמו המרגש של הפיקניק סר כליל, לכן לא היה גבול להפתעתי כשעיניי צנחו על הגוף הלבן הקטן, שנעשה בן רגע גדול שבעתיים, במרחק עשרים פסיעות לשמאלי. פערתי את עיניי בבלבול. הארנבת הייתה שרועה על צידה, כמו לא החליטה אם לשכב על הבטן או על הגב, ואפילו כשעמדתי מעליה לא נסה מפניי. בלב הולם התכופפתי וחיכיתי. ידי ריחפה מעליה אך לא העזה לגעת בה, וניסיתי לנחש כיצד ארנבות מגינות על עצמן; פחדתי שברגע שתחוש במגעי תתקוף, או גרוע מזה, שברגע שאניח את ידי על פרוותה הענוגה יגיחו מבין העצים מאה ארנבות נזעמות ויעשו בי שפטים. קירבתי את פניי אל החיה המופלאה, ורק אז הבחנתי בתופעה משונה - מצד אחד היא נראתה ישנה, כאילו כל הריצות ביער עייפו אותה, אך מצד שני תנוחתה הייתה קפואה, ובניגוד לכל היצורים הישנים שראיתי עד אז, לא הסגיר גופה את הנשימות שנחבאו בו. לרגע חלף במוחי הרעיון שאולי היא רוצה שאחשוב שהיא לא אמיתית אלא בובה או פסל, כדי שאניח לה לנפשה, וכשהושטתי את ידי אליה וקצות אצבעותיי פגשו בפרוותה, כמעט פרצתי בבכי. היא הייתה כל כך נעימה למגע וידעתי שמגעי מסב לה הנאה, כי היא לא נעה כלל ולא הזעיקה את חברותיה. אצבעותיי אזרו אומץ ונדדו לאורכה ולרוחבה, וידי נמלאה בה. אהבתי אותה על התעוזה שהפגינה כשלא נסה על נפשה, ויותר מכך, על התמסרותה למגעי. ההחלטה הייתה בלתי נמנעת, כמעט מובנת מאליה. בידיים זהירות הרמתי את הארנבת מהאדמה, נשקתי לראשה ולחשתי באוזנה, ״יהיה לך כיף בבית שלי.״

כשהגחתי מבין העצים, הארנבת הישנה בין זרועותיי ובגופי רטט מחשמל של התרגשות, עדיין עמדו הוריי בסמוך לשולחן העץ והתווכחו, אך השמיכה שהביאו עימם כבר הייתה פרושה על הקרקע, ובמרכזה סל נצרים מרובע שהכיל כריכים, פירות ותופינים. אבי היה הראשון שהשגיח בי ובהפתעה שבחיקי, והוא נגע ברוך במרפקה של אימי. חייכתי אליהם והם חייכו אליי בחזרה. היער נדם, ושניהם צעדו לקראתי. ואז קרה משהו לא ברור. חיוכיהם נמחו באחת ובעיניהם קראתי בהלה.

שפתיה של אימי התעוותו בסלידה והיא אמרה, ״אלוהים אדירים, תגיד לי שאני חולמת.״

אבי מלמל, ״אוי ואבוי.״

אמרתי, ״נכון תמיד אמרתי לכם שאני רוצה חיה? אז הנה.״

״אבל...״ התחילה אימי ולא סיימה.

״מה, אימא? היא לא נובחת, לא צריך להוציא אותה שלוש פעמים ביום, והיא גם לא תשרוט את הריפוד.״

אבי נחלץ לעזרתה. ״חמוד, זה לא העניין. החיה שמצאת... הארנבת הזאת... היא... אין טעם לקחת אותה הביתה.״

״לא רוצה!״ רקעתי ברגלי והצמדתי את שפתיי לראשה.

״לא!״ צעקה אימי. ״אל תנשק אותה, זה מגעיל.״

״בכלל לא,״ התקוממתי וטמנתי את פניי בבטנה.

״תעשה משהו,״ חבטה אימי בזרועו של אבי, והוא התקרב אליי בצעדים מהוססים, הניף את ידו באוויר ואמר, ״חמוד, אתה לא מבין. הארנבת הזאת הלכה לישון, והיא כבר לא תתעורר.״

״בטח שהיא תתעורר. היא רק עייפה מכל הריצות ו...״

״לא, היא לא תתעורר.״

״אין דבר כזה. אפילו אם היא נורא עייפה, בסוף היא תהיה חייבת להתעורר.״

״היא לא תתעורר,״ קראה אימי בקוצר רוח, ״כי היא מתה.״

בהיתי בה באלם.

״אל תדאג, אם אתה כל כך רוצה ארנבת, אני אקנה לך ארנבת ערה, את הארנבת הכי יפה שיש, אבל אתה חייב להשאיר את הארנבת הזאת פה.״

סקרתי את הארנבת בחשש. ״ואם יקרה לה משהו?״

״שום דבר כבר לא יכול לקרות לה. היא מתה. היא בגן עדן של ארנבות.״

״מטומט...״ סינן אבי והניד בראשו.

״איך היא בגן עדן של ארנבות אם היא פה? היא לא יכולה להיות בשני מקומות באותו הזמן, נכון? נכון? כמו השיר ברדיו. אפשר לשמוע רק תחנה אחת, נכון? אי אפשר לשמוע שתי תחנות באותו הזמן.״

״נו, נראה אותך יוצאת מזה עכשיו,״ הפטיר אבי מתחת לשפמו.

אימי הכריזה בניצחון, ״כשמתים, אפשר להיות בשני מקומות. זה כמו כשאתה חולם. אתה במיטה שלך, אבל אתה גם במקום אחר לגמרי. זוכר שסיפרת לי פעם, אחרי שראינו בטלוויזיה את הסרט על סין, שחלמת שאתה משחק תופסת עם החבר הכי טוב שלך על החומה הגדולה? אז כשחלמת, היית גם בסין וגם בבית פה בישראל.״

״איזה קשקוש,״ המשיך אבי לחתור תחת הסבריה של אימי ולחש, עדיין בטווח השמיעה שלי, ״למה לא להגיד לו את האמת?״

״כי הוא ילד. כשהוא יגדל הוא יבין לבד ש...״

״למה מתים?״ קטעתי את דבריהם בסקרנות.

אבי משך בכתפו. ״ככה. נולדים, חיים, מתים. עבר, הווה, עתיד.״

אימי חייכה אליי, עיניה מפלחות את הארנבת בשאט נפש. ״זה לא באמת חשוב. מה שחשוב זה לחיות. ואני בטוחה שלארנבת הזאת היו חיים נחמדים מאוד עד שהיא הפסיקה לחיות.״

״אבל... כשרדפתי אחריה היא לא הייתה מתה. היא רצה והזיזה את הראש כל הזמן. איך היא פתאום החליטה למות?״

״אני לא יודעת. אולי היה לה לב חלש.״

״מה?״ אבי ואני קראנו בתימהון.

״דום לב. מה אתם מסתכלים עליי כמו שני קופים? גם בעלי חיים לוקים בדום לב.״

״מה זה דום לב?״

אבי ביאר. ״דום לב קורה כשהלב מפסיק לפעום, וכשהוא מפסיק לפעום, אנשים...״

״או ארנבות,״ השתרבבה אימי למילותיו.

״מתים,״ חתם.

״ולמה הלב מפסיק לפעום? ומתי הוא חוזר לפעום?״

״הוא לא חוזר לפעום. ברגע שמתים, זהו. כמו הארנבת הזאת. היא כבר לא כמונו. הלבבות שלנו פועמים, והלב שלה הפסיק.״

״אבל אני רוצה אותה.״

״מה יש לך לעשות עם ארנבת מתה? לא תוכל לשחק איתה, לא תוכל להאכיל אותה, לא תוכל להשוויץ בחיית המחמד שלך כשחברים שלך יבואו לבקר.״

״אני יכול לספר להם שהארנבת שלי מתה מדום לב, אבל היא עדיין הארנבת שלי.״

״ומה עושה אותה שונה מכל ארנבת אחרת שמתה מדום לב?״

״שראיתי אותה רצה לפני שהלב שלה...״

״טוב, השיחה הזאת כבר מתחילה לצאת מכל החורים,״ פסק אבי ודיבר אליי בנימה שחצייה זעף וחצייה חמלה. ״חמוד, אתה יודע מה עושים עם מי שמת? קוברים אותו. חופרים בור באדמה, שמים אותו שם, ומכסים.״

אימי הזדרזה להבהיר, ״כדי שלא נפריע להם לישון עם כל הרעש שאנחנו עושים.״

״את מתה על זה, אה?״

״על מה?״ אימי שאלה, נדרכת.

״על כל התוספות האינפנטיליות האלה. הוא אמנם ילד, אבל הוא ילד חכם. לא צריך להמציא בשבילו הסברים מטופשים.״

״טוב, מספיק, לא צריך להגיד הכול.״

״סליחה, שכחתי שחובתנו ההורית לשקר לילד שלנו כשהוא שואל שאלות.״

״אתה נודניק שלא ברא השטן, אתה יודע?״

הם המשיכו להתווכח, ואני ניסיתי להבין מה אני מחזיק בידיי אגב פיזום השיר שלצליליו באו בברית הנישואין. תשובותיהם הגחמניות היו לא מספקות, בלשון המעטה, ועדיין התקשיתי לעכל את הקביעה הגחמנית לא פחות, שברגע מסוים הלב מפסיק לפעום והיצור החי הופך לפסל, בדמותו המוכרת. ריחמתי על הארנבת בתוך פסל הארנבת, שוודאי רצתה לרוץ, או סתם לטייל ביער, אך נלכדה בכלא המוות בשל ליבה הבוגדני, ופתאום קלטתי שאולי מגעי לא נעים לה כלל, ושלו יכלה הייתה מזנקת מבין ידיי ונעלמת מאחורי העצים. היא בוודאי חווה אימה כפולה ומכופלת כשהיא נתונה בידיו של יצור מפחיד, ובעקבות השיתוק שאחז בה אין לה כל דרך להיחלץ מאחיזתו. אולי, כפי שאמרה אימי, היא גם משוטטת להנאתה ממש עכשיו בגן עדן של ארנבות, עם רבבות כמותה, אבל הנחמה האפשרית הזאת לא הניחה את דעתי. בצר לי ידעתי שאם אני חפץ בטובתה, עליי לשחרר אותה. הפעם, כשנשכתי את לשוני, לא צעקתי. המשכתי לפזם את המנגינה הרגשנית והתענגתי על ההבנה המדהימה - החיים קוברים את הפסלים כדי להעניק להם את החופש הראוי. הרי אם אניח את פסל הארנבת על האדמה, יכול לבוא ילד אחר ולעשות בה ככל העולה על רוחו. לעומת זאת, אם אקבור את הפסל, אף אחד לא יוכל להזיק לו. ידעתי שעליי לקבור את פסל הארנבת, כדי שהארנבת שבתוכו תמשיך לחיות, אבל לא היה לי מושג איך חופרים קבר. הבטתי בתיאטרון הבובות של הוריי, שהניעו את שפתיהם וידיהם במחול משמים של תגרנות, ורציתי שיעזרו לי לשחרר את הארנבת. כשקראתי להם, לא שמעו אותי. היא צעקה שהוא ״אדם שלא רואה אף אחד חוץ מעצמו״, והוא צעק שהיא ״אדם שלא רואה אף אחד, אפילו לא את עצמו״. עצמתי את עיניי ובדממה מופתית השתרעתי על האדמה, לא על גבי או על בטני כי אם על צד הגוף, בדיוק כמו פסל הארנבת, וחיכיתי. לא חלפה שנייה, וכבר ירדו הוריי על ברכיהם, קראו בשמי בבהלה וניערו את כתפי. אהבתי להיות פסל, גם אם השעשוע לא נמשך לאורך זמן. כשפקחתי את עיניי, הארנבת שמוטה לצד חזי ועל פניי הבעת מבוכה, כאילו ברגע ההוא אכן בקעתי מתוך קליפת הפסל, החליפו הוריי מבטים לא ברורים ושאלו איך אני מרגיש. עניתי בקול שקט, ״צריך לקבור את הארנבת.״

״אתה התעלפת,״ אבי אמר, ואני חשבתי שכשאנשים מתעלפים, הם בסך הכול משתוקקים לדעת כיצד מרגיש אדם ברגעי התפסלותו. כעבור עשר דקות צפיתי באבי קובר את הארנבת ושמחתי בשבילה. כעבור עשר דקות נוספות הכריחה אותי אימי לאכול כריך טונה ולשתות מיץ פטל. אחרי שסיימתי לאכול, הושיטה לי פרוסת עוגת שוקולד קטנה ואמרה, ״יש עוד, אם אתה רוצה.״ ובעת שאכלתי את העוגה, מחשבותיי עדיין נתונות לארנבת ולשרשרת הגילויים שנשאה בחובה, כחכח אבי בגרונו ובישר לי שהם מתגרשים. שתקתי דקה ארוכה, ואז שאלתי, ״ומה עם אחי?״

*

אני מלכסן מבט חשדני לעבר השדה. אולי אני מדמיין, אבל נדמה לי שעדיף לי להדיר את רגליי ממנו. שם שכחתי, ופה אני זוכר. גבעולי הענק מזכירים לי ריסים עצומים שמגינים על העיניים אך בה בעת לא מאפשרים להן להיפקח. אני סוקר את המכונה. בשלב מסוים, כשהבנתי שהדף הבודד שעליו הדפסתי כבר לא עומד במעמסת המילים שטיפסו אחת על יריבתה כמו אספסוף פורק עול, נפטרתי ממנו ופשוט הכיתי במקשים, כאילו זיכרון הארנבת הוא סוד גלוי ביני לבין המכונה. כשסיימתי, הקשבתי להס המעיק ושבתי להקיש לשם ההקשה. הרעש הזה מניח את הדעת. יש בו חיים אחרים. אני מדמיין מכונת ירייה של אותיות וצולף להנאתי בדף החסר. וכשנמאס לי, אני מביט בכביש שמשתרע עד אינסוף ותוהה על המרחק בין המקום הזה לבין אתר האסון. אני נע בין אופטימיות מופרזת –מישהו חייב לעבור פה במוקדם או במאוחר – לבין פסימיות גורפת – דומה שאף אחד לא זוכר את המקום הזה מלבד האדם הקודם שעבר פה, ואולי גם הוא כבר התפתה להיכנס לשדה ושכח. אני מהרהר בו, באדם הקודם שחרת את הקווים על האספלט, שהציב את שלטי הרחוב, שהשאיר את המכונה בשדה, ותוהה לאן נעלם. במרחק שוב נשמע הרעם העמום אבל אני מתעלם ממנו. פה נשמע הרעם הנידח יותר מכול כמו הסחת דעת מיותרת, פעלול במה מגושם. אני לא ממש יודע מה עליי לעשות. בימים כסדרם הייתי ממהר לשוב הביתה, או מועיד את פניי אל הסטודיו, או מפיק תועלת כלשהי מנתח הזמן המפוקפק שעומד לרשותי בניגוד לרצוני. אני כמעט מתפתה להציץ ברשימות שהכנתי בטלפון הנייד שלי לקראת תחילת הצילומים של הספר המתעד את מערכת היחסים הפרטית שלי עם האמנית האהובה עליי, אבל יודע שסבלנותי תפקע לנוכח העובדה שאין ביכולתי לעשות דבר. בלית ברירה אני מתחיל לנוע לעבר השדה השני, וכשאני הולך ונבלע בו בעודי מביט לאחור אל הכביש שוב מכה בי שכחה איומה ואני מוגבל לזיכרון האחד והיחיד של הילד ועלבונו. אני הודף את האימה, מספר לעצמי שברגע שאשוב אל הכביש ישובו אליי זיכרונותיי, אבל משהו בולם את התקדמותי. מה יקרה, אני שואל, אם אצליח להגיע לקצה השדה ואאתר את המסילה האבודה, אך אז יתחוור לי שלא נותר דבר מזיכרונותיי זולת הזיכרון העלוב ההוא? הרעיון מגוחך, ועם זאת, המקום הזה מגוחך לא פחות. וכבר לא אכפת לי לא לזכור דבר אם יעלה בידי להגיע אל המסילה, או בעצם אל כל מקום שיש בו חיים. אני מנסה לעמוד על ההבדלים בין שני השדות אבל הם זהים לחלוטין, אם שוכחים מהמכונה. אני ממשיך ללכת, מבטיח לעצמי שלא איכנע לגודלו של השדה, ואפילו צועק לעזרה מפעם לפעם כמו על מנת לצאת ידי חובה. ברור לי שאף אחד לא שומע אותי. אני גומא מרחק לא מבוטל, כך לפחות נדמה לי, ומנגד אני מוכן להישבע שאני צועד במקום. עוד מאותו הדבר. אבל אז, ברגע סתמי לכאורה, כשאני מסב את ראשי לאחור ולא רואה דבר מלבד גבעולי הענק, זיעה שוטפת את גופי וליבי מאיץ את פעימותיו. אני מנסה להירגע אך גופי כבר מתמסר אל תרחיש אימים חדש. שדה התירס הופך בן רגע לצמח טורף ענקי והגבעולים סוגרים עליי מכל עבר. אני אפילו לא מעז להרים את ראשי פן תתגלה לי חופת גבעולים אימתנית. אני פוחד שלא אצא מהשדה הזה בחיים, ומודע לאופיו המשונה של הבַּעַת שהשתלט עליי: קלאוסטרופוביה בשטח פתוח. כי גם השדה הזה קופסתי במידת מה כמו שאר היקום שנקלעתי אליו, וגם הוא מענה אותי באיזו אשליה מעורפלת. אני מישיר מבט אל מכפלתו המייגעת באופק האכזר ובעל כורחי חדל מן הניסיון לחצות אותו. אני סב לאחור ורץ כל עוד נפשי בי החוצה, בחזרה אל הכביש הנטוש.

שוב אני משתרע על האספלט, שוב אני מקרב אליי את המכונה, שוב אני נזכר. בלי דפים. רק היא ואני. ונקישות אצבעותיי.