רשת ביטחון

 1

הטלפון שלי ציפצף.

ב: יוצא מהעבודה בעוד עשרים דקות.

השתקתי את המכשיר, מתעלמת מההודעה של בלייק, וחזרתי להתמקד באלי. היא החליקה קווצת שיער חומה וארוכה מאחורי האוזן והמשיכה להציג בפני הצוות את סיכום הנתונים השבועיים של המיזם האינטרנטי שלנו, קלוזפּין. הקשבתי בתשומת לב, מאושרת שהיא שוב איתנו.

אלי חזרה לבוסטון רק כמה שבועות קודם לכן, וסוף־סוף גרה שוב עם הית' באותה עיר ובאותה דירה. הוא היה מאושר, היא היתה מאושרת, ואני שמחתי שהיא חזרה לתפקידה הקודם כמנהלת השיווק שלי אחרי הפיאסקו עם ריסה. ריסה הדליפה מידע סודי הקשור לחברה, ועוד לפני שפיטרתי אותה הזמנתי את אלי לחזור.

המחשבה על ריסה עשתה לי רע. אמנם אלי היתה מעיין בלתי נדלה של אופטימיות, אבל בגידתה של מי שהחליפה אותה בתפקיד עדיין הכאיבה לי. לא שמעתי ממנה מאז פגישתנו האחרונה, ומשום מה דווקא הדממה מכיוונה הלחיצה אותי. עד כמה שרציתי לפקפק ביכולתה להקים אתר מתחרה בעזרת מקס, שכמעט השקיע בנו בעבר והיה אויבו המושבע של בלייק, בכל זאת חששתי מהבלתי נודע. מה יקרה אם הם יצליחו למשוך אליהם את המפרסמים שלנו? ומה אם הם יצליחו לבנות משהו שבאמת יהיה טוב יותר ויענה על צורך שאנחנו פיספסנו?

בעזרת המימון שמקס יספק ובעזרת המידע הפנימי שריסה צברה אצלי, המבוסס על כל מה שלמדתי כמנכ"לית החברה, הכול אפשרי בעצם. גם החששות מפני הארס והטינה שלה הזינו את חוסר הביטחון שכבר קינן בי, במיוחד בנוגע ליכולתי לנהל את העסק. אין לי ספק שאני עדיין בסוג של סטאז' ואני מאמינה שאוכל להצליח בתפקיד, אך ברור שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

הודעה נוספת התקבלה במכשיר, הרטט על זכוכית שולחן הישיבות הפריע למהלך הישיבה לא פחות מהצלצול.

ב: אריקה?

גילגלתי עיניים והקלדתי תשובה בזריזות. ידעתי שהוא ימשיך להציק עד שאתייחס אליו.

א: אני בישיבה. אתקשר אחר כך.

ב: אני רוצה אותך עירומה במיטה כשאגיע הביתה. כדאי שתצאי בקרוב.

א: אני צריכה עוד זמן.

ב: תוך שעה אני בתוכך. במשרד או במיטה, את תחליטי. תזרזי עניינים.

האוויר בחדר הפך פתאום צונן כנגד עורי המתלהט. הצטמררתי ופטמותיי הזדקרו, משתפשפות בחולצה בצורה כמעט מכאיבה. איך הוא עושה את זה? כמה מילים, ועוד בהודעת טקסט, ואני כבר מציצה בשעון.

"אריקה, יש עוד עניינים שרצית לעבור עליהם?"

מבטינו נפגשו והיא זקפה גבה כאילו קלטה שאני לא מרוכזת. יכולתי לחשוב רק על מה שעלול לקרות אם אגרום לבלייק לחכות, ונהיה יותר ויותר קשה להתעלם מהתגובה הגופנית שעוררה בי הציפייה. הסטתי את קו המחשבה מההבטחות של בלייק חזרה להווה.

"לא, נראה לי שאנחנו בסדר. תודה לכולם." אספתי את חפציי במהירות, להוטה לצאת כבר לדרך, ונופפתי לשאר העובדים שהיו בדרכם חזרה לשולחנותיהם. אלי הלכה אחרי למשרדי שמאחורי המחיצה.

"מה קורה עם פרי? לא רציתי להעלות את הנושא בפגישה כי אני יודעת שהמצב קצת רגיש."

"לא קורה הרבה בינתיים. הוא שלח לי עוד אימייל אבל עוד לא עניתי לו." לא היה לי זמן לרדת לפרטי פרטים באותו רגע כדי לא לפספס את הדד־ליין של בלייק.

"את שוקלת לקחת אותו כמפרסם?"

"אני לא בטוחה." עדיין התלבטתי בסוגיה.

עיניה החומות נפערו לרווחה. "בלייק יודע שהוא יצר איתך קשר?"

"לא." נעצתי בה מבט רב־משמעות שהבהיר בלי מילים שאני גם לא רוצה שיידע. בפעם האחרונה שנפגשתי עם אייזק פרי, בלייק תפס אותו בגרון, הצמיד אותו לקיר ואיים לקרוע אותו לגזרים אם יעז לגעת בי שוב אי־פעם. לא היה בכוונתי לתרץ את התנהגותו האיומה של אייזק באותו ערב, ובדומה לבלייק גם לי לא היתה כוונה לסלוח לו, אבל יש פה עניין עסקי.

"זה לא ימצא חן בעיניו אם תעבדו ביחד."

הכנסתי את המחשב הנייד לתיק. "נראה לך שאני לא יודעת?"

הקשרים של בלייק השפיעו על החלטות מקצועיות שלי יותר מכפי שרציתי להודות.

אלי נשענה על השולחן שלי. "אז מה את הולכת לעשות? פרי בטח מציע משהו מרשים אם לא סירבת לו מייד."

"קבוצת התקשורת פרי מייצגת למעלה מעשרה מגזינים אינטרנטיים ברחבי העולם. אני לא אומרת שאני סומכת עליו, אבל אפשר לפחות לשמוע מה הוא מציע."

היא משכה בכתפיה. "אני אתמוך בכל מה שנראה לך נכון לחברה. גם לא אכפת לי לעבוד מולו ישירות אם זה יקל עלייך."

"תודה, אלי, אבל אני מעדיפה לרדת לשורש העניין בעצמי. נדבר על זה בפעם אחרת. אני חייבת לזוז. בלייק מחכה לי."

"אה, אתם יוצאים?" פניה אורו מייד והארשת המקצועית הפכה לחיוך של החברה הטובה והתוססת שתמיד ידעה לשפר לי את מצב הרוח.

"אה, יש לנו תוכניות. נדבר בפעם אחרת," אמרתי, משתדלת לא להישמע מסתורית מדי, ומיהרתי לחמוק מהמשרד ולנופף לכולם לשלום.

רגע אחר כך יצאתי אל האוויר החמים של תחילת אוגוסט. התנועה נעה בעצלתיים בכבישים הפקוקים והטלפון שלי צילצל עוד לפני שהתחלתי ללכת הביתה. הוצאתי את המכשיר מהתיק באנחה. העקשנות של בלייק יכולה לפעמים להטריף את הדעת. אבל כשהוצאתי את המכשיר ראיתי שמופיע עליו מספר משיקגו.

"הלו?" עניתי בהיסוס.

"אריקה?"

"כן, מי זה?"

"זה אני, אליוט."

ידי התרוממה אל שפתיי להחניק את קריאת ההשתוממות שנפלטה מפי לשמע קולו של אבי החורג. "אליוט?"

"יש לך דקה? זה זמן לא טוב?"

"לא, זה בסדר." נכנסתי ל'קפה מוקה' בחיפוש אחרי מפלט מהחום. "מה שלומך? המון זמן לא דיברנו."

הוא צחק. "הייתי עסוק."

חייכתי לעצמי. הרבה זמן לא שמעתי את הצחוק הזה.

"ברור. מה שלום הילדים?"

"שלומם מצוין. גדלים מהר מדי."

"אני בטוחה. ואיך בת'?"

"היא בסדר. חזרה לעבודה כשהילדים התחילו ללכת לבית־ספר כך שלא חסר לה מה לעשות. שנינו די עמוסים." הוא כיחכח בגרונו ושמעתי אותו לוקח אוויר. "תקשיבי, אריקה. אני יודע שלא הצטיינתי בשמירה על קשר, ואני באמת מרגיש רע בקשר לזה. ממש רציתי לבוא לטקס הסיום שלך, פשוט היה פה קצת לחוץ—"

"זה בסדר, אליוט. אני מבינה. יש לך הרבה על הראש."

"תודה." הוא נאנח בשקט. "תמיד היית כל כך הגיונית. אפילו כשהיית נערה. לפעמים נדמה לי שהיית יותר מאופסת על עצמך ממני. אין לי ספק שאמא שלך היתה גאה לראות אותך היום."

"תודה. אני מקווה." עצמתי עיניים כשדמותה של אמא שלי עלתה בזיכרוני. למרות שכלפי חוץ הקפדתי להיראות קרת רוח, זיכרונות מהתקופה שבה היינו מאושרים שלושתנו ביחד הכאיבו לי. הרי האושר הזה נקטע באחת כשאמא שלי אובחנה כחולת סרטן, והמחלה אכלה בה בכל פה במהירות מבהילה ובסוף לקחה אותה מאיתנו בטרם עת.

אחרי מותה הלכנו אני ואליוט והתרחקנו, ולמרות זאת, ולמרות שידעתי שזה בא על חשבון היכולת שלי לזכות בילדות נורמלית, קיוויתי שהוא מאושר עם אשתו החדשה ועם ילדיו האחרים. אני גדלתי בפנימייה ואחר כך הלכתי לבד לקולג', ופשוט לא יכולתי לדמיין לעצמי חיים אחרים. אלה החיים שלי, וזו הדרך שהביאה אותי בסופו של דבר אל בלייק ולחיים שסוף־סוף התחילו לקבל כיוון חיובי לאחר שסיימתי את הלימודים.

"בזמן האחרון אני חושב הרבה על פטרישיה. אני לא מאמין שעברו כמעט עשר שנים. הזמן פשוט טס. פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז שדיברנו."

"זה נכון. השנים האחרונות באמת עברו מהר. במיוחד התקופה האחרונה. אני לא מאמינה שפעם חשבתי שאני עסוקה." עם עסק משלי מצד אחד ועם מערכת היחסים עם בלייק מצד שני, עולמי התהפך כבר כל כך הרבה פעמים. תמיד כשהכול מתחיל להירגע קצת, משהו חדש צץ פתאום.

"טוב, אני מתכוון לנסות להגיע לבוסטון בקרוב. עושה לי רע לחשוב שעברו עשר שנים בלי... את יודעת, שום התייחסות. מגיע לה יותר."

שפתיי התעקמו בחיוך נוגה. "זה יכול להיות נחמד. נשמע לי טוב."

"מעולה. אבדוק מה אני יכול לעשות."

"תודיע לי כשתקבע תאריך ואנסה להתאים את לוח הזמנים שלי."

"יופי. אדבר עם בת' על זה ואודיע לך מה החלטנו."

"כבר מחכה לזה. אשמח מאוד לראות אותך שוב, וכמובן גם לפגוש את המשפחה שלך." המשפחה שלך. היה לי מוזר להגיד את זה.

"תשמרי על עצמך, אריקה. נדבר בקרוב."

אמרתי שלום, וברגע שניתקתי נכנסה שיחה נוספת. ליבי החיש את פעימותיו כשראיתי את המספר של בלייק.

שיט.

נכנסתי לדירה בריצה וזרקתי את הדברים שהיו בידיי על דלפק המטבח. האור היה כבוי אבל שמש של בין ערביים הציצה מבעד לחלונות המוצלים. כשנכנסתי לסלון שמעתי את קולו של בלייק.

"איחרת."

הסתובבתי וראיתי אותו יושב ליד הבר בצד השני של החדר, בלי חולצה, יחף, ומחזיק כוסית משקה ריקה למחצה. פניו היו נטולות רגש ובכל זאת הביעו משהו עוצמתי שמייד עורר בי מתח. עיניו הירוקות נראו זוהרות באפלולית החדר. רק כשהתפנה ללגום התרככה לשנייה לסתו החשוקה.

"מצטערת. קיבלתי טלפון—"

"בואי הנה."

המשך המשפט התפוגג בלי שנאמר. אנחנו לא הולכים לדבר על השיחה המפתיעה מאליוט, לפחות לא כרגע. היה משהו מוזר במבט שנעץ בי, בנימה הקשה בקולו כשהגה את שתי המילים הקצרות.

התקרבתי אליו לאיטי עד שהיינו סנטימטרים זה מזה וחום קרן בינינו. בלייק ללא ספק מהמם, התגלמות היופי הגברי המושלם. גופו הגבוה והתמיר תמיד עשה לי קצר במוח, וכך קרה גם הפעם. נגעתי בחזהו, לא מסוגלת להתאפק כשהוא כל כך קרוב. שריריו נדרכו בתגובה.

"תורידי את החולצה," אמר.

בחנתי את עיניו לרגע אבל לא מצאתי בהן כל זכר להומור. הוא עמד מולי כמו פסל, יצירת אמנות מפוסלת להפליא, קרה וקפואה. ליטפתי את שרירי הבטן שלו באצבעות מרפרפות, מטיילת מטה אל חגורת הג'ינס שלו התלוי נמוך על מותניו.

"אתה בסדר?" לחשתי. כבר ראיתי אותו כך בעבר. בלי שיהיה צריך לומר, כבר ידעתי שמשהו או מישהו עיצבנו אותו היום.

הוא נרתע באופן כמעט בלתי מורגש. "עוד דקה אהיה בסדר."

ידעתי בדיוק מה הוא צריך. פשטתי את החולצה ושמטתי אותה על הרצפה.

"יותר טוב?" היטיתי את ראשי בשאלה, מקווה להוציא ממנו את המאהב השובב שחבוי שם בפנים.

מבטו לא השתנה ונותר קפוא כשהיה. "שלא אצטרך לחכות לך יותר, אריקה."

הקול שלו נשמע שקט בצורה מסוכנת. עצרתי את הנשימה, מנסה לשווא להשתלט על התגובה הגופנית שלי אליו, אבל אותה תערובת רבת־עוצמה של תשוקה וציפייה כבר החלה גואה בי. מאורעות היום שחלף היטשטשו ברקע, הופכים משניים למה שקורה כאן ועכשיו, ולגבר השולט שעוד רגע יפליא לזיין את הגוף שלי כדי להגיע לפורקנו.

שלחתי יד אל זקפתו הנוקשה שהסתמנה דרך הג'ינס הדהוי והתחלתי ללטף אותה. "אני כאן עכשיו. תן לי לפצות אותך."

הוא תפס לי את היד. "את תפצי, תאמיני לי."

נשאתי מבט בעפעפיים מושפלים. הוא הִרפה ממני ושלח יד אל חזי, מעביר אצבעות לאורך אמרת התחרה של החזייה ועל העור שמתחתיה. המגע הקל הבעיר בי חמימות. הוא דחף את החזייה למטה בכוח וחפן את השד שנחשף, אצבעו מלטפת את הפטמה. התמסרתי לתנועה הסיבובית העצלה שהציתה בבטני הבלחי תשוקה.

גנחתי, והוא צבט חזק יותר. התנשמתי מבעד לשיניים חשוקות אבל לא הרחקתי אותו. זווית שפתיו התרוממה מעט וניצוץ זדוני חלף לרגע בעיניו.

"תתפשטי ותישעני על השולחן."

השובבות הגיעה, אבל גם משהו נוסף.

קימטתי את מצחי כשהפניתי את מבטי לכיוון פינת האוכל ושולחן העץ הכפרי הגדול שניצב במרכזה, אבל לפני שהספקתי להתווכח הוא הפליק לי בישבן ודחף אותי לשם בעדינות. פשטתי במהירות את החצאית, החזייה והתחתונים ונעמדתי מול השולחן, משעינה ידיים על העץ החמים. במרכז השולחן ראיתי חבל מלופף בערימה.

"רדי," אמר בקול מדוד.

הוא הניח יד בין שכמותיי ודחף אותי מטה. הושטתי ידיים קדימה, פולטת נשיפה חדה למגעו הצונן של השולחן בחזי ובבטני כשירכיי נלחצו בכוח אל שפת השולחן. הציפייה החזיקה אותי בת־ערובה, וגזלה ממני את היכולת לחשוב על כל דבר מלבד על הוודאות שבלייק עכשיו בשליטה.

ואני נתתי לו את השליטה הזאת.

ברגע שעברתי מחיי היומיום המקצועיים שלי לדירה שכעת חלקנו, ניצת בי מאבק פנימי מול כל האינסטינקטים שלי. נתתי לגבר שאהבתי שליטה מלאה מתוך אמונה שידאג לשנינו. והוא תמיד עשה זאת, אבל לפעמים לא יכולתי להתאפק וניסיתי לבדוק גבולות, רק קצת, כדי שיידע שאני עדיין כאן, נלחמת.

הוא העביר יד קרירה על ישבני, וגופי נדרך מייד תחת המגע התמים. נשכתי שפתיים, מתכוננת למה שתמיד מגיע אחר כך.

"איחרת בעשרים דקות. את יודעת מה זה אומר?"

לפני שהספקתי לפצות פה היד שלו נחתה חזק על הישבן שלי. לרגע ייבבתי מעוצמת הכאב, אבל אז התפוגגה תחושת הצריבה וחום לוהט התפשט בגופי. קימרתי את גבי כדי להצמיד אליו את ישבני.

"אתה הולך להעניש אותי?" שאלתי חרש.

"זה מה שאת רוצה?"

"כן." התשובה הכנועה עדיין הפתיעה אותי. למרות הדרך הארוכה שעשינו יחד, ולמרות שאהבתי את המקומות האפלים שמצאנו אחד בשני, עדיין נזקקתי למידה לא מבוטלת של אומץ כדי להודות כמה אני אוהבת את זה.

"אז יש לך מזל. את הולכת לקבל עשרים הצלפות. אני רוצה שתספרי. ואל תתבלבלי, אחרת אביא את החגורה."

ובלי להתמהמה הוא התחיל להפליק לי בישבן בעוצמה כזאת שהמכות הידהדו בכל החדר. ברגע שהצלחתי שוב לנשום מיהרתי לדבר.

"אחת."

"בדיוק." הוא הפליק שוב.

"שתיים."

באופן שעדיין לא הייתי מסוגלת להבין, כל מכה מייסרת רק גרמה לי להיות יותר מכווצת ויותר רטובה. הצליפות פשוט הטריפו עלי את דעתי. כשהגענו לשתי ספרות כבר נעצתי אצבעות בשולחן, מוכנה ומזומנה לעונג שמגיע אחרי הכאב הערב.

עשרים.

נאנחתי ונשענתי על השולחן, אבל תחושת ההקלה היתה קצרת מועד - בלייק תפס אותי בקוקו ומשך אותי לעמידה.

"קומי."

הזדקפתי והוא סובב אותי אליו. לרגע פער את פיו כאילו לומר משהו אבל במקום זאת רק הצמיד אותי אליו, מגע עורו חורך את עורי, ופתאום רציתי אותו אפילו יותר. הוא חתם את שפתיי בנשיקה חזקה וניחוח הוויסקי בנשימתו התערבב בניחוחו הרגיל. פישקתי אליו את פי, מזמינה אותו, רוצה לחוש בטעמו על לשוני. הוא משך בעדינות בקוקו שלי להרחיק אותי ממנו.

"את חמדנית מדי."

שירבבתי שפתיים בעצב.

"את מפונקת, ואת לא מקשיבה."

"אני מקשיבה," התעקשתי.

"את אולי מקשיבה, אבל לא מצייתת בשיט. נגמרו המשחקים. את צריכה ללמוד, והלילה אני מתכוון ללמד אותך."

נאבקתי בפחד שכיווץ את בטני. הפחד מהלא־נודע. "אני מצטערת."

"זאת התחלה טובה. תעלי על השולחן."

היססתי לרגע ואז עליתי בזריזות על קצה השולחן. הוא ניענע בראשו ודחף אותי פנימה.

"באמצע. זריז."

זקפתי גבות, אבל במקום להביע תהייה הנעתי את ישבני והתקדמתי לאמצע השולחן. בזמן שעשיתי את זה הוא הלך מסביב ולקח את החבל שחיכה שם.

"תשכבי."

צייתי, והוא תפס את פרק ידי ומשך את זרועי לפינת השולחן, ואז, במיומנות וזריזות שלא ייאמנו, קשר את זרועותיי לרגלי השולחן. כשעבר לקרסוליים שלי ניסיתי למשוך בחבל כדי לבחון כמה הדוקה הקשירה. הדוקה מאוד.

הוא קשר רגל אחת ואז את השנייה עד שהייתי פרושה לרווחה עד השולחן.

"ככה טוב." הוא לפת את הקרסול שלי בלחיצה קצרה.

הרגשתי איך כל גופי מתלהט עד הלחיים כשקלטתי עד כמה אני בעצם חשופה. רציתי להגיד לו שזה מוגזם, המילים עמדו לי על קצה הלשון, אבל כבר הייתי רטובה והשתוקקתי אליו, לכל מה שהוא רוקח שם במוחו השטני. כדי להוסיף למצוקתי הגוברת הוא התרחק עד שלא יכולתי לראות אותו.

"לאן אתה הולך?" ניסיתי להסתיר את החרדה בקולי.

"אל תדאגי. אני לא עוזב. לא כשאת פרושה ככה לפני כמו סעודת מלכים."

שמעתי קרח מצלצל בתוך כוס ושקשוק חרישי של נוזל נמזג. הוא חזר ונעמד מולי, מקרב לשפתיו את הכוס ומסתיר צל חיוך על פניו היפהפיות. משהו בארשת פניו הבהיר לי שמצפה לי עינוי ממושך, והתאווה שפעמה בקרבי רק התעצמה כפליים. הייתי נתונה לגמרי לרחמיו.

השניות חלפו כמו דקות. שדיי עלו וירדו בקצב נשימותיי, שהלכו והעמיקו עם ההמתנה. למה אני מחכה? לא היה לי מושג, אבל האפשרויות העירו בי ריגוש עמוק.

הוא שוב קירב את הכוס לשפתיו, רוקן את תכולתה והטיח את הכוסית בקול על השולחן בין רגליי. אחר כך חפן באצבעותיו את קוביות הקרח בקול שקשוק שדמם כשהקור המקפיא נגע בעורי. הוא שירטט בעצלתיים שביל של רטיבות לאורך רגלי, על העור הרגיש שבפנים הירך. נרעדתי וכל גופי נדרך כשנדד מירכי לבטני. הקובייה נמסה לאיטה לתוך טבור בטני בזמן שהוא לקח קובייה נוספת.

הוא עבר לפאה אחרת של השולחן, מתקרב אלי מהצד. עם הקובייה השנייה הוא הקיף את הפטמות שלי, מקפיד להקדיש תשומת לב לכל אחת בנפרד. הייתי על גבול הכאב אך התאפקתי לא להתנגד. לא רציתי להסתכן בעונש נוסף שרק ידחה את הרגע שבו יחדור אלי. הוא רכן אלי, ואת מקום קרירותו מקהת החושים של הקרח החליפה חמימות פיו הלחה. שיניו נגסו בעדינות בפטמות הזקורות ויד צוננת מצאה את מקומה בין רגליי.

הוא הימהם, מחליק בקלילות בין קפליי ומתגרה בדגדגן. "את אוהבת שאני קושר אותך, בייבי?"

ליקקתי את שפתיי החרבות והינהנתי בחיפזון. אני אוהבת? לא הייתי בטוחה. ידעתי רק שאני לא רוצה שיפסיק. לא רציתי לדבר כדי לא לעכב את התענוג שעמד להעניק לי, כמו שרק הוא יודע. הוא החזיק אותי ממש על הגבול במצב של עוררות חושים וחוסר אונים שהיו כמעט בלתי נסבלים. התפתלתי בכבליי, והחבל חתך בעורי.

"תפסיקי להילחם, אריקה."

הוא הזדקף, מונע ממני את מגעו וקרבתו.

"חשבתי שאתה ממהר," התלוננתי, מתאמצת להשתלט על התשוקה שבערה בי בלהט שרק הלך והתעצם מרגע לרגע. שילך לעזאזל עם החבל שלו.

הוא חייך חיוך רחב. "מיהרתי, אבל המחשבה להעניש אותך הרגיעה את הדחיפות. עכשיו אני סתם נהנה."

עצמתי עיניים, נושמת עמוק ומשדלת את עצמי להירגע, ומייד הזדעזעתי מתחושת קור בין רגליי.

צעקתי, גם מהפתעה וגם מתחושה שעדיין לא הייתי בטוחה אם היא נעימה לי או לא. הוא הניע את הקרח בין קפליי, מחכך אותו בדגדגן הפועם שלי. שיחררתי את הנשימה העצורה בי כשהמשיך אט אט מטה, מתרחק מהבליטה הרגישה עמוק יותר לתוך הכוס שלי. בדיוק כשחשבתי שהוא עומד לרחם עלי, מגע אצבע קל הוחלף במגעו של הקרח. כמה זמן הוא עוד ימשיך לרסן את תשוקותיו שלו ולעולל לי את זה? וכמה זמן אחזיק מעמד? הרגשתי שעוד רגע אני מתפוצצת וצורחת.

"בלייק, אני לא יכולה... לא יכולה יותר. אתה הורג אותי."

"איך ההרגשה לחכות... לרצות משהו שלא מגיע?"

חשקתי חזק את לסתי בניסיון לא לחשוב על הכאב הנורא בין ירכיי, והתפתלתי בלי שליטה, למרות שידעתי שזה לא יגרום לו לזיין אותי יותר מהר.

"אני שונאת את זה."

"שנשים לזה סוף?"

"כן," אמרתי בייאוש גלוי.

הוא רכן קרוב ושפתיו התחככו קלות בעור העדין של צווארי. אחר כך העביר לשון על תנוך האוזן, מייסר אותי בעינוי מסוג חדש.

"תתחנני."

צמרמורות הציפו את עורי. זקרתי את שדיי באוויר, נצמדת בעצם אל כלום מפני שכבר בקושי נגע בי.

"תגידי לי כמה את רוצה את זה. אני צריך לשמוע ממך."

"בלייק... בבקשה, פשוט תזיין אותי."

"זה נשמע כמו פקודה. אני רוצה תחנונים."

רטנתי, והוא התרחק לגמרי, לא נוגע בי יותר בכלל.

"בלייק!" הרגשתי זועמת ונואשת.

"תיכנעי."

הנימה החדה בקולו הקפיצה אותי בבהלה.

"אריקה, את חייבת להתמסר למרוּתי אם את רוצה לגמור. נגמרו המשחקים. את לא תבחני אותי יותר."

בלעתי רוק במאמץ, נלחמת בדחף האינסטינקטיבי להתמרד מול הפקודה. תתמסרי. גרוני נחנק כאילו המילה עצמה היתה תקועה בו, לא לבלוע ולא להקיא עד שאקבל אותה. זו לא היתה סתם מילה. היה לי קל יותר להתמסר כשניסיתי לשדל אותו לקחת ממני את מה שביקש. אבל עכשיו הוא לקח מה שרצה, בלי לשאול ובלי מקום למשא ומתן.

עצמתי עיניים, מתאמצת להקשיב לקול בראשי שאמר לי להירגע, לשחרר. "אתה לא עושה לי חיים קלים." רציתי שיבין את ההתנגדות שלי, אולי אפילו יוותר לי קצת. גם כשהפך לדומיננטי לגמרי הוא נתן לי לפעמים קצת מרחב תמרון.

"כל היום כיביתי שריפות. אני רוצה לחזור הביתה אלייך בלי שאצטרך לשבור אותך כל פעם מחדש. אם לא תהיה לי ברירה אני אעשה את זה, אבל לא תמיד אני אבקש יפה ואעשה לך חיים קלים. אז כדאי שתתרגלי להיות כנועה לפני. את עירומה, קשורה לשולחן, ועוד נגיעה את גומרת. את רוצה לגמור?"

"כן, מאוד."

"אז תתחנני."

"בבקשה..." התחינה בקעה מבין שפתיי חלושה ורפה.

"אני מקשיב, אריקה. בבקשה מה?"

"בבקשה תעשה שאגמור. אני רוצה את הידיים שלך עלי. אעשה הכול... אני נשבעת."

"בפעם הבאה שאגיד לך - תחכי לי בבית עירומה ובזמן?"

"כן."

אצבעותיו נגעו לא נגעו בדגדגן התפוח שלי, ואני התנשמתי והרמתי את אגני אל מגעו, אבל הוא חמק ממני באותה פתאומיות שבה התחיל.

"מבטיחה?"

"מבטיחה. אלוהים, אני אעשה הכול."

"ואני לא אצטרך יותר להסביר לך איך להיות סאבית טובה, נכון?"

"לא," הבטחתי, מנענעת בראשי לשלילה בלהט.

הרגשתי את חום ידיו מתקרב לאיבריי שכמהו אליו, ונלחמתי בפיתוי לקרב לעברו את גופי. אלוהים ישמור, איזה עינוי.

כל תאי גופי השתוקקו וייחלו למגעו, ובכל זאת לא היתה לי כל שליטה על המצב.

זאת המציאות שכל כך התקשיתי לקבל. הייתי חייבת איכשהו לסמוך עליו שיביא אותנו לשם. וכשהבנתי את זה, משהו בתוכי השתחרר וגופי התרפה מעל השולחן. לא נאבק יותר במוסרותיו. המתח עזב את שריריי וראשי הסתחרר, גם הוא, כמו גופי, מאבד שליטה לחלוטין על תשוקתי אליו.

ואז הוא נגע בי, מניח יד על הכוס שלי ותופס בו חזק.

"זה שלי. את תגמרי רק אם אני ארצה שתגמרי. את מבינה?"

נשאתי אליו מבט בעיניים מטושטשות מתאווה. הייתי מתוחה עד קצה גבול היכולת והרגשתי שעוד רגע אבכה, כאילו התסכולים שלו מאותו יום עברו איכשהו אלי.

"אהיה כל מה שתגיד לי, בלייק."

עיניו התרככו מעט לשמע הכניעה, והוא הכניס לתוכי שתי אצבעות. פי נפער, ואנקת רווחה נפלטה משפתיי. הוא הניע את האצבעות בתוכי, חוקר את מעמקיי הרטובים. התהדקתי סביבו רועדת כולי, מייחלת לעוד אך אסירת תודה על מה שקיבלתי. הוא הניע את ידו פנימה והחוצה בעדינות וליטף את הדגדגן שלי בסיבובים מהירים.

פלטתי יבבה מעוצמת התנועה הקבועה, שהדליקה בי גם שחרור וגם דריכות מחודשת בעת ובעונה אחת. חושיי התעוררו חזרה לחיים וגופי שב והתלהט בציפייה. אלוהים, איך הוא מפליא להזכיר לי איזו השפעה יש למגע שלו עלי. תפסתי את עצמי כשאגני התרומם מעט כאילו מעצמו.

תתחנני, הידהדה התביעה בראשי, חושנית ותובענית כאחד. ליבתי פעמה, הדם השוצף בעורקיי הולם באוזניי. ראשיתה של אורגזמה בלתי ניתנת לעצירה החלה מתקרבת אלי ולא הייתי מוכנה לוותר עליה. לא בשביל הגאווה ולא בשביל שום דבר אחר.

"אל תפסיק. אני מתחננת, בבקשה אל תפסיק."

"זה מה שאני רוצה לשמוע, בייבי. את רוצה את כולי בתוכך?"

"אלוהים, כן."

"רוצה שאתן לך לגמור קודם?"

מערבולות של צבע הסתחררו מול עיניי וכל שרירי גופי נדרכו כעת בציפייה, אבל כשהבנתי שעוד לא קיבלתי ממנו רשות מפורשת לגמור נפקחו עיניי בבת־אחת ופגשו במבטו האפל, עפעפיו כבדים מתשוקה זהה לזאת ששטפה את כולי באותו רגע.

"בבקשה תן לי. בלייק, בבקשה..."

הוא רכן אלי ולכד את פי בנשיקה מחוספסת. בלענו בשפתינו איש את רעהו, לשונותינו מתנגשות ויונקות, וכל אותו זמן המשיכו אצבעותיו בפעולתן, מזיינות אותי בעדינות ומקרבות אותי אט־אט לשיא. העונג המפלח השתלט עלי, כאילו הדבר היחיד החשוב בעולם כולו הוא המגע בין גופינו והתענוג שהעניק לי, ושקיבלתי באסירות תודה נואשת. כל גופי התלהט והתחלתי לרעוד מהמאמץ לא לגמור.

"אוי אלוהים," ייבבתי, מאבדת אחיזה במציאות ובעולם סביבי. "בבקשה, בבקשה, בבקשה."

"תגמרי, אריקה. עכשיו," לחש לתוך פי בקול צרוד, מעמיק לחדור אלי ביתר שאת.

השתנקתי, גופי מתקמר מעל השולחן. בגלל החבל שכבל אותי לא יכולתי להאיץ או לשלוט בדבר. המילים, הפקודה, הותירו אותי נטולת הגנות. הייתי שייכת לו. שלו. נתונה לרחמיו ולפקודתו, התרסקתי בזעקה אל גל העונג, ובאגרופים קמוצים, דרוכה כמיתר פוקע, נשטפתי באורגזמה אדירה.

העולם השתתק באותו רגע מושלם. עדיין רעדתי כשהִרפה ממני, ואצבעותיו עברו להתיר את החבל שקשר את קרסוליי. מתוך ערפול החושים שאפף אותי אחרי האורגזמה הבחנתי בהקלה בחופש החדש. שניות ספורות אחר כך בלייק כבר היה עירום כולו וגופו כיסה את גופי. הוא כרך את רגליי סביב מותניו והניח את כיפת הזין העבה שלו על הפתח שלי, מכניס רק את הקצה.

"כל כך עומד לי שזה כואב. אני הולך לזיין אותך עמוק. כל כך עמוק שלא תשכחי יותר למי את שייכת, בייבי. ואני רוצה שתגמרי ותגמרי עד שתסמכי עלי שאדע לתת לנו את מה ששנינו רוצים."

מרוב טירוף חושים איבדתי את קולי, מסוחררת כל כך שלא הייתי מוכנה לעתיד לבוא. שרירי בטנו הקשים והמתוחים נלחצו אל בטני כשכרך זרוע סביב מותניי, ועיניו הירוקות ננעצו בעיניי, אפלות ומורחבות אישונים. ראיתי אותו באותו רגע - את האיש, אבל גם את החיה שרובצת מתחת לפני השטח.

הוא צריך את זה. הוא צריך את זה ממני.

"בלייק." ליקקתי שפתיים חרבות בנשימה כבדה. "תנשק אותי... בבקשה."

הדריכות במבטו, הנחישות השולטת, התחלפה ברגש אחר.

וכששפתינו נפגשו, יותר בעדינות הפעם אך בתשוקה לא פחותה, הרגשתי בכך. אהבה. זיהיתי אותה. עם כל השריטות שלו והצורך המטריף בשליטה, אהבתי את הגבר הזה. באותה מידה שהוא זקוק לזה, אני צריכה לתת לו את זה.

"אני אוהבת אותך." נפלטו המילים מפי ברגע שהתנתקו שפתינו.

העוצמה במבטו שוב הציפה אותי, והתשוקה שכמו הידהדה בכל גופו כאילו השתתקה לרגע. הוא רכן שוב, מחכך את שפתיו בשפתיי ברוך.

"אני לא יכול לנשום בלעדייך, בייבי. את מפרקת אותי ומרכיבה אותי מחדש כל פעם. את מקבלת ממני הכול ואוהבת אותי בגלל זה."

השאלה בעיניו והספק ששמעתי במילים האחרונות שברו לרגע את ליבי.

"בלייק... אני שלך. אני רוצה את זה. אני רוצה את כולך." גרוני נחנק, והפעם מסיבות אחרות לגמרי. תשוקה ואהבה מכמירת לב הציפו אותי ונפלטו כמו קרינה בינינו.

שפתינו נפגשו שוב והוא חדר עמוק יותר לתוכי, לשונו ננעצת בפי. איברי התהדק סביבו, לופת את איברו העבה. עכשיו, כשהיה נעוץ בי עמוק, היינו קרובים כל כך שנשמותינו התלכדו בדיוק כמו גופינו. הוא נסוג ושוב ננעץ פנימה, הפעם עמוק יותר עד שנעתקה נשימתי. גופו השרירי רטט מעלי בעוצמת האיפוק שכפה על עצמו. גם אני הרגשתי את הצורך הזה להתפוצץ, להיבלע בתשוקה הפראית.

הוא לפת את עורפי בעיניים יוקדות, משעין את משקל גופו על המרפק. שילבתי קרסוליים סביב מותניו, שרירי בטנו נדרכים אל שיפולי בטני, והוא המשיך לקדוח בי, בדיוק כמו שרציתי. גופו המתחכך בי העיף אותי שוב אל אורגזמה סוערת, ופי נפער מעצמו ביבבה אילמת שמצאה את קולה כשהמשיך לפלח אותי שוב ושוב.

חזק. מהר. קשוח ובלי רחמים. אהבתי את זה, אהבתי את הכול.

בזכות הקצב המהיר גמרתי שוב בקלות, הכוס שלי מתכווץ סביבו וירכיי מתרוממות אל מותניו. שיא רדף שיא עד שבסופו של דבר הוא הצטרף אלי לגמירה, מותניו נדחקים אלי וגופו מרתק את גופי לשולחן בתזזית קודחת של שחרור, של פורקן... שמי נישא על שפתיו.