שאלה של אהבה

אלון עמד לפני דלת ביתם של אורי ועומר ונשם עמוק.

למרות שלא רצה להודות בכך, הידיעה שהערב מתקיימת החתונה של אסף גרמה לו לאי שקט.

הוא נקש על הדלת והמתין בסבלנות.

"מי שם"? נשמע קולה של אורי מבעד לדלת, והוא ידע שהיא בטח מציצה בעינית.

הדלת נפתחה בתנופה ואורי חייכה חיוך רחב. "אלון, איזו הפתעה"!

היא הביטה בו לרגע במבט תוהה ואז מיהרה לזוז הצידה, "בוא, היכנס, איזה יופי שבאת"!

אלון נכנס פנימה, ומצא עצמו עומד בין צעצועים פזורים שהגיעו מהשטיח בסלון עד לכניסה לבית. "עומר במטוס. מזל שהחתונה של קרן ואסף מתקיימת ביער בן שמן, הוא יגיע משדה התעופה ישר לשם".

היא סובבה את ראשה לכיוון ילדיה, "רני, האוכל צריך להגיע לתוך הפה! נועם, אל תזרוק אוכל"! ואז החזירה את מבטה אליו ולהפתעתו היא הביטה בו בעיניים מחייכות, בעודה מנסה לשמור על טון דיבור רציני.

אחד מהתאומים הצביע על אלון, שהשתדל להסתיר מאורי את חוסר יכולתו להבדיל ביניהם, לאחר שלא ראה אותם כבר חודשיים. הם בהחלט השתנו, הוא הבחין. הם ישבו בכסאות אוכל, דבר שאפשר לאורי לגשת אל הדלת. לפני חודשיים זה עדיין לא היה כך. אורי החזירה את מבטה לכיוון הילדים.

"עומר יגיע ישר לשם? התכוונתם להישאר לישון באוהל אחרי החתונה, לא? איך תסתדרי עם שניהם והציוד"? הוא הביט סביבו, עדיין מופתע מהמראה השונה של ביתם של עומר ואורי, מאז שנהיו להורים, לעומת מה שהיה עד אז.

"לא יודעת. האמת שלא היה לי זמן לחשוב על כך", אורי נאנחה והביטה בו להרף עין. "עד שהם נולדו אתה יודע איך זה היה, לוקחים אוהל, גזייה ואוכל, קצת בגדים ושק שינה ונוסעים. עכשיו זו התארגנות אחרת לגמרי. זו רק הפעם השנייה שעומר טס מאז שהם נולדו. הייתה לו נסיעה מוצלחת, וגם אני הסתדרתי איתם טוב יחסית".

אלון זכר היטב את החודשים הראשונים לאחר לידת התאומים. אורי ועומר ישנו לסירוגין והיו מותשים. עברו בערך שלושה חודשים מאז הלידה ועד שהיה אפשר לשאול את אורי מה שלומה וקצת לדבר איתה. העובדות הנאמנות שלה דאגו שהחנות תמשיך לתפקד, בעזרתם של אלון, שהגיע מדי שבוע לעזור בהנהלת החשבונות, ושל גיא, שותפו של עומר, שהגיע גם הוא לעזור בניהול השוטף. בזמן האחרון אורי הצליחה להגיע לחנות מדי יום לזמן קצר, וגיא עוד המשיך לעזור, אך אלון כבר לא הגיע לשם כלל.

הוא שמח מאוד לראות את אורי, חברתו מילדות, מאושרת בזוגיות עם עומר, ואת השותפות ביניהם בטיפול בתאומים. מהשלישייה שלהם יוותר רק הוא רווק, כי גם אסף, הצלע השלישית, מתחתן.

הם נפגשו פחות מאשר בעבר. אבל אלון לא קינא באסף ואורי, או חש שנותר מאחור. להפך, אם כבר. הוא אהב את חייו, שמר בקנאות על רווקותו, יצא עם נשים כשחשק בכך, והיה לו ברור שהוא לא רוצה להתחתן, לא בקרוב ואולי בכלל.

הוא לא היה בטוח אם זה תמיד היה ככה, או שזה רק מאז, אבל זה מה שהוא רצה, ובוודאי שאינו רוצה למצוא את עצמו עם תינוק, או כמו שקרה לאורי, שניים בבת אחת. הוא מעולם לא היה צריך להתאמץ מדי כדי לצאת עם אשה. הייתה לו נוכחות מרשימה של גבריות שקטה ובוטחת, של מי שיודע מה הוא רוצה – ויודע שישיג זאת.

"כבר ארזת ציוד כדי להישאר לישון ביער"? שאל אלון, מביט באורי שהוציאה את אחד התאומים מכסא האוכל.

"לא, לא הספקתי, אבל יש עוד שעתיים עד שצריך לצאת. תכף אשכיב אותם לישון ואארוז", ענתה אורי בעודה רוחצת את פניו של התינוק.

אלון הביט סביבו. אורי הייתה צריכה להחליף בגדים לתינוקות, להשכיבם לישון, לסדר ולנקות אחרי שאכלו, לארוז ולהוריד את הציוד למכונית. השעתיים הללו יחלפו מהר מאוד.

" עומר מגיע עם מכונית משדה התעופה, נכון? מה דעתך שאסע הביתה להתכונן לחתונה, אחזור לכאן וניסע יחד"? שאל אלון.

"מה פתאום! אסתדר, אל תדאג. רגע, אתה בא לבד לחתונה? אתה לא יוצא עם מישהי עכשיו? אני מצטערת, לא דיברנו כבר הרבה זמן, ומאז שהם נולדו המוח שלי כל כך מרוכז בענייני תינוקות שאני לא זוכרת מה סיפרת לי על,- איך קוראים לה"? אורי סובבה אליו את ראשה וחייכה בהתנצלות, בעודה רוחצת את פניו של התינוק השני.

"זה בסדר", ענה אלון ביובש, "גם אני כבר לא כל כך זוכר איך קוראים לה".

"אלון! הייתם ביחד כמה חודשים, לא"? נזפה בו אורי.

"כן, אבל זה לא התאים. היא הייתה חכמה, יפה מאוד, גם נחמדה, אבל זה לא זה". אלון הלך לסלון בעקבות אורי, שייצבה תינוק מכל צד של מותניה.

אסף, אלון ואורי היו חברים טובים מאז ילדותם ביחד במושב ברמת הגולן. אורי התרגלה מזמן למבטים הנשיים שהופנו לעברם ולפניות אליה להכיר אותם. לאורי הייתה החנות שלה בתל אביב כבר כמה שנים, וגם אלון גר בתל אביב והקים חברה. הוא עבד סביב השעון, אבל עד שאורי הפכה לאם הם יצאו מדי פעם ביחד לבלות בתל אביב ולטיולים בדרום בסופי שבוע, או נפגשו במושב וטיילו בצפון. לפעמים הם יצאו שלושתם, ולעיתים רק שניים מהם, תלוי בעבודה ובקשר זוגי כזה או אחר. למרות השינויים בחייהם הם נשארו החברים הכי טובים, וכל אחד מהם היה יכול לסמוך על שני האחרים שבכל עת שיצטרכו הם יהיו שם בשבילו או בשבילה. אבל אסף ואורי ידעו היטב שאלון משתדל להתמודד לבד עם מה שקורה בחייו מאז. אמנם, לעיתים הם שוחחו איתו על זה, אבל ברוב הפעמים שניסו הוא לא שיתף פעולה.

"ישנת איתה לילה שלם, או שגם איתה חששת לנסות, שמא תתעורר בצעקות ותבהיל אותה"? אורי קימטה את מצחה כשנעצה בו מבט בוחן.

"עזבי, לא ניכנס לזה עכשיו, צריך להספיק להתארגן לחתונה", אלון ענה והסב את מבטו.

אורי הבליעה אנחה והסיטה את מבטה ממנו. "תשגיח על נועם רגע. אחליף לרן ואשכיב אותו", היא הניחה את אחד הילדים, שעכשיו התברר לאלון שהוא נועם, בין הצעצועים הפזורים על השטיח.

"ומה היית עושה אם לא הייתי כאן"? אמר אלון בחיוך. הוקל לו שאורי לא התעקשה לדבר על הסיוטים. אסף ואורי היו שם בשבילו תמיד, אבל הסיוטים, וכאבי הראש שסבל מהם לעיתים, היו משהו שלא רצה לדבר עליו עכשיו.

"הייתי מביאה את הבגדים לכאן, אבל נוח יותר לעשות את זה על שידת ההחתלה, אז טוב שהגעת"! היא חייכה אליו בחזרה, ומיהרה לחדר השני.

כשחזרה אלון אמר, "אורי, תני לי לנסוע איתך לחתונה. אני יודע שאת מסתדרת עם התאומים בעצמך, אבל יהיה לך פשוט יותר להוריד את הציוד למטה כשאני כאן, וגם יהיה לך קל יותר אם אעזור לך בחתונה עד שעומר יגיע".

אורי נעצה בו מבט בוחן. "אתה בטוח? אתה לא רגיל לחברת תינוקות", היא חייכה, ואלון מצא עצמו צוחק ומהנהן לאישור דבריה, וגם היא הצטרפה לצחוקו. ואז, ברגע הזה, שבו שניהם היו לכמה שניות שוב שני ילדים שהם החברים הכי טובים, אורי נתנה לעצמה להשתחרר מהרצון להוכיח שהיא עדיין אותה אורי, כמו שהייתה פעם, ויכולה להסתדר לבד. "זה באמת יעזור לי מאוד. חוץ מזה, עוד לא כתבתי ברכה, ואני בטוחה שגם אתה לא, אז עדיף שניסע ביחד ונתכנן מה לומר כשיגיע תורנו לברך", היא ענתה לאלון בהקלה.

"מלכי! כמה שולחנות נשאר לערוך? עוד מעט האורחים יתחילו להגיע"!

מלכי השיבה את מבטה מלהקת הדררות, שעפה מעץ לעץ במהומה של נוצות ירוקות בהירות ומקורים אדומים, לשולחן שהיה עטוי, במקריות משעשעת, במפה בצבע ירוק, בדיוק כצבע נוצות הציפורים. "תכף אסיים", ענתה ומיהרה להניח את כלי האוכל ומפיות הבד בצבע לבן על השולחן.

לפעמים אני מרגישה כמו הדררות הללו, שהגיעו הנה מרחוק, למרות שבעצם נולדתי כאן. עבודה כמלצרית בחברת קייטרינג ובמעון לכלבים עזובים לא היו מה שהמשפחה שלי חשבה שאעשה בגיל עשרים ומשהו. היא העיפה מבט נוסף על הציפורים ועברה לשולחן הבא. הטלפון הסלולרי צלצל בכיסה, וכשראתה שמתקשרים אליה מהכלבייה מיהרה לענות.

"מלכי, תוכלי לבוא הערב להחליף אותי? אני צריך לצאת, יש איזה עניין". אלי, הנער ההפכפך בן השבע עשרה, שכל כך הרבה פעמים לא הצליח להתמיד ולהישאר עד סוף המשמרת שלו, שוב התקשר וביקש ממנה להחליפו.

"אני לא יודעת, אלי, אני עובדת עכשיו ולא יודעת מתי תיגמר החתונה", ענתה לו.

"אוי, מלכי, בבקשה, בבקשה, גם אם תגיעי בעשר בלילה זה יעזור לי", הוא התחנן.

"טוב, בסדר, אבל אל תצפה שאצליח להגיע לפני עשר או אחת עשרה. תתקשר למי שאמור להיות בבוקר ותגיד לו שלא יאחר, ואל תתקשר אליי, לבדוק מתי אגיע, כי אני עובדת"! היא השיבה בטון שקיוותה שנשמע בו זמנית אדיב וקשוח.

אלי נאנח. "בסדר, מלכי, אחכה לך ולא אתקשר. תודה"!

כשסידור השולחנות הושלם וכל העמדות היו מוכנות, היא ניגשה ללין, בעלת חברת הקייטרינג, שנהגה לשלוח עם מלכי שאריות מזון לכלבים. "לין, אלי התקשר וביקש"-

"כן, מלכי, תוכלי לצאת לפני סוף האירוע". לין קטעה את דבריה, כי הכירה את בקשותיו של אלי, "סעי עם המשאית. תדאגי שאלי ידע שאת עושה לו טובה גדולה ושהוא חייב לך"!

"תודה, אגיע מחר מוקדם לארגן את הציוד", מלכי אמרה בהקלה. היא הניחה שלא תהיה בעיה שתצא מוקדם, אך בכל זאת חששה שאולי לין תזדקק לה בחתונה.

"את ומייק ביחד צוות טוב", חייכה לין, אך חיוכה התחלף בהבעה דרוכה כששתי מכוניות התקרבו לחנייה הסמוכה למקום האירוע.

"מתחילים"! היא הרימה את קולה, "בדקו שהסינורים שלכם נקיים, ושהשיער שלכם מסודר. המשפחה מגיעה וזה הזמן להתייצב בעמדות"!

מלכי הרימה את ראשה אל על, לוקחת עוד כמה שניות של הפוגה, והמשיכה להתבונן בדררות, שלא הוטרדו כלל מהגעת המכוניות ומקריאתה של לין, וחוללו מהומה בזעיר אנפין בצמרת העץ.

"מזל שנסענו יחד, אחרת לא היינו מספיקים לכתוב את הברכה", אמרה

אורי כשיצאו מהמכונית, וראו את מכוניתם של קרן ואסף מגיעה.

"ואיך בדיוק היית מצליחה להיניק אילו היית נוסעת לבד"? תהה אלון. אורי הסתכלה עליו וחייכה. היא ידעה שאלון היה מובך מעט מהעובדה שקצת אחרי שהחלו לנסוע נאלצו לעצור כי אורי החליטה להיניק. שני הילדים החלו לבכות כמעט באותו זמן ואחרי שתי דקות של נהיגה לקול הבכי שהלך וגבר, אורי הודיעה לאלון שחייבים לעצור.

עכשיו.

"אם הם כבר החלו לאכול למה בכלל את עוד מניקה"? הוא שאל.

אורי חייכה וענתה לו בסבלנות, "הכל ניסוי וטעייה כשזה ילד ראשון, ואצלי זה שניים בבת אחת! אני מניחה שיש כאלה שיגידו שבכלל לא צריך לעצור אלא להמשיך לנסוע, אבל אם אפשר אני מעדיפה לעצור".

כל הכבוד לך. עם שניים צורחים בבת אחת לא בטוח שהייתי מעז לצאת מהבית", אמר אלון.

אורי חייכה, "אתה היית יוצא ומסתדר, כי לא הייתה לך ברירה. יש לך הזדמנות להתנסות בכך למשך כמה דקות כי אני מוכרחה ללכת להתרענן. אני מקווה שהם ימשיכו לישון עד שאשוב". היא מיהרה ללכת, מותירה את אלון עומד לצד המכונית.

אסף וקרן, שיצאו ממכוניתם, נופפו לו לשלום וניגשו לאורי שהאיצה בהם להתלוות אליה. רק שלא יתעוררו, חשב בעודו מביט על התאומים הישנים. אני לא יודע מה לעשות אם הם יבכו פתאום. כאילו ששמעו את מחשבותיו פקחו התאומים את עיניהם, סובבו את ראשיהם ימינה ושמאלה, וכעבור כמה שניות פרצו ביבבות בבת אחת.

אלון רכן פנימה, משתדל להרגיע את צמד המייללים. כשהבין שהם לא מתכוונים לחדול, שלף את אחד התינוקות מכסאו. הוא החל לנוע לעבר הדלת האחורית השנייה, כדי להוציא את התינוק השני, מתלבט כיצד לעשות זאת, ומבטו נתקל לפתע באחת המלצריות של הקייטרינג שעמדה ליד משאית הציוד ומבטה נישא אל על.

" מלצרית, בואי רגע בבקשה"! הוא הרים מעט את קולו, עוקב בעיניו אחרי הנקודה שבה היא התבוננה, וקולט את הדררות במרומי העץ. היא בכלל לא שמעה אותו, או שהשימה עצמה כלא שומעת. הוא כחכח בגרונו בקול רם וקרא, "הי! עזבי רגע את הדררות ובואי לעזור לי"!

מלכי נרעדה לשמע הקול הרם, שללא ספק כוון אליה. היא הסמיקה

בבת אחת ומיהרה ללכת לכיוון המכונית שמצדה השני נשמעה הקריאה.

"מה קרה"? שאלה את גבו של גבר שרכן לעבר דלת אחורית פתוחה.

הוא התרומם והזדרז לתחוב לידיה תינוק מיילל ואדום פנים. "תחזיקי אותו רגע", ענה בעודו מסתובב בחזרה.

מלכי ממש לא רצתה שהתינוק שבידיה יעבור מיללות לצווחות. היה לה ניסיון רב עם אחיה הצעירים והיא מיהרה להצביע לעבר הדררות שעברו בינתיים לצמרת עץ קרוב יותר. "תראה! הנה דררות! אתה מכיר אותן? תראה איזה צבע ירוק יש להן וכמה בלגן הן עושות", היא חיקתה את קולות הציפורים באזני התינוק, שלשמחתה גילה עניין בקולות שעשתה, או שסתם היה המום למצוא עצמו בידיה, והפסיק בבת אחת ליילל. "אתה רואה אותן? הן מאוד רועשות. הן רואות שעוד מעט יהיה פה אוכל ומתכננות כבר ארוחה טובה מהשאריות"! היא לכסנה מבט מעבר לכתפה ומבטה נתקל במבטו של הגבר שאחז בתינוק השני. היא התאפקה שלא לפרוץ בצחוק כשהבינה שהוא חוזר באוזניו על ההסברים והקולות שהשמיעה באזני התינוק שבידיה.

הוא הבחין בבת-הצחוק שעלתה על פניה וזקר לעברה את גבותיו בחיוך.

אוי, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשה כשחשה בליבה מחסיר פעימה בתגובה למבטו.

אוי, אוי, אוי.

היא הורידה את מבטה לתינוק שבזרועותיו וחיוכה התרחב, "אתם תאומים! כמה שאתם דומים, איך מבדילים ביניכם? בטח רק אמא ואבא יודעים מי הוא מי"!

"כן, משהו כזה", ענה הגבר שהיא התאמצה עכשיו שלא להסתכל עליו, וליבה החסיר פעימה נוספת.

"מלכי"! נשמע קולה של לין, "בואי, תתחילי להכין בלינצ'ס".

"תכף אגיע"! צעקה מלכי לכיוון שממנו נשמע קולה של לין. "תסתדר עם שניהם? אתה בטח רגיל, לא"? היא כיוונה את דבריה לגבר מבלי

לסובב את מבטה אליו כדי שלא תיתפס מסמיקה.

"נועם, רן! חמודים שלי"! נשמעה קריאה מחלון של מכונית שנכנסה למגרש החנייה באותו רגע.

"הנה סבא וסבתא מגיעים", אמר הגבר לתינוק שבידיו.

המכונית עצרה בחריקת בלמים ומתוכה פרצה החוצה אשה ומיהרה לעברם. "אלון! תביא לי את החומד הזה, כמה שהתגעגעתי אליו"!

מלכי הסתובבה וראתה את אלון מושיט בחיוך את התינוק שבידיו לאשה המתלהבת.

"מלכי"! נשמעה שוב קריאתה של לין.

"אני חייבת ללכת", הושיטה מלכי את התינוק שבזרועותיה לאלון,

מבטה נתקל שוב במבטו, ותחושה מוזרה חלפה בה.

"תודה, מלכי מלכת הדררות, הצלת אותי"! חייך אלון, ולקח בתנועה מסורבלת את התינוק מידה.

מלכי חשה בחום מטפס מצווארה לפניה. זה ממש לא לעניין להתרגש ככה מהמבט שלו, חשבה בבעתה ומיהרה ללכת. לא נראה לי שהוא מהסוג המפלרטט, הוא פשוט נחמד. היא נשאה את מבטה שוב לצמרות העצים, כמחפשת שם את התשובה לפשר תחושתה המוזרה. זה היה כאילו שהוא מסתכל לי בעיניים ויודע אלו מחשבות עוברות לי בראש עכשיו. כאילו שהוא מכיר אותי, למרות שהחלפנו בערך שני משפטים.

סוף סוף אני מרגישה את התחושה הזאת, שעד עכשיו רק קראתי עליה, או ראיתי סרטים שמתארים אותה, וזה קורה דווקא עם גבר נשוי. היא פלטה אנחה, בהבינה שבשונה מהסרטים שראתה, המבט הזה לא יוביל לסיפור אהבה.

היא הגיעה לעמדת הכנת הבלינצ'ס והדליקה את האש, מחכה זמן מה עד שהמחבת תתחמם. כשהמחבת התחממה לשביעות רצונה החלה לטגן במומחיות, שופכת בלילה מקנקן, וממהרת להפוך ולהוציא מהמחבת. כשהייתה לה ערימה נאה, היא החלה לגלגל בלינצ'ס עם שני סוגי המילוי שהוכנו מראש. הבלינצ'ס, שמולאו בעוף קצוץ דק ומתובל עם חרדל ומעט דבש וג'ינג'ר, הונחו בצד אחד של העמדה. בצד השני היא הניחה בלינצ'ס עם חתיכות טופו דקיקות שבושלו עם עדשים שחורות, בצל ופרוסות שום מטוגן. היא העיפה מבט לעמדה אחרת שהוצבה במרחק כמה מטרים ממנה, ובה יצאו אדים משני סירי מרק. "אחד מכם צריך ללכת להביא את הקעריות המיוחדות והכפיות. תקשרו כמו שצריך את הסינורים, תכף מתחילים להגיש", הורתה לשני המלצרים שעמדו ללא מעש מאחורי הסירים. הם לא היו מהצוות הקבוע וניכר שאינם בעלי ניסיון בהגשה באירועים. "תזכרו שזה רק מתאבנים, אל תמלאו את הקערית. מי שירצה, יחזור לקחת עוד". היא סובבה את ראשה לעמדה שהוצבה מצידה השני של עמדתה, שם נחו קישים אישיים זעירים ומאחוריה אירה וריקה המיומנות היטיבו את סינוריהן. את מוכנה, מלכי"? שאלה לין, "אם לא, ריקה יכולה לעזור לך, נכון? אירה, אתן כבר מסודרות"?

"כן, בדיוק סיימנו. אבל היא לא צריכה עזרה, מלכת הבלינצ'ס, את יודעת שהיא הספיקה לעשות לבד באותו זמן יותר ממה שאנחנו עשינו כאן וצמד ההמומים עשו שם", ענתה אירה והנידה ראשה לכיוון עמדת המרק לקול צחוקה המתגלגל של ריקה.

"אלון? שמעת מה שאלתי? הנסיעה עם אורי הדביקה אותך בעייפות

שלה ושל עומר"? אסף הקניט את חברו, אך הייתה נימת דאגה בקולו. אלון היה מרוכז במשהו, אך עמידתו לא הייתה דרוכה, כפי שראה שקרה לו כשחווה פלאשבקים, ולכן הוא קרא לו שוב. הוא הבחין שמבטו נעוץ בנקודה מסויימת מאחוריו והסתובב. "אה! מלכי"! הוא השתתק, וכשראה שתשומת ליבו של חברו עדיין לא נתונה לו, לחתן, אמר, "אולי תלך להביא לי משהו לאכול? תכף יגיעו האורחים מהצד של קרן ואהיה עסוק בלחיצות ידיים".

"מה"? אלון הבין לפתע שלא שם לב לנאמר והחזיר את תשומת ליבו לחברו.

"אני רעב, ותכף אני צריך להתייצב לצד אשתי לעתיד ללחוץ ידיים לאורחים. אולי תביא לי כמה מהבלינצ'ס של מלכי"?

"לשירותך"! חייך אלון, והלך בצעד בוטח לעמדת הבלינצ'ס, כשאסף נועץ מבט מהורהר בגבו המתרחק. הוא הקפיד לבקש מלין שלא יכינו עוף או בשר בזמן האירוע, למען חבר ילדותו, כי גם הריחות האלה היו עלולים לעורר בו פלאשבק מאז.

אלון הביט במלכי בעודו מתקרב, מבלי שחש במבטו של אסף. היא עמדה כשגופה מוטה הצידה, לבושה בחולצת הטריקו של חברת הקייטרינג ובסינור. על ראשה היה סרט כדי ששערה לא יפול על פניה. שיער חום כהה, כמעט שחור, חלק, אך קופץ מעט, בשובבות, בקצותיו. הוא אהב את המראה. "החתן שלח אותי אלייך. הוא רעב, וכדי שלא יתבלבל עוד מעט מתחת לחופה כדאי שיאכל משהו". אמר בעודו מתקרב לעמדה.

מלכי, שבדיוק סיימה להגיש מנה למישהו שעמד בצד השני, הופתעה לשמע הקול המוכר והסתובבה בבת אחת לכיוונו, "אסף שלח אותך! אתה רוצה להביא לו בלינצ'ס"? היא חייכה, מקווה שאינה מסמיקה תחת מבטו, ומיהרה להכין מנה. יש בו משהו בגבר הזה, חשבה, שכשהוא מגיע פתאום הכל נראה אחרת. היא הגישה לו את המנה המוכנה, "תגיד לו שיאכל בזהירות, כדי שלא יתלכלכו לו הבגדים".

קודם הוא לא ממש הקשיב לדבריו של אסף ורק עתה הבין פתאום שחברו הזכיר את שמה של מלכי. "את מכירה אותו? גם הוא יודע את שמך". אלון בחן בשימת לב את שפתיה המלאות, שצבע עדין של ליפגלוס נמרח עליהן.

"לין משתמשת לפעמים בציוד שלו, והוא נעזר בה לעיתים, כשהוא מכין ארוחות בטבע. דיברנו כשהוא הביא את קרן לראות אירוע שלנו. הסברתי להם על האוכל", ענתה מלכי תשובה מפורטת, והשתתקה בבת אחת, מקווה שלא עיכבה אותו זמן רב, ושהחום שחשה בכל גופה לא ניכר עליה.

"תודה! שוב את עוזרת לי. בפעם השלישית אהיה חייב לך"! הוא אמר, ומלכי הנבוכה שמחה שהוא סובב את ראשו לשמע קולה של ריקה ששאלה אותו אם ירצה לקחת גם קיש לחתן, ואף הוסיפה, בביטחון עצמי שמלכי מעולם לא חשה, שאחר כך יחזור כדי לקחת גם לעצמו.

אירה חיכתה שאלון יתרחק ומיד התקרבה לעמדה של מלכי, בוחנת את פניה המאדימות בסקרנות גלויה, "מי זה? הוא בא ישר אלייך"!

"לא, זה לא מה שאת חושבת. יש לו תאומים ועזרתי לו איתם קודם. לכי לעמדה, הנה, עוד אורחים מגיעים", מלכי ענתה במהירות. היא חשה הקלה בזכות זרם אורחים שירדו מאוטובוס והחלו להתקרב.

אלון חזר לאסף שעמד סמוך לקרן ולהוריו. "קח, תאכל, מסתבר שאתם ממש מכירים"! אמר, וקרן קימטה את מצחה בשאלה.

"מלכי. את זוכרת אותה מהטעימות"? אמר אסף.

"בטח, היא מצוינת, בזכותה בחרתי בקייטרינג של לין. אמרתי ללין שמלכי חייבת להיות בחתונה שלנו", התלהבה קרן, ואז העיפה מבט

באלון ומיד פחתה התלהבותה, "לא, אלון, עזוב, מלכי לא מתאימה לך! עוד מעט תגיע חברה שרציתי להכיר לך, חופית. בבקשה, נראה לי שאתם ממש מתאימים"!

"למה"- אלון החל לשאול אותה מדוע היא חושבת שמלכי לא מתאימה לו, אך קרן עמדה מולו, כמעט מתחננת, בשמלת הכלולות, לצד חברו הטוב. הוא קטע את השאלה ואמר, "בסדר, קרן, זאת החתונה שלך ושל החבר הכי טוב שלי, אעשה כל מה שאת רוצה"!

אסף צחק ונפנה ללחוץ את ידם של חברים של הוריה של קרן, והיא ניצלה את ההזדמנות לומר בשקט, "אני שמחה לשמוע. זה יהיה נהדר אם תרקדו איתנו את הסלואו הראשון. גם עומר ואורי ירקדו, אני מקווה. אסף ירגיש ככה יותר בנוח".

"זה היום שלך ושל אסף", אמר אלון.

"יופי, נהדר", היא חייכה ופנתה לקבל את פניהם של אורחיהם.

קרן הושיבה את אלון וחופית באותו שולחן והם החליפו כמה מילים במהלך הארוחה. אחרי הברכות של החברים והמשפחות, התחילו הריקודים בסלואו, כשאלון, חופית, אורי ועומר הצטרפו לאסף וקרן.

"כבר בנית את האוהל שלך"? חופית שאלה את אלון.

צוות הקייטרינג אירגן בזריזות רבה את אזור האוכל, והושאר רק שולחן הגשה עם קפה וקינוחים. אלון לא הצליח לאתר את מקום הימצאה של מלכי וזה הטריד אותו, להפתעתו.

הוא התנער משרעפיו וענה לחופית, "עזרתי קודם לאורי להקים את האוהל שלהם, אבל בסוף אורי ועומר החליטו לנסוע הביתה, אז אני אישן בו". אלון העביר את האוהל ותיק שאורי השאירה מהאזור שבו נבנו שאר האוהלים, ומיקם אותו במרחק. אם יחלום שוב את החלומות האלה אף אחד לא ישמע.

"אה, הם בנו אוהל ולא יישארו לישון"? הופתעה חופית. "כן, אורי בנתה את האוהל זמן קצר אחרי שהגענו, ואני התכוונתי לבנות לפני שאלך לישון, אבל הם החליטו לנסוע לישון בבית, ויחזרו לארוחת בוקר", ענה אלון, בעודם נעים באיטיות לצלילי השיר.

"גם אני הקמתי אוהל ישר כשהגעתי. אני אוהבת לישון באוהל ושמחתי על הרעיון של להישאר לישון כאן אחרי החתונה. אפשר לשתות, כי לא צריך לנהוג אחר כך", חופית נצמדה לאלון מעט יותר.

"כן", ענה אלון, "זה רעיון טוב. מאין את וקרן מכירות"?

"כמה חודשים אחרי שאסף וקרן הכירו הם נפרדו, אתה בטח זוכר. היא הגיעה אליי לייעוץ על חיבור, דיוק, תזונה, דברים כאלה".

"מה זאת אומרת,- למה את מתכוונת דיוק וחיבור"? אלון החל לתהות מדוע קרן חשבה להכיר בינו לבין חופית.

" חיבור ַלֵיקום, איך לחיות נכון, לדעת לדייק עם עצמך. מה אתה באמת צריך, מה נכון לבריאות שלך, לקיום שלך ביקום", היא השעינה עליו את ראשה.

"אה", אלון לא מצא מה לומר. חופית הייתה בחורה נאה, כזו שהוא בהחלט היה מסובב את ראשו אחריה, אבל מה שהיא אמרה לא דיבר אליו. לשמחתו השיר האיטי התחלף בשיר קצבי, והוא שחרר את עצמו בעדינות מאחיזתה.

אחרי כמה דקות, שבהן רחבת הריקודים הלכה והתמלאה, הוא הציע שישבו. חופית שמחה על ההצעה, ואלון, נאמן להבטחתו לקרן לתת סיכוי להיכרות עם חברתה, החליט לנסות להבין מדוע קרן חשבה שהם מתאימים. הוא הלך להביא שתייה אך לא היה יכול להימנע מלבדוק שוב היכן מלכי נמצאת. הוא הבחין שמשאית הציוד אינה במקום ושמצוות המלצרים נשארו רק שניים והבין שמלכי נסעה. אם אסף וקרן ביקשו במיוחד שהיא תהיה כאן אז היא בטח תחזור בבוקר, חשב, ופנה לעבר השולחן.

"בעצם עזרת לקרן לחזור לאסף, ומאז הם חיים באושר ועושר, הא"?

אמר אלון.

"לא עזרתי לה לחזור לאסף, אלא להבין מה היא צריכה. צעדנו יחד על החוף והרגשנו אותו בכפות הרגליים, ודרך זה היא עצמה מצאה את מה שטוב לה, מה שמרכז אותה, ומה שהכי מדויק לה".

"מה זאת אומרת הכי מדויק"? אלון הסתכל על קרן ואסף רוקדים על הרחבה. הם היו ממש הפכים, ואמנם הוא ידע שאסף מאושר, אבל כשקרן נפרדה ממנו אחרי כמה חודשי הכרות הוא לא התפלא, כי הם היו שונים מאוד זה מזו, והוא ידע שאסף יתאושש מהפרידה ויכיר מישהי אחרת. להפתעתו, חודשיים אחרי כן קרן החליטה שאסף הוא אהבת חייה והם חידשו את זוגיותם. אלון שמח לראות את חברו מאושר שוב, אך שמח עוד יותר על כך שהם לא מיהרו להתחתן, אלא נתנו למערכת היחסים ביניהם להתפתח ולהבשיל.

"אתה שואל מה זה מדויק? תצטרך לבוא אליי לייעוץ כדי להבין", חופית צחקה צחוק קצר, "אני, למשל, יודעת כבר עכשיו שאתה מוצא חן בעיניי, ויתאים לי להיפגש איתך שוב. אבל זה המדויק שלי. אמנם לא ממש שוחחנו אבל אני מבינה ממך שכרגע זה לא מה שמדויק בשבילך", היא הניחה את ידה על ידו במגע קליל ומיד הרימה אותה שוב.

אלון חייך אליה, ולראשונה לאורך הערב הרגיש נינוח בקרבתה. המילה 'מדויק' נשמעה לו כמו עוד אחד מהמושגים הניו-אייג'ים שהוא תיעב בדרך כלל, אבל היא צדקה בדבריה, והוא העריך את כנותה. "אני לא יודע כרגע מה אני רוצה אבל אחשוב על פגישה איתך", הוא חש צורך להיות כן עימה גם.

"יופי", חופית חייכה, "מה דעתך לחזור לרקוד עכשיו"?

"כן, נלך לשמח חתן וכלה", אלון נאנח.

"אתה לא אוהב לרקוד"? חופית שאלה.

"בדרך כלל לא, אבל זה הערב של אסף. אף פעם לא חשבתי שהוא יתחתן ככה, בחתונת חופה עם קייטרינג, אבל נראה שהם באמת נפגשו בעמק השווה, היא התפשרה על המקום והאוהלים והוא התפשר על השאר". "כן, ככה זה בזוגיות", ענתה חופית בטון מהורהר, "צריך לדעת לדייק, ולפעמים לעשות צעד הצידה מהידיעה של מה טוב לך. זה לא תמיד פשוט. בוא לרקוד, אחר כך תעזור לי לפזר קצת עלי ורדים ועוד כמה פרחים באוהל של אסף וקרן", היא חייכה שוב ואלון ראה את עיניה החומות, הגדולות, ותלתליה הארוכים וציין לעצמו לומר לקרן בהזדמנות תודה על שחשבה להכיר לו אותה.