שאל היסטוריון

פרק 1

היה או לא היה?

1. האם היו לאַן בּולין שלוש פטמות? המורה שלי להיסטוריה אמר שזו הייתה ההוכחה לאשמת הכישוף במשפט שלה.

השואל: מ"ה־ב.

מספר השאלות ששואלים אותי על אן בולין הוא אולי הגדול ביותר מכל השאלות על כל אדם אחר. אן בולין היא אחת הנשים המפורסמות ביותר בתולדות בריטניה, השנייה משש נשותיו של הנרי השמיני, והראשונה מהן שהוצאה להורג. פרשת עלייתה האיטית לגדולה ונפילתה הפתאומית והדרמטית היא סיפור מרתק זה חמש מאות שנה, וכל דור חדש של כותבים מבקש להוסיף עוד שמן למדורה הבוערת בעוז של שמה הרע. חוששני, מ"ה־ב, שהמורה שלך להיסטוריה נפל בפח מודרני למדי.

בתור אדם שעוסק בשידור, אני אומר שהרייטינג של בולין שווה זהב; אני כותב את הדברים בנובמבר 2020, ובשנים־עשר החודשים האחרונים לבדם הופקו עליה שלוש תוכניות תעודה בטלוויזיה, שתיים מהן באותו ערוץ – ואותו ערוץ גם הודיע שעוד דרמה תיעודית על אודותיה תעלה לאוויר בשנה הבאה. אנחנו אומה אחוזת דיבוק, כמו שהראתה דוקטור סטפני רוּסוֹ בספרה המצוין, The Afterlife of Anne Boleyn: Representations of Anne Boleyn in Fiction and on the Screen, שמציג את כל הפרשנויות על דמותה של אן בולין מימיה ועד היום.

הצרה היא שחלק גדול ממה שאנחנו שומעים על אן בולין הוא בגדר שמועה לא אמינה או מידע מוטעה בכוונה תחילה, שהופץ מתוך כוונה להרוס את שמה הטוב כשעמדה למשפט מבוים באשמת בגידה. למרבה הפלא, למרות אין־ספור ביוגרפיות, רומנים, דרמות טלוויזיה, סרטים ותוכניות תעודה, דמותה של האישה האמיתית עדיין חמקמקה, ולא קשה לטעון טענות מנוגדות בתכלית: שהייתה קורבן ביש מזל, אישה שנמחצה בידי גברים רבי־עוצמה או פאם פַטאל תככנית שקיבלה את מה שמגיע לה, וכדומה. אבל דבר אחד אפשר לומר בביטחון: בשום שלב בחייה לא הואשמה אן בולין בכישוף, ואיש לא טען שיש לה פטמה שלישית.

השמועות חסרות הבסיס האלה, יסודן בהשמצות ארסיות שהפיץ הכומר הקתולי המורד ניקולס סֶנדֶר חמישים שנה אחרי מותה. סנדר תיעב את המלכה הפרוטסטנטית אליזבת הראשונה, ואן בולין, כך רצה המקרה, הייתה אימהּ של אליזבת; כשהשמיץ סנדר את האם ביזה גם את הבת. הוא היה ילד כשראשה של אן בולין הותז בידי תליין צרפתי ב־1523, ובבגרותו היה פליט קתולי ברומא, מדריד ואירלנד, ועשה כל מה שביכולתו כדי לפגוע במוניטין המלכותי של אליזבת. ספרוOn the Origin and Progression of the English Schism הודפס שוב ושוב מ־1586 ואילך, ועד 1700 יצא לאור בחמש־עשרה מהדורות לפחות ושימש לכותבים רבים באירופה נשק לנגח בו את אנגליה הפרוטסטנטית. ראוי לו יותר השם ניקולס סלֶנדֶר [דיבה] ולא סנדר, כתב הסופר פיטר הֵיילין במאה השבע־עשרה.

לפי תיאורו של סנדר הייתה אן בולין גבוהת קומה למדי, שערה שחור, פניה סגלגלות וגון עורה צהבהב חיוור, כאילו היא לוקה בצהבת. הייתה לה שן בולטת תחת שפתה העליונה ושש אצבעות בידה הימנית. מתחת לסנטרה התנוססה שומה גדולה, וכדי להסתיר את כיעורה הייתה לובשת שמלות גבוהות שמכסות את צווארה... היא הייתה נאה למראה ופיה מצודד. בהתנהגותה הייתה משעשעת, היא ניגנה היטב בקתרוס והיטיבה לרקוד.

בקצרה, לדברי סנדר ניחנה אן בולין בקסמיה של אישה יפה, אבל לעומתה הייתה נאני מֶקפי1 מלכת היופי העולמית.

מאין שאב סנדר את הפרטים האלה, אם לא ראה את אן בולין מעולם? שומת הצוואר שבה ומופיעה בשני מקורות זדוניים מאותו הזמן, ובהם מכתבים שכתב דיפלומט רכלן אחד לבלגיה, והשמועה חזרה ונשמעה גם לאחר מכן, אבל יש יסוד לחשוד בטענות שכאלה. אן בולין, אף על פי שזמן רב עלה בידה לצודד את ליבו של המלך הנרי, לא נחשבה לאישה הלוהטת ביותר בחצר המלוכה; קסמיה היו שכליים ואישיים יותר משהיו גופניים, אבל בשום פנים לא הייתה מכוערת. סביר לשער שכל טענה על פגמים גופניים היא בגדר הפרזה, אם לא בדיה גמורה.

אשר לאצבע השישית בכף ידה, שכבר הייתה ל"עובדה" נפוצה ברומנים מודרניים ובאתרי אינטרנט רבים, זו נובעת כנראה מהערה שהעיר ג'ורג' וַיאט, גם זה כמה עשרות שנים אחרי מותה של בולין. "אכן נמצאה על צד הציפורן של אחת מאצבעותיה כמין דמות של ציפורן," כתב ויאט, "שהייתה קטנה כל כך, לפי דבריהם של מי שראו אותה," עד שדומה היה שהיא "מוסיפה לוויית חן לידהּ, ובקצה אחת מאצבעותיה האחרות אפשר היה להסתירה, והיא אמנם עשתה כן, בלי שום בעיה". המממ. נשמע יותר כמו יבלת קטנה ולא כמו אצבע שישית.

שימו לב שעד כה לא שמענו דבר וחצי דבר על פטמה שלישית ולא על חתולים שחורים וקלחות רותחות, ואפשר לשער ששמועות עסיסיות מן הסוג הזה בוודאי היו מוצאות את דרכן במהירות אל העדויות במשפט שרקח נגדה תומס קרומוֶול, עושה דברו העיקרי של הנרי השמיני. אבל היא הואשמה לא בכישוף ולא בעבודת השטן אלא בפשעים פשוטים הרבה יותר – בגידה במלכות, גילוי עריות וניאוף. לפי כתב האישום העניקה אן את חסדיה בקביעות לחמישה גברים: נורמן נוֹריס, ויליאם בּרֶרטון, פרנסיס וֶסטון, המוזיקאי מרק סמיטון, ולמרבה השערוריה גם אחיה שלה, ג'ורג' בולין.

רק המוזיקאי סמיטון הודה באשמה הזאת, והודאתו מפוקפקת מאחר שחולצה ממנו בעינויים קשים. הנאשמים האחרים וגם אן עמדו על חפותם בתוקף, ועל כל פנים ניאוף לא נחשב לעבירה שעונשה מוות; אפילו המלך הנרי לא יכול להוציא להורג את אשתו באשמה שהצמיחה לו קרניים. קרומוול נזקק לפשעים עסיסיים יותר, ולכן המציא אשמת בגידה שלא הייתה ולא נבראה, וטען שאן תכננה לרצוח את המלך ולהינשא לאחד ממאהביה. שנתיים לפני כן יזם הנרי השמיני חוק ולפיו אפילו דיון באפשרות מותו נחשב לבגידה במלכות. גם אם לא ניסתה אן לקדם את מותו של המלך, סביר לשער שהיא הורשעה לפי החוק הזה.

המשפט היה מכור מלכתחילה – היסטוריונים רבים ציינו שהנרי הזמין את התליין הצרפתי עוד לפני שידעה אן שהיא עומדת להישפט – וכל ששת המורשעים הוצאו להורג בזריזות אכזרית. זהו סיפור יוצא דופן של תככי חצר ופוליטיקה חסרת רחמים, אבל אין בו שום נופך של מַגְיָה או כישוף.

האמת הפשוטה היא שהביקורת על אן בולין במאה השש־עשרה הייתה על רקע מיני. היא הותקפה מכמה וכמה צדדים, לא פעם בידי שגרירים זרים, והוצגה כפתיינית מופקרת וחסרת עכבות, שכנראה השתמשה בשיקויי אהבה כדי לעורר את אהבתו של הנרי אליה. המלך עצמו הכריז בכעס, כביכול, שנפל קורבן למעשי קסמים וידעוֹנות (sortileges) ולהשפעתם של קמעות2 – אבל מדובר כאן בגבר שקבל בקולי קולות שהערימו עליו כדי שיישא את האישה הלא־נכונה, ולא שהיא עצמה כרתה ברית עם השטן. היו סופרים וביוגרפים שהשתעשעו בטענות הלא־מבוססות האלה מאז ועד היום, ותהו אם ההאשמות על השימוש ב"קמעות" ו"השבעות" אינן מסתכמות בסופו של דבר בהאשמה זדונית יותר בכישוף ובפולחן השטן. אבל פרוטוקול המשפט מלמד שלא כך היה – קרומוול וחבר המושבעים הנבחר שלו לא התעניינו כלל בדברים כאלה וחיפשו בקדחתנות עילה להוציא אותה להורג.

הטענות בדבר מעשי כישוף הן המצאה של המאה העשרים בעיקר, וראשיתן בשנות העשרים של המאה בדבריה של האנתרופולוגית מרגרט מאריי, שאן בולין, ז'אן ד'ארק ועוד כמה משפיעניות בהיסטוריה נמנו עם כת חשאית עתיקה של עובדי אלילים. מדובר בשטות גמורה, כמובן. וברור שדיוקנה של אן בולין על קיר בית הספר לקסמים הוֹגווֹרטס בסרטי הארי פּוטֶר הפופולריים כל כך לא הועיל להיסטוריונים המיוגעים במאבקם נגד היסטוריה בגרוש. נו באמת, אילו הייתה אן בולין בוגרת של מוסד חינוך מפואר כמו 'הוגוורטס' מן הסתם הייתה עושה קסם 'אֶקספֶּליאַרמוס' מחוצף על חרבו של התליין ויוצאת לה בשלווה משערי מצודת לונדון.

לא קשה לראות מאין צצה המעשייה הזאת על אן המכשפה; תרבות הפופ אמנם חוגגת על סיפורי מכשפות – מישישות ירוקות עור ומקרקרות ועד בנות טיפש־עשרה יפהפיות, מנופפות בשרביטי קסם – אבל אחת המסורות המשפיעות ביותר במחקר הפמיניסטי של המאה העשרים הייתה הטענה ששיגעון המכשפות שאחז את אירופה בשנים 1700-1540 נבע ממזימה מיזוגנית למחוץ את הכוח הנשי. הטענה הזאת מסתדרת יפה עם הסיפור על תומס קרומוול, אדריכל החורבן של אן בולין, שרקח שקרים כדי להפיל מגדולתה מלכה דעתנית בעלת דעות נשיות רבות מדי. אני מבקש אפוא לחזור ולהעמיד דברים על דיוקם: במשפטה של אן בולין, שאפשר בהחלט לכנותו ציד מכשפות פוליטי בעידן שהיה ידוע ברדיפת מכשפות, לא הואשמה אן בכישוף. לאמיתו של דבר המילה "כישוף" לא הוזכרה במשפט אפילו פעם אחת.

אף על פי שלאן בולין לא הייתה פטמה שלישית, הרעיון שתופעה כזאת עלולה להיות זדונית, אכן מעוגן במסורת אמיתית מתחילת העת החדשה. בראשית המאה השבע־עשרה ראו בכך לפעמים את טביעת ידו של השטן בגוף האדם, אות וסימן שאישה או גבר (כן, גם גבר יכול להיות מכשף!) כרתו ברית עם כוחות האופל. ההנחה הייתה שהפטמה הנוספת משמשת להנקת ברייה שטנית כלשהי, שלא פעם לבשה את דמותו של חתול שחור. זה מקור הביטוי האנגלי "קר כמו פטמת מכשפה", שהרי כל מה שנועד להיניק רוח רעה בוודאי נעדר כל טיפה של חום אימהי. אני עצמי רואה בכך הוכחה שהשטן אוהב גלידה, כמוני, ולכן יש לי פינה חמה בלב לטיפוס הזה.

לסיכום, מ"ה־ב, חוששני שהמורה שלך להיסטוריה בלבל בין עובדות לבדיון, וזה לא קשה כשמדובר בדמות שמרכלים עליה כל כך כמו אן בולין; אני רוצה להבהיר: לא היו לה שלוש פטמות, ולא שש אצבעות, ולא חמישה מאהבים, ולדעתי הסיפור שלה מעניין מאוד גם בלעדיהם. אבל סופרים, כידוע, מחפשים תמיד את החידוש. כבר הייתה לנו אן בולין המכשפה, וב־2010 היא נעשתה מלכת ערפדים ברומן מאת סינסיארה, ובוודאי רק עניין של זמן עד שנקבל את אן בולין הרובוט החוצני המאיים על קיום האנושות. מצד שני, עם בעל כמו הנרי השמיני מי יכול להאשים אותה?

2. האם נכון שאפיפיור מת הועמד לדין?

השואל: סטֶף.

ובכן, סטף, התשובה הקצרה היא כן. והתשובה הארוכה? בהחלט כן, ועוד איך!

הבה נצא לסיור מודרך בתוהו־ובוהו של המאה התשיעית. לכאורה מדובר בתור זהב בתולדות מערב אירופה: הקיסר האדיר קרל הגדול שלט ביד רמה באימפריה הפרנקית החדשה, אנגליה עשתה חיל בזכות כישוריו ותיקוניו של אלפרד הגדול, וספריות המנזרים ידעו פריחה אינטלקטואלית. אבל זו הייתה גם מאה רוויה בדם ואש. בצפון פשטו הוויקינגים במעלה הנהרות ולאורך חופי הים – הם תקפו את פריז ב־845 לספירה, ואחרי 860 הכו ביורקשייר. בדרום פשט צבא ערבי חזק על רומא בשנת 846 ובזז את סביבותיה, ובמזרח המתינו המַגיארים עד שנות התשעים של המאה, ואז הסתערו מהונגריה מערבה והעמיקו לחדור עד בוואריה.

לתוך המערבולת הזאת עלינו להוסיף עכשיו את האפיפיורות. בתור המנכ"לים התיאולוגיים והפוליטיים של הכנסייה הנוצרית, נועדו האפיפיורים להיות כוחות מייצבים, אבל הם היו כל דבר פרט לכך. ואם המאה התשיעית הייתה גרועה, הרי שבמאה העשירית הורע המצב עוד יותר. הקושי הגדול ביותר היה שאפיפיורים רבים לא הצליחו להישאר בחיים זמן רב. כמו שציין היסטוריון המשפט דונלד א' וַיילקס הצעיר, בתשעים ושלוש השנים שבין 872 ל־965 כיהנו עשרים וארבעה אפיפיורים שונים. זה היה רע מאוד, אבל בשנים 904-896 ניטש משחק קדחתני עוד יותר של כיסאות מוזיקליים – תשעה אפיפיורים החליפו זה את זה בתוך שמונה שנים בלבד. לשם ההשוואה כדאי לזכור שתשעה אפיפיורים כיהנו במאה העשרים כולה!

אולי אתם תוהים אם התחלופה המהירה הזאת נבעה רק ממזל רע, למשל מהתפרצויות חוזרות ונשנות של מגפות, או אולי בגלל שפע של שומני טראנס חוסמי עורקים בחדר האוכל של האפיפיורים? אבל לא. שבעה מעשרים וארבעת האפיפיורים שישבו על הכס במאה הסוערת הזאת לא היו ישישים חלושים וחולי לב אלא גברים בריאים שיריביהם רצחו אותם. כן, בתקופה הזאת הייתה הפוליטיקה של הכס הקדוש כוחנית ואכזרית כל כך, עד שהיסטוריונים כינו אותה "נקודת שפל בתולדות האפיפיורות".

הסיבה העיקרית לתוהו ובוהו במאה העשירית הייתה מאבקי כוח בין משפחות יריבות, שהנודעת שבהן היא משפחת רוזני טוּסקוּלוּם, הידועה גם בשם הקשה יותר להגייה, משפחת תֵיאופילַקטוס. הם עלו לגדולה בשנת 904, כשמַרוֹזיה – בתו המתבגרת של הרוזן תיאופילקטוס –נעשתה אהובתו של האפיפיור סֶרגיוס השלישי, האיש שהורה לחנוק למוות את שני האפיפיורים שקדמו לו. איזה איש נחמד, גם רוצח וגם זנאי. עוד נשוב אליו.

בעיני כמה היסטוריונים, סרגיוס השלישי הוא האיש שבזמנו החלו העניינים להידרדר באמת, בייחוד אחרי שמרוזיה ילדה לו בן לא חוקי, שלימים מינה אותו סרגיוס ליורשו. אפשר להבין למה תיאר ההיסטוריון אימון דאפי את התקופה הזאת בתולדות הוותיקן במילים, "מושב פטרוס הקדוש היה לכלי משחק בידי עריצים וליסטים, והכס הקדוש חוּלל בגל גואה של פשע והפקרות... כתב היתר לשלטון מקומי שלמענו היו בני אדם מוכנים לאנוס, לרצוח ולגנוב." אבל שבע שנים לפני המשבר המביש הזה כבר הנמיך האפיפיור סטפנוס השישי את הרף לגובה הקרסוליים ב"סינוד הגווייה" הידוע לשמצה שלו, שבו – כמו שניסח זאת סטף בשאלתו –הועמד אפיפיור מת למשפט.

בינואר 897, משמלאו שבעה חודשים בלבד לכהונתו בתור אפיפיור, הורה סטפנוס להוציא מן הקבר את גופתו של האפיפיור שקדם לו, פוֹרמוֹסוּס, ולהעמידו לדין בכל מיני אישומים לפני מועצה מיוחדת (סינוד). "פורמוסוס" פירושו "יפה תואר" בלטינית, אבל גופה שהוצאה מקברה, הולבשה בגדי אפיפיור, הושבה על כס והוכנה לחקירה צולבת, לא הייתה מחזה משובב כלל.

כן, זה היה משפט ראווה שגבל בפרודיה פרועה, מפני שהמת אף הועמד לחקירה רשמית. שלא במפתיע לא היה לו הרבה לומר להגנתו; אבל כומר צעיר בשנות העֶשׂ‎‏רֵה שלו, שעמד מאחורי הגופה המרקיבה ושימש בתפקיד המוזר של פיתום וסנגור שלה, ניסה להשיב על ההאשמות שהטיח האפיפיור סטפנוס בגל הבשר והעצמות. גם סרגיוס, שעדיין היה אז בישוף בלבד, השתתף בהליך.

מובן מאליו שפורמוסוס נמצא אשם בכל האישומים והפשעים שייחס לו סטפנוס. גלימת האפיפיור הוסרה מעליו ושלוש מאצבעותיו נקטעו –האצבעות שבהן נהג לברך את קהל המאמינים – והוא הוטל לקבר של פשוטי עם. דומה שעד מהרה חזר בו סטפנוס מן ההחלטה לטמון אותו בקבר, מפני שחשש שמא יוּצא פורמוסוס שוב מקברו בידי חסידיו ועצמותיו ייעשו שרידים קדושים. הוא הורה אפוא שהגופה תוצא מקברה ותושלך אל הטיבר. מספרים שגם התוכנית הזאת נכשלה, ונזיר או דייג משו את פורמוסוס מן המים. תקלה מצערת, סטפנוס!

אבל מזלו הרע לא נעצר שם. סטפנוס באמת הביך את האפיפיורות בהתנהגות המשונה הזאת. הוא גם הסתכסך עם כנופיית תומכיו של פורמוסוס, ואלה ארגנו עד מהרה הפיכת נגד מוצלחת. הם קרעו מעל סטפנוס את גלימות האפיפיור שלו, הורידו אותו לדרגת נזיר פשוט, השליכו אותו לכלא ולבסוף הרגו אותו בחניקה. הוא כיהן פחות משנה, אבל התברר שזו הייתה כהונה ממושכת לעומת האפיפיור שתפס את מקומו.

מחליפו, רוֹמַנוס, היה כנראה אדריכל ההפיכה נגדו, אבל עיקר תהילתו באה לו בגין התקופה הקצרה שעברה – ארבעה חודשים בלבד – מאז הוכתר ועד שהודח גם הוא בטקס משפיל והורד לדרגת נזיר. רומנוס היה חסר כישורים לחלוטין, ורומא הייתה חסרת אפיפיור בעת כהונתו, ולא ידוע בוודאות אם גם הוא חוסל או שמא פרש לגמלאות והמשיך בחייו המביכים. על כל פנים את החלל מילא אפיפיור מרשים הרבה יותר, תיאודורוס השני; תיאודורוס הורה לקחת את עצמותיו של פורמוסוס מידי הנזיר או הדייג ולקבור אותן בכבוד הראוי לאפיפיור. הוא ביטל את "סינוד הגווייה" ונחשב לאיש חכם, נדיב ומתון, בדיוק מה שמוסד האפיפיורות נזקק לו באותה תקופת משבר; לכן אפשר לוותר על הפרס למי שינחש מה עלה בסופו...

אופס, תיאודורוס מת בנסיבות מסתוריות שנים־עשר יום אחרי שעלה על הכס (לפי מקור אחר עשרים ואחד יום, אבל שנים־עשר מצחיק יותר). עוד רצח, אתם שואלים? אני מסרב להגיב. את מקומו תפס האפיפיור יוחנן התשיעי, שהחזיק מעמד בתפקידו בדיוק שנתיים. אחריו בא בנדיקטוס הרביעי, ששרד שלוש שנים וחצי והתפגר בנסיבות חשודות. האפיפיור הבא היה ליאו החמישי, ששבעת החודשים שלו על הכס הקדוש הסתיימו בחניקה אלימה, ואז בא תורו של כריסטופורוס, שגם עליו נגזר להיחנק למוות, אבל הרבה יותר מהר. האם היו שתי הרציחות הסמוכות האלה צירוף מקרים? לא צריך להיות הבלש קולומבו כדי להצביע על האשם.

האשם היה סרגיוס הידוע לשמצה שלנו, שמרגע שעטה את גלימות האפיפיור ביטל את המבוטל בכל מה שקרה בפרשת האפיפיור פורמוסוס וחזר על משפטו. מאחר שהשתתף בהליך המוזר הראשון גמר סרגיוס אומר לשוב ולהעטות קלון על שמו הטוב של יריבו המת. אחר כך חי חיי אישות עם הנערה הרוזנת מַרוזיה, מינה את בנם הלא־חוקי ליורשו, ופתח בשורה של מעשים שביזו את האפיפיורות כל כך, עד שהיסטוריונים רואים בו את האפיפיור הראשון של התקופה שזכתה לכינוי הלא־מחמיא "ימי האופל של האפיפיורות". האפיפיור הבא, יוחנן העשירי (928-914), המשיך בדרכו הנלוזה של קודמו; הוא צפה ברצח אחיו בחניקה בקתדרלה, וסופו שגם הוא קיבל את הטיפול בחנק. מותו של האפיפיור יוחנן השנים־עשר היה שיאה של אופרת סבון: הוא נרצח בידי בעלה הקנאי של פילגשו, שתפס אותם יחד במיטה.

בקצרה, להיות אפיפיור בשלהי המאה התשיעית ובמאה העשירית היה מסוכן לא פחות מלהיות טייס קרב במלחמת העולם הראשונה, ומכובד הרבה פחות. וטייסים לא הוצאו מקברם כדי לעמוד לדין בידי מחליפיהם.

על כל פנים עדיין לא...

3. מי האיש העשיר ביותר בכל הזמנים ואיך נעשה עשיר כל כך?

השואלת: נַנה פּוֹקוּ

קשה להיות היסטוריון. צריך ללמוד שפות זרות ומתות; צריך להכיר מושגים משפטיים ארכאיים; לפענח כתבי יד לא קריאים; להבין ביטויי עגה ובדיחות נשכחות בתוך הקשרם; לכתת רגליים בארכיונים מרוחקים; לסבול מן התסכול של המחסור במקורות ראשוניים – או מן הצורך לבחור בין מקורות רבים מדי; ותמיד מציק לך ספק מטריד שיש הרבה מדי לדעת והמון דברים שלא נדע לעולם. האמת, היסטוריונים הם חבורה של מזוכיסטים. אבל אחד הדברים המסובכים והחמקמקים ביותר הוא הניסיון לחשב את ערכם הנוכחי של סכומי כסף מן העבר הרחוק, מפני שהתוצאה היא טווח רחב מאוד של ערכים, שתלוי בשאלה אם מביאים בחשבון את ערכן של סחורות, את גודל הכלכלה או את השכר הממוצע באותם ימים.

לדוגמה, בספרי Dead Famous, שעוסק בתולדות הידוענות, ניסיתי לחשב מה היה ערכן בימינו של הכנסותיו של צ'רלס דיקנס במסעו השני לאמריקה ב־1867. ידוע לנו שהוא גרף לכיסו 45,000 לירות סטרלינג, אבל האם זה היה סכום גדול? זה לא נשמע הרבה. בגלל עשרות שנים של אינפלציה נראה לנו ש־45,000 אמנם אינו סכום מבוטל – היום אפשר לקנות בו מכונית BMW חדשה מסדרה 5 (ואתם מוזמנים לתרום למימון ההמונים שלי, כדי שגם אני אוכל להרשות לעצמי אחת כזאת) – אבל במאה העשרים ואחת זה לא אוצר גדול; אי אפשר לקנות בו סירת מירוץ – לכל היותר סירת דוושות לא רעה עם ריפוד ממש משובח.

אבל מה הייתה משמעותן של 45,000 לירות סטרלינג לדיקנס ב־1867? כמה ביוגרפים המירו את הסכום הזה ל־3 מיליון לירות של ימינו. לא רע בכלל. אבל הם השתמשו בערכן של הסחורות ב־1867 בתור אמת מידה: בסכום שהרוויח יכול דיקנס כנראה לקנות לו 3,000 סוסים. למי שלא קנה אפילו סוס אחד בחייו נדמה שמדובר בהרבה סוסים. אבל הסיור של דיקנס באמריקה היה חלק מעבודתו, והוא עשה אותו כדי להרוויח כסף, לכן נראה לי שאמת מידה טובה יותר היא להשוות את הסכום להכנסה האישית הממוצעת באותה תקופה. אחרי הכול בני אדם שילמו שתי לירות לכרטיס כדי לראות את דיקנס, שתי לירות שירדו משכרם, והם לא באו אל קופות הכרטיסים כדי לתת חתיכת סוס תמורת מושב טוב ביציע. אבל אם משתמשים בשכר הממוצע בתור אמת מידה כלכלית מקבלים סכום שונה לגמרי: יוצא שדיקנס לא הרוויח סכום מקביל ל־3 מיליון לירות סטרלינג של ימינו אלא ל־30 מיליון! זאת כבר אופרה אחרת, אשכרה סירת מירוץ.

הבאתי את הדוגמה הזאת כדי להראות כמה שונות יכולות להיות הפרשנויות הכספיות להון היסטורי. נחזור עכשיו לשאלתה של ננה פוקו: "מי היה האיש העשיר ביותר בכל הזמנים?" זאת שאלה כיפית, אבל קשה מאוד להשיב עליה. מעל כל מה שאומַר צריך להתנוסס סימן שאלה גדול, צבעוני, מהבהב באור ניאון בוהק.

בזמן שאני כותב את הדברים, האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ הוא אילון מאסק, שהונו האישי נאמד בסכום המגוחך 185 מיליארד דולר. אפשר אפוא לחשוב שהוא ינצח בתחרות הזאת בלי שום ספק, אבל האמת היא שזה תלוי במה שנעשה עם חידת דיקנס. עלינו לקבוע אפוא כמה גבולות. כשאנו מחפשים את האיש העשיר שהיה מעולם, האם אנחנו מחפשים את "בעל הרכוש האישי הגדול ביותר", או את מי ש"שולט בכלכלה הגדולה ביותר"? אלו דברים שונים מאוד.

התשובה הפשוטה ביותר על השאלה הראשונה היא כנראה איל הנפט האמריקני ג'ון ד' רוקפלר. כשמת ב־1937 עמדה ירושתו על 1.5 מיליארד דולר, בימים שמכונית פורד חדשה עלתה כ־750 דולר. חישוב פשוט של האינפלציה בשמונים וחמש השנים שעברו מאז יעלה שהונו של רוקפלר היה מסתכם היום בסכום המאכזב 22 מיליארד דולר. אבל אם נעשה תרגיל חמקמק של כלכלנים ונסתכל ביחס שבין הונו האישי של רוקפלר ובין התמ"ג של ארצות־הברית אז והיום, יתברר לנו פתאום שחלקו של רוקפלר בכלכלה, 2 אחוזים, מיתרגם ל־420 מיליארד דולר בערכי ימינו – סכום מסחרר, שלעומתו נראה אילון מאסק כקבצן ביבים ברומן של דיקנס. הבעיה, כמובן, היא הפער של 400 המיליארדים בין שני הסכומים האלה; כאילו אנחנו אומרים שרוקפלר היה עומד היום בערך במקום השלושים ברשימת עשירי העולם של פורבּס, או שהוא מספר אחת בכל הזמנים. חתיכת פער, לא?

טוב, אז בואו נעזוב לרגע את רוקפלר. מי עוד עלול לגנוב את הכתר? אולי הבנקאי הגרמני יַקובּ פוּגֶר, שכונה בשם ההולם "יקוב העשיר". משפחתו צברה את עושרה הראשוני בענף האריגים באיטליה, אבל היא עלתה לגדולה באמת בעשור האחרון של המאה הארבע־עשרה, לאחר שהשתלטה על הענף המכניס של כריית הנחושת. כך מלאו קופותיו של פוגר כסף רב, והוא נעשה בנקאי אישי לשושלת קיסרי בית הַבּסבּוּרג. כמה מן המאורעות הפוליטיים החשובים ביותר בראשית המאה השש־עשרה מומנו מכיסיו העמוקים.

ב־1519, כשהלך לעולמו הקיסר מקסימיליאן, ראש הקיסרות הרומית הקדושה, תמרן פוגר את שני המועמדים לרשת את כיסאו להתחרוֹת על שירותי הבנקאות שלו, וניפח את סכום ההלוואה שהשניים נאלצו ללוות ממנו. אחר כך קנה את האלקטורים כדי להבטיח את בחירתו של נכדו של מקסימיליאן, קרלוס הראשון מלך ספרד. כך נעשה קרלוס שליטן של שתי מעצמות־על – האימפריה של ספרד (על נחלותיה בארצות השפלה ובעולם החדש) והקיסרות הרומית הקדושה. השושלת ששלטה בָּעל־מעצמה הכפולה הזאת עיצבה את גורלה הפוליטי של אירופה. אז כמה עשיר היה פוגר? ובכן, ביום מותו ב־1525 היו טמונים בתיבות האוצר שלו למעלה מ־2 מיליון פלורינים (או גילדן, המטבע של התקופה), שלאחר חמש מאות שנות אינפלציה שווי ערך לכמה מיליארדי לירות סטרלינג בלבד (משעמם!). אבל אם נאמוד את הונו של פוגר לפי חלקו בכלכלת אירופה נמצא שהיה עשיר כמו רוקפלר.

הדברים מסתבכים עוד יותר אם נניח למלכים, קיסרים ומנהיגים פוליטיים להשתתף בתחרות. האם היו אדונים לכספם האישי, או שמא עמדו בראש כלכלות אדירות? אפשר למנות קיסרים רבים שהקרקעות הפוריות הנרחבות שלהם ודרכי המסחר המכניסות הניבו להם הון עצום –אַכּבַּר הגדול מן הקיסרות המוֹגוּלית בדרום אסיה, דרייווש הגדול מלך פרס, אלכסנדר הגדול ממקדוניה, פרעה רעמסס השני במצרים וקיסרים סינים לרוב. אבל האם היה הכסף הזה שלהם או של ממשלתם? לדעתי היה הכסף שייך למדינה, אבל למען השקיפות המלאה, ומאחר שמדובר בסיפור מרתק במיוחד, אני מבקש להציג לפניכם את המנהיג העשיר מכולם – מַנסא מוּסא, שליט מאלי שבמערב אפריקה מ־1312 בקירוב עד 1337.

מוסא שלט על אימפריה אדירה, גדולה הרבה יותר ממאלי של ימינו, ועושרה האגדי ניזון מכריית מלח ומן האכזריות הנוראה ששמה עבדות, אבל עיקר המוניטין שלה מיוסד על הזהב. חלק גדול מן הזהב של אירופה בימי הביניים – ביצירות האמנות שלה, בכתרי המלכים שנישאו בטקסי ההכתרה וכולי – בא ממאלי. הסיבה שידוע לנו לא מעט על מוסא היא דבקותו בדת האיסלאם ועלייתו לרגל (חאג') למכה, בערב הסעודית של ימינו. אבל מוסא לא עשה דברים לחצאין ולא יצא למסעות עם מטען קל. אדרבה, מסע העלייה לרגל היה מלווה במשלחת ענקית, ובה עשרות אלפי משרתים.

כל החיל העצום הזה הופיע יום אחד בקהיר ונערך לחניית ביניים קלה. מוסא היה אדם שוחר תרבות והתחשק לו לטייל קצת ולראות את נופי הארץ. מאחר שנשא איתו עשרים ואחת טונות של זהב, וברוב נדיבות פיזר את אוצרותיו לכל עבר, ירד מחיר הזהב לשפל שנמשך עשרים שנה, וכלכלת מצרים קרסה. היסטוריונים ערבים מתארים אותו כמו הנסיך עלי ב'אלאדין' של דיסני, שנכנס אל העיר בראש תהלוכה מפוארת מאין כמוה. אחרי שהותו במכה שוב עשה מוסא חניית ביניים בקהיר בדרך הביתה, והפעם גייס להקה גדולה של אדריכלים, משוררים, מלומדים ואנשי דת מן השורה הראשונה כדי להרחיב וליפות את ממלכתו, ובעיקר את בירתו טימבּוּקטוּ על ספרייתה הנודעת. היסטוריונים בני ימינו אומרים לא פעם שמנסא מוסא היה האיש העשיר ביותר בכל הזמנים, וההון שעמד לרשותו נאמד ב־400 מיליארד דולר בקירוב בערכי ימינו.

המצב כרגע הוא תיקו בצמרת בין שלושה מתחרים – מוסא, פוגר ורוקפלר. אבל אני רוצה להוסיף עוד קיסר אחד לתחרות, מפני שלדעתי ידע האיש הזה לנצל פרצות בעזות מצח.

אוגוסטוס קיסר היה הקיסר הראשון של רומא; שמו האמיתי היה אוקטַביאנוס, אבל משנרצח יוליוס קיסר הוכרז ליורשו מפני שהיה בנו המאומץ, וכך ירש לא רק את הסמכות הפוליטית העליונה – יחד עם נאמנותם של חיילים למודי מלחמה – אלא גם את הונו הפרטי של קיסר. אל לנו לשכוח שיוליוס קיסר כבש את גליה, נכס דלא־ניידי שאין לזלזל בו. אוקטביאנוס נעשה אפוא לא רק שליטהּ של רומא המדינה – על הכנסותיה העצומות ממיסים וממסחר, שהניבו כ־2 מיליארד סֶסטֶרטים בשנה – אלא גם אזרח פרטי עשיר כקורח. עושרו של אוקטביאנוס גדל עוד יותר לאחר שהביס את אנטוניוס וקליאופטרה בקרב אַקטיוּם וכבש את מצרים. מתברר שהניצחון הימי הזה הקנה לו לא רק תהילה, מפני שלמרבה הפלא החליקה ממלכת מצרים העתיקה על אדמותיה הפוריות היישר אל תיק ההון הפרטי שלו, וכל קרקעותיה עברו לבעלותו האישית.

האיש היה מפוצץ בכסף. ידוע שבשנים הראשונות למלכותו שילם מכיסו על תחזוקת צבאו הישן של קיסר. אני לא יודע כמה מכם ניסו אי פעם לשכור להם צבא, אבל בוודאי תבינו שזה לא זול. פרופסור וולטר שַיידֶל, מומחה לכלכלה עתיקה, ציין שאוגוסטוס השתמש בסמכותו בתור שליט עליון כדי לאיים על אזרחים עשירים על ערש דווי, ולשדל אותם להוריש לו את נכסיהם ולהעשיר אותו. ומי שהעזו להתחצף ולסרב לא היו לו שום נקיפות מצפון להגלות אותם או להוציאם להורג, ובתוך כך להשתלט על נכסיהם.

פרופסור שיידל מעריך שסך כל הכנסותיו של אוגוסטוס במשך עשרים שנה של סחיטה ואיומים הגיע לסכום עתק של 1.4 מיליארד ססטרטים. ולפני שאתם שואלים, חישוב ערכו של המטבע סֶסטֶרטיום הוא כאב ראש לא קטן. הכסף היה מבוסס אז על מחיר המתכת, ואילו בימינו המטבע הוא "כסף פיאט" (לא, אין שום קשר למכוניות איטלקיות לא אמינות; מדובר בערך שנקבע בידי ממשלות). ערכו של ססטרטיום אחד עשוי פליז היה יכול להיות נמוך מאוד, משהו כמו חמישים פני, או כמה לירות סטרלינג של ימינו, תלוי לפי איזו סחורה מחשבים את כוח הקנייה שלו; לחם היה זול, והרומאים היו קונים שתי כיכרות במטבע אחד, אבל בגדים, למשל, היו יקרים. ואף על פי כן, אדם ש־1.4 מיליארד מטבעות משקשקים לו בכיס הטוגה שלו, מצבו טוב.

לא ידוע לנו בדיוק כמה כסף הוריש קיסר לאוגוסטוס, אבל אפשר להסיק מן ה"רֶס גֶסטה" (רשימת הישגים ודברי התפארות) שלו שהוא מימן מכספו מיזמי בנייה רבים, ובהם ארמון אישי בגודל בינוני (נחמד!) ומקדש לאפולו. הוא גם חילק מאות מיליוני ססטרטים במתנות ובמענקים לאנשי שלומו, כלומר הוא לא רק אגר כסף כמו הדרקון שבאגדות. למרבה התסכול הדבר מקשה במקצת על אומדן הונו, אבל יש מקום לשער שאוגוסטוס קיסר היה האיש העשיר ביותר בכל הזמנים, מפני שבהכנסותיו השתלבו לנהר אחד שני זרמים אדירים – הונו האישי ומשאבי המדינה הרומית הקיסרית. ועם זה, עליי לומר בכנות שאני פחדן מכדי לערוב לכך בראשי ולהכריז שהוא המנצח.

חוץ מזה, אם המצב יימשך כמו שהוא כעת, אילון מאסק אולי יפתור את הבעיה בשבילי. ואולי הוא אפילו יקנה לי את ה־BMW ההיא, אם אבקש יפה?

4. לא נמאס לך מאנשים שאומרים, "אטלנטיס היא ההוכחה שיש חייזרים"?

השואל: אלמוני.

כן! השאלה הבאה...

רק רגע, העורכת שלי מטלפנת... מה? תשובה של מילה אחת נשמעת קצת כמו גסות רוח? אה, סליחה. אוקיי, הבנתי. תשובה מרובת מילים; אז הנה זה בא!

בתור היסטוריון ציבורי אני מבלה הרבה בטוויטר וביוטיובּ, כדי לנסות להבין איך בני אדם מתמודדים עם רעיונות היסטוריים. אחת המגמות המדאיגות ביותר בשנים האחרונות היא מספרם הגדל והולך של המאמינים שחייזרים בנו את הפירמידות או היו תושביה המקוריים של אטלנטיס. חוקרים מאוניברסיטת צ'פמן בקליפורניה מריצים מדי שנה סקר על פחדיהם של האמריקנים ומנסים לגלות ממה אזרחים מן השורה חוששים, ואילו אמונות בעל־טבעי משתרשות והולכות. ב־2018 האמינו 41 אחוז מן הנסקרים שחייזרים ביקרו בכדור הארץ בימי קדם, ו־57 אחוז האמינו שאטלנטיס הייתה מקום אמיתי. זו עלייה גדולה לעומת 2016, ולדעתי זו תופעה מדאיגה. אנסה להסביר למה.

נתחיל באטלנטיס, העיר העתיקה שאבדה מתחת לגלים. הסיפור המפורסם הזה הגיע לידינו בזכות הפילוסוף היווני אפלטון. בדיאלוגים שלו 'טימאיוס' ו'קריטיאס' סיפר אפלטון על מורו סוקרטס, שכינס שלושה אנשים כדי לדון בבריאת העולם ואיך התמודדה אתונה עם יריבים זרים בעבר. קריטיאס וטימאיוס, שני עדי המפתח שלנו, תיארו את אטלנטיס בתור מעצמת אי מתקדמת, שהיו לה מושבות באפריקה ובאירופה. קריטיאס תיאר בפרטי פרטים את חֶברָתה המתקדמת, אבל –כדי לקצר סיפור ארוך – אטלנטיס יצאה למלחמה חסרת צידוק נגד אתונה ונחלה תבוסה מידי היוונים הגיבורים. ואחר כך, בתור מנה שנייה של יוהרה לאומית, הושמדה אטלנטיס באסון טבע.

ואיך נודע הסיפור הזה לקריטיאס? הוא שמע אותו בילדותו מסבו, ששמע אותו מאביו, ששמע אותו מפי מחוקק רב־השפעה ששמו סוֹלוֹן. סולון שמע את הסיפור מכוהנים מצרים חכמים, ואלה שמעו אותו מפי... איננו יודעים מי. כל זה אולי נשמע מפוקפק במקצת, אבל בכל רחבי העולם הועברה היסטוריה שבעל־פה מדור לדור, ובקהילות מקומיות רבות בעולם המסורת הזאת היא תשתית תרבותית חשובה ובעלת משמעות, ולכן איני אומר שעלינו להתעלם ממנה. אבל הכוהנים המצרים שמסרו את המידע לסולון עמדו בתוקף על דעתם שהמלחמה בין אטלנטיס לאתונה אירעה 9,000 שנה לפני זמנם, כלומר בעידן שאנו קוראים לו היום תקופת האבן, כשהעיר אתונה עדיין לא הייתה קיימת.

אני יודע שאתם לא רואים אותי עכשיו, אבל היו בטוחים שההבעה שלי ספקנית.

אבל אם נתעלם מן הפרט החשוד הזה, הסיפור על עיר ששקעה בים סביר למדי, לא? אולי. תיאוריה ותיקה – שנחקרה ביסודיות, אבל עד היום אין לה הוכחה משכנעת – טוענת שאטלנטיס היא בעצם התרבות המינואית באי כרתים. לפני כ־3,500 שנה שקעה פתאום התרבות העשירה הזאת של תקופת הברונזה, זמן קצר אחרי שהתפרצות הר געש באי הסמוך תירה (היום סַנטוריני) החריבה את העיר אַקרוֹטירי וחוללה גלי צונאמי שפגעו ביישובי חוף אחרים. אבל כרתים לא שקעה אל מתחת לים. היא עדיין קיימת, ואפשר לבלות בה חופשת קיץ נהדרת. אני חייב להיות נודניק משעמם ולהדגיש שוב שארכיאולוגים, מדענים והיסטוריונים מתווכחים בלי סוף על העובדות. תירה בהחלט חטפה מכה איומה, אבל כל השאר שנוי במחלוקת.

אפשר להבין למה בני אדם אוהבים להשתעשע בהשערה הזאת, אבל התיאוריה על אטלנטיס המינואית מלאה חורים. אפלטון קבע בפירוש שאטלנטיס הייתה אי גדול ששכן ממערב לגיברלטר והיה מעוגן היטב לקרקעית האוקיינוס האטלנטי. על כל פנים עם השנים צצו תיאוריות רבות שניסו לזהות את מקומה של אטלנטיס: אולי האי פארוֹס או קפריסין או סרדיניה או מלטה או אחד האיים הסמוכים לחופי טורקיה או לדרום ספרד? ואולי הייתה באיים האזוריים, באיי כֶּף וֶרדֶה, באיים הקנריים, ואולי באירלנד, בריטניה, פינלנד, דנמרק או שוודיה? ואולי אחד האיים בים הקריבי?

בתקופת הרנסאנס הובא הטקסט הנשכח של אפלטון לאירופה באמצעות כתביהם של מלומדים ביזנטים וערבים. זמן לא רב לאחר מכן גילה קולומבוס עולם חדש, והקונקיסטדורים הספרדים נתקלו בבני מאיה במקסיקו. אין פלא אפוא שהוגים בני הרנסאנס תהו שמא המאיה הם צאצאי תרבות אטלנטיס. ומדהים עוד יותר, היו מי שסברו שאטלנטיס שכנה באנטארקטיקה! זו תיאוריה מופרכת לחלוטין, אבל מוצאת חן בעיניי המחשבה על מעצמת־על אנטארקטית ששולט בה גזע של פינגווינים מדברים זחוחים. אני יכול לתאר לי את מנהיגם אומר, "היי, אתם יודעים מי הכי מעצבנים אותי? האתונאים! בואו נפליג עכשיו 13,000 קילומטר ונראה להם מי כאן הבוס! רגע, מה הרעש הזה? אוי לא, רעידת אדמה!!"

יש מי שסברו שאטלנטיס של אפלטון היא זיכרון עממי מן המבול הגדול של התנ"ך, אז עשה נוח חיפוש מהיר בגוגל ולמד את יסודות הנגרות הימית. מיתוסים על מבול קיימים בתרבויות עתיקות רבות, מה שאולי מרמז על טראומה משותפת לבני אדם רבים. אין זה מופרך לשער שעיר שנבנתה במקום נמוך עלולה להיבלע פתאום בים, ואכן שנים רבות טענו ציידי אטלנטיס מושבעים שמדובר בעצם בעיר האבודה טרויה, שנחשבה תמיד לאגדה ספרותית עד שארכיאולוג חובב אחד, היינריך שלימַן, מצא את חומותיה האדירות בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה. יש אפוא תקדים לאמירה שהשירה היא שפחתה של התגלית הארכיאולוגית.

אבל בעיניי גילויה של טרויה מגביר עוד יותר את החשד שאטלנטיס –מעצמת־על כביכול – אינה מוזכרת אלא פעם אחת בכל המקורות של העת העתיקה, ואילו טרויה תוארה בפרטי פרטים בתרבות ובאמנות היוונית, עד כדי כך ששלימן ידע היכן למצוא אותה בטורקיה המערבית. אילו הייתה מדינה לוחמנית ואדירה שכזאת קיימת באמת, לא היינו מוצאים עדויות על הניצחון הגדול של האתונאים מצוירות על כדים ועל אלף חפצים אחרים? צר לי לקלקל את השמחה, אבל אין לאטלנטיס סיקור ממשי מפני שמעולם לא הייתה קיימת.

אפלטון מכונה לא פעם "אבי הפילוסופיה הפוליטית של המערב". ספרו המדינה הוא חיבור פורץ דרך על צדק, אושר, איך לנהל עיר מדינה אידיאלית, איך ראוי לשלוט בחברה ואיך על המדינה לנהוג ביריביה. מכאן שסיפור אטלנטיס אינו אלא אלגוריה על מה שעלול לקרות כשאומה נעשית שחצנית, רודפת בצע ותוקפנית מדי. הסיפור אינו דיווח היסטורי אלא אגדה; מקרה בוחן דמיוני של אוטופיאניזם מהופך, שבו חורבנה של מעצמת־על מוצג כנורת אזהרה של ההיסטוריה. כמה חוקרים סבורים שהיה כאן רמז מושחז לאימפריה הפרסית, יריבתה של יוון, ואחרים סבורים שזו ביקורת על הדמוקרטיה האתונאית עצמה,3 אבל הרעיון המרכזי הוא שהאטלנטים נוחלים תבוסה מידי האתונאים שנעלים מהם בדרגתם המוסרית – ואפלטון, לגמרי במקרה, היה אתונאי שדגל בצדק מוסרי. צירוף מקרים מצחיק, לא?

העובדה שאטלנטיס נעלמה מן העולם 9,000 שנה לפני כן היא פנטזיה מופלגת ומכוונת, בדומה לפתיח ל'מלחמת הכוכבים', "לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה, רחוקה". בלשונם של מספרי סיפורים אפלטון כאילו אומר כאן שיש לו חברה יפהפייה, דוגמנית־על ממש, אבל היא לומדת בבית ספר אחר, אתם לא מכירים אותה... בקצרה, אטלנטיס לא הייתה ולא נבראה. אפלטון המציא אותה כדי לחדד ולהדגים טענה פילוסופית. ואנחנו יודעים זאת מפני שתלמידו של אפלטון, אריסטו, אמר לנו.

למרות החורים האלה בסיפור (ואולי בזכותם) סקר הפחדים מלמד שאנחנו מוקסמים מאטלנטיס יותר ויותר. היא מופיעה שוב ושוב בתרבות הפופולרית: בסרט 'אקוומן' מסדרת סרטי 'היקום המורחב די־סי'; בסרט דיסני שלא ראיתם, 'אטלנטיס: האימפריה האבודה' ובסרט שראיתם, 'בת הים הקטנה'; ברומן הקלאסי של ז'ול וֶרן 'עשרים אלף מיל מתחת למים' ובסרט בהשראת אותו סופר, 'מסע אל בטן האדמה'. ויש משחקי וידיאו, כגון 'אמונת המתנקש: אודיסיאוס ושודדת הקברים', ותוכניות טלוויזיה כמו סדרת המדע הבדיוני 'סטארגייט אטלנטיס', מה שמביא אותנו היישר אל החייזרים. אוי, החייזרים...

הוליווד עוסקת כאחוזת דיבוק ברעיון שחייזרים מתהלכים בינינו, אבל סיפורים הוליוודיים רבים מרחיקים לכת עוד יותר ומספרים לנו על ביקורי חייזרים בעולמנו בימי קדם. לפי סרטו היפה (אבל העלוב למדי) של רידלי סקוט, 'פרומתיאוס', מקורה הגנטי של האנושות הוא בצורות חיים דמויות אדם שזרעו את הדי־אן־אי שלהן במי השתייה של כדור הארץ, ואחר כך חזרו ובאו מפעם לפעם כדי לבדוק איך אנחנו מסתדרים, והשאירו לנו מפת כוכבים בסקוטלנד כדי שאולי יום אחד נחזיר להם ביקור.

סדרת סרטים גרועה עוד יותר, 'חייזר נגד טורף', מתרחשת בפירמידה עתיקה באנטארקטיקה, שבוניה עבדו את החייזרים הטורפים בתור אֵלים במשך אלפי שנים, והיו מקריבים את חייהם לחייזרים הקסֶנומורפים כדי להעניק לאדוניהם משהו כיפי לצוד. ובסרט 'רובוטריקים 2: הנקמה' הרעים משתמשים בפירמידה הגדולה בגיזה בתור מחסן לנשק־על משמיד כוכבים, מתוך הפרה בוטה של כל הנחיות אונסק"ו לשימור אתרי מורשת.

גם אני נהניתי מהמון סרטים מן הסוג הזה בתור בידור הוליוודי קליל. אבל העובדה שפנטזיות חייזריות כאלה זולגות אל סרטים וספרים תיעודיים ועובדתיים מעוררת בי דיכאון. סרטוני יוטיוב, הסכתים ותוכניות טלוויזיה אמריקניות מלאים בחומר הזה – בייחוד הסדרה הבעייתית מאוד 'חייזרים מן העבר' – וכולם מייחדים זמן אוויר למוטיבים של מדע בדיוני כאילו מדובר בתיאוריות ארכיאולוגיות תקפות. האם באמת מתואר מלך מבני מאיה ממריא בספינת חלל על סרקופג מן המאה השביעית? לא! האם נעזרו תושבי מקסיקו הקדומים בגולגולות בדולח כדי לתקשר עם החיים על מאדים? לא, גולגולות הן זיוף גרמני מן המאה התשע־עשרה! ומה אומרים קווי נַסקה בפרו? נו באמת!

גל הזבל הגואה הזה החל עם ספרו שובר הקופות של אריך פון דֶניקֶן, 'מרכבות האלים', בשנות השישים של המאה העשרים, שנמכר עד היום ב־65 מיליון עותקים. אפשר לראות בו בידור סתם, לא מזיק כביכול, אבל לדעתי יש משהו מעליב באמירה שפלאי ימי קדם מתוחכמים ומתקדמים מדי, ולא ייתכן שתרבויות לא אירופיות בנו אותן, ולכן יש לייחס אותם לתושבי מאדים. וכאן המקום לחזור אל אטלנטיס, שיש לה היסטוריה זדונית יותר משאתם מעלים על הדעת.

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה פרסם הפוליטיקאי האמריקני איגנַטיוס ל' דונֶלי את הספר Atlantis: The Antediluvian World ("אטלנטיס: העולם שלפני המבול"). הספר טען שאטלנטיס הייתה ערש התרבות וגן העדן, וממנה צמחו כל התרבויות הגדולות. הוא גם טען שלימים טעו בני אדם לראות בבני אטלנטיס אלים גיבורים, ובהשראתם נוצרו הפנתיאונים האליליים של יוון, הודו, סקנדינביה וכדומה. לפי גרסתו של דונלי נכחדה אטלנטיס במבול המקראי המפורסם, חוץ מכמה מבניה שהצליחו לשרוד.

בעקבות דונלי הלכה הפילוסופית המיסטיקנית הלנה בּלאוַוצקי, ממייסדי החברה התיאוסופית. היא טענה שבני אטלנטיס הם אבות אבותיו של הגזע הארי בהודו, גזע שחוכמתו העליונה והטכנולוגיה המתקדמת שלו – יחד עם היכולת לקיים תקשורת טלפאתית (סליחה, מה...?!) – הצמיחו את התרבויות הגדולות. מובן שבכל מקום שהביטוי "עליונות הגזע הארי" מרים את ראשו המכוער ראוי שכל פעמוני האזעקה יצלצלו בראשכם. בעקבותיה לא איחר לקום דור שלם של כותבים גרמאנים, שרעיונותיהם נעשו אזוטריים יותר ויותר. ההתפתחות הזאת נמשכה במה שנקרא 'אגודת תוּלֶה', וזו העבירה את אטלנטיס הארית מהודו אל סקנדינביה הקפואה ואל ארצות החוג הארקטי, שנודעו מאז ואילך בתור מולדתם הקדומה של בני אדם כחולי עיניים ובהירי שיער.

ב־1912 הופיע על מדפי הספרים Welteisehere ("תורת הקרח העולמית") מאת הממציא האוסטרי הנס הֶרבּיגֶר. הספר מציג תיאוריה חסרת שחר לחלוטין, ולפיה נוצרו כוכבי הלכת בהתפוצצות אדירה של קרח. לדבריו הייתה תוּלֶה־אטלנטיס ביתו של גזע עליון של בני אדם, קוראי מחשבות ומחוללי חשמל, שמוצאם מ"זרע קדוש" שרכב על מטאור אל כדור הארץ. תקופת שלטונם הקדומה הגיעה אל קיצהּ כשירחי קרח מן החלל החיצון התנפצו על כדור הארץ והטביעו את אטלנטיס במים הגואים של המבול המקראי; אבל ארים מעטים הצליחו להימלט והגיעו לטיבט, ליפן ולהודו – ובתוך כך ייסדו את הבודהיזם ואת דת שינטו. עוד אחד מצאצאיהם היה ברנש שנקרא ישו הנוצרי. בטח, למה לא? הרי כך אפשר להיפטר מן הקושי המציק שבמוצאו היהודי של ישו.

הרביגר לא למד אסטרונומיה ולא גיאולוגיה, והתורה כולה נגלתה לו בחיזיון, לדבריו. קל לבטל את כל הקשקושים ההזויים האלה בצחוק גדול, אבל הרעיונות הפסאודו־מדעיים האלה היו גזעניים מן היסוד. לפי התיאולוגיה הזאת היו הארים הנורדים גזע עליון, ואילו היהודים, הסלאבים והאפריקנים נחותים מהם, ובגלל מוצאם האבולוציוני מן הקוף הם בגדר תת־אדם חייתי. יד ימינו של היטלר, היינריך הימלר, היה חסיד מושבע של המדע המעוות מבית מדרשו של הרביגר, בין השאר מפני שתורת הקרח העולמית הפריכה כביכול את הפיזיקה המודרנית, שהייתה נתונה לשליטתם של אנשי רוח יהודים. תורה פסאודו־מדעית שמסבירה את היקום בלי להידרש לאיינשטיין בוודאי תתקבל בברכה במשטר אנטישמי.

הרביגר מת ב־1931, אבל היו מי שהמשיכו בדרכו. הרמן וירְת היה נשיאו הראשון של כוח המשימה האתנוצנטרי שהקים הימלר, "החברה למחקר ולהוראת מורשת האבות". החברה שיגרה ארכיאולוגים, בלשנים, חוקרי תולדות האמנות ומוזיקולוגים למצוא הוכחות שתרבות אטלנטיס הארית שלטה בכיפה בראשית הימים. היוזמה הזאת הייתה לימים ההשראה למחלקה הנאצית שנודעה בכינוי HYDRA ביקום ספרי הקומיקס של חברת מארוֶול ולחבורת הרעים ב'שודדי התיבה האבודה'. אבל במציאות, למרבה הצער, לא הופיעו לא קפטן אמריקה ולא אינדיאנה ג'ונס כדי לבעוט בישבניהם של נאצים חשובים.

הימלר נמשך למיסטיקה הרבה יותר מהיטלר ומנאצים אחרים, ואף על פי כן אימץ הפיהרר את תורת הקרח העולמית, כמו שהראה אריק קוּרלֶנדר בספרו המרתק Hitler’s Monsters: A Supernatural History of the Third Reich. קורלנדר טען שהרעיונות האלה היו נפוצים מאוד בתרבות הגרמנית; היסטוריונים אחרים כגון סר ריצ'רד אֶוואנס מייחסים אותם לחוגי שוליים בלבד, אבל אין ספק שהתפיסה בדבר העליונות כביכול של ארים צאצאי חייזרים בני אטלנטיס חלחלה אל תוכנית האוּתַנַסיה של הנאצים, שבמסגרתה נרצחו בשיטתיות11 מיליון בני אדם בשואה. אבי־סבי היה אחד מהם.

ולכן, כשבני אדם טוענים שמבנים עתיקים נבנו בידי חייזרים, לא זו בלבד שהם מתכחשים לגאונותם ההנדסית של בני תרבויות לא אירופיות וגוזלים מן העמים האלה את גאוותם בהיסטוריה שלהם, אלא הם יונקים רעיונות מבאר מורעלת, שהאידיאולוגיה הארסית של הרייך השלישי זיהמה אותה. ולכן, כל כמה שהקשקושים בנוסח "חייזרים מן העבר" נשמעים תמימים, הייתי רוצה שבני אדם יחדלו מהם – ולו רק מן הסיבה שסיפור אטלנטיס היה רק משל שסיפר אפלטון כדי לחזק את טענתו שדמוקרטיה היא הרע המוחלט!

1 גיבורת הסרט "נאני מקפי: קסם של אומנת" (Nanny Macphee) משנת 2005, הנודעת בכיעורה. (המתרגם)

2 את הדברים האלה אמר שגריר רכלן, שלא דיבר אנגלית ולא מסר את המקור שלו – לא ממש ראיה חותכת.

3 היו לאפלטון דעות נחרצות על הדמוקרטיה, והוא טען שגיוס הציבור להצבעה הוא רעיון רע – השקפה שתוכנית הריאליטי 'אקס פקטור' והנשיא דונלד טראמפ הוכיחו אותה לימים.