שבויה בין עולמות

כבכל יום שישי חזר אביה מבית הכנסת וכל בני המשפחה התכנסו סביב שולחן האוכל לארוחת השבת. אביה אברהם, אימה אסתר, אחיה הבכור יצחק, שחזר הביתה מהצבא אחרי חודש שלא ראו אותו, שלמה בן הזקונים והיא, רחל, בתם היחידה ויד ימינם של הוריה. רבות טרחה ועמלה רחל כדי להקל על הוריה, ועשתה כל שביכולתה כדי להסב להם נחת.

עם תום הארוחה, פינו רחל ואימה את הכלים מהשולחן ואילו אחיה נשארו עם האב לפיוטי השבת. כשסיימו סבו גם הן אל השולחן, וכהרגלם שיתפו זה את זה בענייני דיומא.

יצחק, שעתיד לסיים בקרוב את קורס הקצינים, סיפר על חוויותיו מן החודש שעבר. הוריה הקשיבו לדבריו בשקיקה. ואז, תוך שמילותיו נשמעות, כמו פקעה נפשה ולא עמדה בכך עוד. היא הודיעה להם שבכוונתה להתגייס. דממה שררה סביב השולחן.

יצחק התעשת ראשון, "רחל, על מה את מדברת? שטויות! לא זה החינוך שקיבלנו."

"איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה? הרי אתה בעצמך חייל ובעזרת השם בעוד כמה חודשים תהיה קצין בצבא. הלוא גדלנו באותו הבית!" השיבה לו.

"נכון, אבל אני גבר, את אישה, זה לא אותו הדבר," התריס נגדה יצחק.

"את יודעת שאם נרצה לארגן לך שידוך זה יהיה אבוד," העיר אביה.

"אני רוצה להחליט בעצמי עם מי אתחתן," רגזה רחל וניסתה בכל מאודה לכבוש את זעמה. היא רחשה כבוד רב להוריה ולא רצתה לפגוע בהם חלילה, אך עצם המחשבה שתתחתן בטרם תמצה את חייה כפי שרצתה עוררה בה כעס רב.

"את תהרסי את העתיד שלך," מלמלה האם כשסוף־סוף הצליחה להשיב אליה את רוחה מההלם שהייתה שרויה בו בשל הצהרתה של רחל.

"לא, אמא, אני רוצה להתגייס לצבא, כל החברות שלי כבר מתכננות היכן ישרתו ולאיזה תפקיד הן רוצות להגיע, לא אתחתן לפני כן, בשום אופן!" אמרה רחל ועיניה נמלאו דמעות.

"חשבנו שאחרי התיכון תלכי ללמוד הוראה," המשיך אביה, עדיין המום מהמהלומה שהנחיתה עליהם בתו היחידה רחל.

"גם אם אלך ללמוד הוראה, אעשה זאת אך ורק אחרי הצבא, לא לפני," הצהירה.

"את יכולה לעשות שירות לאומי," ניסה יצחק להרגיע את הרוחות.

"אתה צוחק, נכון? אתה לא באמת חושב שאעשה חצי שירות, ועוד שירות שלא מעניין אותי, רק כדי לרצות את כולם," השיבה לו בתוקף.

רחל, מאז היותה ילדה קטנה הייתה עקשנית, דעתנית מאין כמותה. חוכמתה ויופייה לא הותירו אנשים אדישים כלפיה. אומנם דבריה הכו בתדהמה את בני ביתה, אך כיוון שכבר העזה וחשפה בפניהם את תוכניתה, לא הניחה לדבר.

"אני יודעת שאתם דואגים לי ולעתידי, אבל אני מבקשת מכם שתסמכו עליי, אני לומדת היום בבית ספר ממלכתי - שגם בזמנו סירבתם, ודאגתם כשביקשתי להירשם אליו - כולם סביבי חילונים, בשכונה, בבית הספר, ובכל זאת אני שומרת על אורח חיים דתי. וכך גם אמשיך כחיילת," ניסתה לפייס את דעתם.

"צבא זה לא בית ספר," ענה לה יצחק עוד בטרם סיימה את דבריה, "לצבא חוקים וכללים שאסור להפר."

"ואתה מפר אותם? אתה לא שומר מצוות?" שאלה אותו.

"היו מקרים שחיילים דתיים כמוני נאלצו לחלל שבת או חג מפאת פיקוח נפש, זה לא סוד," אמר.

"כמו שאתה יכול, גם אני יכולה. תאמין בי."

שוב השתררה דממה סביב. אביה, אימה ושני אחיה החליפו מבטים ביניהם כמבינים מאין כל זה נובע.

בהיותה ילדה קטנה התחנכה בגן דתי, אבל כל חבריה בשכונה היו חילונים והוריה מעולם לא מנעו ממנה להתחבר עימם. אלו היו השכנים וזה היה בלתי נמנע. אך ככל שנקפו השנים הלכו וגברו חששותיהם כשראו שהתחברה למעט משותפיה לספסל הלימודים, ועיקר חבריה היו ילדי השכונה החילונים.

כשעלתה לכיתה ו' ביקשה מהוריה לעלות עם חבריה לחטיבה החילונית, שהייתה קרובה מאוד לביתם. גם אז התנגדו הוריה נחרצות ולא קיבלו את טיעוניה. הם הודיעו לה שבכוונתם שתמשיך במסלול הדתי, תסיים תיכון דתי ולאחריו תלמד הוראה כיאה לבחורה הגונה.

במהלך אותה שנה לא פסקה להפציר בהוריה ואף התמרדה. היא איימה שאם יכריחו אותה להישאר בבית הספר הדתי, היא תחדל מלהשקיע בלימודים.

רחל ידעה שכל חבריה הולכים לחטיבה החילונית וראתה בה הזדמנות נהדרת להשתלב לקראת הלימודים בתיכון. החטיבה הייתה כה קרובה לביתם, מרחק של חמש דקות הליכה, ואילו בית הספר הדתי היה מרוחק והיה עליה לנסוע בשני אוטובוסים כדי להגיע אליו.

כשהוריה דחו זאת על הסף, הסתגרה רחל בחדרה ולא שקדה על לימודיה כלל. התוצאות לא איחרו להגיע. כשהראתה להוריה את התעודה בשליש הראשון, הם נותרו בהלם מוחלט והבינו שעם תעודה כזאת לימודי התיכון וההוראה שלאחריהם יוסרו מן הפרק.

רק לקראת סוף השליש השני התייאשו הוריה מהפצרותיה, ולאחר שהבטיחה להם שתקדיש את מרב זמנה ומרצה ללימודים ותשפר את הישגיה, הם רשמו אותה לחטיבה החילונית לתקופת ניסיון.

ואכן, ציוניה השתפרו, אך יותר מכול - מצב רוחה השתפר, וכשהוריה ראו את פניה קורנות משמחה קיוו שהחלטתם הגורלית תיטיב עם בתם גם בעתיד. בעודה נסערת ונפעמת לנוכח הבשורה של הוריה, התכנסה בחדרה, עצמה עיניה וזיכרונות ילדות בלתי נשכחת החלו לצוף.

"אמא, בבקשה, את השמלה הלבנה החדשה," ביקשה. זה היה כשהייתה בגן, ולה זו הייתה הפעם הראשונה שתהיה אמא של שבת. היא התרגשה כל כך כשהגננת מרים חיבקה אותה ובישרה לה זאת. היא חייכה בעודה נזכרת, "אמא של שבת" מלמלה וחייכה. היא לבשה את השמלה הלבנה החדשה, כל הבנות סביבה שלחו אליה מבטי הערצה, והיא הרגישה כמלכה אותו היום.

משם נדדו מחשבותיה ליום הראשון בכיתה א', כשיום קודם כל חבריה לשכונה עוד ניסו לשכנע אותה לעלות איתם לבית הספר הממלכתי. מובן שכשהעלתה את בקשתה בפני הוריה הם דחו זאת על הסף. העציב אותה ללכת לבית ספר דתי בשעה שחבריה כולם הולכים לבית ספר אחר. הקשר עם חברותיה מהגן היה רק במהלך שעות הפעילות בגן, אבל היא נהנתה יותר בחברת ילדי השכונה. לעיתים הייתה נפגשת עם הבנות מהגן כשהייתה מתלווה לאימה לבית הכנסת בשבתות ובחגים, וגם אז, אם היו עוברים במקרה ילדי השכונה העדיפה לשחק עימם.