שבורה 3: שלמה

פרק 1

סוואנה

אני סוגרת את הדלת מאחורי קית', ומתבוננת בו בזמן שהוא נעלם במורד המסדרון. אני נועלת את שני הבריחים, את השרשרת ואת המנעול ומשחררת אנחת רווחה. קית' התקין אותם בלילה שהגעתי, בזמן שאני ניסיתי להעמיד פנים שאני יכולה להסתדר גם בלעדיהם. הוא ביקש מהאיש בדלפק הקבלה שישים עליי עין, והוא גם התקין חיישנים בכל החלונות שלי... אני גרה בקומה החמישית.

לאחר שאני חוטפת משהו לנשנש, אני ניגשת אל המראה, בוחנת את בגדיי ומחליקה את שיערי בכפות ידיי. אחרי שאני עורכת עם עצמי שיחת עידוד קצרה, אני לוקחת את המפתחות ויוצאת החוצה, מאלצת את עצמי לשים רגל אחת לפני השנייה. המעלית האיטית במידה מייסרת קוראת לי, אך אני בוחרת לרדת במדרגות. חלף שבוע מאז עזבתי את הבית הבטוח ועברתי לגור פה, שבוע מאז שראיתי את קול. קית' כל הזמן מוצא לעצמו תיקונים קטנים שיש לבצע ברחבי דירת החדר שלי, אותם הוא יכול לעשות רק במהלך הלילה, מאחר שעליו לעבוד במהלך היום. אני יודעת שהוא חושש להשאיר אותי לבד, ולמען האמת, נחמד לי שהוא ישן על הספה שלי. כמובן שאני חוזרת ואומרת לו שהוא יכול ללכת ולהפסיק לשמור עליי כאילו שאני ילדה קטנה, אבל זה בסך הכול שקר נוסף שעליי להוסיף לרשימת שקרים ארוכה להפליא.

ביני לבין עצמי אני חוששת שלחברים שלי בבית הבטוח מתחיל להימאס ממני, לכן אני מנסה להיות עצמאית ככל האפשר. זו הסיבה שאני הולכת ברגל שלושה רחובות עד למסעדה של זאק. אני יודעת שקית' יושב בבית הקפה שמעבר לכביש, ומשקיף עליי כדי לוודא שאגיע לשם בשלום. אני מחייכת לעצמי ושולפת את משקפי השמש. מי ידע שקית' המפחיד בסופו של דבר יהפוך לאח גדול ומגונן?

אני מחייכת בעליזות, בעודי נזכרת במה שקרה לפני מספר ימים.

***

"זאת הארונית שלך, הסינרים פה, השירותים נמצאים שם וזה המקום שבו את מעבירה את כרטיס העובדת בתחילת המשמרת ובסופה." זאק לוקח את כרטיס העובדת שלי ותוחב אותו לחריץ המיועד, אנחנו מאזינים בזמן שהמכשיר מנקב את הדף הצהוב הארוך. "הנה, עכשיו יום העבודה שלך התחיל באופן רשמי." הוא מסמן לי לבוא בעקבותיו דרך מסדרון קצר המוביל אל הבר המשתרע לאורך המסעדה. "מאחר שכבר עבדת בתור ברמנית, זה לא אמור להיות יותר מדי קשה בשבילך. ג'ייק יעשה לך חפיפה."

"בסדר גמור." פרפרים מרפרפים בבטני. אני לחוצה להיות בקרבת כל כך הרבה אנשים; חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שזה קרה.

הוא מושיט לי את תג השם שלי. "העניין הוא כזה, סאבי. אם יש לך איזושהי בעיה עם הלקוחות, את פונה אל ג'ייק. הוא נהדר, והוא יעזור לך בכל מצב. אין לנו פה יותר מדי בעיות, אבל תמיד יש כאלה ש... ובכן, את מבינה למה אני מתכוון. אבל אם את זקוקה לעזרה," הוא נועץ בי מבט נוקב כדי לוודא שאבין שעליי לפנות אליו במקרה שקורה משהו שקשור לתיק שלי, "את פונה אליי. אני תמיד אהיה פה בזמן המשמרות שלך. אם מסיבה כלשהי זה לא יהיה ככה, קית' ודניאל יהיו בקרבת מקום. יש לך שאלות?" אני מנידה בראשי לשלילה, בעודי מעכלת את כל המידע. "ג'ייק," הוא קורא, "תכיר את העוזרת החדשה שלך."

בחור גבוה וחסון שנראה בערך בגילי מחייך לעברי וחושף את שיניו הלבנות כפנינים. "ובכן, כנראה שזה יום המזל שלי, אה? שלום לך, אני ג'ייק."

"סאבי." אנחנו לוחצים ידיים, אך לפני שאני נסוגה לאחור, הוא מסובב אותי סחור סחור ובוחן אותי במבטו.

"טוב, קודם כול, זה לא יעבוד." הוא מניד בראשו, מושיט את ידו אל מתחת הבר ומושיט לי חולצה. "תלבשי את זה." הוא מחייך ומצביע על דלת קטנה. אני מזדרזת להחליף לחולצת צווארון V שחורה שמציגה מעט יותר מחשוף מכפי שהייתי רוצה. החולצה מגיעה עד מעט מתחת לפופיק שלי, מציגה לראווה כשלושה סנטימטרים של עור חשוף מעל מכנסיי. ג'ייק משפשף את שפתיו באצבעותיו בעודו מתבונן בי. "מצוין, אבל..." הוא משחרר את שיערי האסוף בקוקו ומניח לו להשתפל מסביב לכתפיי, "עדיף ככה." הוא מהנהן בראשו לאישור. "סקס מוכר, ובשעות אחר הצוהריים והלילה המקום הזה עמוס בגברים תשושים שבאים לשתות. עם הגוף הזה והפנים האלה, סאבי, המקום הזה יהיה מלא עד אפס מקום, וזה אומר... טיפים!"

מעט לאחר השעה שבע המקום כבר הומה אדם. למרבה המזל, ג'ייק סבלני איתי, והזיכרון שלי עדיין מתפקד. מעולם לא הכנתי ארבעה משקאות מרטיני תפוחים בבת אחת, אבל מי היה מאמין? עכשיו אני יכולה. תוך זמן קצר אני לומדת שהבחורות שבאות לבר הן עשירות וקצרות רוח, ושרוב הגברים מתעניינים בספורט אתגרי מסוג כזה או אחר. אני בקושי מספיקה להסדיר את נשימתי, וכבר צועקים לעברי את ההזמנה הבאה, אך תוך זמן קצר אני נכנסת לקצב ומצליחה לבצע את עבודתי על הצד הטוב ביותר.

"יש לך מחזר," אומר ג'ייק מעבר לכתפי, בזמן שאני מזינה את ההזמנה למחשב.

אני מסבה את מבטי ורואה את מארק מחייך בשביעות רצון בעודו תופס מושב פנוי במרכז הבר. אני מסיימת להקליד וניגשת אליו, תוך כדי שאני מנגבת את כפות ידיי במגבת.

"ובכן, שלום לך, זר," אני רוכנת לעברו ומחבקת אותו. "טוב לראות את הפנים שלך."

הוא בוחן את חולצתי במבטו. "זה לא ימצא חן בעיניו." אותה תחושה מייסרת מוכרת מכווצת את בטני, אך אני מתעלמת מההערה שלו. "מה שלומך, סאבי?"

אני צוחקת ונשענת על הדלפק להדגשת הנקודה שלי. "מה שלומי, באמת?" הוא מחייך ומחווה בראשו לעבר ברז הבירה. אני לוקחת כוס ומוזגת לו משקה. "אני בסדר, אבל אני חייבת להודות שאני ממש מתגעגעת אליכם. מה קורה בבית? מה שלום אבי? ג'וּן עדיין שם?"

"את יכולה לחזור הביתה, את יודעת." הוא מביט בי מעבר לשולי הכוס שלו, אך משנה נושא לאחר שהוא מבחין במשיכת הכתפיים שלי." ג'וּן עדיין שם. היא שוקלת לעבור לבית לצמיתות. היא שונאת להיות רחוקה מאחותה. את יודעת איך זה איתה ועם אבי," הוא מחייך.

אני מניחה את המגבת על הדלפק. "באמת? יהיה ממש נחמד אם היא תהיה בסביבה!"

"כן, בהחלט." הוא מסב את תשומת ליבו אל לקוח שקורא אליי. אני מרימה אצבע ונחפזת לעברו.

"היי, מה תרצה להזמין?" אני שואלת.

הגבר מפשיל את שרווליו בעודו תופס את מקומו. "אותך, בתור התחלה." אני נאנחת מבפנים ושומרת על ארשת פנים חתומה.

"מה בנוגע למשקה?" אני משיבה, תגובתי מעלה חיוך על שפתיו.

"ויסקי, נקי, תמשיכי להזרים אותם בכיווני. ואם תטפלי בי יפה, בסוף הערב אטפל בך יפה לא פחות." הוא מציג בפניי את כרטיס האשראי שלו ואת המפתח לחדרו במלון. אני בוהה בהם בתדהמה מוחלטת. הגבר הזה לא מבזבז שנייה מיותרת. אני לוקחת את כרטיס האשראי, תוך כדי התעלמות מהמפתח, וניגשת להכין את המשקה שלו. הוא עוטף את אצבעותיי באצבעותיו בעת שאני מגישה לו את המשקה. "קוראים לי דון." הוא מושיט את ידו השנייה ואוחז בתג השם שלי. "סאבי, שם יפה."

"תודה," אני אומרת ומושכת את ידי בחזרה. "תסלח לי." אני פוסעת לעבר מארק, המתבונן בי כמו נץ. אני מעלה חיוך על שפתיי ושואלת אם הוא רוצה משקה נוסף.

"ברצינות, סאבי, פה את רוצה לעבוד? עם החבר'ה?" מארק מסחרר את הבירה שלו בידו בעודו מחווה בראשו לעבר הבחור הזה, דון. "קול לא יאהב את זה."

אני מניחה את ידיי על מותניי, מנידה בראשי וזוקרת לעברו גבה. "שלחו אותך לפה כדי לרגל אחריי, מארק, או שבאת לכאן כדי לבקר חברה?"

הוא מישיר אליי מבט. "קודם כול, אני לא מבקר סתם חברה, אני מבקר משפחה. את חושבת שהוא לא יציק לי כשהוא יתקשר הלילה? בבקשה, תחסכי ממני את המבט. אני צריך למסור לבחור המסכן לפחות איזשהו דיווח."

אני מושיטה את ידי למגבת ומנגבת טיפת מים בלתי נראית. "איפה הוא הפעם?"

"וושינגטון. אתמול הוא העיד נגד האמריקאי." לפתע גרוני נעשה צחיח. "הכול התנהל כמו שצריך. הוא אמור לחזור הביתה הלילה או מחר." הבעת פניו משתנה, ואני צופה את מה שבכוונתו לומר.

"מתי אצטרך לנסוע לשם?" הדם מתנקז מפניי בעודי חושבת על מפגש נוסף עם האנשים האלה.

מארק שותה את הבירה שלו. "קול מנסה לחסוך לך את הנסיעה. אנחנו מקווים שתוכלי לעשות את זה מפה, באמצעות שיחת וידיאו, אבל יהיה יעיל יותר אם תגיעי לשם."

"אני אעשה את זה," אני אומרת ומשליכה את המגבת הצידה. "תאמר לפרנק שאגיע לוושינגטון."

"את לא חייבת, סאב —"

"אני צריכה לחזור ללקוחות שלי. היה ממש נחמד לראות אותך, מארק. בבקשה תמסור לכולם דרישת שלום ממני." אני מתחילה להתרחק, אולם מארק אוחז בזרועי ועוצר בעדי.

"תקפצי לבית מחר ותצטרפי אלינו לארוחת ערב."

אני מנידה בראשי. "מצטערת, אני עובדת."

"אז במהלך היום?"

"נראה," אני טופחת על זרועו וניגשת לטפל בשאר הלקוחות.

"היית מצוינת הערב," אומר ג'ייק מספר שעות מאוחר יותר, בעת שהוא מעביר את רצועת התיק שלו מעל ראשו. "אני יכול ללוות אותך?"

"בטח." אנחנו יוצאים אל האוויר המקפיא, ופתיתי שלג זעירים נופלים מהשמיים בעצלתיים. אני עוטפת את צווארי בצעיף. "כמה זמן אתה עובד אצל זאק?"

ג'ייק מתחיל לפסוע בכיווני. "שלוש שנים, בערך. אין לי פה שום קרוב משפחה, אז הוא לקח אותי תחת חסותו. אני רואה שהוא עשה את זה גם איתך." אני מהנהנת, מרגישה נינוחה להפליא בחברתו של ג'ייק. הוא טוב לב ועדין נפש. "למען האמת, נדמה שיש לא מעט אנשים שמשגיחים עלייך," הוא אומר חרש. "הבחור הזה שהגיע הערב, הוא החבר שלך?"

"הוא ידיד קרוב," אני מחייכת וחושבת שאם הוא קיבל את הרושם שמארק הוא החבר שלי, ייתכן שדון ישמור ממני מרחק בפעם הבאה שהוא יזמין משקה.

"יופי, כי אני יודע שהוא יוצא עם מל." אני מסבה אליו את מבטי. "היא ידידה שלי. אז מה הקטע, סאבי? יש לך את מארק, זאק ואת הבחור הגבוה והענק ההוא, שעוקב אחרייך כמו צל."

"קית'," אני אומרת וצוחקת. "הוא כמו אח גדול בשבילי."

"בסדר, אז מה הקטע עם צבא הגברברים הזה? זאת אומרת, נקלעת לאיזושהי צרה?" אני כמעט כושלת בצעדיי לשמע הניחוש שלו.

"אתה קולט מהר, יחסית לזה שאתה מכיר אותי... כמה, תשע שעות בערך?"

הוא מרים את צווארון הז'קט שלו בניסיון להגן על צווארו מפני הקור. "אפשר לומר שזה הקטע שלי. אני אוהב לתצפת על אנשים." הוא משתתק ופונה להביט בי. "אני בסך הכול מציע לך אוזן קשבת, אם את זקוקה לאחת." הוא מחווה בראשו. "פה אני גר." אני מחייכת כשאני קולטת שאנחנו עומדים מול הבניין שלי.

"באיזו קומה?"

פניו נופלות. "אה — הממ... לא התכוונתי ש..."

אני מחייכת שאני מבינה איך נשמעתי הרגע. "שאלתי באיזו קומה, כי אני גרה בקומה החמישית."

הוא מטה את ראשו ופורץ בצחוק. "אני בקומה 5G."

"אני בקומה 5H." אני מושיטה אליו את ידי. "נעים להכיר, שכן."

אנחנו עולים במדרגות, מתלוננים על המעלית ונפרדים לשלום מחוץ לדלתות שלנו. לאחר שאני נכנסת לדירה שלי, אני בודקת את הטלפון, המונח על הדלפק, היכן שהשארתי אותו. אני כל הזמן שוכחת שיש לי טלפון. יש לי שתי שיחות שלא נענו מקית' והודעה שבה הוא מודיע לי שהוא לא יעביר אצלי את הלילה.

בטני מתהפכת בקרבי בעת שאני מבינה שזה יהיה הלילה הראשון שלי לבדי מאז המעבר לפה. האצבע שלי טופחת על הדלפק שעה שאני קוראת את ההודעה בשנית. אני מניחה שאצטרך להתרגל לזה. זה מה שרציתי. אני שולחת לו הודעה ואומרת לו שחזרתי הביתה ושזה בסדר מבחינתי.

לאחר מקלחת ארוכה, ולמרות התחושה הנעימה שהשרו עליי המים החמים, עושה רושם שעדיין אינני מצליחה להירגע. אני לובשת מכנסי יוגה וגופייה, נשכבת על המיטה ומתכסה בשמיכה עד הסנטר. אני מוצאת את עצמי לוטשת את מבטי בתקרה, מייחלת לכך שאפסיק לזנק בבהלה בתגובה לכל צליל חרישי.

דמעות זולגות מעיניי כשאני חושבת על קול. אני תוהה אם הוא חושב עליי. כנראה שהוא לא חושב עליי באופן שהייתי רוצה. אני רוצה בכל מאודי להתקשר אליו ולברר אם הוא באמת התכוון למה שאמר, אך אינני יכולה. אסור לי להפגין חולשה; עליי להישאר חזקה. אני מלטפת בהיסח דעת את החלל הריק לידי במיטה, חשה בקרירות של הסדינים, וממהרת למשוך את ידי בחזרה. אני מתכנסת לכדי כדור ומניחה לשריון שלי להתמוסס. אוף... אני כל כך מתגעגעת אליו. הייתי עושה הכול בשביל להריח אותו כרגע. ואז אני נזכרת במשהו, וכפות רגליי נוחתות על רצפת העץ הקרירה, מחישות את צעדיי. אני פותחת בחטף את המגירה הימנית העליונה ורואה אותה תחובה בפנים. אני פושטת את הגופייה שלי ולובשת את החולצה של קול, המעוטרת בצבעי הסוואה. השם שלו, לוגאן, כמו נכרך סביב גבי כאילו היה זרועו. לאחר שאני מביטה ברחבי החדר, אני מחליטה שלא די בכך, אז אני לוקחת את השמיכה ואת הכרית שלי. במקום לחזור למיטה, אני יוצאת אל הסלון. אני מדליקה את הטלוויזיה ומתרווחת על הספה הניצבת מול הדלת. אני מעבירה את ארבע השעות הבאות בצפייה בשידורים חוזרים של הנסיך המדליק מבל אייר.

בשעה תשע בבוקר נשמעת נקישה על הדלת. קית' תמיד שולח לי הודעה כשהוא נמצא בבניין. אני עומדת על קצות אצבעותיי, מסתכלת דרך חור ההצצה ופורצת בצחוק. אני פותחת את הדלת ורואה את ג'ייק לבוש במכנסי פיג'מה מפליז ומחזיק ספל ריק, שיערו הבלונדיני מדובלל.

"אני מריח קפה," הוא גונח, כאילו שהוא עדיין ישן.

אני פותחת את הדלת לרווחה ומכניסה אותו. "אתה הולך מתוך שינה?" אני מתלוצצת בזמן שאני נועלת את כל חמשת המנעולים.

עיניו עדיין פקוחות רק לכדי חריצים, אך אני רואה שהוא מבחין במיטתי שעל הספה ובחולצה של קול. "אם כן, בכל זאת תחלקי איתי את הקפה עם הריח הנהדר הזה?"

"קדימה," אני צוחקת ומחווה לעבר המטבח. ג'ייק מתיישב בכבדות על שרפרף בעודי ניגשת להכין לנו קפה. "לחיים." אני מקישה את ספלי בספלו, והוא מחייך בשביעות רצון בעודו לוגם מהקפה שלו.

"אלוהים, מה זה הדבר הזה?" תחילה אני חושבת שהוא מנסה להעליב אותי, אבל הבעת פניו מעבירה מסר אחר לגמרי.

אני נשענת על הדלפק ומביטה בו. "הוספתי לקפה משהו קטן."

"סבי, אני מקווה שאת מבינה מה עשית הרגע," הוא אומר וקורץ אליי. "מעכשיו את דייט הבוקר שלי."

אני מחייכת. ג'ייק ואני מבלים את שארית היום בישיבה מתחת המעטה החמים של השמיכה שלי. אני מרגישה בקרבתו ניחוחה להפליא. הוא מעולם לא עורר בי תחושת אי נוחות, ואני מסיקה שאם זאק בוטח בו, גם אני יכולה. אנחנו מזמינים פיצה וצופים במרתון הופעות של הסטנדאפיסט לואיס סי. קיי עד כשעה לפני תחילת המשמרת שלנו. קית' שולח לי מספר הודעות, ואני אומרת לו שאני בסדר, מפני שזה באמת נכון... לעת עתה. הכרתי חבר חדש.

"סאבי, אפשר לשאול אותך משהו?" שואל ג'ייק, ומנגב את אצבעותיו השמנוניות במפית נייר. "מי זה לוגאן?" השאלה תופסת אותי בהפתעה, עד שאני רואה שהוא מצביע על החולצה שלי. "החולצה הזאת נראית כמו חולצה צבאית אמיתית, ואני מניח שאת לא בצבא."

"הוא — הוא היה החבר שלי," אני מגמגמת, חשה בלהב המפלח את ליבי.

ג'ייק מהנהן ופונה להביט בי. "זה היה רציני?" אני מהנהנת. "הוא עדיין בסביבה?"

"כן, זה נגמר ממש לא מזמן, ככה שזה עדיין טרי." קולי נשמע כלחישה רפה.

הוא מחייך ומשעין את סנטרו על ידו. "את אוהבת אותו, נכון?"

"נכון."

"מבאס לאהוב מישהו אבל לא להיות איתו." הוא נאנח בכבדות.

יש לי תחושה שייתכן שהוא מתכוון למשהו שקורה בחייו האישיים, אבל אני לא רוצה לחטט. "כן, זה נכון."

"למה יש לי הרגשה שהסיפור שלכם ארוך ומורכב, סוואנה...?" הוא ממתין שאשלים את שם המשפחה שלי, אולם אני מהססת. הוא מתבונן בי במשך דקה ארוכה. אני רואה שהוא שקוע במחשבות, ואז כל פניו מאירות. "טוב, מספיק עם החטטנות להיום. אנחנו צריכים להגיע לעבודה. בעוד ארבעים וחמש דקות אחכה מחוץ לדלת שלך. בשם האלוהים, תעשי משהו עם השיער הזה שלך!" הוא צוחק ולוקח משולש פיצה נוסף בדרכו החוצה.

אנחנו מספיקים להגיע לעבודה בזמן, והיום חולף במהירות.

"שניכם נראים נהדר!" צועק זאק ומוחא כף. אני וג'ייק מתאמנים על להטוטי הבר שלנו, ויחדיו אנחנו צוות לא רע בכלל. "אה, ג'ייק, אבא שלך שוב התקשר." פניו של ג'ייק מחווירות, וזאק ממהר להוסיף, "אמרתי לו שאתה כבר לא עובד פה."

"בסדר," משיב ג'ייק בלי להכביר במילים. הטלפון מזמזם בכיס שלי, אך אני לא טורחת להביט בו, מסביב לשולחן בסמוך לחלון יושבת קבוצת סנובורד שלמה. אני לוקחת את האייפד ונחפזת אל השולחן שלהם. למרבה המזל, כולם מזמינים את אותו הדבר, שישה קנקני בירה מסוג באד לייט. לאחר שאני מסיימת לטפל בהם, אני חוזרת לדלפק, שם דון — הבחור מליל אמש — שותה ויסקי, נקי.

ג'ייק מזעיף לעברי פנים ומגיש לי את הקבלה של הבחור. "המטרידן ביקש. הוא התעצבן שהכנתי את המשקה הראשון שלו, כי מסתבר שאפשר לפשל במזיגת ויסקי לכוס... שמוק."

אני מגלגלת את עיניי, מסכימה איתו, אבל זה חלק בלתי נפרד מהעבודה בבר.

"דון," אני אומרת בקול נטול כל רגש, "תרצה משקה נוסף?"

הוא מלקק את שפתיו בעודו בוהה בשדיים שלי. "כן, אני בהחלט ארצה." הוא מושיט לעברי את הכוס שלו, וכאשר אני מושיטה אליה את ידי, הוא משוטט עם ידו במעלה זרועי. "את כל כך יפה."

לאחר שאני נסוגה מפניו ולוקחת כוס חדשה מהבר, אני מפנה אליו את גבי ומוזגת לו ויסקי. תחושה מוזרה מעקצצת ועולה בעמוד השדרה שלי. אני מביטה סביב ומייד קופאת במקומי. כשאני רואה את קול עומד ליד הדלת ומתבונן בנעשה. הוא לבוש בחולצת כפתורים כהה ומכנסיים שחורים, הז'קט שלו תלוי על זרועו. הוא פוסע לאיטו לעבר הבר ונשען על הדלפק. עיניו לא עוזבות אותי כל הזמן הזה.

"את מתכוונת לשתות, או שאני אעשה את זה?" קולו השחצני של דון תולש אותי מהטראנס שנוכחותו של קול השרתה עליי. אני מניחה לפניו את המשקה ונאחזת בבר לתמיכה.

קול מתיר את העניבה וזורק אותה על הדלפק, בסמוך ליד שלי. אני נאבקת בדחף להרים אותה ולשאוף אל נחיריי את ניחוחו המשכר. במקום זאת, אני פשוט מוזגת לו ברנדי מהמדף העליון ומניחה לפניו את המשקה, שעה שאני נושאת את עיניי באיטיות ופוגשת במבטו הנוקב.

"תודה." הוא מהנהן לעברי ולוגם לגימה ארוכה מהכוס שלו.

אני אוזרת את כל כוחותיי בניסיון להתנהג כאילו שגופי לא מושפע מנוכחותו. "חזרת מנסיעה?" אני מרימה את המטלית ומנקה כתם בלתי נראה.

"בדיוק חזרתי מוושינגטון," הוא נאנח ומעסה את ראשו.

"כבר יצא לך להיות בבית?" המילים בוקעות מפי בשצף.

"לא, עוד לא הייתי בבית." עיניו פוגשות בעיניי, מחזיקות אותי בשבי.

"פשוט רצית לשתות משהו?"

הוא נד בראשו. "קשה להיפטר מהרגלים ישנים." עיניו מביטות אל שפתיי, וכל איבר ואיבר בגופי מפציר בי לרכון לפנים. לשוני משתרבבת החוצה שעה ששפתיי זועקות למעט רטיבות. אם היינו לבדנו כרגע, אני יודעת שהייתי נכנעת.

"חמודה, אפשר להזמין משהו לאכול?" שואל דון, כבר עצבני מהיעדר תשומת הלב. אני עוצמת את עיניי ומנסה לפרוץ מתוך הבועה הזאת. אני מסתובבת ורואה את דון המנופף לעברי בתפריט. "אני רוצה סטייק במידת עשייה בינוני־נא, עם צ'יפס וסלט כרוב בצד."

"משהו נוסף?"

הוא טומן את ידו בכיסו האחורי ושולף מתוכו משהו, אחר כך הוא רוכן לפנים ותוחב לתוך המחשוף שלי את מפתח חדרו בבית המלון. אני משליכה אותו על הדלפק ומתרחקת משם לצלילי צחקוקו. "בקרוב את תיכנעי לי, מתוקה."

הבעת פניו הרצחנית של קול משתקפת במראה מולי, אך הוא נותר במקומו.

לאורך כל הערב קול לא זז ממקומו. הוא בקושי מחליף איתי מילה, פשוט מתבונן. דון מפלרטט יותר מהרגיל, וזה ממש מעצבן. ג'ייק עסוק, אך הוא שואל אם אני רוצה שזאק ילווה את דון החוצה. אני אומרת שלא, מפני שבשני הלילות האחרונים הוא הספיק לבזבז לפחות מאתיים דולר. אני יכולה להתמודד איתו בכוחות עצמי.

"שלושים דקות," קורא לעברי ג'ייק, ופירוש הדבר שבעוד שישים וחמש דקות נגיע למיטות שלנו. "תצליחי לישון קצת הלילה?"

"מה?" אני מסתובבת בכיוונו.

"נו, באמת, סאבי. את ישנה על הספה והעיניים שלך נפוחות מבכי. אל תשקרי לי, ילדה, אני יודע לזהות מחסור בשעות שינה." אני מעיפה מבט בקול ורואה — כמובן — שהוא עדיין מתבונן ומאזין לנו.

"לוגאן," קית' אומר ומתיישב ליד קול.

ג'ייק שובה את מבטי, מביט בקול בגבה מורמת, מצביע עליו ואז פוסע לעברי באיטיות. "אהה... ברצינות?" אני מושכת בזרועו כדי שיפסיק, מפצירה בו שיסתום את הפה. הוא מחייך בשובבות נערית וקורץ אליי באיטיות. "אני אלך לנקב את כרטיסי העבודה שלנו."

"תודה," אני ממלמלת, מנסה לרסן את הסומק שבוודאי צובע את לחיי. אני מסתובבת לנגב את הבר ורואה את זאק המתקרב לעברנו בעודו מפזר חיוכים לעבר החבר'ה.

"סאבי, את עושה עבודה מצוינת! כולם פה אוהבים אותך." זאק ניגש אל מאחורי הבר ונותן לי כיף. "שמעתי שאחד הלקוחות עושה קצת בעיות."

"לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו," אני מבטיחה לו.

"מי?" שואל קית' את זאק, תוך כדי התעלמות ממני.

זאק נשען על הבר. "הוא מגיע לפה הרבה לאחרונה, עובד בשביל ירחון ספורט. קצת שמוק, אבל אין סיבה לדאגה. חוץ מזה, ג'ייק משגיח עליה, ככה שהיא תהיה בסדר."

קול קם ממקומו, נעמד מאחורי הדלפק ורוחץ את הכוס שלו במרחק סנטימטרים בודדים ממני. אני יכולה לחוש בחמימות גופו. אני שואפת אוויר בחטף, נכנעת לניחוחו הממכר. אני צריכה להתרחק ממנו ברגע שהריח תוקף את חושיי. כאילו שחטפתי בעיטה בבטן. אני ניגשת לארונית שלי בחדר האחורי, לוקחת את המעיל ומחליפה את נעליי השטוחות במגפיים. אני מתיישבת בכבדות על הספסל, מרגישה שאני באפיסת כוחות. כרגע ההליכה הקצרה הביתה נראית לי ארוכה ומתישה.

"לא מוצא חן בעיניי שאת עובדת פה." גופו של קול ממלא את מפתן הדלת. הוא נראה מודאג בעודו משעין על הקיר את מלוא כובד משקלו.

אני קמה ותולה את התיק על כתפי. "אני אהיה בסדר."

אני שומעת שהוא נאנח. "סאבי —"

אני לא רוצה לדבר עלינו כרגע; אני עייפה מדי. "אני צריכה להעיד בוושינגטון?"

הוא מתרחק מהקיר ופוסע כמה צעדים בכיווני. אני אוחזת ברצועת התיק בניסיון למנוע מעצמי להושיט אליו את ידי ולגעת בו. "כן." בטני מתהפכת בקרבי נוכח תשובתו, ואני נועצת את שיניי בשפתי התחתונה שעה שרעד חולף בסנטרי.

"מתי?" אני משפילה את מבטי אל הרצפה.

"אני עדיין לא יודע, אבל פרנק רוצה שתגיעי יומיים לפני מסירת העדות, כדי שהוא יוכל להכין אותך." נעליו חודרות לשדה הראייה שלי. הוא כל כך קרוב, ואני לא מצליחה לחשוב כשהוא כל כך קרוב אליי.

"את תעידי גם נגד לין." הפעם עיניי מביטות לעיניו. לא הייתי מוכנה לזה. עוד לא התמודדתי עם העובדה שחברתי הטובה ביותר היא המוח מאחורי החטיפה שלי, זו שעשתה שלישייה עם אבא שלי ואדם שהחשבתי לדוד. ידי נשלחת אל בטני בחטף, שעה שהחדר מתחיל להסתחרר מסביבי, והוא מושיט אליי את ידו ומייצב אותי. אני פוסעת לאחור, זקוקה לרגע. "תני לי לגעת בך," הוא לוחש.

"אני לא יכולה."

"למה?"

"כי אני אפול." אני חולפת על פניו ועושה את דרכי בחזרה אל הבר, שם זאק משוחח עם קית', אולם אני מספיקה לשמוע את לחישתו הארסית.

"כבר דיברנו על זה."

"סאבי, למה לא קפצת היום לבקר בבית? חיכיתי שתתקשרי. הייתי יכול לבוא לאסוף אותך." קית' לובש את הז'קט שלו. "אחרי שקיבלתי ממך הודעה באורך מילה אחת בלבד, כמעט באתי לאסוף אותך בכל מקרה."

"כביסה," אני משיבה, ואז אוספת את הטיפים שלי מהבר ותוחבת אותם לכיס. זה שקר עלוב, אבל אני עייפה מכדי להכביר במילים. "נתראה מחר, זאק," אני מנופפת בידי ומתקדמת לעבר הדלת.

הבעת פניו של ג'ייק מוזרה בעודו ממתין מחוץ לדלת, אך הוא מבזיק לעברי חיוך ברגע שהוא קולט עד כמה אני עייפה. עיניו נישאות אל מעבר לכתפי לפני שאני שומעת שקול קורא לי.

"תני לי להסיע אותך הביתה," אומר קול בעודו מתקרב אליי מאחור ומכפתר את כפתורי הז'קט שלו. "קפוא בחוץ."

באמת קפוא, והידיים שלי כבר קפואות כקרח, אבל עליי להיות חזקה. שאר האנשים שעזבו את הבית לא מקבלים הסעה הביתה מהצבא בתום משמרת הלילה שלהם. "לא, תודה. ההליכה עוזרת לי להירגע. חוץ מזה, ג'ייק מחכה לי." אני מצביעה מעבר לכתפי.

קול מביט בג'ייק ואחר כך בי. אני קולטת שהוא לא מרוצה, אך הוא לא מתווכח איתי בנושא... מעניין. הוא פוסע לפנים, מסיר את הצעיף שלו וכורך אותו סביב צווארי החשוף. אני מתאמצת שלא לקבור בו את אפי תכף ומייד ולשאוף את ניחוחו, בזמן שהוא תוחב מאחורי אוזני קצוות שיער סוררת.

"תכתבי לי או לקית' ברגע שתגיעי הביתה," הוא לוחש, ואז נסוג בזמן שאני מסתובבת באיטיות לעבר ג'ייק, שממקד את מבטו הרחק מאיתנו, בניסיון לתת לנו מעט פרטיות.

אני שולפת את המפתח ופותחת את הדלת לדירתי המוארת. השארתי את האורות דולקים, כדי שארגיש כאילו שמישהו מחכה לי בבית. לאחר שאני נועלת את כל הדלתות, אני זורקת את המפתחות לקערה ונכנסת להתקלח. אחר כך אני לובשת את החולצה של קול ונכנסת למיטתי המוצעת על הספה הניצבת מול הדלת. אני כל כך תשושה, שעיניי נעצמות בו במקום, אך אני מספיקה לישון בקושי עשרים דקות לפני שנשמע קול חריקה בחדר השינה שלי, ועיניי נפקחות באימה. אני מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק וכותבת לקית' שחזרתי הביתה. אני מוצאת את עצמי כותבת גם לקול.

סאבי: הגעתי הביתה.

רגע לאחר מכן, מתקבלת התגובה.

קול: רק עכשיו חזרת?

סאבי: לא, נרדמתי.

קול: למה את לא ישנה עכשיו?

אני מהססת, אבל בוחרת לומר את האמת.

סאבי: שמעתי משהו. אבל זה היה שום דבר.

קול: משהו כמו מה?

סאבי: סתם רעש, אבל זה היה שום דבר.

קול: תצליחי לחזור לישון?

סאבי: כן.

קול: תכתבי לי אם את לא מצליחה להירדם.

אני מתעכבת בתשובתי, האצבע שלי מרחפת מעל כפתור ה'שלח'.

סאבי: אני מתגעגעת אליך.

אט־אט אני מוחקת את האותיות, בזו אחר זו.

סאבי: תודה, לילה טוב.

אני רוצה לכתוב לו שיבוא, אך לא עושה את זה. במקום, אני לוטשת את מבטי בתקרה עד שכבר אינני יכולה לשאת זאת. אני מדליקה את הטלוויזיה שתארח לי חברה, ומחליטה שאולי כדאי לי לאמץ חתול, רק כדי שיהיה לי עם מי להתכרבל. מרוחקי לא ממש עושה את העבודה. אני מסבה את מבטי אל הדג שמרחף במים ללא כל תזוזה ופשוט בוהה בי.

אני אוזרת אומץ, נכנסת לחדר השינה ולוקחת את הדובון הצבאי הקטן שדניאל וסו קנו בשביל התינוק שלי. לפתע אני מוצפת תחושת עצבות קשה מנשוא, ואני נאחזת בדובון בזמן שאני צופה בחברים עד עלות השמש.