שבורים 3: שבורים מהכאב

היום

ידעתי לאן אני הולך, וגם ידעתי שזה רעיון ממש גרוע. עברו חודשים. הייתי צריך להמשיך הלאה. הייתי צריך להתחיל לחיות.

הייתי צריך ניתוח מוח.

המצבה שלה הוקמה. היא ניצבה שם לפניי, תזכורת מתמדת למי שנמצאת מתחת לאדמה.

נוחי על משכבך בשלום, קמרין פריי.

וחסד אלוהים לא ימוט לעד,

וכן עוז אהבתנו איש אל רעהו.

כי צפונה היא במעמקי לב האדם,

עד עת נשוב ונתאחד.

עברו מאה שבעים ושבעה ימים מאז שהיא עזבה אותי ומאה וחמישה ימים מאז שעזבה את העולם הזה. רק שהיא לא עזבה. היא נגזלה, נלקחה ממני. קודם בידי מייק, ואז בידי רייצ'ל.

רכנתי וליטפתי את המצבה שלה, משהו שעשיתי בכל יום, והנחתי את זר החבצלות על הקבר שלה. "יום הולדת שמח, מותק."

קייל לא ידע שאני מגיע לכאן כל יום. עכשיו גרתי לבד, ולכן היה לי קל יותר להסתיר את זה. מייד אחרי שלי שוחררה מבית החולים, הוא לקח אותה ואת הבת שלהם להתארח במלון שלו בבולדר בזמן שסידר להם מקום מגורים קבוע.

הוא בא לבקר כמעט בכל יום כדי לבדוק מה שלומי, כנראה מפני שנבהל באותו הבוקר כשנכנס לחדר שלי בזמן שבלעתי את התרופות שרשמו לי לאחר הירי.

הייתי בהנגאובר נורא והחזקתי בקבוק כדורי שינה בידיי, ולכן לא יכולתי להאשים אותו שהוא קפץ למסקנות. הוא חשב שאני עומד לשים קץ לחיי, ולמען האמת, באותו בוקר עדיין לא ידעתי מה התכוונתי לעשות.

הראש שלי התפזר לכל הכיוונים. אתמול בלילה שתיתי בבר עלוב והבאתי הביתה בחורה — הראשונה מאז שקם עזבה אותי. ובכל שנייה שהייתי בתוכה חשבתי על קמרין, מה שהיה שגוי ומבלבל ברמות שמעולם לא העזתי לחשוב עליהן.

הדבר היחיד שזכרתי מאותו בוקר היה שהרגשתי חרא, נגעלתי מעצמי על שניצלתי את הבחורה ההיא. ובכל זאת, זה לא מנע ממני לעשות את זה. כנראה לא הצלחתי להימנע מלחיות ככה.

"היי, אתה."

צליל המבטא הדרומי הרך והמוכר שלה עטף את הלב שלי כמו שמיכת פוך. הסתובבתי וצפיתי בשותפה שלי לשעבר מתקרבת אליי ודוחפת עגלה. אהבתי להקשיב לקול של לי. הוא היה עדין ומתוק, הזכיר לי חמאה מותכת ואת קמרין.

קיוויתי שלא איתקל בה היום. ידעתי שהיא דאגה לי ולא רציתי להעמיס עליה. היו לה מספיק צרות עם ההורים שלה.

"היי, נסיכת קרח," מלמלתי ותחבתי את ידיי לכיסי הג'ינס שלי. לי חשבה שקראתי לה נסיכת הקרח כיוון שהייתה מוזרה ומסובכת כשעברה לגור כאן. אבל בעצם התכוונתי שקייל היה הטיפוס הקר והקשה כמו סלע. הוא היה כמעט בלתי חדיר עד שלי הגיעה וריככה אותו. פאק, היא המסה אותו לשלולית לרגליה. קייל קרא לה הנסיכה שלו, אבל היא הייתה המלכה של חייו והוא הגן עליה כאילו החיים שלהם היו משחק שחמט. ראיתי את השינוי מתחולל בו ברגע שעיניו נחו עליה במטבח שלנו. היציבה שלו השתנתה, כל גופו נכנס לכוננות גבוהה והערכתי שאם היינו בעלי חיים, הוא היה צועד היישר אליה ומסמן טריטוריה. בעצם זה קשקוש, הוא עשה את זה בכל מקרה. הטמבל כמעט לקח לה את הבתולים במטבח שלו...

כן, עמדתי ממש ליד קייל קרטר בלילה שעולמו השתנה. הוא היה הרוס מאז. זיהיתי את הסימנים כי זה קרה לי עם קם.

היא נכנסה לעולמי כשהייתי בן שמונה־עשרה, רוקנה לי את האוויר מהריאות והרעידה את האדמה מתחת לרגליי. היא השאירה בי חותם שלעולם לא יימחק או ייעלם. האמת שהיא השאירה שני סימנים. אחד על הלב שלי והשני על התחת.

במשחק הפוקר הדפוק...

כשלי הגיעה אליי, היא קצת התנשפה. שכבה של זיעה כיסתה את המצח שלה והשערות שלי סמרו. "תגידי לי שלא הלכת לכאן ברגל."

"בבקשה, אל תתחיל גם אתה, דרק." היא השפילה את עיניה והרגשתי כמו אידיוט. "אתה האדם היחיד בחיים שלי שלא מתייחס אליי כמו אל בובת חרסינה. אתה החבר היחיד שמתייחס אליי כאילו אני עדיין לי."

לא, תשכחו מזה, הייתי אידיוט. הרמתי את הקול על אף שידעתי היטב איך דברים כאלה השפיעו עליה. אבל פאק, היא יצאה מבית החולים לפני שלושה שבועות בלבד וזכרתי בדיוק כמה חולה היא הייתה, כמה הייתה קרובה למוות. מדהים באיזו מהירות הגוף האנושי התאושש, אבל היא לא הייתה אמורה לעלות במדרגות, ובטח שלא ללכת חצי שעה ברגל. הבחורה כנראה רצתה למות ולהוציא את קייל מדעתו.

נעצנו מבטים זה בזה לרגע כשהבנה שקטה עברה בינינו.

"תתמוך בי ואני אתמוך בך. בלי שאלות," עיניה התחננו אליי.

הנהנתי בתגובה שקטה. "אני מחפה עלייך, נסיכת קרח."

"פרחים יפים," אמרה לי בנימה שקטה וחולמנית. "הפרחים האהובים על קם. היא הייתה אמורה להיות בת עשרים ושלוש היום."

"אני יודע," רציתי לצרוח. לא היה סיכוי שאשכח את יום ההולדת שלה. חגגתי איתה את ארבעת ימי ההולדת האחרונים, שלושה מהם בתור החבר שלה.

הקדשתי את שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה בניסיון לכבוש את קמרין פריי, ולבסוף זכיתי בה בליל יום ההולדת העשרים שלה. ליתר דיוק, הישבן שלי כבש אותה יותר מהפנים. הפסדתי בהתערבות פוקר בליל יום ההולדת שלה וסיימתי עם קעקוע של פינגווין על הישבן שלי. קם בחרה את העיצוב כי זה היה התנאי להתערבות. זכרתי שהייתי עצבני מאוד כשסיימתי עם פינגווין דפוק על הישבן. אבל העובדה שקמרין פריי הגיעה עירומה למיטה שלי באותו לילה הייתה פיצוי מתוק בהחלט. הייתי הרוס עליה מהרגע הראשון שהיא נכנסה בדלת הכניסה של קייל. אלוהים, הבטן שלי עדיין התהפכה כשחשבתי על זה. מעולם לא ראיתי רגליים כמו שלה... מוצקות, דקות וארוכות. אלוהים, היו לה את הרגליים הכי מדהימות בעולם.

הכרזתי עליה כשלי ברגע שהיא נכנסה לחדר כדי לפרוק את המזוודה הוורודה שלה. לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לאפשר לקייל לזכות בה, על אף שהוא לא באמת הסתכל. עדיין חשבתי שזה מטורף. קייל היה רודף שמלות גדול כשהיינו צעירים, אבל הוא מעולם לא הסתכל על קם בצורה כזאת. אוקיי, הוא הסתכל על הציצים שלה בבוקר שבו היא יצאה מהאמבטיה בריצה, עירומה לגמרי, וצעקה שעכביש ניסה להרוג אותה, אבל לא יכולתי להאשים אותו. אני הייתי זקוק למקלחת קרה מאוד אחרי המופע הזה.

"היו לך בעיות עם כתבים בדרך לכאן?" שאלתי, שיניתי את הנושא לפני שהמוח שלי יתפוצץ. "הם הפסיקו לחנות מחוץ לבית." זו הייתה הקלה לקום בבוקר בלי עופות דורסים על סף הדלת בדמות כתבים שחיפשו סיפור.

הטרידו גם אותי בשבועות שלאחר מעצרה של רייצ'ל, אבל קייל ולי עברו עינוי של ממש. לי הייתה מוגנת בזמן שהייתה בבית החולים, אבל קייל לא היה יכול לדרוך מחוץ לדלתות בית החולים או המלון, בלי שידחפו לו לפנים מצלמה או מיקרופון. הוא שילם לעורכי הדין שלו הרבה כסף כדי שהפנים של בתו לא יופיעו בטלוויזיה ובעיתונים, אבל לא היה יכול לעשות הרבה כדי להגן על הפרטיות שלו ושל לי. הסיפור היה ענק ובארבעת החודשים האחרונים גיליתי על החבר הכי טוב שלי יותר מאשר בארבע וחצי השנים שהכרתי אותו.

כל פרט מחייהם הפרטיים הופיע בתקשורת. עכשיו כל העולם ידע על היחסים של קייל עם רייצ'ל גרייסון ועל הברית המעוותת שהיא כפתה עליו. אני עליתי על הבולשיט לפני שנים, אבל קייל לא הצליח לחשוב בהיגיון מרוב אשמה. כל פרט מלוכלך מהשנתיים שבהן ניהל רומן עם רייצ'ל, ומההפלה של לי, הפך לנחלת הכלל. קייל תואר כמתבגר יתום בעייתי שהגיע לעמדת השפעה בזכות סבו המיליונר הסודי. יעד לרודפות בצע יפהפיות שבסופו של דבר נכבש בקסמה של פצצה מלואיזיאנה עם חשבון בנק ריק.

אילו שטויות...

אף אחד לא כתב על ההגינות של קייל כלפי חבריו או על העובדה שהוא היה זה שרדף אחרי לי. הם אף פעם לא הדגישו את העובדה שלי עבדה קשה כמנקה במלון שלו במשך חודשים ולא ידעה בכלל שהוא עשיר. הייתי שם. סבלתי מהחיים בבית בגלל הכימיה המורגשת שרטטה ביניהם. ראיתי את החברות שלהם מתפתחת לאהבה. הייתי עד למאבקים שלהם וידעתי את כל האמת. השניים האלה סבלו מספיק ועצבן אותי בטירוף לקרוא ניתוחים וביקורת על החיים שלהם — החיים שלנו.

נראה שלעיתון אחד היה מודיע רציני. רק בחודש שעבר, כשהעניינים התחילו סוף־סוף להירגע, הם חשפו כמה פרטים על אירועים שקרו במהלך מסיבת בית באוקטובר האחרון. קייל הוכתם בגלל הפתיל הקצר שלו והואשם שהתנהג בצורה פוגענית כלפי לי. עוד שטויות. נכון, הוא היה חמום מוח כמו אריה, אבל הוא בחיים לא היה פוגע פיזית באישה. ולגבי פגיעה בלי? אני חושב שקייל היה משמיד את העולם אם הייתה נושרת מהראש שלה אפילו שערה אחת.

הייתי מוכן להמר שדיקסון ג'ונס היה המלשן. הוא מעולם לא היה מעריץ גדול של קייל. העובדה שהפגין עניין בלי כשעברה לגור כאן ושהיא דחתה אותו לטובת קייל הייתה כנראה המניע שלו. וגם הכסף, כמובן. העיתונים הגדולים הציעו סכומים מופרכים עבור מידע.

כמה משפחות אומנה שקייל גר איתן חשפו סיפורים עליו וסיפרו שהוא היה ילד ונער בעייתי. כל אחד הביע דעה על היחסים שלהם וכל עיתון שסיקר את הירי תייג אותם בתור האוהבים השבורים.

"לא, אבל הם עדיין מגיעים למלון," נהמה לי וקמטים עמוקים נחרשו במצח שלה. "לא באותה תדירות כמו קודם, אבל חלקם מצליחים להסתנן. הם בעיקר רוצים לדבר עם קייל. כנראה התמונה שלו שווה כתבת שער." היא הנידה בראשה. "אני לא יודעת מה הם חושבים שהם ימצאו. כל הסיוט הזה מתפרסם בכל מקום." אין ספק. היה מדובר בחתיכת סיפור.

"אני באמת לא יודע למה אני כאן, לי," הודיתי והרמתי את כתפיי במבוכה. "או למה אני ממשיך לבוא לכאן."

"אני יודעת," היא אמרה בשקט וליטפה את זרועי. "אתה אוהב אותה. ורק בגלל שמישהו מת, לא אומר שהאהבה שלך אליו נעלמת. הרגשות לא יודעים שמישהו כבר איננו. ללב יש מערכת ניווט משלו. הוא תמיד מוביל אותנו בחזרה לאנשים שאנחנו אוהבים, ללא קשר להיגיון."

פאק.

"את צריכה להיות פסיכולוגית," מלמלתי והסטתי את השיער מהעיניים באצבעות שלי. הקפדתי להתגלח, אבל לא טרחתי להסתפר מאז שקם מתה. האמת היא שלא ראיתי הרבה טעם להתעסק בטיפוח וביופי חוץ מעניינים חיוניים כמו להתגלח ולהתקלח. לא היה שום טעם וכבר לא היה לי אכפת.

חמישה־עשר שבועות... לפעמים הרגשתי כאילו זה קרה אתמול. לפעמים הרגשתי כאילו עברו שנים. הכאב היה באותה עוצמה. הוא היה הדבר היחיד שלא השתנה.

לי חייכה, אבל החיוך היה מאולץ. "אני לא חושבת, דרק. אני פשוט אישה שמנוסה בשיברון לב. מערכת הניווט של הלב שלי מטורללת לגמרי." התינוקת של קייל התחילה לבכות ולי התכופפה והוציאה אותה מהעגלה שלה.

הופ הייתה יפהפייה. אפילו אני הייתי חייב להודות בעובדה הזאת. היו לה ריאות שהתחרו בכל מאמן פוטבול צווחן, אבל בחיי שהילדה הזאת הייתה חמודה. לרוע מזלי הייתי עד לבואה לעולם במאי שעבר — ליתר דיוק, בואה לעולם במושב האחורי במכונית של קייל.

המראה של לי יולדת את התינוקת בזמן שקייל יושב בין רגליה ומחכה להוציא אותה היה משהו שהעיניים שלי לא ישכחו אף פעם. הצרחות השטניות שיצאו מפיה היו משהו שהאוזניים שלי יזכרו תמיד. רציתי מאוד שהוא יחליף את המכונית הדפוקה שלו ויפסיק לנהוג במרצדס היולדות. לעולם לא אסתכל שוב באותו אופן על מרצדס.

"מה קרה, מתוקה?" לי ליטפה ונדנדה את הופ בזרועותיה.

"איך הצלחת לברוח מהסוהר?" התלוצצתי וניסיתי לשפר את מצב הרוח. אם זה היה מישהו אחר לא הייתי טורח, לא הייתי מנסה להיראות נורמלי ו... יציב. אבל זו הייתה לי. היא הייתה עדינה כמו פרח. בחורה מסכנה.

לי חייכה. "נעלתי אותו בחדר האמבטיה." היא פנתה להופ. "נכון, בובה? אימא נעלה את האבא המסכן שלך בחדר האמבטיה."

"יפה," צחקתי. לי הפכה את החבר הכי טוב שלי, האיש העצבני וההפכפך, לרכיכה רגשנית. קייל היה שפוט של האישה המובילה בחייו. הוא עשה שמיניות באוויר בשביל שתי הבנות שלו, ובצדק.

לאחר היחס שלו ללי בתחילת הקשר ביניהם — שקרים, בגידה והתנהגות כללית של מניאק — הופתעתי מאוד שהיא סלחה לו. היה לה לב רחמן, והוא היה שייך לקייל. ההוכחה לכך הייתה ענודה על ידה השמאלית בצורת יהלום ענקי. כן, הוא גם היה מניאק שידע להגזים.

לי נאנחה בכבדות. "אני נשבעת, דרק, חצי מהזמן אני מרגישה שאני טובעת בתוכי. הכול הפוך. אני מבולבלת ומפוחדת. אנחנו צריכים להיזהר ליד כולם, וקייל מתחרפן אם אני מתרחקת ממנו אפילו לשנייה. אני מתקלחת, הוא שם. אני בשירותים, הוא מחוץ לדלת צועק 'אל תנעלי את הדלת, מותק'." היא נשכה את השפה והיה ברור שהיא חושבת על מזימה שלא רציתי שום חלק בה. "אני מבינה למה הוא מגונן בהגזמה. זאת אומרת, ברור שאני מבינה, אבל אני דואגת לו. אתה חושב שאולי תוכל לדבר איתו? לבקש ממנו להירגע קצת? אני מפחדת שהוא יתיש את עצמו."

הרמתי גבה ושלחתי אליה מבט תמה. "ואת חושבת שהוא ישמע בקולי?"

לי צחקה בשקט. "לא, נראה שלא. הוא עקשן כמו פרד."

נכון מאוד. הכרתי את קייל מאז שהיינו נערים. הוא היה שובב אז ועשה מה שהתחשק לו. הוא שרד בזכות שנינות ואינטואיציה. אם חשב שהוא צודק, לא היה אדם בעולם הזה שהיה יכול לשכנע אותו אחרת. לאורך חמש שנות ההיכרות בינינו, ראיתי רק אדם אחד שהצליח לאלף את חיית הפרא. והאדם הזה עמד מולי וחיבק את התינוקת שלו.

"זה האיש, לי." נעצתי אצבע בבטן של הופ וזכיתי בחיוך ענק וחסר שיניים. "הוא צריך שליטה. ככה הוא מתנהל. החיים דפקו אותו בתור ילד והבחור פשוט קם והמשיך להילחם. הכוונות שלו טובות. הוא פשוט לא יודע להתנהג. יכול להיות שיש לו יותר כסף מחצי בולדר עכשיו, אבל הבחור הוא חתול רחוב. ילדות קשה כזאת לא מייצרת אנשים עדינים."

"לא העבר שלו מפריע לי," היא אמרה בשקט. "אני אוהבת אותו יותר דווקא בגלל מה שעבר. מה שמפריע לי הוא העובדה שאני נקשרת אליו יותר מדי כשהוא איתי כל הזמן, ואז כשהוא עוזב, אני הרוסה. אני תלויה בו יותר מדי, דרק. רוב הלילות אני לא מצליחה אפילו לחשוב על ללכת לישון לפני שהוא חוזר הביתה, וגם אז הוא עובד בקומה התחתונה. אני משתוקקת אליו כל הזמן. אני מתגעגעת אליו כשאנחנו מדברים. זה לא נורמלי. אישה לא אמורה להיות תלויה בגבר ברמה כזאת, נכון?"

חייכתי במבט מבין כשראיתי את ההבעה החרדה שלה. למסכנה לא היה מושג מהחיים. "מה שאת מרגישה זו לא תלות, מתוקה." טפחתי באצבעי על הרקה. "זו אהבה. ואהבה היא כלבה מרושעת ומטורללת. היא מבלבלת אותך לגמרי."

נראה שלרגע היא הרהרה בדבריי לפני שחייכה. "מי הפסיכולוג עכשיו, הא?"

"מצחיק." חייכתי. "הוא עדיין לוחץ עלייך להתפייס עם אימא שלך?"

הייתי צריך לכבוש את החיוך כשלי התחילה לנהום. "כן," היא רטנה. "הוא כמו כלב עם עצם. ובמקרה הזה, הוא צריך להרחיק את העצם מהכלבה שלו."

"הרגע קראת לעצמך הכלבה של קייל?" שאלתי ולא ניסיתי להסתיר את החיוך שלי.

"אני מתכוונת בתור דימוי," היא הסמיקה. "כאילו... אוי, לא משנה. אני מניחה שאתה מסכים איתו?"

"שאת צריכה להשלים עם אימא שלך?"

לי הנהנה בנוקשות. "כן. אתה מסכים?"

"לא," אמרתי לה. "אני למעשה חושב שהלחץ שקייל מפעיל עלייך לדבר עם טרייסי זה הדבר הכי מטופש שהוא עשה בזמן האחרון. אמרתי לקייל בדיוק את אותו דבר, אבל האידיוט לא מוכן לסגת. אני בצד שלך בעניין הזה, לי. טרייסי חיה שנה עם ג'ימי בנט. את חיית איתו שמונה־עשרה שנים. לא צריך להיות גאון כדי להבין מי נדפק יותר. זו הבחירה שלך, נסיכת קרח. אף אחד לא יכול להאשים אותך שאת נזהרת."

"אני לא סתם נזהרת, דרק." היא עצרה כדי לנשק את הראש של הופ. "אני לא יכולה לסבול אותה," הודתה. "ואני יודעת שזה נורא להרגיש ככה כי היא הצילה את חיי כשנתנה לי את הכליה שלה. אבל בכל פעם שאני מסתכלת על הופ..." לי נשכה את שפתה והנידה בראשה בגועל. "בכל פעם שאני מביטה בעיניים של הבת שלי, אני נזכרת במה שטרייסי עשתה לי ואני מתמלאת כעס. אני מרגישה נבגדת ונטושה."

"אני לא מאשים אותך שאת מרגישה ככה," מלמלתי. לי התמודדה עם תסבוכת מהגיהינום.

היא נורתה פעמיים. הייתה בתרדמת במשך שבועות, ואז התעוררה וגילתה שחברתה הטובה מתה. ואם זה לא היה מספיק גרוע, האימא שהיא חשבה שמתה, הייתה בעצם בחיים ורצתה לעשות איתה איחוד משפחות. והארוס הטיפש שלה היה בעדה.

לי התמודדה וקייל לחץ עליה. הזהרתי אותו מספיק פעמים מה יקרה אם הוא יציק לה יותר מדי. הופתעתי שהיא לא ברחה בצעקות מבולדר. אלוהים יודע שהייתי עושה את זה במקומה. העניינים פה היו ממש מסובכים.

"זה בגלל שאתה מכיר את התחושה," היא ענתה. "כשהעולם שלך מתמוטט. אתה יודע איך מרגיש מישהו שבגדו בו, ומצפים ממנו לסלוח ולשכוח בגלל מעשה גבורה שלא היה יכול למנוע."

"את חושבת שזה אי פעם יעבור?" שאלתי, בידיעה שלי תבין למה התכוונתי.

"אני חושבת שעם הזמן אצליח לחיות לצד זה," היא ענתה. "אני חושבת שזה ייעשה קל יותר. אבל לא, אני לא חושבת שהכאב על קם אי פעם ייעלם לגמרי."